"שאחרים ידברו על חרפתם, אני מדבר על שלי"
(ברטולד ברכט)
שנה להירצחה של רייצ'ל קורי על-ידי דחפור צה"לי. למי אכפת, אתם תוהים.
ובכן, לדעתי, צריך להיות אכפת לכל מי שהמשך קיומנו כאן, כעם, חשוב לו. לא פחות מזה. כל מי שמאמין שיש לנו עדיין צלם אנוש, שיש סיכוי ל'מדינת יהודים' שהיא בכל זאת דמוקרטית ואפילו נאורה, ואפילו סובלנית, כל מי שרוצה ומקווה לסוג כזה של קיום צריך לזכור אירועים שמרחיקים אותנו ממנו.
ונסיבות המוות מעוררות החלחלה של רייצ'ל קורי צריכות להיזכר ולשמש כתמרור אזהרה, כמו הרבה מקרים אחרים שקרו ועדיין קורים, שאותם מעדיפים רוב הישראלים לשכוח ו/או להדחיק ו/או לנסות לתרץ בהתפתלויות שהן מתועבות כמעט כמו המעשים עצמם.
אני מצרפת כאן לינק לרשימה שפרסמתי בפרוייקט הבלוגרים לסיכום השנה של ynet שהפיקה וערכה ריקי כהן, וזו הזדמנות להודות לה שוב – על היוזמה, והתמיכה, וכמובן על שנאותה לפרסם את הרשימה הזו. כתבתי על מה שעשה לי את השנה, התמקדתי בסיפור של רייצ'ל קורי, אבל לא רק בו. וכתבתי בעצם בעיקר על עצמי, על התחושות שלי בתוך כל זה.
מכיוון שהטקסט המקורי עלה בזמנו בסערה השמיימה יחד עם המחשב, אני לא יכולה להביא אותו כאן, אלא רק להפנות אתכם ללינק. ולגוגל התודה והברכה:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2850705,00.html
* * *
ולמי שפרצופו, למקרא השורות הללו, התכרכם כבר מבלי-משים בעווית האוטומטית, הרווחת כל-כך במקומותינו בזמן האחרון, עווית ה"למה-את-אף-פעם-לא-כותבת-על-הפיגועים-ועל-ההרוגים-שלנו-רק-על-המתים-שלהם-את-יודעת-לבכות", אני רק רוצה לומר:
כל ההרוגים הם בעיניי קורבנות של אותה מדיניות אסונית וחסרת אחריות. מעולם לא היו כל-כך הרבה פיגועים, כל-כך הרבה הרוגים, כמו בארבע השנים האחרונות. כך שמבחינתי אין באמת הבדל בין המתים "שלנו" והמתים "שלהם". ובכלל, רייצ'ל קורי, "של מי" היא?
חוץ מזה, לא באתי סתם לקונן על המתים, לא זה מה שמעניין אותי לעשות כאן.
כן, ולא פחות חשוב מזה – כי על הפיגועים כולם מדברים. אפשר כמעט לומר שבפיגועים כולם מנופפים. הניצול הציני של כל פיגוע לשם מתן הכשר, מראש ובעיקר בדיעבד, למהלכים כוחניים מפוקפקים כבר הגיע לשיאים חסרי תקדים. ואילו על מה שאנחנו עושים יום יום לזולתנו – אף מלה.
את חייו ומותו של עבדאללה קורעאן שהתפוצץ אתמול על לא עוול בכפו במחסום צהל בחווארה.ילד פלשתיני תמים שהכיבוש הביא אותו למעשה נואש.
עוד חי עבדאללה.
את לא ברכט. אף פעם גם לא תהיי. והחברים הרעשניים שלך פה הם לא ברטולד. והציטוטים האובססיביים שלכם מדבריו לא יעזרו – כל אדם נורמלי בארץ (דהיינו לא המיעוט ההזוי והקולני של הלטוביצקים ברשימות) מבין שהבעיה היא לא "מה אנחנו עושים יום יום לזולתנו", אלא דווקא מה "זולתנו" מנסים, ולפעמים גם מצליחים (תשאלי בנמל אשדוד), לעשות לנו. ואותם "זולתנו", יודע כל אדם נורמלי, עשו לנו את זה גם לפני הכיבוש והגדר, וירצו לעשות לנו את זה גם אחרי שניסוג, בע"ה, לקווי 67.
