עידן התמימות – התחלת הסוף

הרשימה הזאת נכתבה, כך מתברר בדיעבד, בהשפעת ספרו של סבסטיאן הפנר "סיפור של גרמני" (בתרגומה המצוין של שולמית וולקוב) – שקראתי לאחרונה והותיר בי רושם עמוק כל-כך שאני מרגישה שיקח זמן עד שאני אוכל להסביר מה הוא עשה לי באופן מפורש. בינתיים אני מנסה ליישם מה שלמדתי ממנו.

הלינק ששמתי כאן קודם עורר מחדש את הזכרונות מחוויות ההתפכחות האישית שלי, כילדת שמנת [הכל יחסי אמא] לשעבר, שגדלה על הזדהות עמוקה עם מערכת החינוך והשלטון הישראלית והאמינה בכל מאודה בדמוקרטיה הישראלית. הגבול בין חווית נישול אישית – ממערכת בירוקרטית הוגנת, או ממערכת רווחה הוגנת, או מתנאי תעסוקה הוגנים, או ממרחב פרטי מוגן – ובין חוויה של עדות לנישול כזה הוא, כך מתחוור לי בהדרגה, עדין מאוד. לפחות בתחושה שלי. אז נכון, אני עוד לא רעבה ללחם. עדיין לא הגעתי למצב שאני חייבת להשלים עם תנאי תעסוקה שזהים לעבדות רק בגלל הפחד להיות מובטלת. עדיין יש לי את המרחב הפרטי המוגן שלי, חיילים לא שוברים לי חלונות ופורצים לביתי באישון לילה, גם מעולם לא חסמו את דרכי לעבודה וכיוונו נשק מול הפרצוף שלי בתביעה שאחזור הביתה כלעומת שבאתי. אמנם, כמו רוב אזרחי מדינת ישראל (מלבד אותם 600 בעלי-ההון ששולטים בגורלנו) שנות המלחמה האחרונות עם הקיצוץ המתמשך בתקציבים שהביאו (פרט לכמה סעיפי תקציב מיוחדים, כמובן) פגעו גם בהכנסות המצומצמות שלי, פגעו באיכות ובתרבות החיים שלי כמו של כולם, אבל עדיין נשאר כל מה שאפשר לשמר בין כתלי הבית: החברים, הספרים, המוזיקה, ושאר הפרטים שמרכיבים את חיי השלום, גם אם חווית השלום צומצמה למרחב הפרטי בלבד, במקרה הטוב. אבל גם אם לא חוויתי את הדברים הקשים יותר על בשרי, חוויתי בכל זאת משהו שהיה בשבילי, בגבולות הקיום הפרטי החמים שהיכרתי, חמור מספיק: איבדתי את האמון האינסטנקטיבי שהיה לי בכך שהמדינה שלי פועלת מתוך דאגה בסיסית לשלומי, רווחתי ואושרי, כאזרחית המדינה. ליתר דיוק, הגעתי למסקנה שזה בערך הדבר האחרון שמעניין את בעלי ההון/ שלטון במדינה שלי. אני מדברת כאילו על עצמי אבל אני מתכוונת, כמובן, לכל מי שחי בארץ הזאת.

באפריל 2002, תחילת מבצע 'חומת מגן' (מישהו זוכר?) התחלתי את יומן המלחמה שלי. לאחר שנתיים, בערך, של קיטורים בבתי קפה ירושלמיים לא יכולתי לשאת את עצמי יותר. התחלתי לקרא קצת דוחות של בצלם, לצאת קצת מהבית לפעולות מחאה. בדיוק אז החליטו למעלה שהגיע הזמן "להיכנס בהם בכל הכוח" כי רק ככה "יבוא שלום". למשך כמה שבועות ארוכים היה נדמה שכולם סביבי איבדו את שפיותם, ואני החלטתי שאני חייבת לתעד את זה, להוכיח לכולם ולעצמי שהצירוף הציני של הגנרלים שלנו – 'הכרעה צבאית' למען ה'שלום' – לא יכול להניב שום דבר טוב. זה היה אפריל שבו הכריזה הממשלה על השטחים כשטח צבאי סגור ומנעה מהעיתונות גישה למידע שלא דרך דובר צה"ל, אפריל של הבולדוזרים שמחקו בתים על יושביהם בג'נין, אפריל של הטנקים ברחובות רמאללה שגילחו חנויות, מכוניות ובתים, של החיילים שבזזו, של קברי האחים הפלסטינים. 3 הרשימות הראשונות ביומן הזה לא מתארות את הזוועות אלא מתרכזות רק במה שאני אישית חוויתי, מהנקודה הספציפית מאוד שבה עמדתי אז. נדמה לי שהקריאה בהן שוב, היום, עונה על כמה שאלות, מפורשות ומובלעות, ששאלתי את עצמי ואת סביבתי אז. 
 

