בּׁקֶר רגיל
קָמָה מְאֻחָר, הַגֶּשֶׁם לֹא נָתַן לַבֹּקֶר לַחְדֹּר.
שׁוֹטֶפֶת בַּמִּקְלַחַת כְּמוֹ בְּבֹקֶר אֶתְמוֹל
אֶת הַסְּרָטִים הַמַּפְחִידִים מֵהַצַּד הָאֲחוֹרִי
שֶׁל עִגּוּל הָעַיִן.
וּמִשּׁוּם מַה מזדמזם
פִּזְמוֹן כְּמוֹ נְיַר-
עִתּוֹן-לַעֲטִיפַת-דָּגִים:
יָקָר בְּעֵינֵי אֲדוֹנָי המוותה לַחֲסִידָיו
יָקָר בְּעֵינֵי אֲדוֹנָי המוותה לַחֲסִידָיו.
כָּל גּוֹיִים סְבָבוּנִי
בְּשֵׁם אֲדוֹנָי כִּי אַמִילָם.
סַבּוּנִי כִּדְבוֹרִים,
דוֹעַכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים
בְּשֵׁם אֲדוֹנָי כִּי אַמִילָם.
אמילם אמילם הִיא אֶקוֹנוֹמִיקָה
שֶׁאֵין לָהּ צְלִיל אוֹ צֶבַע
אֲבָל כְּשֶׁהִיא מַשְׁקָה אֶת הַלִּכְלוּךְ
הִיא מַלְבִּינָה
פִּתְאוֹם, תּוֹסֶסֶת בְּגִחוּךְ רַע
מְמַּלְאָה אֶת הָאֲוִיר בְּרֵיחַ מְעוֹרֵר אֵימָה.
פתאום חשבתי על ברוך הגבר
את יודעת ש
ובכל אופן
יש חלקים שמדויקים בעיני, למשל הציטוט – אמיתי או מדומה, החיתוך, השימוש. האמילם כרעיון, הסרטים הנשטפים מו העין.
מקומות שיותר בעייתיים בעיני (להקיא מהניסוח שלי!), נייר העיתון של הדגים משומש לי מדי,
ובעיקר, המשפט החותם, עם ה"בריח מעורר אימה", לא יודעת,
בעצם כן,
הייתי מצפה שהמאוים בשיר הזה, הגם שבחרת בטון מז'ורי למדי, ובכל זאת הייתי מצפה מן המאוים להיווצר מעצמו, יותר מאשר להיות מוכרז ככזה.
אולי הסבר?
השיר לא ממצה בעיני חוץ מ"ההפתעה" ששמרת לסוף, אמילם כשם לחומר ניקוי חומצי.
מעבר לכך השיר לא ברור, לא ממצה את המסר (אם היה בכלל מסר) שרצית להעביר כאן.
מה המסר? איני לומד ספרות, אך חובב שירה גדול, לא מוכר לי הז'רגון המקצועי. אך חורים לי ביותר שירים שלכאורה לא מנסים לומר דבר דרכם – חוץ מהאמירה החד-משמעית כי אותו אחד או אחת ששלחו ידם לעט הם אינטלקטואלים להפליא, שגם אם תנסה לקרוא את יצירתם ולהבין אותה, לא תצליח. המוח שלך לא עובד מספיק טוב. התחכום שלך לא מספיק מתוחכם.
זו לא שירה לעם. ככה לא מלמדים ומחנכים לתרבות.
עם כל הכבוד לך גב' לטוביצקי, אני ממש לא מבין מה רצית לומר בשיר הזה, שטרחת לפרסם אותו כאן. אני מקווה שאני טועה ואולי לא קראתי מספיק טוב, אודה לך אם תתקני אותי.
אבל במקרה שהאמת הכואבת היא שעניינך בשירה הוא לומר את הברור ביותר: stand back, dont come near, youre dealing with a poet here!
אז באמת שליבי איתך.
שירים תמיד מוציאים ממך כל-כך הרבה אגרסיות?
אתה יודע, אף אחד לא מכריח אותך להיכנס לאתר האישי שלי, אף אחד לא מכריח אותך לקרא….
ובאשר למה ועל מה השיר, הייתי מנסה אולי לומר [לא שמי שכתב את השיר תמיד מבין על מה הוא, לא ששיר הוא דבר שיכול או אמור להיות מאוד קונקרטי וחד-משמעי, אבל זה חוץ מזה] אם היית מבקש בצורה חביבה יותר, אבל קצת הוצאת לי את החשק.