בהזדמנות זו אנו שמחים לבשר לך שאף שערה על האשך השמאלי לא זזה לנו עקב הטרנספורמציה של רייצ'ל זצ"ל לשניצל פרוס דק. היא, כמוך וכמו חברייך, נמנית על חבורה של היפוקרטים שהחליטו מראש מי הנבל ואח"כ מחפשים את הצדק מתחת לפנס. לא נראה אותם מפגינים בדמשק, למשל, נגד הריגתם של 30 מפגינים כורדים בידי כוחות הביטחון הסורים לפני יומיים. או נגד שליחת ילד בן 12 ללא ידיעתו להתפוצץ במחסום חוארה, אתמול. כי בסוריה, או אצל החברים שלך ברשות הפלשתינאית, גב' לטוביצקי היקרה, לא מחכים עד שדחפור יעלה על מישהו בטעות אלא ישר יורים בכל מי שמצייץ.
נ.ב.: מבחינתך אין הבדל בין המתים שלנו למתים שלהם ? yeah, right
לפני שבועיים חגננו, חברי ואני, את יום השנה ה2313 לפתגם הסיני שאומר (בתרגום חופשי) "אם סוס דוהר לקראתך, הצידה זוז מהר".
כמה חבל שהתרבות המערבית מתעלמת מכל החוכמה הסינית רבת השנים. אם רייצ'ל קורי היתה טועמת מהתרבות הסינית ולא רק מהאוכל היא היתה זוכה לחגוג את יום השנה הזה בחומסיה ברפיח.
הפתגם הוא כמובן "אם סוס לקראתך דוהר, הצידה זוז מהר". ממש לא יפה מצידי לקלקל את החריזה המופלאה שהיתה במקור.
טלי, תוכלי בבקשה לתת קישור למקום בו מישהו מהאחרים מדבר על חרפתם?
בלי קשר ועם, מומלץ המאמר הזה:
http://www.haaretz.co.il/hasite/objects/pages/PrintArticle.jhtml?itemNo=398509
עוד פעם, ועוד פעם אתה חוזר על עצמך ומוכיח שלך אכן לא אכפת מדבר. אז למה אתה כל הזמן מבקר מישהו אחר ?
"מתנחבלים " אתה מכנה את המתנחלים, "מיעוט הזוי וקולני" (וזו עוד הגדרה מרוככת מצידך) את אנשי השמאל.
אז אני לא ממש רואה שאכפת לך באמת ממישהו, חוץ מהנקודה שאתה רוצה להעביר – הם עשו את זה קודם, הם עשו את זה קודם !!!
הבנו, הם עשו את זה גם קודם.
מה שאתה מסרב להכיר בו, זה לא מה שהם עושים לנו או אנחנו להם, אלא מה שאנחנו עושים לנו, גם דרך מה שאנחנו עושים להם וגם ישירות לעצמנו.
אתה מממש את הדוגמא הזו בשנאה שאתה מפיץ לכל עבר כלפי אנשים שחיים פה בדיוק כמוך, מביעים את דעתם, בדיוק כמוך, ואפילו מגלים רגישות רבה יותר ממך.
אתה, שבציניות שלך ובתגובות המזלזלות מבקש לבטל כל התנהגות אנושית. אתה שממשיך לקיים את האשליה, כאילו הכל פשוט כמו שאתה מציג אותו. הערבים רצו תמיד להרוג אותנו וימשיכו.
אתה שמתעקש להכניס את כולם תחת ההכללות השטחיות שלך.
אתה שאף שערה על האשך השמאלי (הימני ברח לך ?)
לא זזה כשמישהו מת, מתעקש לחזור ולהגיב בגסות, כשברור שכל זה מזיז לך מאוד, אולי עד כדי כך שלא נשארו לך שיערות שיזוזו.
האם לך אכפת מאיזשהם מתים אם כן ?
YEAH RIGHT !
