באחד ממסעותיי התכופים מדי למטבח היום, בבריחה/ הפוגה מהלימודים, הדלקתי את הטלוויזיה – שניצבת אצלי, בהברקה של בעל-הבית, על המקרר – ומייד גם אחזתי בפראות בשלט כדי להחזיר את הווליום למימדים אנושיים (האם זה רק אצלי, או שבאופן מודע ומכוון הווליום של ערוץ 2, ובמיוחד של הפרסומות בערוץ 2, גבוה במיוחד?…). מכיוון שבערוץ הראשון היה משחק כדורסל, העברתי לערוץ 2, עד שהאוכל שחיממתי יהיה מוכן. תפאורה של טקס האוסקר, שדרנית נרגשת מדווחת [באנגלית] על כל כוכב טלוויזיה היוצא מהמכונית ופוסע אל המדרגות. מהרגע הראשון המחשבה – מה זה? האם זו פרסומת? מה רוצים למכור כאן? – מכוונת את הצפייה, אבל הפרסומת מצידה מנסה כמובן להשהות ככל האפשר את רגע הגילוי הזה. יחד עם זאת הידיעה שאני צופה עכשיו בפרסומת, כלומר בתעמולה בעלת מטרה תועלתית ספציפית – לשכנע אותי לקנות מוצר מסוים – מכתיבה את האופן שבו אתייחס לכל הפרטים שאני רואה.
מכיוון שאני קצת איטית, לא קלטתי מהר כל-כך מה מוכרים כאן (השידורים של Yes) אבל לא יכולתי שלא להבחין שהדיאלוג בין השדרנית ל'כוכבים' התבסס על עקרון אחד שחזר על עצמו: היא – וואו, אני לא מאמינה, זה … [תואם אנתוני הופקינס, או ג'ק ניקולסון], הוא – הייתי אוכל אותך לארוחת בוקר/ הייתי רוצה לראות אותך בלי בגדים (סלחו לי על הפרפראזות העילגות, לא רשמתי את המשפטים בזמן אמת). היא – צחקוק נרגש, תנועת ביטול של "הו, אני לא ראויה" עם היד. מי ששובר את הרוטינה, ומביא אותנו אל סופה של הפרסומת ואל הפאנץ' ליין ("רוצים לראות כוכבים אמיתיים?" "Yes!") הוא אחד מהגברים, שמתוך קנאה בתשומת הלב שמקבל עמיתו, מפטיר לעבר השדרנית: "הוא לא באמת כוכב קולנוע". והיא בתגובה: "גם אתה לא".
מה קרה כאן? הפרסומת, בשנינותה, מנסה לשכנע אותנו שהדברים האמיתיים, והסקסיים באמת, אלה של העולם הגדול (ולא בכדי זה תמיד באנגלית) מתרחשים ב- Yes, ולכן כדאי מאוד שנרכוש, ובהקדם, את חבילת הצפייה שלהם או מה שזה לא יהיה. ההתנהלות הסקסיסטית-מחפצנת הקיצונית שבין האשה לגברים המחופשים לשחקנים הידועים (שלאחד מהם מוצמד 'קישוט' – בת-זוג סקסית, חסרת שם) לא קשורה לכאורה בכלל לתכליתה של הפרסומת, אבל כנראה שעברו-חלפו הימים המנומסים של הפוליטיקלי-קורקט, נלעגים וחסרי תועלת ככל שהיו: היום סקסי יותר, מעניין יותר, ואולי גם 'אמיתי' יותר, לומר ולהתנהג כמו ש'בא לנו באמת' (לנו = הגברים כמובן), הווה אומר: הגבר המפורסם יתייחס לבחורה שמולו כאל חתיכת בשר, היא בתגובה תתרגש ותסמיק כאילו נפל בחלקה כבוד מלכים. שימו לב שהשדרנית מגיבה ממש (כלומר, במלים) רק כאשר אחד הגברים הנערצים מנסה להטיל דופי ברעהו. או-אז היא מזדעקת להגן על המותקף ולתקן את אי-השוויון הזמני בין שני הגברים, והיא מעירה ש"גם אתה לא" (כוכב קולנוע – אבל אתה עדיין, וגם הוא, גברים, והאמירות המיניות הבוטות שלכם הן כל-כך מרגשות, מעוררות ומחמיאות, שאני פשוט לא יכולה להסתפק רק באחד מכם).
