היא תבוא. עינב ג'קסון כהן. לאירוע לכבוד הספר שלי בלבונטין.

החודש וחצי האחרון בחיי עמד בסימן עינב ג'קסון כהן. לא רק בחיי שלי, בעצם – בעולם כולו . חטפתי את זה יחד עם כל שאר האנשים שאיכשהו הצליחו לפספס אותה עד הלום, וגילו אותה עם הכתבות והידיעות על הופעת אלבום הבכורה. אולי זה היה כשנתנו בוויינט כמה סינגלים לקראת האלבום, ממש בשבוע שהוא יצא? אני לא יודעת בדיוק מתי, אני מחפשת את הרגע שזה קרה ולא ממש מצליחה למקם אותו בזמן,

אבל אני זוכרת בדיוק מה קרה לי כשהגעתי לזה:

גם עכשיו אין לי מלים מדויקות לזה, אולי כי "זה" נוגע כל כך עמוק, מעבר להתלהבות מהיופי של המוזיקה, הביצוע, הקול, המלים. אני חושבת שיותר מכל דבר אחר זה בשבילי כמו לשמוע את עצמי. אפילו הרגיסטר נכון.

והפסנתר, והאצבעות שיודעות איך לבטא אותו ולהתבטא איתו ודרכו. אלה הרי האצבעות המדומיינות שלי, בחלומות שבהם אני מעיזה לדמיין אותי (ועד כה – ניצולת אקדמיה שכמוני, שנגינתה סורסה עד שיתוק – רק בחלומות, כלומר באלה הנדירים שאינם סיוטים על בחינות-פתע וקונצרטים כושלים…) מנגנת ככה, חופשי, את עצמי.

התחושה הראשונה, שהתמידה בימים הבאים, כשהמשכתי וחרשתי את הרשת בחיפוש אחר שירים נוספים, היתה – משום מה – תחושה של כאב עצום. שירים כמו "לא להעיר את החיה", "כמו אושר", "חרב סוכות", "לא כוחות", "27" וגם שירים קלילים יותר לכאורה כמו "קרבות ראווה" פשוט לא יצאו לי מהראש, בשינה ובעירות, והמקום שהם פגעו בו המשיך להבהב נון סטופ. אין מה לדבר, חטפתי את זה חזק.

כתבתי לעינב. אנחנו לא מכירות. זה מצחיק עד כמה העולמות האלה, של השירה העברית והרוק/פופ הישראלי – אף שהם מתקיימים פחות או יותר באותו רדיוס גיאוגרפי קטן וצפוף, ולמרות כל שיתופי הפעולה של השנים האחרונות (שרבים מאוד מהם כידוע קיבלו עידוד ודחיפה מפרויקטים שיזם נסים קלדרון, כמו סדרת "שירה פלוס" הוותיקה והמפוארת שלו, שבמסגרתה גם אנחנו נתארח) – הם בכל זאת עולמות שונים. הרגשתי שאני נופלת עליה ישר מהמאה ה-19. אבל היא ענתה לי. והסכימה לקרוא את השירים שלי. וקראה. והבינה על מה אני מדברת.

הלכתי לראות אותה בהופעה. שוב רסיסי היופי האלה, מבעבעים ונשברים כמו מים באור, אלא שזה בחושך של ההופעה, ואני אין לי מלים יותר להבין או לנסח, אני רק כאב צרוף, שותת אל הריצפה הבלתי נראית כמו אל האינסוף, בלי הפוגה, במחזוריות מהפנטת. ולפסקול שלא חדל בראש בלופ אובססיבי נוסף גם הביצוע המושלם של עינב ל"מותק את אצלי בראש" של דילן/שלומי שבן.

קראתי ראיונות שעשו איתה, גם עכשיו וגם לפני שנתיים-שלוש, ושוב מצאתי במלים שלה, בהסברים שלה על האופן שבו היא יוצרת, על השנים שבהן גיבשה, לאט ובהקשבה סבלנית לעצמה, את היצירה שלה, מצאתי שם דברים מדויקים. מקבילים. אני לא רוצה או יכולה בכלל לפרט מה, זה עניין של תחושה כמובן, לא של הסכמה. אני רק יודעת שהרגשתי שזה מדויק. שמצאתי את המוזיקאית לאירוע שלי בלבונטין. שזה הולך להיות אירוע משותף. היצירה שלי בצד היצירה שלה. הוא יהיה משותף גם אם לא יהיו בו עירובים כאלו ואחרים, כי לא בטוח שאנחנו יכולות או מסוגלות "לאייר" אחת את היצירה של השנייה. אבל מה שלא יהיה הרגשתי שזה כן כוחות, לגמרי. שביחד יש כאן משהו אורגני ונכון.

הכאב, למרבה ההקלה, שכך ברגע שהברית נוצרה, קיבלה הכרה. אבל השבועות עוברים וההתרגשות לא פוחתת, רק מתגברת למעשה.

אז עכשיו נשאר רק לחגוג. בואו.

חברים אהובים, יוצרות ויוצרים שאני מעריצה ויקרים מאוד ללבי, וששירתי – אין דבר משמח יותר מזה בעולם, דעו לכם – מצאה חן בעיניהם, יקראו שירים שבחרו מתוך הספר.

טל ניצן, חברתי הדגולה, תנחה אותנו בידיה הבטוחות (והיפות, יש להוסיף. נו, לא התאפקתי ).

ועינב תשיר. תביא איתה אור.

את ההזמנה היפהפייה הזאת עיצבה סיגל בן יאיר. תודה סיגל!!

וכאן אפשר לשמוע את כל האלבום של עינב, "עץ נופל ביער", ואפילו להוריד אותו

http://music.einavjackson.com/album/–2