1.4.02

לכתוב את הדברים. לכתוב כדי שנראה אחר כך מי פה ירד מהפסים. אני או אתם. מה פיספסתי בתמונת המציאות, או איך זה יכול להיות שרוב האנשים פה לא רואים נכון. והאם אפשר כבר לדעת בכלל מה נכון. אני רושמת בזאת שה'שמאלני' הממוצע שמתכוון ללכת כשיקבל את הצו סבור שאנחנו זקוקים ל"הכרעה צבאית", או אפילו "רוויה צבאית". כך הוא אמר לי, דרור מחטיבת דרום בצנחנים, שזוף ושרירי ושמאלני לפי הגדרתו העצמית, כפי שאמר: גם אני הצבעתי תמיד ברק וכל היתר. אבל יש רק שתי אפשרויות – למשוך את זה ככה עוד עשר שנים או משהו, או להיכנס לשם בפעולה קצרה ותכליתית של חודש-חודשיים עד ש"נמצה את האופציה הצבאית". מתי נמצה אותה? כשלא יישארו יותר מחבלים לתפוס ונשק להחרים, כנראה. כשנביא את כל רוצחי הישראלים על עונשם [במשפט? בכדור בראש?]. כנראה. רק אחרי זה נוכל לשבת ולדבר. אבל עם מי? אני שואלת אותו. מי יישאר כדי לדבר איתו? יש מספיק, הוא אומר לי, יותר נורמאליים מערפאת. ערפאת סתם תפס את השלטון שם, והוא גם שומר עכשיו על כל המבוקשים הכי חמים. עכשיו נשברים כל המיתוסים, עכשיו רואים שהם כולם עבדו ביחד והוא אף פעם לא רצה שלום. הנה, עובדה. ברק הציע לו מאה אחוז, אבל הוא לא רוצה. הוא לא יודע איך לעשות שלום. אם ניכנע עכשיו ללחץ הבינלאומי ונצא משם לא יצא מזה כלום, זה רק יעכב את הפתרון, ובהיסטוריה תמיד האופציה המדינית באה רק אחרי שהאופציה הצבאית מיצתה את עצמה. אה, אז ככה, אני שואלת אותו, נלך למלחמה רק כדי להראות שזה מיצה את עצמו ואז נוכל סוף סוף לדבר? כן, אין ברירה. אבל נגד מי אנחנו נלחמים? זה לא כאילו שיש שם צבא או משהו. אל תראי את זה ככה, זה לא קל, יש להם יתרון עלינו. אנחנו צריכים להיזהר לא לפגוע במשפחות, הם לא. כן, יש להם בהחלט יתרון עלינו, אני עונה, יתרון מוסרי. לא, אל תזלזלי בלוחמת גרילה. תראי בהיסטוריה. הם יכולים גם לפגוע, זה לא פשוט. רק היום נפצעו כמה חיילים.
זו היתה השיחה האופטימית שלי היום. בבוקר עניתי בטעות את האמת כשהשכנה שלי שאלה אותי מה שלומי. אמרתי משהו כמו: טוב, את יודעת, עד כמה שאפשר. היא ישר נזעקה (היא גם לא מבינה כל-כך טוב עברית. צעירה, צרפתייה, ודוסית. 6 ילדים –בפעם האחרונה שספרתי) – מה, קרה לך משהו? אמרתי לא מה פתאום.  אני בסדר. העולם לא בסדר. היא ישר עשתה את הפרצוף של 'כן, המצב' ואמרה, כמו תיירת: כן, אני באמת רואה בטלוויזיה שכל יום-יומיים יש פיגועים (היא אמרה משהו שנשמע כמו 'פיצויים' אבל נראה לי שלזה היא התכוונה). זה נורא. מה יהיה? מלחמה, עניתי ביובש מה. והמצב נורא, גם בצד השני (פליטת פה). איפה? היא לא הבינה. את יודעת, רמאללה, קלקיליה, השטחים. מה קורה שם? (חוסר הבנה מוחלט) – את יודעת, שלושה וחצי מליון אנשים במצור, זה לא נעים, והדברים שאני קוראת משם. מי? היא עדיין לא מבינה. היהודים? לא, הערבים. הערבים??? תנועה של ביטול ביד. הערבים, היא מסבירה לי בטון רגוע, ביולוגי, הם לא בני-אדם. מה? כן, מי שעושה 'פיצויים' כאלה. כן, אמרתי לה, אלה הרוצחים. רוצחים יש גם אצל היהודים. לא נכון. לא ככה. הערבים הם חיות, לא, אולי משהו בין חיות לבני-אדם. זהו. הסתובבתי ומילמלתי לעצמי: "אני לא שמעתי את זה" והלכתי לכיוון האוטו שלי. לא יכולתי אפילו לענות לה. מה יכולתי לענות לה? נסעתי לרבע שעה. כשחזרתי היא עוד היתה שם בחנייה, וחייכה אלי את השלום הרגיל. חייכתי בחזרה, אפילו שכל הדרך היו לי דמעות בעיניים.
יום השואה עוד שבוע. איזה צחוקים. 
 