מה שראיתי בפרסומת הזאת לא היה מוסווה או סמוי בה. לא הייתי צריכה להיפטר מ'תודעה כוזבת' כלשהי, לחדור ביד ביקורתית אמיצה ובוטחת אל מתחת לפני השטח המתעתעים של המישור הגלוי על-מנת להגיע למישור הסמוי, המובלע והמוכחש של הטקסט הזה ו'לחשוף' את האידיאולוגיה הדכאנית שבבסיסו. הדברים נאמרו, ואפילו חזרו על עצמם. לא היה כאן שום עידון או הסוואה. מה אני מנסה להגיד?
חינכו אותנו, בספרות, ובפסיכולוגיה, וגם בפילוסופיה של הכלכלה וההיסטוריה, שלכל דבר (מציאות, טקסט, נפש האדם) יש מישור גלוי וסמוי. המישור הגלוי הוא המישור הרטורי, המודע, השטחי, המתעתע. המישור הסמוי, 'מבנה העומק', הוא האמת על המישור הגלוי, וברוב המקרים הוא גם היפוכו של המישור הגלוי. קריאה רגישה, או ביקורתית, או חתרנית, של הטקסט (בין אם מדובר במציאות כטקסט, או בטקסט מילולי או חזותי, או באדם שמולנו) תראה איך ב'תת-טקסט' קיימים 'קולות' אחרים היוצרים במקרים רבים דיסוננס עם האמירה הראשית שבחזית הטקסט, שניסה להצטייר כהרמוני וסגור. לפי תפיסת עולם זו, ככל שנחדור מהר יותר ל'מבנה העומק' וניפטר מפני השטח הכוזבים נגיע קרוב יותר ל'אמת' על עצמנו, או על המבנה החברתי שלנו, או על האידיאולוגיה המובלעת שמנחה את הרטוריקה האידיאולוגית המפורשת.
אבל כפי שראינו מהדוגמה הקטנה של הפרסומת, במקרים רבים (אני חושבת על עוד כמה, אבל זה יהיה ארוך ומסורבל לפרט כרגע) הדיכוטומיה הזאת לא מאפיינת באמת את המבנה של הטקסט, או ליתר דיוק את הדינמיקה של הקריאה שלו: במקרים רבים ההבדל הוא לא בין מראית-עין ומבנה עומק, אלא בין קריאה אוהדת ו'מגוייסת' מראש לתכלית של הטקסט כפי שהקורא משער שהיא עשויה להיות, או סלחנית כלפיה, ובין קריאה לא אוהדת שלו: או מפני שהיא מתנגדת מראש להקשר ולתכלית האידיאולוגית המשוערת של הטקסט, או משום שהיא 'תמימה', או 'איטית' ולא מודעת להקשר שבתוכו מוצב הטקסט.
במקרה של הפרסומת לYes, אני בטוחה שצופים רבים שמעו בדיוק כמוני את ההערות הסקסיסטיות, אבל התייחסו אליהן בביטול או ב"הומור" משום ששיערו, או ידעו, שהפאנץ' ליין נמצא במקום אחר, שזו "רק פרסומת" או ש"זה חלק מהאווירה" ועוד כהנה וכהנה הנמקות שנועדו להסיט את האינפורמציה הלא-רלבנטית לתכליתה של הפרסומת אל אחורי התודעה, ובמלים אחרות לקבל אותה כפי שהיא, ללא ביקורת או עיכול נוסף, ישר לתוך מחזור-הדם. אנחנו עושים את זה כל הזמן, לא רק כשאנחנו צופים בפרסומות. אנחנו עושים את זה הרבה כשאנחנו צופ
ים בחדשות, ובעצם בכל טקסט שאנחנו קוראים – המודעות להקשר שלו, לסוג שלו, לאקט השיווקי, האמונתי, האידיאולוגי, הביקורתי או התיאורי שהוא אמור לבצע, מודעות זו עשויה להביא אותנו, בניגוד למה שאפשר להניח, דווקא לקליטה אוהדת או 'סלחנית' יותר שלו ופחות ביקורתית, פחות 'סרבנית' או 'מקשה'.
