אמרו את זה קודם, לפני, זה (כבר) לא משנה (כנראה)
רוב הבריות במחוזותינו מזדעזעות לאחרונה בפומבי מכריתת עצי-זית של פלסטינים. כל מתנחל וחצי-מתנחל טורח לציין בפתח דבריו שהוא 'נגד כריתת עצים' [אפילו באתר הקטנטן הזה], אפילו פרס בנאומו בעצרת הזכרון לרבין השחיל איזה משפט על עצי-זית כרותים, התקשורת באה, המשטרה (סוף סוף) באה, והשמחה רבה. דיברתי עם אברהים בתחילת השבוע והוא סיפר לי שחיים יבין וגאולה אבן הגיעו עד לכפר הקטן שלו, א'סאוויה, כדי לתעד את ה'סכסוך' סביב עצי הזית, שמתנחלים 'אידיאולוגים', כמו שאוהבים לקרא להם בגל"צ, נטפלים אליהם ולמוסקיהם שוב ושוב: שודדים זיתים, שורפים עצים, מרביצים למוסקים ולאחרונה גם כורתים מאות עצים.
אולי חיים וגאולה ישדרו על זה כתבה ב'יומן' של יום שישי, וכולנו נוכל לשבת יחד מול המרקע ולהזדעזע יחד, אפילו דובר מועצת יש"ע. לכולנו יש קונצנזוס/אליבי משותף, ובאיזו חדווה אנחנו אוחזים בו: אל נא תעקור נטוע.
הכל טוב ויפה. אבל קצת קשה יותר להגיע להסכמה ציבורית בנוגע לפגיעה בפלסטינים עצמם. כל פלסטיני, עד שלא הנפקת לו תעודת יושר והוכחת באותות ובמופתים שהוא מלאך, הוא מטבע בריאתו בר-הריגה. איך אמר דן חלוץ? 'רעידה קלה בכנף' – זה מה שהפצצה של אוכלוסייה אזרחית עושה לו.
החיים הפלסטינים הם זולים עד כדי כך שכבר לא מדברים עליהם. מדינת ישראל כבר אינה טורחת לשחרר את הנוסח הרשמי של 'הבעת הצער', ביחד עם הטילים השונים והמשונים שהיא משחררת על ריכוזי אוכלוסייה פלסטינית. ה'מחבל' הפך ל'פצצה מתקתקת', וכל האחרים שנפגעו תוך-כדי פעולת החיסול של הפצצה המתקתקת הזאת הם בגדר שבבים. התנהגות של טרוריסטים הפכה למדיניות המובחרת של הממשלה, וכל נסיון להרהר או לערער על תוקפה החוקי או המוסרי מזוהה עם 'שוליים סהרוריים' כאלו ואחרים. בטח לא עם הקונצנזוס.
מדינת ישראל מתכחשת, בין היתר, לאחריותה למצבו של מוחמד אבו-שמאלה, אחיינו של פאיז שאת מכתביו הצבתי כאן בתחילת השבוע. מוחמד חטף רסיס מההפגזה האחרונה בעזה ועכשיו בני משפחתו מייחלים למותו המהיר כי חייו מאז הם גרועים ממוות. כדי לאפשר לו חיים כלשהם דרוש הון, ואין מה לדבר על פיצויים. מוחמד הוא הרי פלסטיני. פאיז כתב לי לפני כמה ימים בזו הלשון:
הלוואי ואני מתפלל לאלוהים בימים האלה של רמאדאן שזה {המוות הנורא עם החיים } לא יקרה לאף אחד בעולם גם לא יקרה לטייס הישראילי שפגע ופצץ אחרי שרפרף בשמי עזה, גם הוא יש לו אימא שתבכה עליו, ויש לו אבא שישפוך צער!!
בהשוואה לדן חלוץ, פאיז הוא מלאך.
אבל אדם לא צריך להיות מלאך כדי לקבל יחס אנושי, יחס שאותו שללנו ממליוני אנשים שגרים קרוב מאוד אלינו. עכשיו אנחנו יושבים מול תמונות העצים הכרותים ומצקצקים בלשוננו, ומדמים בנפשנו שיש לנו מוסר. לא מוסר הוא זה אלא הדהוד טריקת הדלת שסגרנו אחריו.