2.4.02

 בנסיון השלישי עמאד ענה. הכל בסדר. קבענו להיפגש בשער של בִּידוּ עוד עשרים דקות. לקחתי שקית עם במבה, גרעינים וקצת עוגיות, ומאה שקל בכיס, ויצאתי.  כביש ירושלים-ת"א היה שומם ורטוב אחרי יום שלם שלא הפסיק לרדת גשם. בכניסה להר-אדר היה מחסום שלא ראיתי שם אף פעם. כלומר, חייל עם פנס. חייכתי בנעימות ועברתי. ככל שהתקרבתי לבידו הלך הערפל ונהיה כבד יותר, עד ש5 מטר מהשער כבר לא ראיתי כלום. שני מילואימניקים שנראו מסכנים למדי, מרופדים היטב בשכפ"צים ונשק, ובולדוג מטופח וקצוץ זנב, עצרו אותי. הסברתי להם שקבעתי כאן עם עמאד, שאני רק רוצה להביא לו ממתקים וקצת כסף. הם התלבטו. בסוף אמרתי לאחד מהם, זה שנראה קצת יותר נחמד, שאולי הוא יבוא איתי, כלומר אם זה לא מפריע לו. השני אמר – כבר היית מביאה אוכל לכלב, עדיף. הנחמד כבר הסכים, אבל אז התקשר לביטחון של הר-אדר. הם שאלו אותו שלש פעמים איך קוראים לי, ובאיזה סוג אוטו הגעתי. חיכינו לאנשי הבטחון עד שהם באו בטנדר גדול, ודיברו איתי דרך החלון של הטנדר. הסברתי להם שוב למה אני פה. 'זה לא מקובל עלי' קבע נחרצות אחד מהם, הרחוק יותר. 'יש כאן ערפל, תגידי לו שאנחנו לא יכולים להיות אחראים אם ייפלט לנו איזה כדור פה. תפחידי אותו קצת. הוא יודע שאסור לו לצאת אחרי שבע וחצי בערב, גם יש כאן סגר'. כן, זה שיש סגר זה ברור, אמרתי. בגלל זה הוא לא יכול לצאת אלי. בגלל זה הוא לא יכול לעבוד. לכן הבאתי לו כסף. אבל אני לא רוצה לסבך אותו. אני אתקשר להגיד לו שניפגש פעם אחרת. תיפגשו בבוקר, הוא אמר. לא עכשיו. אסור להם לצאת לשער בערב. התקשרתי לעמאד. כן, הוא אמר. שמעתי את הקול שלך. אני שני מטר ממך. התנצלתי. לא נורא, הוא אמר. ותודה על הכל. נסעתי משם.
אחרי שעתיים בערך עמאד התקשר. לשאול מה היה. עד היום לא שמעתי את עמאד אף פעם מדבר על מה שקורה. תמיד הוא היה אומר – תעזבי, אנחנו אנשים פרטיים. לא נדבר על פוליטיקה. אני לא רוצה להסתבך. שיעזבו אותנו לחיות בשקט. עכשיו הוא פשוט דיבר ודיבר, הוא היה נסער. אמרתי לו שאני הולכת מחר עם די הרבה אנשים למחסום קלנדיה, להעביר להם אוכל ותרופות. תיזהרי, הוא אמר. לא מהערבים, מהחיילים. אלה לא שואלים יותר מדי שאלות. ואז הוא סיפר לי שלפני שבוע הוא לקח את הבן הקטן שלו, ילד חלש וחולה שמטופל כבר די הרבה זמן ברמאללה כי יש לו בעיה חמורה בכבד, שוב לבדיקות ברמאללה. בדרך חזרה הם היו צריכים לעבור את המחסום. מחכים בתור. החיילים בודקים אחד אחד, כל מי שעובר. צריך לעבור משטח של בטון לצורך כך. עמאד ראה שאחד שהתקדם לעבר המשטח, קצת מוקדם מדי, קיבל כדור ברגל. הוא החליט ללכת משם. אם הוא והילד שלו היו פוסעים קדימה יחד, אולי היו יורים גם בהם. את הדרך חזרה לבידו עשה איכשהו דרך ההרים, ממקום אחר.
תיזהרי מחר מהחיילים, הוא שוב הוסיף. לילה טוב.  
 
