"היא חשבה שכל דבר כתוב הוא טוב מרגע שנכתב"

 

שיר

 

כמה דם ורוק

בוא נוריד עוד ראש

רוסים שתיינים מאוננים סדרתיים,

שני גברים נפגשים איתי ורוצים לעשות תוכנית אמריקאית

שיטוטים חסרי תוחלת באלנבי

המוח שלי מלא בחרא וויסקי,

פיגומי אהבה מיותרת, סכרי אי נתינה, מנופי פוטנציה בלה בלה…

בחורות כל ערב

הכוכבים מזיעים מעלי

וודקה ב-63 ₪ מטיב טעם

אז בוא נרים עוד כוס של מוזיקה

חושב קינג קונג אולי שתיתי ליטר

אני מקיא ושואב קצת עידוד.

 

השירה התפגרה. טרללה,

והאמת היא שאני זה שאני

ימות השבוע סופרות אותנו

בקיץ את מטיל זהב שזוף

החביב כל כך על הבחורות החזקות בטרנד.

רוצה לתקתק גבר טיפש עד שיימאס

עוד כמה חודשים יומולדת

שכחתי להתקלח ומה יהיה אם האוטובוס מחר שוב יאחר

יש לי כוח לכתוב משהו אז כנראה שזה שווה את זה, כנראה שזה בסדר.

 

 

השיר הזה לא מופיע בחוברת מעין הנוכחית, אבל אני מעזה להמר שהוא היה מתקבל, ובשמחה,  לחוברת הבאה. כל שורה בטקסט הזה לקוחה מאחד השירים המופיעים בחוברת, אבל הן משתלבות די בטבעיות, ולא במפתיע. ארבעים [!] כותבים פרסמו כאן קטעי טקסט  קצוצי שורות, המאוגדים כולם תחת הקטגוריה המפורשת 'שירה'. ברובם הגדול מדובר ברצפים דיבוריים אסוציאטיביים למראה, כמעט אוטומטיים, לא ערוכים ופה ושם גם שגויים דקדוקית. המלל הזה מתאפיין יותר מכל, כך נדמה, בתשוקה עזה לראות מלים מודפסות על הנייר, וככל שהשיר מופרך יותר, הקרדיט למחבר – בהתאמה -  מנופח יותר (אחדים מגדילים ומוסיפים לתואר "משורר" גם "אמן", "קולנוען", "רעיונאי", "דוגמן" ואפילו "מדען"). ההומור המאפיין חלק מהקרדיטים המפוברקים לא מכסה על ההתפעמות העצמית הזאת, שכשלעצמה, מן הסתם, אין בה שום רע, כמו כל מעשה אוטו-ארוטי. איך אומר דניאל שי קיסרי בשירו הארוך עד ייאוש – "מאוהב באצבעות הנעות שלי"?

 

אלא שה'שירים' הללו לא מתפרסמים באופן עצמאי אלא בחסותו של כתב העת מעין, שיש לו שני עורכים מוכשרים ורבי מעללים, רועי ארד ויהושע סימון, וגם – לפחות רשמית – עורכת לשון. מעין  אינו כתב עת אזוטרי צנום שמשוכפל בסטנסיל ומחולק בפינת רחוב לעוברים ושבים, אלא מפעל של ממש, מגזין עב כרס עם אג'נדה אמנותית וחברתית מנומקת ומעוררת הערכה. ואכן הכל לרוחי ברמת הכוונות של מעין – המראה המגזיני, המחוייבות החברתית והפתיחות האמנותית, השילוב האינהרנטי בין טקסטים ועבודות אמנות (אל תחמיצו את מקהלת הבמבה של אילת גזית!), וכל זה במחיר שווה לכל נפש שהוא בו-זמנית גם ביטוי של מחאה – שהרי נקבע על פי תעריף שעת עבודה בשכר מינימום, נכון למועד יציאת החוברת. באתר האינטרנט של המגזין מציינים העורכים, בגאווה מוצדקת, שבנוסף לשמירה על מחירו הנ"ל של העיתון יש באפשרותם כיום לשלם ליוצרים המשתתפים תמורה כספית צנועה. הסולידריות הקהילתית שמעין יוצר כך עם כותביו וקוראיו חוברת לאג'נדה התרבותית והפוליטית הברורה שהוא מעמיד, ומהבחינה הזאת התופעה הנמשכת ששמה מעין ראויה לכל שבח. 

