מאז שתי האנתולוגיות שיצאו במהלך מלחמת לבנון לא הופיע מבחר לשירת מחאה עברית עכשווית - עד השבוע: "בעט ברזל", אסופה בעריכת טל ניצן שמתחילה מאותה נקודה שבה סיימו השתיים הקודמות ומגיעה עד שירים שנכתבו בימים אלו ממש, היא ככל הידוע לי האנתולוגיה השלישית במספר לשירה פוליטית בישראל, והראשונה בעשרים השנה האחרונות. וזה בהחלט מאורע חגיגי ויוצא דופן.
בשבילי ההופעה של הספר הזה היא גם העדות המוצקה הראשונה לקיומו של אירוע שעד עכשיו, למרות ראיות שאין להטיל ספק בממשותן, נשאר אצלי בסטטוס חשוד-משהו של ספק זיכרון ספק הזייה: הערב שהפקנו בצוותא במאי 2003. זה התחיל כחלום פרטי שלי, המשיך בעבודה סיזיפית לגמרי יחד עם טל ניצן ועוד כמה משוגעים-לדבר, והגיע לשיאו הקסום והמופרך גם-יחד באותו ערב בצוותא, שהיה גדוש אמנים וקהל, ונפלא באמת: "שירה, מצפון, שלום – שירים ומשוררים לסיום הכיבוש". וכולם באו ונתנו את הנשמה (בהתנדבות כמובן): נסים קלדרון, רונה קינן, אלונה דניאל, עינת ויצמן, אגי משעול, נורית זרחי, אריה סיון, טאהא מוחמד עלי, ועוד רבות ורבים, זמרים, שחקנים ומשוררים. בין השאר נכחו בקהל, לשמחתנו, גם העורכים של הוצאת 'חרגול', והם החליטו שאסור לתת למומנטום הזה להתפוגג סתם כך, ובהשראת הערב הציעו לטל ניצן – כבר בהפסקה – לקחת על עצמה את פרוייקט העריכה של אנתולוגיה לשירת מחאה פוליטית.
בשנה וחצי שחלפו מאז הניבה עבודת האיסוף והברירה של טל כמות נכבדה ומרשימה באיכותה של שירים, שהופיעו במקור בכתבי-עת, במוספים ספרותיים או בקבצים בודדים של המשוררים, וחלקם טרם ראו אור. האנתולוגיה הזו מייצגת למעשה את מיטב השירה הפוליטית של שני העשורים האחרונים: מאיר ויזלטיר, נתן זך, יצחק לאור, אהרן שבתאי, דליה רביקוביץ', רמי דיצני, מאיה בז'רנו, אבנר טריינין, דליה פלח, טוביה ריבנר, רמי סערי, רוני סומק, אשר רייך ועוד ועוד, בצד משוררים צעירים או ידועים פחות שמתגלים כאן, ובצד משוררים שלא מזוהים בדרך-כלל עם אמירה פוליטית.
הכותרת "בעט ברזל" לקוחה מפסוק מתוך ירמיהו שהפך למוטו של הספר: "חטאת יהודה כתובה בעט ברזל: בציפורן שמיר חרושה על-לוח ליבם" (ירמיהו י"ז, 1)
עטיפה קדמית. ציור: אביבה אורי, עיצוב: תמיר להב-רדלמסר
והנה – בחינם – גם שיר מתוך, מאת משוררת צעירה (בדימוס), שפחה של חתולים… וגו'.
תשעים-ושמונה שירים נוספים, כולל אחרית דבר מקיפה, חריפה וקולעת – כהרגלה – של טל ניצן, תוכלו למצוא כבר השבוע בחנויות הספרים המובחרות, כמו שאומרים.
קראו לנחשים
("וְהָיָה מַחֲנֵנוּ טָהוֹר…")
קִרְאוּ לַנְּחָשִׁים כִּי בּוֹזְזֵי-אָדָם בָּאוּ
וּמִקִרבֶּנוּ בָּאוּ וְאֶת שֶׁאִבְּדוּ הֵם מְבַקְּשִׁים לַעֲנשׁ.