אמרו את זה קודם, לפני, זה (כבר) לא משנה (כנראה):
"וגם אם ידוע לכול שהאינקוויזיציה שרפה בני-אדם, רוב הבריות מזדעזעות דווקא מכך ששרפה ספרים."
(אאוגוסטו מונטרוסו, מתוך: הסימפוניה הגמורה, מספרדית: טל ניצן-קרן)
דרום אפריקה זה נופת צופים לעומת מה שקורה בשטחים. אולי עוד יבוא יום והאנשים הטובים הללו שממררים לפלסטינים את החיים יתנו על כך את הדין בפני איזה בית משפט. בינתים היום הזה רחוק. אבל הוא עוד יבוא. גם אם זה יהיה בית משפט של מעלה.
השיר שמתוכו לקוח הציטוט נכתב בידי נעמי שמר לאחר פינוי ימית. ימית!!! אי שם בסיני!!!
רגש השירה הישראלי אדיש לחלוטין לעצי הזית של פלשתינאים. רק לחשוב על המהומה שהיתה פורצת בעקבות שרפת עצים של התנחלות סמוכה…ועל כוחות הצבא שהיו מופעלים…
הסיבה היחידה שהתקשורת מתעניינת בפרשת עצי הזית, היא שמדובר בעצי זית ולא בפלשתינאים. אל האחרונים לאזרח הישראלי לא נותרה טיפה אחת של רחמים.
של אותה משוררת, "ירושלים של זהב", שם "כיכר העיר ריקה". מה ריקה? מי ריקה? אההה, כמובן. ריקה מיהודים.
ולטלי – עקירת העצים היא דוחה ונפשעת. ובמקום לעשות על הכביכול "תופעה" כתבה, מוטב היה אילו רשויות אכיפת החוק היו פועלות כדי לבלום אותה. רוב העצים האלה עתיקים מאוד – בני מאות שנים. זה מגעיל. אבל כמו שכתבת, במקום בו קיימת זילות של חיי אדם (פלשתינים וגם ישראלים), לא מפליא שגם הרכוש והטבע נפגעים.
זילות – ליתר דיוק, השמדת חיי אדם באים תמיד עם הרס רכוש וטבע שליתר דיוק הוא הקיום והפרנסה. השמדת רכוש וזיתים היא וידוא הריגה.
תחשבו על זה רגע, ההתעקשות הבלתי פוסקת להרוס מבנים ארכיטקטונים ערביים ולבנות במקומם בניינים חסרי צורה מבטון, כי הם חלק מהמפעל הציוני…
אנחנו כובשים את הארץ הזאת עם מכבש שמשטיח והורס כל תרבות שהיתה כאן לפנינו.
אנחנו גוזלים אדמה ואז הורסים אותה.
יכול להיות שאותם מתנחלים ששרפו את אותם עצים פשוט ממשיכים את קו המחשבה הציוני קפיטליסטי החדש- הרי במקום כל העצים האלה אפשר לבנות עמק סיליקון נוסף, ואז שויי האדמה יעלה פלאים.
האם באמת יש לפלשתינאים זכות לגזול רווח כזה מאיתנו?
(ואני תוהה האם במהלך כתיבת השורות האלה נהייתי אנטישמי או סתם אנטי ציוני מהשורה…)
האמת היא שקודם רק רציתי לחזק את ידי קורינה, ולהגיד שהטבע ובני אדם הם חלק מדבר אחד, והתייחסות מסויימת אל האחד מכריע גם על ההתייחסות אל האחר.
מה שכתבתי קודם פשוט יצא מעצמו.
במדינה שבה צירוף המילים "יפה נפש" הוא כינוי גנאי אני כבר לא מתפלא על שום דבר.
"וגם אם ידוע לכול שהאינקוויזיציה שרפה בני-אדם, רוב הבריות מזדעזעות דווקא מכך ששרפה ספרים."
(אאוגוסטו מונטרוסו, מתוך: הסימפוניה הגמורה, מספרדית: טל ניצן-קרן)
רוב הבריות שקוראות ספרים מזדעזעות מכך ששורפים ספרים. כל שאר הבריות ממש לא מזיז להם,להפך שישרפו כמה שיותר שיהיה חםםםםםםםםםםם באוויר
לא כתבתי על זה, כי אין לי את המספרים המדויקים, אבל ברור לחלוטין שהמתנחלים פשוט הפנימו את המסר שמעבירים הצבא והמשטרה, ועושים באופן לא חוקי מה שהצבא עושה באופן חוקי כל הזמן – מפקיע שטחי אדמה עצומים, כפרים שלמים, ועוקר המוני עצי זית, עבור המולך החדש – 'גדר ההפרדה'. עכשיו שמעתי שגם בבית-צפפה בירושלים 'חשפו שטחים'.