הרבה פעמים זה גם עובד הפוך, כמובן – קריאה או שמיעה של דברים שאמר ראש הממשלה, למשל, מקבלת משמעות אחרת כשאנחנו לומדים שהדברים נאמרו בפני גדוד חיילים או בפורום בהרצליה, או במרכז הליכוד. מודעות לפונקציה החינוכית-אידיאולוגית של שיר ילדים עשויה לחדד את תשומת הלב לפרטים שבקריאה לא ביקורתית נראים כחסרי משמעות פוליטית כלשהי. אבל נדמה לי, ואולי אני טועה, שדווקא בעידן הפוסט-מודרני שלנו, שבו הכל ממילא "מופע" ואף אחד כבר לא מחפש "מהות", צריך לפעמים להפוך את המשוואה על-מנת לזהות את ה'קולות האחרים' שבטקסט, או את הפוליטיקה הסקטוריאלית שהוא דוחף בדלת האחורית. דווקא כשהכל "מופע", התוצאה היא לא יותר ביקורתיות, אלא דווקא סלחנות כלפי מה שזורם אלינו מהמרקע, כי "אין אמת" ו"הכל פרשנות", ו"לא צריך לקחת את זה ברצינות". התוצאה היא לא פרספקטיבה אחרת על העובדות, אלא שחרור טוטאלי מאחריות, ובמלים אחרות – קל הרבה יותר למכור לנו שקרים, שטויות וזבל, אפילו שאנחנו יודעים שאלו שקרים, שטויות וזבל. זה מה שמשדרים, כותבים ואומרים – אז זה מה שאנחנו צורכים. ובהדרגה, אנחנו מפסיקים להזכיר לעצמנו כל שתי שניות שאלו שקרים וזה זבל. זה מה יש, זה מה אוכלים. אחר-כך זה מה חושבים. באופן מופלא, ואת זה גילו כבר הנאצים בשנות השלושים, ומהבחינה הזו הם הקדימו בהרבה את זמנם, הציבור יאמין לך יותר ככל שתחזור ותזכיר שאתה משקר, שאתה מבצע תעמולה נטו, ושאתה שולט לא מתוקף היותך הייצוג עלי-אדמות של האל, אלא פשוט מתוקף השימוש שאתה עושה, בשיא הטבעיות, באלימות ובהפחדה.
ואם לחזור לעניינינו הצנועים, נראה לי שכדאי לעדכן את החלוקה לרובד גלוי ורובד סמוי ולהחליף אותה בהתייחסות להתנהגותו של הקורא, ולא של הטקסט, כלומר לשני אופנים בסיסיים של קריאה – קריאה אוהדת, הקוראת את האינפורמציה בהתאם לזהות ולתכלית הידועה, או המשוערת, של הטקסט שלפניה, ובכך 'מתגייסת' לפרוייקט של הטקסט ולא 'מקלקלת את השמחה' ואת ההרמוניה, לעומת קריאה 'מיתממת', ש'לא מודעת' כאילו לכללי המשחק, הקוראת את כל מה שנאמר כאילו מבלי להבחין בין עיקר לטפל, קוראת גם את השוליים של הטקסט, ואולי דווקא אותם. באותה מידה שקשה היום לדבר על בסיס ומבנה-על, כך אי אפשר כבר לדבר על מודע ותת-מודע באותה נוחות כמו פעם. בהתאמה, נראה לי שדיבור על 'מישור גלוי' ו'מישור סמוי' של הטקסט פשוט כבר אינו תופס. מן הסתם אני מתפרצת כאן לדלת פתוחה, בוודאי מהבחינה התאורטית. אבל נדמה לי שבפרקטיקה אנחנו עדיין נופלים להבחנות המסורתיות האלו לעתים קרובות מדי. מה החשיבות של כל זה? לכאורה, מה זה משנה איך אנחנו קוראים לזה, ובלבד שנלמד להיות ביקורתיים כלפי המידע, כל מידע, שנקלט בתודעתנו?