וַיָבוֹאוּ בְּצוּקִים וּבִמְעָרוֹת וּבִמְחִלּוֹת-עָפָר
וְסָתְמוּ בּוֹרוֹת הַמַּיִם וְהַחֲמוֹר יָרוּ
וְאֶת הָאִשּׁוּר מִמִּשְׂרַד הַתֵּאוּם קָרְעוּ
וְקַת הָרוֹבֶה לִלְחִי בַּת הָעֶשֶׂר הֵנִיפוּ
וּכְסוּת אִבּרָהִים פָּשְׁטוּ וּמְזוֹנוֹ הִשְׁלִיכוּ.
קִרְאוּ לַנְּחָשִׁים וְיָבוֹאוּ וְיַתִּירוּ קֶשֶׁר לִבָּם
כִּי נִסְאַב לִבָּם וְצֹרִי אַיִן
קִרְאוּ לַנְּחָשִׁים וְיָבוֹאוּ וְיִדְקְרוּ אֶת עֵינַי
כִּי נִלְאֵיתִי נְשׂא אֵין לִי חֵפֶץ בְּעֵינַי
הִתְפַּלְּלוּ לַנְּחָשִׁים אוּלַי בְּפִיהֶם הַתְּרוּפָה
קִרְאוּ לַנְּחָשִׁים וְיָחוּסוּ וְיָסִירוּ זוֹ הַמְּאֵרָה,
וּכְזֵר יְעַטְּרוּנוּ וְאֶל מִצְחֵנוּ בִּלְשׁוֹנָם
נִחוּמִים יִלְחֲשׁוּ,
כִּי יָפִינוּ מְאֹד בְּמוֹתֵנוּ.
באמת ראית את זה בעיניים שלך?
בהצלחה!
רק נקודה אחת, כואבת: הנחשים הם חלק מאיתנו.
לא רק מהעם שלנו – לכל אחד נחש בלב.
כשאמר הילל "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", הוא התייחס למצווה לא להקשיב לנחש שבלב.
הנחשים הם חלק מאיתנו, שנצטרך לחיות איתו ולהתמודד איתו עוד הרבה זמן.
דוד
ומזל-טוב לנו!
[עכשיו, בתגובות, אני יכולה להגיד את זה גם לעצמי....]
ל"ם":
אני מניחה שהכוונה לשברי-הסיטואציות המרומזות בשיר – יש כאן כמה סיטואציות שונות ממקומות שונים. על כולן שמעתי בחדשות. על חלקן שמעתי גם עדויות ממקור ראשון – מפלסטינים ומחיילים ישראלים. אם תרצה/ תרצי אני מוכנה לפרט עוד.
לדוד, בעניין הנחשים:
זה סמל רב-משמעי, וכמו שאפשר להבין מסיום השיר, כשה"הם" הופכים להיות "אנחנו", הנחשים הם לגמרי חלק בלתי-נפרד, וגם הלב הנסאב הוא לא משהו שאפשר להוקיע רק אצל ה"הם", ובגלל זה השיר נכנס למעין מלכוד פנימי שהוא בעייתי גם מבחינה פואטית (כן, יש לי עוד בעיות איתו..). בכל אופן הנחשים הם כידוע גם סמל לרפואה, והקריאה עצמה ("קראו לנחשים") היא גם הדהוד של שיר של ביאליק, שמתחיל באותו אופן.
[וגם הלאומנות הנעמי-שמרית מבצבצת כאן, בקיצור השיר הזה - גם אם המחאה שלו קורסת מבלית-ברירה אל תוך-עצמו, משקף כמעט בעל-כרחו אותנו בכל מיני מובנים]
ברכות, ובהצלחה!
את ושאר האינטלקטואלים הכנסתם לקלגסי החושך מנה אחת אפיים. זה בטח יזעזע את הציבור ויהיה רב מכר – יש פה כמה שורות קורעות לב, בייחוד "וְקַת הָרוֹבֶה לִלְחִי בַּת הָעֶשֶׂר הֵנִיפוּ". הקורא המבועת ממש מתכווץ מהמחשבה על איש הגסטאפו האכזר שמניף את הקת ומטיח אותה בפרצופה של הילדה. זה בטח ריטואל קבוע ויום יומי בשטחים, אחרת לא היית כותבת על זה, נכון ?
