כולנו מלצרים take 2

שאפו להישג התקדימי של המלצריות השובתות - וכחכוח קטן של הסתייגות בצידו

 
 
שיר בעבודה
 
שיר לְעבודה
שיר למלצרים לאים
שיר לרגליים ממהרות
פירורי שורות קצרות שינוגבו
במטלית לחה מן השולחן, בסוף משמרת
וצלצולן עמום, שידוּוחו לַאחראי
ואולי גם ינוכה מהן שליש
על התנהגות
לא טובה.
אנחנו עובדי הרעב שאין לו סוף
נפטרל יחד כל הלילה בָּמאורה
עד שיפציע מן השאריות סֶדֶק, זְנב אמת חיוורת
נֶאסוף אותה כמו הוֹמלסים
היא קורת הגג שלנו, אין אחרת 
עד מחר.
 
 
הדבר הזה  [כשיגדל הוא יהיה – אולי – שיר] נכתב ביום שבת האחרון והוקרא למחרת – אתמול – באירוע למען המלצרים השובתים בקופי טו גו של  אוניברסיטת תל אביב, שארגנו מתי שמואלוף ורועי ארד. עד אז עקבתי אחרי כל הפרשה קצת מרחוק, בסולידריות זועמת אוטומטית עם המלצרים, ובסלידה הולכת וגוברת מהנהלת הרשת ומהתנהלותה הבריונית. אתמול חזרתי לראשונה מזה זמן רב לבית הקפה שאירח אותי כמעט כל יום במשך חודשים ארוכים ומפרכים (כפי שכתבתי כבר כאן). הופתעתי לגלות שם, בתוך בית הקפה הריק, פנים מוכרות. מסתבר שלא כל המלצרים שבתו, ואת זה גיליתי רק אתמול. המעטים ששברו שביתה והתמודדו באומץ לא מבוטל עם הזעם והנאצות שהופנו כלפיהם עשו זאת לא בשל חרדת פרנסה גרידא, ככל שיכולתי אני להתרשם.
היום שמחתי לקרוא שהשביתה הסתיימה בשעה טובה ובשביעות רצון של שני הצדדים. אני חושבת שהמאבק של המלצרים (בעיקר מלצריות) היה מאבק מרשים וחשוב. הלוואי שזאת רק יריית הפתיחה בדרך להקמת איגוד מקצועי של כל המלצרים בארץ, שיגן על זכויותיהם הנרמסות תדיר, ובעיקר יפעל להנהגת תלושי משכורת מסודרים בכל בתי העסק, ויחלץ את המלצרים מסטטוס המשרתים או העבדים המתקיימים מטיפים בלבד, כפי שנהוג עדיין בכל כך הרבה מקומות. במישור העקרוני אני יכולה רק להסיר את הכובע בפני הנחישות, האומץ והחזון של המלצריות שהובילו את המאבק ואת השביתה, והמשיכו בה בלי למצמץ מול כל ההפחדות של ההנהלה, כולל תביעת האימים המופרכת.    
במישור הספציפי קיבלתי אתמול שיעור נוסף על הפערים שיש כנראה תמיד בין המאבק התקשורתי והגלים הפוליטיים הרחבים (והחשובים!) שהוא מעורר, לבין מה שנמצא מאחורי ההודעות לעיתונות, כלומר הפרטים הקונקרטיים של הפרשה. שמעתי גרסה נוספת, מן הסתם גם היא לא האמת הבלעדית, אבל היה מצמרר לגלות עד כמה אף אחד לא רוצה באמת לשמוע אותה. הגישה הרווחת בקרב אנשי האוניברסיטה לקוחות בית הקפה והפעילים החברתיים הייתה: יש למלצרים זכות לשבות, הם הצד החלש בסיטואציה הזאת, ולכן מחובתנו להגן עליהם ולתמוך בהם, ואת הצד השני אין לנו שום עניין לשמוע, אנחנו בזים לו ומחרימים אותו. אבל גם במאבקים פוליטיים צריך לשמור ככל האפשר על גישה אינטליגנטית פקוחת עיניים ונכונות בסיסית להכיר במורכבות של הסיטואציה. ותמונת המצב בקופי טו גו סניף האוניברסיטה היא לא תמונה של עושק וניצול מזעזעים. די רחוק מזה. שוב – מאבק עובדים על הזכויות שלהם ועל שיפור תנאי העבודה שלהם הוא מבורך, הוא נדיר עד להדהים במדינה שלנו, במיוחד בשנים האחרונות, שנות ההשתוללות הקיצונית של בעלי ההון. אבל ממה שהבנתי המאבק הנוכחי נסב בעצם סביב המחלוקת על אופן חלוקת הטיפים: המלצרים לא רצו שגם הטבחים ומנהלי המשמרת יקבלו חלק מהטיפים. משכורות הוגנות עם תוספות על שעות לילה וסופשבוע ודמי הבראה הם מקבלים כבר כמה חודשים [אמנם נדרש כאן מאבק, אם הבנתי נכון, אבל המאבק הזה הוכתר בהצלחה לפני שפרצה השביתה], ואת הטיפים הם מקבלים בקביעות ומעולם לא נשלל מאף אחד טיפ למשך שבוע שלם (כפי שטענו מובילות המאבק בהודעות שלהן לתקשורת). החלוקה של הטיפים שווה בשווה בין כולם היא אולי שיטה שאפשר להתווכח עד כמה היא הוגנת וצודקת, אבל מכאן ועד תיאור הסניף הזה כמייצג של הרוע והאופל עלי אדמות הדרך ארוכה. אני הייתי מעדיפה שטיפ נדיב שנתתי למלצרית מסוימת יישאר אצלה ולא ייחשב כהכנסה משותפת של כל העובדים בבית הקפה, אבל מלכתחילה לא זה היה סלע המחלוקת כאן.
בסופו של דבר, המיקום של בית הקפה הזה ברחבת הכניסה לאוניברסיטת תל אביב שיחק תפקיד מכריע בכל הפרשה הזאת. היה לנו נוח לתפוס טרמפ חברתי צודק על העניין. נוח מאוד לתמוך במלצרים שובתים כשהם "כמונו", וכשזה קורה ליד האוניברסיטה. עכשיו צריך להרים את נס המרד גם במקומות אחרים, רחוקים יותר מהארומה האוניברסיטאית הנאורה, מקומות שבהם הניצול והעושק באמת חוגגים. בעיקר צריך לפקוח עיניים.