 

03/04/02 21:29, ירושלים

 
לכבוד
________
 
שלום רב!
 
ברצוני לפרוש בפניך את עדותי האישית על השתלשלות האירועים היום במחסום א-רם, בעת הפגנת השמאל שדווחה באמצעי התקשורת כהפגנה אלימה. אני סמוכה ובטוחה כי הינך מעודכן כבר בנושא, אך עם זאת מצאתי לנכון לספר את הדברים כפי שחוויתי אותם אני. זאת אני עושה לא משום שמה שקרה שם היה חמור במיוחד: כפי שהבנתי מפעילים וותיקים בהרבה ממני, תגובת הצבא והמשטרה לא הייתה חריגה או מפתיעה. אני רוצה לדווח על מה שקרה שם משום שהדיווח של המשטרה היה שקרי, ובהתאם לכך גם התמונה שהוצגה באמצעי התקשורת. גם בכך אין אולי שום דבר חדש, אבל החידוש עבורי הוא שהפעם, ולראשונה, למדתי על בשרי שצה"ל והמשטרה עשויים לסלף את המציאות לצרכיהם, ואם בהפגנה קטנה של השמאל עסקינן הפעם, הרי שלגבי דברים שקורים מעבר למחסום, בשטח ה'צבאי הסגור' שאסור להכנס אליו כעת ואסור לצלם בו, הדברים מדאיגים פי כמה. 
ההפגנה היום לא הייתה כלל אמורה להיות הפגנה. היא התחילה כיוזמה של ארגוני נשים, פלסטיניות וישראליות. ארגוני נשים כ"נשים מסרבות", "בת שלום", יחד עם ארגוני רופאים, הכינו כמה משאיות עם ציוד בסיסי – מזון ותרופות – להעברה לנשים במחסום קלנדיה. זו היתה אמורה להיות תהלוכה שקטה, לא אלימה וללא ססמאות, שתצעד ממחסום א-רם עד למחסום קלנדיה. כולנו התבקשנו לבוא בבגדים לבנים.
כשהגענו למחסום א-רם היינו כבר רבים למדי, אולי קרוב לאלף איש. נשים הלכו בראש, כדי לשדר לחיילים שזוהי התארגנות לא-אלימה. אמנם מפגיני בל"ד וחד"ש, גברים בעיקר, עמדו גם הם בקרבת המחסום עם דגלי פלסטין וקראו קריאות נגד הכיבוש, אולם אף אחד לא היה אלים. שרנו שירים וקראנו מספר פעמים: "כן – לשלום, לא – לכיבוש", וכן: "ישראל ופלסטין – שתי מדינות לשני עמים". לא נאמרו דברי הסתה נגד מדינת ישראל. אני מקפידה לציין זאת לנוכח הדיווחים שהתקבלו בתקשורת לאחר מכן. חיכינו זמן רב למשאיות, שכנראה התעכבו. אנשים עמדו וחיכו, תחת מטריות – כי רוב הזמן ירד גשם. בשלב זה היינו אני וחברתי קרוב מאוד למחסום, יחד עם נשים רבות אחרות. לפתע שמענו קולות פיצוצים חזקים וראינו עשן. אנשים התחילו לברוח מהמחסום וגם אנחנו, ואז התחלנו להרגיש את הגז המדמיע – בעיניים ובגרון. הבנו שניסו להפחיד אותנו ו/או לפזר אותנו באמצעות הגז. התרחקנו לכמה דקות, וכשראינו שהפיצוצים לא ממשיכים, חזרנו. המשכנו לחכות למשאיות המזון והתרופות עד שהראשונה מביניהן הופיעה והתקרבה עד פתח המחסום. שוב עמדנו כמה דקות ותהינו מדוע המשאית לא עוברת, ואז זה