ובאותה הזדמנות תוכלי למסור לחברים שלך שם שאנו מצפים כבר ארבע שנים למשורר ישמעאלי שיכתוב איזו שורה או שתיים על מה שהג'מעה שלו אוהבים לעשות. נניח, אולי, על הרצח בקיבוץ מצר, בו נכנס לוחם חופש פלסטיני גאה לבית וירה מטווח אפס באם ובשני ילדיה.
נ.ב.
ד"ש לטלי פחימה. בטח קר לה נורא היום שם בצינוק בלי אף אחד משוהדא אל אקצה.
על כל אחד מהכותבים ב"רשימות",כתובות כמה מילים קצרצרות,המתארות אותו בקיצור,כמין תולדות-חיים כאלה,בקיצור נמרץ.
בתיאור שלך,ושל נושאי-כתיבתך כאן,ושאני מנעח שאת כתבת אותו,כתוב בין היתר- "ואף מילה על פוליטיקה".
זו אמורה להיות כמין אירוניה כזו,או משהו,שחומקת מתחום-הבנתו של בור כמוני?
בינתיים מכל הרשימות והכתבות והפוסטים שלך,שמצאתי וקראתי כאן בחודשים האחרונים,היה אולי פוסט אחד,אחד ויחיד,שלא עסק בפוליטיקה.
אולי תנסי פשוט להצטרף לאיזו רשימה,ולהיבחר לכנסת?
מה תעשי שיבוא שלום?
לטוענים נגד מחיקת "עבודותיהם" המובאות כתגובות לרשימות כאן:
זה לא פורום ציבורי אלא אתר פרטי.
אתם יכולים לפתוח לעצמכם אתר/בלוג היכן שתרצו, לכתוב בו מה שתרצו (במגבלות החוק).
וראו (גם) כאן:
http://www.notes.co.il/carmi/2368.asp
איש לא טען שזה אינו הבלוג הפרטי של טלי, מאידך קשה לי לראות איך מי שמעוניין לפתח דיון בנושא מחאה באומנות יכול למחוק תגובות יצירתיות.
כרמי היא דוגמא לתופעה נפוצה, המטיפים הגדולים ביותר לפתיחות לדעות שונות וחופש ביטוי לא יהססו להתנהג כמו דיקטטורים ברגע שיהיה להם הכוח. אותם אנשים המגלים אמפטיה למחבלים מיתאבדים ונילחמים על זכותם להישמע לא יהססו למחוק דעה שלא מחמיאה לתיסרוקת שלהם. אנשים כאלה מוציאים שם רע לליברליזם וההומאניות בשמם הם מתיימרים לדבר, הם מספקים תחמושת לצד האחר כשהם חושפים את הטבע הפאנטי שלהם, בזכותם נולדו בעולם מושגים מכוערים כמו "פמינאציזם".
מכיוון שרק עכשיו אני נכנסת להתעדכן בתגובות האחרונות הרי שאף תגובה עוד לא נמחקה.
אבל אל דאגה- תיכף אתקן את המעוות…
לאנונימוס:
כן, כנראה משהו שעבר מעל לראשך…
אגב זה לא נכון – אתה מוזמן לבדוק בארכיון לפי חודשים או קטגוריות, אבל אכן הדברים שמוצאים את דרכם לאתר הזה הם הרבה פעמים פוליטיים, ולו משום שמדובר בבלוג באינטרנט שפונה אל קוראים זרים ברובם. כנראה שאלו הדברים שאני מרגישה צורך לחלוק/ לשתף/ לדבר עליהם כאן. יש המון דברים, כפי שכתבתי בפוסט הקודם, שהם מרכזיים מאוד בחיי ובעולמי שלא מתבטאים בד"כ באתר הזה. לפעמים זה קצת מציק לי ולפעמים אני מאוד שמחה שאין לי צורך לחשוף כאן הכל.