ולמרק, מאחר וכבר הוכחת שאין לך שום הבנה בתרבות הסינית ואף יותר מכך, אולי לא בינה בכלל, תרשה לי לצטט לך פתגם סיני עתיק המגיע ממחוזות הדרום ולא נכתב בחרוזים –
"כשאדם בוחר לזלזל באלו שמתו למען החיים
אין לו אלא להבין כי ביטל את האדם בתוכו
וכעת, ריק וחסר כל, לא יהיה עוד ככל האדם"
היא מתה בשביל להגן בגופה על פלסטינאים שצלף ישראלי עמד לירות עליהם. לא משהו לא מסתדר פה, אז אולי
היא מתה בשביל להגן בגופה על ישראלים שעמדו בכניסה למסעדה. תוך הפגנת אומץ היא חיבקה את המתאבד וספגה את כל הרסיסים. לא עדיין לא נשמע נכון, אולי ככה
היא מתה בשביל להגן בגופה על בית שרצו להפיל אותו. זהו זה נשמע נכון!, מהיום והלאה כל הבתים ברחבי העולם יעמדו דקה דומיה לזיכרה בכל יום שנה למותה.
תום הורנדל נורה למוות כשהגן בגופו על ילדים פלסטינים שצלף ישראלי לא "עמד לירות" אלא ירה בהם.
אני מבינה, אם כך, שלזכרו כן תעמוד דקה דומיה, אתה שמקפיד-כה להבחין בין חיי אדם לבין סתם הרס בתים (שבהם חיים בני אדם).
לזכרו של תום הורנדל אני מוכן להקדיש את זמני ואפילו ממש לכבד אותו כאדם. אני לא מוכן בשום צורה לכבד אנשים שמתאבדים בשביל ערמת לבנים.
ואם יורשה לי להעיר גם בענינו של תום, הרי שהוא לא ביצע פעולת התאבדות בשביל להציל פלסטינאים אלא נרצח בידי חייל ישראלי, כלומר הירי היה מכוון במדויק לעברו ולא לכיוונם של אנשים אחרים. מצד שני הוא הפר צווים של הממשלה שלו ושל הממשלה הישראלית, אז גם אותו לא צריך להפוך לקורבן תמים.
למרק הפשיסט. ישנם עצים רבים הנטועים ביד ושם לזכרם של אלו שהצילו חיים וגם בתים של יהודים בזמן השואה כי לא צייתו לממשלות שלהם. למה זה הופך אותם? לקורבנות לא תמימים?
ולגבי עניין הבתים – מותר להגן על אזרחים תמימים – כן יש ערבים כאלה תתפלא לשמוע – שבתיהם נהרסים והם נאלצים להעביר את חייהם ללא בית ורכוש. יתרה מזו – זו אינה זכות זו חובה אנושית.
ולגבי המתנדבים שישמרו במסעדות ובאוטובוסים – אין צורך בהם – המדינה עושה הכל לאל ידה שהמקרים האלו כן/לא יקרו.
וארתור – שניצל דק פרוס? אני לא מקנא בך אם יש אלוהים. וגם אם אין – בין בני האדם אתה כבר לא כל כך חבר של כבוד בלשון המעטה. נותר רק לרחם עליך.
להזכירך: גם רייצ'ל קורי וגם תום הורנדל לבשו מעילים כתומים זרחניים שנועדו להגן על חייהם. בשני המקרים זה לא עזר לנוכח הנחישות של הנהג הדורס ושל הצלף המוכשר (ולא, אתה, כמו כולנו, לא יודע לאן הוא כיוון במדויק).
ובדיוק איזה "צווים" של ממשלתו הפר הורנדל?
למיטב ידיעתי בבריטניה מושלים חוקים, לא צווים. לא ידוע לי על חוק שאוסר להגן על ילדים שנמלטים מפני יורים.
אבל שמחתי לגלות שאתה מכבד את הורנדל "כאדם", למרות שהוא לא "קורבן תמים", ערמומי מפר-צווים והורס פרופגנדה שכמותו.
על הילדים, מן הסתם קורבנות לגמרי לא תמימים לשיטתך, אף מילה.
"בהזדמנות זו אנו שמחים לבשר לך שאף שערה על האשך השמאלי לא זזה לנו עקב הטרנספורמציה של רייצ'ל זצ"ל לשניצל פרוס דק. "
ארתור דנט, אתה גאון! שוב התחפשת, שמאלן קיצוני
ונאור שכמוך, לחייה ימנית פסיכופטית, שכל מי שקורא את דבריו סובר מייד שהימין התחרפן לגמרי בארץ הזאת, ויש לחזור ומייד אל השמאל השפוי.
אני שוב מצדיע לך, כשמאלן לשמאלן גדול ממנו, על פועלך האמיץ, כמושתל שמאלי בשדות הרצח של הימין, בדרכך לקעקוע סופי של כל אידיאולוגיה ימנית-פאשיטסטית מעוותת.
