אני יודעת שיש כאן, בצד ימין למטה, לינק קבוע לאתר 'העוקץ', אבל אני חושדת בכם שאתם לא ממש מבקרים שם בתכיפות שבה אתם אמורים.
רציתי לחכות עם הלינק הזה עוד קצת עד שיתגבשו עד הסוף המחשבות המבולבלות שמטרידות אותי בזמן האחרון על ה'שמאל' – כאן, שם, אז, היום ובכלל – מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים, האם המאמץ לנהל דיאלוג עם הצד השני (שמגיב בדרך כלל בצעקות) אפקטיבי בכלל (- האם אתם מכירים מישהו ששינה את דעתו בעקבות דיאלוג?) או, לחילופין, כנה באמת (האם אנחנו באמת מנהלים דיאלוג, האם מישהו כאן בכלל עוד מסוגל), וכו' וכו'.
בינתיים אנשי העוקץ המצויינים לא נחים לרגע, ובין שלל העובדות השערורייתיות על הכסף במדינה – אצל מי הוא נמצא (600 אנשים) וממי הוא נשלל (כל היתר) – שואלים גם איך אנחנו מתארגנים נגד הקפיטליזם הפראי והאכזרי של ביבי, והאם אנחנו באמת סולידריים עם מי שאנחנו אמורים להיות.
בשבילי החלק הכי מעניין בסקירה הזאת שיוסי לוס תרגם היא האבחנה שבעוד שה'בורגנים' שמבין השמאלנים, שעבורם התמריץ הסופי לקום מהספה ולהתחיל לפעול במציאות היה חוויה אישית חזקה שהביאה לתדהמה והתפכחות מאשליית החברה הדמוקרטית והליברלית שבה דימו שהם חיים, הרי שעבור ה'פועלים', יענו האנשים שנהיו באמת רעבים בפועל מהגזירות הכלכליות החדשות (למשל), לא היתה מעולם התפכחות כזו, מכיוון שמעולם לא היתה אשלייה כזו… או בתרגומו של לוס:
כאשר קרוטו ראיין פעילי שלום וצדק מהמעמד הבינוני, הוא מצא ש"התדהמה שפעילים אלה חשו כאשר 'גילו' חוסר צדק שימש עבורם גורם מדרבן חזק לפעולה" (עמ' 54). רבים מפעילים אלה הניחו באופן טבעי שגם אחרים יחוו את אותה תדהמה שבגילוי אי צדק והתפכחות מאשליה שבאה לאחר מכן יחד עם כעס כגורם מניע לפעולה. אבל, אנשי מעמד הפועלים, אתם דיבר קרוטו, מעולם לא "קנו את הסחורה שנמכרה להם על דמוקרטיה על ידי מורים, פוליטיקאים והתקשורת".
מעניין מאוד לחשוב איך זה עובד אצלנו, ואיך הבורגנים/ אקדמאים שבינינו ממשיכים לשכפל את אותה דינמיקה נאיבית של רצוי ומצוי, בשעה שבשטח פועלים כוחות, צרכים וחסכים שונים לחלוטין…
[מתנצלת על העמימות, היא לא מקרית. המשך כאמור בוא יבוא, אני מקווה.]