בכל אופן זו לא תכנית כבקשתך, ואף אחד לא מכריח אותך לקרוא.
אני מבין שהמיילים שחשבתי שלא עברו, דוקא כן עברו.
המערכת הודיעה לי ש"לא היה ניתן לשלוח את ההודעה", או משהו כזה.
סליחה על ההטרדה.
לעדי
אם תעבור אחורה על רשימות של טלי תראה שהיא השאירה הרבה תגובות שמדברות נגד הדעות שלה.
מה שהיא מחקה (ולדעתי בצדק) זה בעיקר התקפות אישיות עליה.
דוד
התקפות אישיות עליה = לא התקפות על הדעות שלה, אלא עליה. מי שלא מבין את ההבדל, צר לי.
זה ממנהגי ה"ישמעאלים".
חיילינו רק הורגים את בת האחת-עשרה בדרך לבית הספר (ומוודאים),
צולפים בבת העשר ומחסלים אותה בתוך הכיתה,
והורגים בטיל ממסוק את בת השש (מחנה טובאס, 31 באוגוסט 2002)שלא תפסה די מרחק ממכונית המבוקשים.
ככה זה, כשחוטבים עצים עפים גצים.
ואם זה לא קורה כל יום אלא רק, נגיד, אחת לשבועיים, נחה דעתנו ואפשר לעצום עיניים ולהמשיך הלאה.
ברכות ותודות על הופעת האנתולוגיה הנחוצה כל כך, ולו רק כדי לפקוח כמה עיניים ולהפריע לכמה שקרים.
לא ניתן לדבר גבוהה על אומנות ומחאה ובאותו זמן למחוק את כל מי שהוא בוטה.
אם הגברת לטובצקי רוצה לקבל אך ורק תגובות חיוביות ראוי שתכתוב באתר החמאס, כל עוד היא כותבת לקהל אחר חובה עליה גם להציג את הביקורת נגדה.
ביקורת אישית היא לגיטימית בעיני, מה גם כשהיא ניתנת בצורה מטאפורית כמו בשיריו של אביצור. דוד מציג ביקורת כזאת כלא לגיטיטמית וחציית קווים. הגברת ליטבוצקי מציגה את כלל חיילי צה"ל כרוצחים צמאי דם, כותבים אחרים כאן באתר בוחרים לכתוב מאמר שלם על משמניו של אהוד ברק ועל העובדה שהוא מזכיר חזיר או בהמה. מוזר שלפתע כאשר יש ביקורת נגד הכותבים ניזכרים כאן שיש קווים אדומים או קווים בכלל אותם אין לחצות.
ממש כמו שלא הייתי רוצה שיצנזרו את לטוביצקי אינני מוכן לקבל צנזורה של מקטרגיה, מי שעושה כן מפעיל מוסר כפול.
מין הראוי היה שהגברת לטוביצקי גם תטרח לענות למקטרגים ולא תשתמש באחרים כדי לעשות כן, מי שמבקש להפעיל ביקורת ראוי שיקח את האחריות.
יש לך אתר? ניתן להגיב בו? את לא מוחקת? תני את הכתובת.
אם לא, תגידי תודה שמבוזבזים עלייך בייטים כאן, כשאת לא תורמת כלום לאחרים. מישהו בכלל חייב לך משהו? זה לא קשור לדעותייך. חופש הביטוי שלך הוא גם חופש המחיקה של טלי, או של כל אחד אחר. תיכף תטעני בשם הדמוקרטיה, תגלית חדשה של מניפי הדגל הכתום
אני מבקשת למחוק את ההודעה "שווארצע חייע" (ביטוי מחליא וגיזעני). ההודעה האמורה מכילה רמיזות גיזעניות למוצא המשפחתי שלי, אכן לא קוראים ליבוביץ' או כפרי וכניראה אסור לי להביע כאן דעה בין האשכנזים המתקדמים והנאורים.