נראה לי שההבדל דומה להבדל שבין תיאוריית קונספירציה פשטנית, הגורסת שיש קנוניה מכוונת וזדונית 'מלמעלה' המופעלת עלינו ומסווה את עצמה במניפולציות (ועל כן משימתנו הדחופה היא לקרוע את המסווה המנומס והמחניף ולהגיע אל האמת המבעבעת והמסוכנת שמתחתיו), ובין ראייה פחות "פרנואידית" של המציאות ויותר ריאלית ואקטיבית, או פוליטית, במובן הזה שהיא מתארת "כללי משחק" והתנהלות של הצדדים בתוך הכללים האלה. ברגע שאנחנו שואלים "למי זה טוב? את מי זה משרת?" במקום "האם זה נכון או לא נכון?" אנחנו נהיים מודעים יותר לתפקיד שלנו כקוראים של המציאות ושל התופעות שלה ולאפשרויות הבחירה שלנו בתוכה – בין אם אנחנו בוחרים 'לצרוך' אותה באופן פאסיבי ובין אם אנחנו בוחרים להשתתף בה באופנים פעילים יותר.
על מישור גלוי ומישור סמוי, ועל פרסומת אחת
1 בפברואר 2004 על-ידי talila
היו בוודאי מדברים על עוצמתו של צה"ל. כיוון שהופיעו אוסטין פאוורס, אנתוני הופקינס וג'ק ניקולסון (כלומר בני דמותם), הם עשו שימוש בטקסטים המופיעים בסרטים שבהם הופיעו (אוסטין פאוורס ושתיקת הכבשים. ניקולסון לא דיבר).
ייתכן שלא צפית בסרטים הללו ולכן מיהרת לפרש את הפרסומת כסקסיסטית?
את עדיין צורכת פרסומות?
אם זוהי דעתך עליהן הייתי מצפה שתשתדלי להמנע מהם כמיטב יכולתך. את יודעת הרי שפמפום המסרים שבהן עובד.
אז למה את רואה פרסמות בערוץ 2?
בבורותי, גילעד. היתה לי תחושה שאולי חסר לי איזה מידע קריטי, אבל לא היה אף אחד בסביבה כדי לשאול אותו…
אהמ, אולי זה יותר שנון, אבל זה עדיין סקסיסטי. למרות שזיהיתי את ההפנייה לחניבעל לקטר, זה עדיין צרם לי. וכן, שכחתי שהראשון היה אוסטין (לא במקרה שכחתי, כנראה, אני לא יכולה לשאת אותו).
ובקשר לשאלה על 'צריכת' פרסומות: אני משתדלת להימנע מצריכת טלוויזיה, ובמיוחד ערוץ 2, באופן כללי. מדי פעם אני מדליקה (מה שמסביר את בורותי בכל מיני שטחים) וגם אז אני משתדלת לא 'לצרוך' אלא להמשיך לחשוב תוך כדי.
וכן, זה כיף.
גם אני מעדיף להתנזר מפרסומות, אבל אם כבר נאלצים לצפות בהן, אפשר תוך כדי להשתעשע עם משחקים שונים.
1. איזו פרסומת זרה היוותה הומאז' (מצרפתית "להעתיק") לפרסומת הישראלית?
2. כמה שעות יעברו עד שארגון כלשהו יגיש תלונה למועצת הרשות השניה בגין פגיעה ברגשות הציבור המגולם באותו ארגון?
3. להמר האם הפרסומת תתרום לשפה העברית מילה חדשה, או שתמאיס עלינו מילה קיימת.
4. להמר איזו פרסומת תזכה לפארודיה בתוכנית ההומור התורנית שבערוץ.
5. לנסות להיזכר כמה הפסקות פרסומות, באיזו תדירות ומה אורכן המירבי – לפי כללי הרשות השניה -מותר לזכייניות להקרין, ולהתעצבן כשהן עוברות לפחות פעם בערב שידורים על האיסורים הללו.
6. להתייאש וללכת לנצל את הפס הרחב בכדי לקבל גרסאות נטולות פרסומות. אם רוצים להקרין כאן יצירה מקורית בעברית, שיביאו אותה נטולת פרסומות. יש אלטרנטיבה.
אוסטין פוורס הוא בעצמו פרודיה על כל השחקנים. זוהי אחת הדמויות השוביניסטיות ביותר. למעשה: קריקטורה של דמות כזו, בשל מראה העלוב וטפשותה.
כנראה שלא סתם בחרו בו כ"כוכב".
איזו פרסומת ישראלית מהווה הומאז' לפרסומת הזרה, כמובן, ולא להיפך.
האלטרנטיווה הזו אינה חוקית. כרגע היא לא מספיק נפוצה כדי לעצבן את ספקי התוכן אולם גם השלב הזה יגיע.