בכל אופן, שירה היתה מאוד קרובה לקונוטציות שהיו לי בראש.
תודה בכל אופן על כל התגובות.
שמא תשקול לעבור לפרוזה?
ואם גם היא תביא לך ת'קריזה
נסה קומיקס, או אולי עיתוני צהריים,
ואם גם זה מסובך – תמיד יש ערוץ 2.
{ואת טלילה, מהר להתנצל,
על שהעזת לכוון מעל לראשו של אביאל}
אני חושב שהחולשה של השיר היא הבית השלישי שלו, שהוא מצד אחד יותר מדי הסברי ("אין לה צליל או צבע אבל כשהיא משקה את הלכלוך..", למשל) ומאידך, למרות שנראה שהוא מתיימר לעשות זאת, הוא איננו מתיר את השיר (מה שעשוי, כפי שראינו, לעורר אצל אנשים מסוימים לא מעט אגרסיות 🙂 ).
אני חושב, אם מותר להציע, שהייתי מסיר את הבית כולו ומכריז על השיר כלא גמור. ובתור שכזה הוא מבטיח.
והסרטים המפחידים מהצד האחורי של עיגול העין זה מאוד יפה.
אגב, בעניין העיתון לעטיפת דגים – בעיני זה דווקא יושב טוב. הקצב של המקפים-בין-המילים מתחבר עם הזמזום ונותן משהו חדש.
במלים אחרות, אתה משאיר אותי פחות או יותר רק עם הציטוט…
אני מסכימה שהוא עוד קצת מגושם, הבית האחרון, במיוחד "בריח מעורר אימה", וגם ההתחלה של השיר קצת הסברית יותר מדי. אבל אני לא רוצה לוותר על החלקים האלה, והסוף הוא הרי הפואנטה של כל השיר!
הציטוט הוא, אגב, מה שנשאר לי בזכרון מתפילת ראש חודש שהיינו מתפללים בבי"ס (למדתי מכיתה ד' עד י' בבי"ס ת"לי – תגבור לימודי יהדות, בי"ס יקר ונפלא. היינו מתפללים כל בוקר וכל חודש היתה תפילה חגיגית, ארוכה יותר, עם כל השירים וקטעי הקריאה הנוספים, ביניהם גם זה)
ואמילם אמילם הזה, בכוונה לא רציתי לבדוק מה זה. זה מן הסתם פועל, ומן הסתם הוא (לפי ההקשר) מכוון לאיזה מעשה שבסופו הדובר כבר איננו מוקף בגויים המזמזמים כדבורים.
כשהקשבתי פתאום למלים הם הזכירו לי דברים, הבהילו אותי. זה מה שיצא.
אל תיעלבי טלי, אבל…
השיר גרוע, לא
יעזור כמה אנשים יגיבו וינסו לקיים דיון אינטלקטואלי על משהו שלמעשה הוא נפיחה מילולית חסרת משמעות.
כל המשוררים הגדולים, למרות שימוש בטקסטים גבוהים ובטכניקות ספרותיות מורכבות יחסית, מכוונים לרגש ומצליחים לעורר מידה מסויימת של תגובה אצל הקורא. פה, ואין צורך להרחיב, זה ממש לא ככה.
יש ללמוד משירו של אלתרמן שהובא כאן למטה, דוחה פוליטית ומלא שנאה עצמית ככל שיהיה, הוא מעביר את המסר כמו שצריך, ומצליח לעורר תגובה רגשית. אבל, למרות הכל, אני מבין את הרצון שלך לכתוב בצורה כזו. זה נורא טרנדי וגם נחוץ, במיוחד אם את מוקפת בפלצנים. בפלוץ נהג כפלצן, בטח ובטח בתל-אביב, שהיא קרקע פורייה לתעשיית הכלום.
ולמרות זאת אם עדיין מעוניינת להמשיך בכתיבה, אני ממליץ לך ללמוד קודם כל ובעדיפות ראשונה את כל כתבי ויצירות המשוררים הקלאסיים, מכל התקופות, ואז מתוך הבקיאות הזו, לנסות לכתוב שירה מודרנית.
אני מודה לך על שטרחת והגבת, אולם דבריך המפורטים עדיין לוקים בערפול מסוים, ואודה לך אם תוכל להבהיר את עצמך בכמה נקודות.