אני מבקשת למחוק את ההודעה שמעלי וגם את זאת שמעליה וגם את כל ההודעות כאן שרומזות לכל מני דברים שאי אפשר בכלל להגיד אותם וגם את כל האתר הזה ואת כל אתר רשימות שמלא בשמאלנים מגעילים שסבא שלהם בא מאירופה וגם את האתר שלי ואת כל האינטרנט הזה שהמציאו האשכנזים. ולהשאיר רק את ההודעה שלי וזהו.
תודה וסליחה.
טלי, תמשיכי לכתוב.
ביקורת, אישית או לא, צריכה להיות עניינית.
אני לא שולח אותך לעסוק בפרו-ורבו עם אנשים כאלה ואחרים, וזה בדיוק מה שעשו אלה שטלי מחקה, תוך ציון המועדפים עליהם לפעולה הנ"ל.
מה שנמחק לא היה ביקורת, זה היה ניבולי-פה שנמחקו בצדק, שבאו מצד אנשים שאין להם אומץ לכתוב שם מלא, אי-מייל ואתר בית.
אם הייתי מציע לך לעסוק בביולוגיה עם איש ימין קיצוני כלשהו, באתר הבית שלך, האם היית משאירה את התגובה?
(למען הסר ספק – אני לא. תעשי מה שאת רוצה (בגבולות החוק), עם מי שאת רוצה.)
דוד
שווארצע חייע זה הכינוי שלי, לא כינוי שבו כיניתי אותך – בואי לא נתבלבל ואל תתפסי טרמפ על מילים שקשה לך להבין. אין לי מושג מה מוצאך המשפחתי, אם בכלל
שלי שווארצע, המוצא. מה שמוכיח שפשיזם אינו עניין גנטי, כנראה
זה משנה!
http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=3154
החלטת כבר אם את זכר או נקבה?
נורא משעשע, בכל הודעה את מחליף.
המשורר הדגול "אביצור" בשם אחר?
תודה למגיבים האחרים, אבל באמת שאין צורך להמשיך ולהגיב לה/ לו.
ואנא מעכשיו הגיבו לנושא הרשימה במטותא, תודה.
אין צורך להזכיר את כללי ההתבטאות/ דיון כאן, הם אינם שונים מאשר בכל מקום בו אנשים מבקשים לדבר באמת זה עם זה. מומלץ – כרגיל – לקרוא את הטקסט מטעם מערכת 'רשימות' שנמצא מתחת לחלון הוספת התגובה – לפני שכותבים אותה…
אני שומרת לעצמי, כרגיל, את הזכות למחוק כל תגובה שתיראה לי לא הולמת או סתם מלכלכת לי את האתר.
יום טוב לכולם.
תגובה לנושא הרשימה:
הספר עושה רושם מרתק
השיר שלך מצמרר.
תמשיכי לכתוב!
ספר חובה!
עשיר, מרתק, אכן מצמרר, גם מרגש,
אחרית דבר מבריקה של טל ניצן,
(טלי, יש קרבת משפחה?
יישר כוח.
אני דורשת טלי שתמחקי את הרשימה שלך מהאינטרנט באופן מידי אחר כך את והחברי האשכנערבים שלך יכולים להמשיך לאינציקלופדיה עיברית ולמחוק את הערכים הבאים
אמנות
כושי
ציונות
והערך אולי הכי בוטה ושחוק
שואה
בתודה מראש אהובתך
Friz
אלה תגובות כלבבי…..
תודה על המחמאות, קטונתי.
האחרית-דבר אכן מבריקה, ולא, אין קרבת משפחה [למה? בגלל השם הפרטי?...], רק הרבה חיבה, והערכה, ושמחה גדולה על שזכיתי להכיר אותה.
השיר מצויין, העביר בי צמרמורת.
פתח בלוג ופרסם בו מה שתרצה.
תפוז וישראבלוג לשרותך, חינם.
מן הסתם השיר האחרון של סמי שלום שטרית, המוקדש לשופטי טלי פחימה, לא הספיק להיכנס לאנתולוגיה אבל אולי לבאה.
http://www.notes.co.il/sami/9664.asp
השופט בן זונה
השופט בן זונה
השופט בן זונה
השופט בן זונה
השופט בן זונה
השופט בן זונה
השופט בן זונה
סליחה, בעצם
השופט הוא הזונה,
השופט הוא זונה עליון
בשבתו בבית הזונות העליון.