אני מעדיף פרסומת גלויה על פני פרסומת סמויה. האם התוצאה של אי-שביעות הרצון מפרסומות גלויות תגרום לעליה בכמות (ו"איכות") הפרסומות הסמויות?
הוא לא פארודיה על שחקנים, אלא על דמויות. במקרה הזה דמות הסוכן החשאי הכל יכול, מפתה הנשים המושלם, ג'יימס בונד, הנמלט מצרה כשידו האחת אוחזת בבחורה.
יש, כמובן, דוגמאות לפארודיות על שחקנים: דריל האמונד עשה פארודיה מצויינת על שון קונרי בסיבובי ה-Jeopardy של SNL וקיאנו ריבס עושה תמיד פארודיה מצויינת על בובה בחלון ראווה, חד הבעתית.
לא חוקית? טרם נקבע, ולמעשה טרם נידון. תכנים טלוויזיונים שונים במהותם משירים או סרטי קולנוע, ולכן לא בהכרח ניתן להשתית עליהם את אותן פסיקות ופעולות שביצעו ה-RIAA וה-MPAA. העברת סדרות טלוויזיה בארה"ב נפוצה – לפחות מהסתכלות על ההיצע וכמות המורידים הפוטנציאלית – כמעט כמו סרטי קולנוע.
היא לא לראות טלוויזיה. תאמינו לי שאפשר לחיות נהדר בלי המכונה השטחית הזאת.
דעתי בנושא היא שזכויות יוצרים נותנות ל"יוצר" את הזכות לשלוט בהפצה של "יצירתו". כלומר אם קנית תקליטור זכותך המלאה היא ליצור עותקים בשבילך ובשביל חבריך: זה אינו "שימוש הוגן". זה פשוט מחוץ לתחום של זכויות היוצרים.
אולם מרגע שאתה מפיץ: לדוגמה: מעתיק תמורת תשלום, או מאפשר לכל העולם להוריד ממחשבך, אתה כבר נכנס לעולם שנשלט ע"י זכויות יוצרים.
זוהי כמובן דעתי, ואני לא עורך־דין ואפילו לא עוכר־דין. אבל כדאי לך לשים לב לסדרת המשפטים סביב המכשירים להקלטה ביתית והיכולת שנשללת מהם לדלג על פרסומות.
[מכחכחת בגרוני כדי להחזיר את תשומת הלב לנושא…]
במחשבה שניה גילעד,קלטתי שזה "אוסטין" ו"לקטר" ברגע שראיתי אותם אבל זה לא שינה את האפקט. העובדה שהמשפטים שם היו מצוטטים (מה שלא בטוח, אני לא זוכרת שלקטר אמר את המשפט הזה בדיוק בסרט, אבל לא חשוב) עדיין לא משנה את העובדה שהדמויות האלה נבחרו, ולא דמויות אחרות, והמשפטים האלה נבחרו, ולא משפטים אחרים.
יכולתי כמובן לבחור כל פרסומת אחרת, הרי אין פרסומת עכשווית שלא עובדת לפי העקרון הזה, לא משנה מה היא מוכרת. האמת שכל המחשבה על החלוקה המיושנת הזאת ל"גלוי" ו"סמוי" התחילה אחרי קריאה של מאמר של עדית זרטל, שניתחה את "הרובד הגלוי" ו"הרובד הסמוי" בטקסט של יצחק שדה. מבחינתי הכל היה שם גלוי, תלוי מה בוחרים לקרא. אבל היה מסובך מדי להביא כדוגמא טקסט אחר שלא כולם קראו.
לא חושבת שהפתרון הוא לא לראות טלוויזיה בכלל: בימינו *הכל*, כולל הכל, הופך להיות טלוויזיה, או בידור, או משהו שצופים בו. החרמת הטלוויזיה כליל פירושה אולי יותר שלווה, אבל אחר-כך לא מבינים 70% או יותר מהטרמינולוגיה של מה שנקרא ה"שיח" התרבותי. ולמרבה הצער נראה היום שצריך להיות בקיאים בפרסומות החדשות באותה מידה שבה צריכים להיות בקיאים בחדשות, כי א) זה נמצא באותו מישור ומקבל התייחסות זהה; ב)כתוצאה מכך גם בפארודיות יש התייחסות זהה לאנשים מפורסמים ולפרסומות ותכניות טלוויזיה ידועות.
חוץ מזה שבמינון דיאטטי זה די כיף, בעיקר כשאפשר לנתח את זה ולהתפלסף אח"כ….