תמיד אפשר 'לחשוף שטחים' של ערבים.
כשאוספים את כל הפרטים יחד התמונה הכוללת מבעיתה ממש במידת הציניות והצביעות שלה: מדברים גבוהה גבוהה נגד עקירת עצי זית אבל בפועל מפקיעים, חושפים ובונים וגם מעלימים עין ככל שרק ניתן מחוליגנים שרק 'לוקחים את החוק לידיים'….
כותבת פחות מדי. ראי זאת כתלונה רשמית.
🙂
מתוקה…
תודה.
יואב, "התעקשות הבלתי פוסקת להרוס מבנים ארכיטקטונים ערביים ולבנות במקומם בניינים חסרי צורה מבטון" – תוכל לפרט היכן בדיוק? (אגב, "אל נא תעקור נטוע" דוקא לא נכתב על ימית. אני זקן מספיק כדי לזכור את נעמי שמר מסבירה זאת בזמן אמת)
טלי, אני לא מבין – אז זה לא בסדר שמגנים את עקירת הזיתים? אם השאלה היא למה הזיתים מקבלים יותר סימפטיה מבני אדם, אז התשובה היא אולי כי זיתים לא מתפוצצים בתוך מסעדות? אני מניח שגם הפלשתינים כועסים עלינו ולא על העצים שלנו. (אולי לא, בעצם, אם נזכרים בהצתות בכרמל ומקומות אחרים)
בכל מקרה, חברים, קראתי עכשיו את התגובות לדיון קודם כאן. לחסוך לכם את התאוריות – לא, אני לא ארתור דנט בשם אחר. אני מקוה בכנות שנוכל לשמור על טון רגוע יותר
"אם השאלה היא למה הזיתים מקבלים יותר סימפטיה מבני אדם, אז התשובה היא אולי כי זיתים לא מתפוצצים בתוך מסעדות?"
אם גם בין העצים היו מנחיתים טילים, ואם גם לעצים היה עומד טנק בכניסה לבית… אתה יכול לבנות על זה שהיית מקבל מטח זיתים לפרצוף.
אז אני אכתוב "אם הזיתים היו מתפוצצים במסעדות אז היו יורים עליהם טילים ושמים להם טנקים מול הבית" ונכנס שוב ללולאה אינסופית…
מה שבאמת מעניין זה מה יקרה אם יצא משם הצבא.
ננסה רגע לראות את זה בלי קטגור של נכון לא נכון צודק לא צודק. רק מתוך בחינה את האמפטייה ומצבה בתוכנו (כולנו).
אני לא רואה במאמר דרישה להפסק ההתערבות (אולי צעד קודם היה יכול להיות טוב יותר). גם לא להצדקת צד כזה או אחר בעשיית אי אילו צעדים טפשיים יותר ופחות.
אלא איפו אנחנו? אשה מבוגרת (שיכולה להיות אימי או סבתי) נרדפת על-ידי כלב ואין כול חקירה (או לפחות כול ממצא). אנשים מותקפים (ולא בפעם הראשונה) ונשלחים למיון – והכול ממשיך, רק בגלל מוצאם? גזעם?
אין כאן צד צדיק יותר או פחות, אלא בני אדם שנפגעים חלקם פיזית וחלקם בשחיקה כרונית ביכולת האפטיה וההזדהות האנושית שבהם. וחוזר חלילה…
אבל אולי זה בעצם גזירת גורל ?
מיקום התגובה כאן כמעט אקראי (זה לא הפוסט היחיד שבו את עוסקת בנושא, ופתאום אני שמה לב עד כמה הפוסט ישן ועד כמה עדיין רלוונטי), אבל גם לכאן התגובה שייכת.
הנה מתודה אנקדוטלית להבהרת הנקודה. ממליצה לצפות בשלושת הקישורים.
http://blog.orange.co.il/velvetunderground/?p=3460
שקפצת לבקר בפינה נידחת זו