השופט הוא זונה יהודית מציון
בשבתו על כלי הזין של שירותי הביטחון.
אהבתי את השיר מאד, אבל באמת הרגשתי שהוא עושה עוול עם הזונות.
זונה בסך הכל מוכרת מציצה בכסף, בדרך כלל מחוסר ברירה כלכלית, ואילו השופט ?
ביודעין, ללא כל מצוקה, מעל בתפקידו, פגע באדם שהוא מופקד על שלומו, ופגע בציבור ובאושיות הצדק שגם עליהם הוא מופקד מטעם הציבור.
איך אפשר להשוות
אני מבינה שקשה לך עם העובדה שסמי לא מאפשר תגובות באתר שלו, אבל אתה תמיד יכול לכתוב לו אימייל, ואתה יודע מה – הוא גם לא יגיב כאן. אז מה אתה רוצה ממני?
ואם באת ללעוג לאנתולוגיה, אז תודה חמודי – זה באמת מאוד לבבי וסימפטי מצידך, אבל הסר דאגה מליבך: הקריטריון הראשון לבחירת השירים לאנתולוגיה הוא הקריטריון האמנותי. שירים שלא היו מספיק טובים פשוט לא נכנסו.
ובאשר לכעס – המוצדק מאוד, גם אם הביטוי שלו הוא גולמי משהו – של סש"ש כלפי ביהמ"ש הישראלי, עלה התאנה שנרקב, כנראה, מעודף שימוש – הרי שאני מזדהה איתו לגמרי.
מחר "תחגוג" טלי פחימה את יום ההולדת העשרים ותשע שלה בכלא, בבידוד, בקור ובתנאים פיזיים קשים במיוחד. איש אינו יודע כבר למה היא נשארת כלואה, ועוד בתנאים כ"כ קיצוניים (אסור לבקר אותה, אסור להכניס כלום לכלא, אסור לה לדבר עם אסירות אחרות) בזמן שבפורפרה הפוליטית שלנו זביידי כבר לא מבוקש וכולם פתאום יכולים לדבר עם כולם ואפילו – רחמנא לצלן – להודיע על הפסקת אש משותפת [??].
ובזמן שרוצחים פנאטיים מהימין הקיצוני מסתובבים חופשי, הבחורה הזו, שלא עשתה כלום, ממשיכה לשבת בכלא ומחכה לדיון הבא במשפט, שיתקיים רק ביולי!
לא נשאר כלום נגד פחימה, אבל כנראה שהפאדיחה מאוד מביכה את מערכת הביטחון, מה שגורם לה להיות עוד יותר נקמנית ואלימה. פרשה מכוערת.
דוקא עכשו אני יותר "דואג". השיר של שטרית הוא טוב דוקא בגלל שהוא זועם ו-"גולמי" . אבל זה רק הטעם שלי בשירת מחאה. בכל אופן מה שיותר חשוב מלהתחשבן איתך על הדידקטיות (טוב לא יכלתי להתאפק לגמרי) הוא שבאמת התכונתי למזל טוב שבכותרת התגובה שלי, ואני באמת סקרן לראות ולקרוא את הספר.
נ.ב במחשבה שניה אכן השתמשתי בבלוג שלך כמו קיר לציור גרפיטי, וכולי תקוה שהשיר ימצא קירות פחות וירטואלים , אבל זו בדיוק הסיבה מדוע את יכולה למחוק את התגובה ולצבוע מחדש.
חייבת לך התנצלות….
הייתי בטוחה שאתה בא לנגח את האנתולוגיה, או את סש"ש, או את שנינו באותה הזדמנות…
דווקא לא מתאים לי כ"כ, הפרנואידיות הזו. שוב סליחה.
יש הפורום בקדמה גם אם אין תגובות לסמי כאן ב-נואוטס
טלי, מזמן לא ביקרתי ואני שמחה לשמוע על האנתולוגיה. אהבתי גם מאוד את השיר שלך ורציתי להוסיף גם המלצה לכתב העת החדש שעורך יצחק לאור אשר נקרא "מטעם" ומילא אותי שמחה רבה. כן ירבו. (לא שאני אופטימית, למותר לציין, אבל מעריכה ומוקירה את המאמץ שאת ואחרים עדיין עושים שם כדי לצעוק את צעקת האנושיות).