ראשית, אתה ממליץ לי ללמוד קודם כל את יצירות המשוררים הקלאסיים, אולם התוכל לכוון אותי ולומר לי עם מה להתחיל? האם לגשת קודם כל אל היינה ושילר, או אולי לשייקספיר, אולי התכוונת בכלל לקלאסיקה של יוון העתיקה, או שמא חשבת בכלל על וירגיליוס (אגב, איזו אידיליה אהובה עליך במיוחד? אני אוהבת את החמישית), או אולי בכלל התכוונת לקלאסיקה שלנו, של ימי הביניים, או הפיוט הארץ-ישראלי הקדום, או רק לקלאסיקה של ספרות התחייה העברית? בקיצור, לכל תקופה המשוררים הקלאסיים שלה, ואודה לך אם תוכל לכוון אותי לאיזו קלאסיקה לשים את פעמיי קודם כל בפרוייקט קריאת "כל כתבי ויצירות המשוררים הקלאסיים מכל התקופות".
שנית, השיפוט שלך על השיר הוא נחרץ למדי, תופעה מעניינת בפני עצמה – מה היה בו שעורר בך תגובה רגשית כל-כך חזקה? (ואגב, זה רק שיר, אתה יודע… מאיפה כל האגרסיות האלה?) אבל חיוויים נוסח "נפיחה מילולית" לא ממש מצליחים להבהיר את מוקד הקושי שלך עם השיר. אולי תנסה להגדיר שוב מה היתה הבעייה עבורך?
ואם אפשר, בצורה קצת יותר ברורה, בלי ריחות מיותרים?
למה רק עם הציטוט ? – פשוט בלי הבית האחרון 0באופן זמני). השניים הראשונים על מקומם עומדים. ובאשר לפואנטה – לא נורא. תלך אחת, תבוא אחרת. לא תבוא אחרת גם טוב. מי צריך פואנטות, בעצם. על כל פנים, זה אל שיקול. להשאיר פגמים בשביל פואנטה זה כמו לא להתגרש בשביל הילדים.
לא השיר עצמו הוא מה שמעורר בי תגובה רגשית חזקה. קראי שוב, והפעם שימי לב.
מה שתמיד מצליח לעורר בי תגובות רגשיות חזקות הוא אנשים שחיים בשקר תמידי. בבועה מנופחת מרחפת מעל פני העולם וחסרת כל פרופורציות.
אז אני מנסה לדבר, במילים, להפנות את תשומת הלב של אותם אנשים, שיתבוננו הפעם על סביבותיהם, ואולי תובנות חדשות יצוצו.
את מבינה, טלי, קשה לראות ברייה כמוך, שמתאמצת כל כך קשה, ומשתדלת בכל רמ"ח איבריה, להשתייך לד' אמות כל כך קטנות, שאנשים בנו פעם, וקראו להן: המקום היחיד בו תקבלו הכרה אמיתית.
המציאות שלנו נבנית בהדרגה. רק על ידי הדם שזורם בתוכנו,והנשמה שאיזושהי נגיעה אלוהית נתנה בכל אחד ואחת מאיתנו. היא לא נבנית על ידי נוסחה שמכרו לך מעל דוכן נוצץ, ושקנית בכל כך הרבה מאמץ והתנתקות והתרחקות מעצמך, ומהאמת שצומחת מתוך הוויה מסוימת, בכל מקום שרק נביט. סביר להניח שהדברים שלי יישמעו בהתחלה מוזרים, אולי מקוממים להפליא. אבל אם תנסי להבין, לקבל, להקשיב באמת, תביני בדיוק על מה אני מדבר. ואני מאמין שאת תדעי מיד על מה אני מדבר, אלא שכך וכך הרגלים יגרמו לך לשקול מיד להגיב נחרצות ולבטל את דברי, וחבל. אני רק מנסה. אם הצלחתי לעשות זאת כאן, אני שמח. אם לא, צר לי על התקיפות שייתכן ופגעה בך, ובכל מקרה, היי שלום.
ואני שמחה לראות שאתה מסוגל גם לנסח את עצמך בלי להיזדקק לשורש פ.ל.צ כל שתי מלים. כל הכבוד.
אני גם שמחה לראות שאתה מאמין, לפחות ברמה ההצהרתית המניפסטית, בהקשבה אמיתית ובהתרחקות מנוסחאות.
אז למה, אם אתה יודע כ"כ טוב להקשיב ולהתחבר "לדם שזורם בתוכנו" ולנשמה "שאיזו נגיעה אלוהית נתנה בכל אחד ואחת מאיתנו" הגעת למסקנות כל-כך נחרצות, ושגויות, לגבי מקום מגוריי, מעשיי ומחדליי, ובכלל עלי ועל עולמי?
הא?
תחשוב על זה, תאתגר את עצמך קצת…