אני בטוח שאתה לא נהנה מכך, אך יודע כי זוהי חובתך. המשך במלאכת הקודש! אחינו אתה!
לקח קצת זמן, אבל מוטב מאוחר וג'.
כן, הם עשו את זה קודם.ועושים. ויעשו. *את זה* כדאי שתזכור, במקום שתזדעק על מה אנחנו עושים לעצמנו. *את זה* אף פעם אל תשכח, במקום לקשקש על הכללות שטחיות. אבל אתה הרי אף פעם לא זכרת. טיפוס כמוך, אם היה חי בבריטניה בשנות ה-40 של המאה הקודמת היה בוודאי מזדעק "תראו מה זה עושה לנו" בתגובה על הפצצות השטיח של ערי גרמניה.
כן גוש. זה נורא פשוט. הקיצונים שלהם רוצים לטבוח אותנו עד האחרון שבנו והמתונים שלהם מסתפקים בגירושנו לארצות המוצא. זה פשוט עד כדי כאב. זה פשוט עד כדי כך שאינטלקטואלים כמוך וכמו הלטוביצקים מפנים בעקשנות את הראש לכיוון השני בכל פעם שהמציאות מנפצת עוד אשליה שלהם.
אתה מדבר על שנאה ? מי שונא יותר ? אנחנו (כארתור) או הם ? אנחנו (אזרחי מדינת ישראל) או הם שמגיל ינקות מחנכים את העוללים שלהם לג'יהאד ? אז אחרי זה אתה מחרטט על "התנהגות אנושית" ? מצטערים, נגמר לנו הסטוק. לנו איכפת רק אם נהרגים אנשים בצד שלנו. אתם, במקביל, יכולים לעשות חלוקת עבודה: אתה תשמור את ההטפות שלך על התנהגות אנושית לאלה ששלחו את הילד להתפוצץ אתמול במחסום, ויסמין האינטליגנטית תתייפח על הילדים האומללים שצה"ל הורג.
אני אשתדל לזכור קצת יותר מזה.
טיפוס כמוך, אם היה חי בשנות ה-40 של המאה הקודמת בגרמניה היה בוודאי אומר לעצמו, "אני מה אכפת לי מה עושים ליהודים, מי יבכה על העם שלי ? עכשיו אכפת לי רק מהעם שלי ושימותו כל השאר. יהודים, אנגלים, אמריקאים. לי כבר נגמר סטוק הרחמים בשבילם."
כן ארתור, זה אכן נורא פשוט, באים אנשים ומחליטים שאדמה כבושה, שבה הם מיעוט, שייכת להם והם ישתמשו בכל צורה כוחנית אפשרית כדי לשלול מהאנשים שחיים על האדמה הזו את זכויותיהם.
זה כל כך פשוט וקשור אלינו, שמישהו כמוך מעדיף להפנות את הראש לכיוון השני כשההבנה שאולי יש דרכים אחרות לפעול בהן, מכה בו.
את ה"הטפות" שלי, שהן דעותי, אני מעדיף לעשות על פני הבחירה שלך, לעשות השוואות של שנאה כל הזמן.
אתה, במקביל להתבטאויות המכוערות שלך יכול לשמור את חלוקות העבודה שלך לעצמך.
לכם, ארתור, לא אכפת דבר מלבד אלה שמתים "בצד" שלך
את זה הבהרת מעבר לכל ספק.
חבל כל כך ש"הצד שלכם" צר אופקים ומוגבל, הנה,שוב הבהרת את עצמך, הצד "שלכם" כולל אותך ואת כל "אלה" שמקובלים עליך.
ועוד משהו,אצלנו- "אנחנו (אזרחי מדינת ישראל)"
יש כאלה ששונאים יותר("אנחנו (כארתור)
וכאלה ששונאים פחות.
ללא קשר למה שאמרת או תאמר בעתיד, רק בשביל ה"שניצל דק ופרוס" שלך הייתי רוצה שתהיה לי אופציה בדפדפן למחוק כל טקסט שאתה חתום עליו.
כלומר, הצלחתם, סליחה.
האפשרות שהנ"ל הוא שמאלן קיצוני ששם לו מטרה להכפיש את הימין הועלתה כאן מזמן.