התחיל שוב. פיצוצים עזים סמוך מאוד אלינו, שלא חדלו. התחלנו לברוח וראינו שהמג"בניקים רודפים אחרינו עם רימוני הלם וגז מדמיע, ופשוט ממשיכים לזרוק אותם עלינו. הפיצוצים היו קרובים מאוד – הם זרקו את הרימונים לרגלינו, ולא ידענו מאיפה יורים ומה. ההמון הרב התחיל לרוץ לכיוון ההפוך, אך אז הסתבר שיורים עלינו גם משם. באותו רגע, צרובת גז ומעוורת מבכי – חציו בשל הגז וחציו בשל העלבון, ההשפלה וההלם, לא ידעתי מה בדיוק יורים עלינו, אבל זה היה קרוב מאוד וזה לא נפסק למרות שברחנו מיד. בתוך כל ההמולה ראינו גם כמה מגב"ניקים שבחרו קרבן וקפצו עליו, מפליאים בו את מכותיהם. התברר לי אח"כ שזו שיטה קבועה בהפגנות שבהן משתתפים גם ערבים. זו שיטה חסכונית – כי מכות הרצח שחוטף הקרבן (בדרך-כלל ערבי) מרתיעות את האחרים.
חברתי ואני רצנו לתפוס מחסה מתחת לבניין סמוך עד שהפיצוצים הפסיקו. אחרי כרבע שעה יצאנו וראינו שההפגנה נסוגה לכיוון הצומת, ושקבוצה חדשה של שוטרים – חמושים בקסדות ואלות – הצטרפה. בשלב זה החלטנו שהיה לנו די, וביחד עם המפגינים האחרים נסוגנו חזרה לאוטובוסים.
כפי שהבנתי ממפגינים וותיקים, זו הדרך הרגילה של צה"ל לפזר הפגנות של פעילי שלום. רבים באו כבר מצוידים עם בצלים (להקלה מהגז), למודי נסיון.
אני לא יודעת אם החיילים נתנו למשאיות בסופו של דבר לעבור. בנוסף לכך, אני אישית לא ראיתי שימוש באלות או כדורי גומי, אך כנראה שהיה – לפי התמונות בynet. מאידך, אני יכולה להעיד שלא היה ידוי אבנים. אם נפצעו שוטרים – הרי שזה היה מהגז או מרימוני ההלם שהם עצמם זרקו.
חזרנו כועסים ומושפלים. מפגין אחד אמר שעמד ליד ח"כ מוחמד בארקה, ממש ליד המחסום, וראה במו-עיניו איך חייל נותן לו מכה ליד העין עם קת הרובה. "אני לא אשכח זאת כל חיי", הוא אמר. הרגשנו שהחמצנו את כל המטרה שלשמה באנו היום, ונאחזנו בתקווה שלפחות ידווחו על התהלוכה עצמה, גם אם לא הצלחנו להגיע ליעדנו.
ואמנם דווח: 7 שוטרים נפצעו קל בעימות עם מפגינים בצפון ירושלים… הפגנת שמאל אלימה ליד מחסום א-רם… המשטרה טוענת שהמפגינים ניסו לפוצץ את המחסום ויידו אבנים…המפגינים הניפו דגלי אש"פ וקראו סיסמאות בגנות ישראל…רק בynet, וגם זאת רק אחרי תגובות של אנשים כמוני שנכחו במקום, סיפקו דיווח מאוזן יותר בצירוף תמונות שמדגימות את האלימות החד-צדדית. ההפגנה אכן היתה אלימה – מצד החיילים והמשטרה.
אין טעם להרחיב לגבי התסכול שאני חשה עכשיו. אני כותבת דברים – ומוחקת. אני מרגישה שהמדינה שלי בגדה בי, ואני מרגישה כל-כך נאיבית שלא ראיתי את זה עד עכשיו.