 

אבל מנגד ניצבות היצירות עצמן, וצורת ההגשה המרושלת והלא מוקפדת שלהן (השירים לא מנוקדים, ויצירות האמנות מצולמות באיכות גרועה על נייר עיתון), ומשדרות משהו שמכתיב, כמדומה, התייחסות אחרת לגמרי. אופיין ורמתן התיכוניסטית-משהו של עבודות האמנות וגם הטשטוש המכוון בינן לבין הפרסומות המשולבות ביניהן, המצטרף לרשימות ספק-הזויות ולפזמונים פארודיים-למחצה על עצמם, כל אלו יוצרים כפילות מתעתעת בין האותנטי לאירוני, ובין המניפסט האידיאולוגי לפארודיה עליו. לנוכח העירוב הזה, המשדר התנערות מחוייכת מקריטריונים אמנותיים "רציניים", ואיזו חדוות יצירה אופטימית המעדיפה את התהליך על פני התוצר – נראה שכל טענת-נגד תקוטלג מיידית כתגובה פאבלובית מבוהלת של קלאפטע נרגנת, שמקלקלת את המסיבה מתוך התעקשות על זוטות ארכאיות כמו ערך אסתטי.

 

ואכן בדקתי את עצמי, והיות שמצאתי סימפטומים ברורים של מה שאפשר לכנות כשמרנות ביחס ל"מהו שיר", שקלתי להצניע את התרשמותי מהחטיבה הפואטית, ולהסתפק בשבחים לפרוזה המענגת, לאג'נדה החברתית ולמקהלת הבמבה. אלוהים יודע ש-70, אפילו 35 עמודים טובים כאלה הם חסד של ממש, ועוד במחיר סוציאליסטי אמיתי, כך ש-145 עמודים הם מעל ומעבר למה שאפשר לבקש (או לצלוח), ואז מה אם יותר ממחציתם לא ראויים לקריאה.

 

אבל עורכי מעין לא נתנו לי ולשכמותי להתחמק מעימות חזיתי והציגו את חטיבת השירה, בעירוב של לוחמנות ואפולוגטיקה, כספינת הדגל של מפעלם. ההקדמה לגיליון מעמידה את מעין מול כתבי עת אחרים לשירה ומדגישה שייחודו בקונקרטיות הפוליטית, ובכתיבה על המציאות המיידית של "הדברים עצמם". החומרים שבו אמורים לשמש לא פחות מ"כתב תביעה כנגד הרטננות והניתוק בשירה ובסיפורת הישראלית, שכאילו קיימת חומת הפרדה בינן לבין החיים במזרח התיכון" (6). העורכים מצהירים: "אין לנו רצון לייצר טעם טוב, אלא לספר מה ישנו", ובאתר האינטרנט של מעין הם מגדירים אותו כ"מדגרה" ליוצרים צעירים הפועלת מחוץ ל"בנאליה" התרבותית הממוסדת.

 

במלים אחרות, מקנן כאן איזה חשש מובלע שמיון ועריכה עלולים לפגוע בחופש היצירתי ולדלל את מעיינות היצירה האוונגרדית, ומתוך המחוייבות לעידוד היצירה מחליטים העורכים, ככל הנראה, לא לערוך. עמדת המוצא הנדיבה הזאת, שבהקשר אחר, אנתרופולוגי או תראפויטי, היתה עושה רק טוב לכולם, מביאה כאן לתוצאה הפוכה מן הרצוי. כי כאשר מה שאנחנו מקבלים הוא הרבה יותר מדי שירה בוסרית שאיש לא טרח לבור ממנה את המוץ מן התבן, הרי שהיא  מאבדת את האפקטיביות שלה וכתוצאה מכך נשארת ללא קוראים. אני משערת שהבחירה "לספר מה ישנו" ולהשעות את השיפוט האסתטי קשורה לאמונה של העורכים בחשיבותה של אמנות חופשית מכל כבלים ובפונקציה החתרנית העקרונית שלה, הבאה לערער את כל מה שאנחנו כביכול יודעים מראש עליה ועל החיים.  אבל רשימות מצאי מהבנאליה של חיינו כאן, כמו גאידמק או מיץ קיווי-אגס או מחירון של מכון יופי, הם רק סטטיסטיקה של מציאות, אין להם ערך מוסף מעבר להצבעה על "הדברים", והם עצמם נשארים ריקים. וכמו שנסים אלוני ידע, למציאות יש קשר כל כך קלוש עם החיים. לעתים היא הדבר הרחוק ביותר מהממשות, ודאי מזו הנפשית. בקיצור, הגיבוב חסר ההבחנה של פרטי ריאליה מקומית הוא בעיני הדרך הבטוחה להתרחק מ"הדברים עצמם".