בעקבות ה"שניצל פרוס דק" המבחיל, אין מנוס מהחשד שהדנט שולח את תגובותיו (כלומר את תגובתו האחת הקבועה, שוב ושוב, באי-אלו גיוונים של גועל) מהמחשב של מוסד סגור כלשהו, על חשבון השעות של ריפוי בעיסוק.
כנראה שלאחרונה הרעב לתשומת לב העביר אותו עוד יותר על דעתו (אם ניתן להתייחס אליו במונחים כ'דעת') ודרש פרובוקציות צווחניות יותר מהרגיל: שוב לא די באשכים ושות', וכך זכינו למטפורה הנתעבת של השניצל.
אכן: ככל שתגובותיו הולכות ומתבהמות, מתבהרת החשיבות, האצילות והאנושיות של פוסטים כמו זה הנוכחי.
מחד – שאחרים ידברו על חרפתם ואני על שלי, מאידך המתים שלהם ושלי צריכים לעניין אותי בדיוק באותה מידה. האין כאן סתירה?
אני מניח שהטרנד לקרוא לכל אחד שדעתו מצויה כאן ימינה מחד"ש פשיסט יחול, במידה מסוימת, גם כתגובה לדברי. ובכל זאת –
אני לא בדיוק איש שמאל, אבל אני תומך בהקמת מדינה פלשתינית על בסיס קווי 67, פלוס כמה תיקוני גבול שהם כורח המציאות. אני תומך בכך לא משום שאני חושב שזו תהיה הקדמה לחיי אושר ועושר בחברת אחינו הפלשתינים, אלא משום שאני לא רוצה להיות בתוכם ושהם יהיו כמה שפחות בתוכנו. מבחינתי, אפשר לבנות חומה בגובה עשרהמטרים וברוחב חמישה לאורך כל קו הגבול הזה, כולל התוספות המקובלות של חיישנים, כלבים, מוקשים וזרקורים. אין לי אשליות: אם הם מודיעים פעם אחר פעם שכל מדינת ישראל היא שטח כבוש ושפגיעה באזרחים היא לגיטימית, אני לא סבור שיום לאחר חתימת הסכם הם יהפכו לפרו-ציונים. הם לא. הם מודיעים השכם והערב על כך ומתפוציים במקומות שאינם שטח כבוש, אלא אדמה שאפילו בעיני הרקידלים שברקידלים בינינו היא טריטוריה ריבונית ישראלית לגיטימית.
אז אני מודיע כאן שגורלנו מעניין אותי יותר מאשר גורלם. חד-משמעית. לו הייתי פלשתיני, אני מניח שהייתי חושב אחרת. אבל כל זמן שהשקפות עולם אוניברסליות אינן נחלת שני הצדדים, אני חייב – כדי לשרוד – לפעול למען טובת הצד שאליו אני משתייך מתוקף העובדה שנולדתי בו. אני יכול לספר עד מחר שאני אויברסליסט אדוק, אבל העובדה שאני יהודי, ישראלי וחבר בעוד כמה קטגוריות היא בלתי ניתנת להכחשה ולהתכחשות.
איכשהו, העובדה שהזוועה היא דו-צדדית הפכה להדגש שמזוהה עם הימין. זהו עיוות. אבל העובדה שלא נמצאים כאן דמויי-רייצ'ל-קורי שבאים להזדהות עם נרצחי המסעדות, האוטובוסים, תחנות הרכבת והנמל ושיש מי שמצדיק אותם בטענה ש"ממשלת ישראל אשמה" היא יותר מאשר צורמת.
רייצ'ל קורי מתה כשנלחמה למען מטרה בה האמינה ואם מותה היה מיותר מישהו צריך לשלם על כך מחיר כבד. אחי, שנרצח בפיגוע באוטובוס, לא קיבל הזדהות דומה. אולי, כפי שציינה טלי, הוא היה – כמו הפלשתינים – "קורבן של אותה מדיניות אסונית", אבל בשונה מהפלשתינים, איש לא יכתוב כאן על מישהו שבא להזדהות עם מותו המיותר. כי הוא לא פלשתיני. כי הוא לא נער חמוש באבנים. כי המזדהים למיניהם לא מוכנים להזדהות עם מישהו מהצד שבו מושלת הממשלה ה"אסונית" שלהם.
והתחושה, מזדהים יקרים, היא חרא. בלי קשר לשמאל ולימין. היא סתם חרא.