אכן, הנושאים שהעלית כבר פותחו תיאורטית בעבר – מה שלא באמת אמור להזיז לך. אבל אם מעניין אותך להתעמק יותר בנושא של אופני ההצפנה של עמדות הגמוניות לתוך התקשורת, ושל אפשרויות קריאה צייתניות וחתרניות שלהן, המאמר הקאנוני בתחום הוא "encoding/decoding" של סטיוארט הול (Hall). הוא כבר קצת מיושן, אבל עדיין נקודת המוצא שממנה יוצא כל מי שעוסק בנושא.
בין השאר, הול מבחין, בדומה לך, בין קריאה "תמימה" (שהוא קורא לה הגמונית, בעקבות גראמשי) ובין קריאה "לא אוהדת" (שהוא קורא לה "חתרנית") של טקסטים תקשורתיים, ומוסיף גם קטגוריה שלישית של קריאה מתמקחת. כמובן, אם את כבר מכירה את אסכולת ברמינגהם, או סתם לא מתעניינת, קבלי מראש את התנצלותי על בלבול המוח.
נ.ב,
אולי כדאי שתתקשרי לסתיו, אם את לא בקשר איתה כרגע.
וואו,זה מזכיר לי נשכחות…
תודה על כל המידע, ישר הלכתי לספרייה לחפש…
[אנחנו במחלקה לספרות קצת מסכנים, כל הזמן אנחנו צריכים להתעדכן במה שקורה בכל שאר מדעי הרוח, פחות או יותר, הספרות היא מאוד אימפריאליסטית ותמיד רעבה. אז את הזעזוע של אלתוסר כבר עברתי, אני מתחילה להתוודע לגרמשי, ואת אסכולת ברמינגהם טרם הספיקותי… שוב תודה]
ומעבר ללמדנות לשמה, ושוב בהקשר למה שאמר ליאור השני, אני מרגישה שמעורבות פעילה וביקורתית מנחמת בסופו של דבר יותר מאשר הימנעות אנינה, שבסופו של דבר זהה -באפקט שלה – לצריכה פאסיבית. יש בפעילות – בכל רמה שהיא, גם אם זה רק ברמת המודעות והדיבור על – איזו אופטימיות שיש בה משהו פגיע אמנם, אבל גם אחריות על המקום שלנו בתרבות ונסיון, מצומצם יותר או פחות, גם להשפיע. זה עדיף מסתם לקטר או לוותר, או להתחפר
[ועוד כמה כאלה…]
שמה שטלי כותבת כאן נכון לא רק לקריאה אלא גם לאופן בו אנחנו מקבלים סיטואציות חיים. המגע שלנו עם סיטואציה הרבה פעמים (more often than not, כמו שאומרים הגויים) נקבע מראש על ידי הגישה שאנחנו מאמצים כלפיה. במקרה הזה קשת הגישות היא עשירה יותר מאשר רק אוהד או ביקורתי אבל אפשר לומר שאלו הקצוות שלה.
והייתי רוצה להוסיף עוד
[בתקווה שאין חוק כנגד השתלטות על תגובות באתר של עצמך…]
שמה שעניין אותי פה בעיקר היתה המחשבה שהרבה פעמים (כמובן לא תמיד, יש להדגיש) לא מדובר בטקסט (או תופעה, או חוויה – כל מה שאנחנו 'קוראים' במציאות) שיש בו חלקים 'סמויים' או 'עמומים' יותר שיש לפצח, או לפענח, ושרק מומחים לדבר יודעים איך. בהרבה מקרים מדובר על טקסטים שקהל היעד שלהם מראש מייעד להם תפקיד מסוים, אידיאולוגי, או משער שזה התפקיד שלהם, ולכן קורא אותם באופן הזה, לעתים אפילו בניגוד לאמירות הדומיננטיות של הטקסט עצמו. קביעת הפונקציה, או הז'אנר, של הטקסט, גם אם היא נעשית באופן בלתי מודע, קובעת ברוב המקרים את הפרשנות של המסרים שלו. ולפעמים כדי לראות מה "באמת" כתוב, או מה עוד כתוב שם, צריך לא להיות "מודע" יותר, אלא דווקא "לנקות" את המחשבה ממרבית ההנחות המוקדמות שלה. טוב, מספיק…