 

מכל מקום, נדמה שתשעה קבין של מודעות עצמית, אירוניה בריאה, תחכום טקסטואלי ומקוריות לשונית נטלו הסיפורים וקטעי הפרוזה המתפרסמים בחוברת, ובמקרה או שלא במקרה הם מציבים מראה לא מחמיאה לשירים שנדפסו לידם. מהזיית הסמים המוטרפת והווירטואוזית של ואן נויין ועד לכרוניקות העצובות-מצחיקות של בועז לביא ודניאל פוגל, למעין יש בהחלט מה להציע בשטח הפרוזה. מפליא מכולם לעשות העורך, רועי ארד, בסיפורו "דומני", סאטירה על ביצת הספרות המקומית ומכירת החיסול שלה לאוליגרכיה החדשה. "דומני" הוא השם המוצע ל"כתב עת אוונגרדי מודרני לביקורת האמנות" שבעזרתו מקווה בושם פינקלמן בן ה-70 לשוב ולכבוש את מקומו כאושיית תרבות מקומית. הוא מציע למספר, בחור צעיר שדודו המיליונר זה עתה מונה למנכ"ל משרד המשפטים, להיות העורך של חטיבת השירה בכתב העת, על מנת שישתדל אצל דודו לארגן אירוע השקה נוצץ "אולי עם מרבדים ירוקים רקומים זהב טהור [...] כמובן שיש לשמור על כמה מנות גלאט כושר עבור הרבנים הראשיים והרב מלכיאור" (98). כמו בטקסטים האחרים, גם לשפה העשירה של ארד משתרבבים מדי פעם שיבושים ועילגויות לשוניות ותחביריות שעינה (התיאורטית, כנראה) של עורכת הלשון החמיצה, וחבל. גם כך זה סיפור מענג ביותר, שופע בדיחות מצלוליות כדוגמת "נעמדנו במקום שנשא צל ממצמץ, של גגון מזללת השניצלים צ'יקן-צ'יקן" (שם).

 

על רקע האירוניה המושחזת של ארד נראים השירים בחוברת כגילומים קולעים של דמות בסיפורו בשם אור גולדמן, "נשמה נהדרת" אבל משוררת בינונית, ש"חשבה שכל דבר כתוב הוא טוב מרגע שנכתב" (97).

 

אבל ההמחשה הקולעת ביותר לדיבור הכפול האופייני למעין היא רשימתו המתורגמת של הרולד פינטר, שמתאר, ספק ברצינות וספק באירוניה, את תלאות הפרסום שעבר שירו מ-1991, "כדורגל אמריקני (מחשבה על מלחמת המפרץ)". את השיר, שהוא רצף של פנינים כגון "דפקנו להם את החרא דרך התחת", שלח פינטר למערכות העיתונים הנחשבים באנגליה, תוך שהוא בוחן בערמומיות סאדיסטית כיצד הם מתפתלים באי-נוחות לפני שהם נאלצים להודיע למחזאי הידוע שלא יוכלו לפרסם את שירו. אף ששירו של פינטר מוגדר גם באתר האינטרט של מעין כ"שירבוט", העובדה שהוא שב ונדחה על-ידי מדורי הספרות של העיתונות הבריטית הממוסדת (ואל דאגה, בסופו של דבר הוא פורסם, ואפילו בכמה מדינות) היא, איך לא, עדות ל"צביעות" של "המגזינים השמאליים לכאורה והצפודים למעשה". וחשד קטן מתגנב ללב, שמא התרגיל הקטן של פינטר שימש לעורכי מעין כמודל?  

 

 

מעין, כתב עת לספרות, שירה, אמנות ורעיונות של האקדמיה החופשית, גיליון 3, 145 עמ', 17 ש"ח

 

**פורסם בגרסה מקוצרת היום במוסף ספרים**