התנתקות / יוסף עוזר
מַקְלוֹתיכם בִּידֵיכֶם וְשִׂמְלוֹתֵיכֶם
בַּצֶקְכֶם רגוּעַ וּבְלִי חִפָּזוֹן וְחוֹרִים חוֹרִים.
כָּכָה תֵּצְאוּ וְהַיָד עוֹד מְגוֹאֶלֶת דָּם
מסמֶנֶת מזוזות ללא פּוֹסֵחַ שֶׁיגיד
אֲנִי וְלֹא מַלְאךְ, כָּכָה, אֲנִי בִּגְבוּרָתִי אֲנִי בְּקִינָה וּנְהִי
בְּחֶרְפָּה בִּצְרחוֹת וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם
בְּסוֹף מַהֲדוּרַת החדשות
מצלם במצלמת וידאו ביתית,
ביריה מאחורֵי הגב
בְּשָׁעָה שֶׁבתֵיכֶם צְרורִים בְּמִשְׁארוֹת זִכְרוֹנותיכם
ככה תאכלו את חלומותיכם נָא, נְקוּבִים
על עלֵי חַסָה תָּלִינוּ כִּנורותֵינוּ
בגוש קטיף והרבה קרמיקה ובריכות נחמדות
שם ישבנו גם בָּכִינוּ בשוכחנו את
שוכחנו. בזוכרנו את תּוֹללֵנוּ
עֲרוּ עֲרוּ עד הַיְסוֹד בָּהּ
קִבְרוֹת יְלדֵינוּ הַמתוקִים
רגלֵי ילדינו הכרותים
שֶׁפִי, תַּהֲלוּכַת המזנקים מְרוּחַ
להיות עננים להיות מושיעים
לשמוע מלאכים וְאֵיךְ
א-ל-ק-י-ם צועקִים
מַעֲשֵׂי יָדַי מִתְנתקִים ואתם אוֹמְרִים שִׁירָה
ואני אין לִבִּי צוחק ואין קִינָה
רק כאימַת לוֹט ובנותיו בַּמְערָה.
האסונות שעוד נכונו לנו / יוסף עוזר
ב-1581 רעש אדמה – בצפון איטליה.
סטודנט בן 17, גלילאו שמו,
בקתדרלה של פיזה עמד מתמקד
בתנודת המנורות התלויות במבנה הרועד.
מרחיק לכת בהרהוריו
מכין את האדם לרעוד ממרחקי האמונה ומנעדי השכל
הרסנית בהרבה היתה האדמה במצרי מסינה –
28 בדצמבר, באיזו שנה, 80 או 100 אלף הלכו אל מדע המות
וצונאמי גדול ב-2005 בא גל שטף
את מנגני הסיטאר והמקבלים את יגונם
יום יום – בקטורת מתקתקת, בפרוסה דלה
במדיטאציה מול נופי גן עדן דל קלוריות.
מליוני אנשים מקצות העולם נידבו בשיחת פלפון 100 סנט
לסיוע ל150,000 הרוגים ולמצפון בוהה באפילה.
זכרוני הבוגד בי
שומר לי אמונים בבגידותיו
אבל עכשו מזכיר לי שִׁכְחוֹנִי -
ב 1942 לא רעשה האדמה
ןלא הופצצה מטחנת האדם הגדולה
שאושויץ היה שמה
וטרם הפלפון הומצא
וגם האפיפיור לא הכיר את המילה צונאמי
והסֶנְט היה בגירעון
ויותר מידי קשה להתנדב
למספר דבילי: שש מליון.
אבל הקתדראלה התנדנדה
ובית הכנסת רועד עדיין
ולא היה סטודנט, תלמיד חכם, שיראה איך
מנורת שבעת הקנים רוטטת
ובית המקדש מלב האנושות , ללא מרפא.