כמה סימפטומטי ש'אינטליגנטית' נהיה מילת גנאי אצל הארתורדנטים, בדיוק כמו 'יפת-נפש'.
הרי ככל שהאינטליגנציה יורדת והנפש מתכערת, כך יש כר פורה יותר להשקפות הכוחניות הקיצוניות שלהם.
עד כמה שאני זוכר גם צמד המסעדנים השנקינאי לבש מעילים כתומים זרחניים כאשר יצאו לעשות קניות בטול כרם. דבר שמוכיח שכשאתה אידיוט שום מעיל כתום זרחני לא יגן עליך. בשבילך יסמין אני אגדיר את המילה אדיוט בשביל שלא תתבלבלי. אידיוט – אדם חלש בדעתו שהולך למקומות בהם אנשים מסתובבים עם רובים ובלי לחשוב יותר מדי יורים באנשים אחרים, וחושב שיש לו הגנה אלוהית כי הוא לא עשה שום דבר רע.
גוש – אתה בחוכמתך מזכיר לאנשים ברבריים לא מתוחכמים כמוני מהי דמוקרטיה. אני לתומי שכחתי שבדמוקרטיה הרוב קובע ולכן כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לספח את יו"ש (את עזה באמת אף אחד לא צריך) ואז בכח הרוב היהודי לגרש את כל הערבים. לא נהיה מיעוט הקובע לרוב מה לעשות אנו נהיה הרוב! דרך אגב העצני שולח לך דש עם שיר.
אתה לא מבין, לא הבנת ולא תבין.
נו, מילא. מבחינתנו אתה יכול להמשיך לדבר על הכיבוש (מבלי להבין שהבעיה בכלל לא שם) עד שהגהנום יקפא. אז יהיה עוד לטוביצקי אחד. תא הטלפון יהיה קצת יותר צפוף אבל לא נורא – תידַחסו עוד קצת ותשירו we shall overcome ברגש. כל שאר האנשים בארץ ימשיכו לעשות "השוואות של שנאה" ולתעב את אלה שרוצחים אותנו. באמת נורא שהם כולם צרי אופקים, ממש לא כמוך, או כמו אמיגו ויסמין הסופר-אינטליגנטית (עשית לנו את היום במוסד הסגור, יסמין מותק…).
ארתור דנט, כשמאלן אל שמאלן גדול ממנו, אני חושב שאתה קצת מגזים במשחק ההתחזות שלך לימני מופרע. זה לא טוב טקטית להודות שאתה במוסד סגור, קשה גם לראות בזה בדיחה, זה נשמע די אמין. אני חושב שכדאי שתמשיך בקו הרגיל, של פסיכוטיות מתונה, עם התקפים היסטריים של אלימות מילולית וגסות רוח במידות סבירות.
אל תשכח את המטרה – להשניא את הימין!!
כה לחי.
היחיד שכתב כאן תגובה לעניין ולא עוסק בהשתלחות סתמית. כל הכבוד. ובלי להכירך – משתתפת בצערך. באמת.
אני שומעת את הכאב שלך ומזדהה איתו.
אני יודעת מה זה לאבד מישהו כל-כך קרוב.
מעבר לזה, אני לא יודעת מה להגיד עוד. אני לא מבינה למה דבריי פגעו בך, למה הדיבור על הקורבנות הלא-ישראלים, כלומר האנשים שצה"ל גרם למותם, מתפרש כמחיקה של הקורבנות הישראלים.
המחאה כנגד מדיניות הטרור מכוונת, כמובן, כנגד שני הצדדים, כי שניהם נוקטים בטרור. ההבדל הוא שהצד שלנו נוקט בטרור כמדיניות רשמית של מדינה ריבונית עם צבא.
מהצד שלהם אתה מצטט את דבריהם של ארגוני הטרור, אבל רוב האוכלוסייה הפלסטינית כבר לא תומכת בהמשך הפיגועים, בניגוד לרוב האוכלוסייה הישראלית שדווקא כן תומכת בהמשך המדיניות התוקפנית.
האם מקרית בעיניך העובדה שבשנים האחרונות עלה מפלס הפיגועים בעשרות מונים, ושמדיניות הנקמה והטרור הנגדי של הממשלות בשנים האחרונות הפכה את כל המרחב הציבורי הישראלי לשטח אש? המחאה שלי כנגד המדיניות הזאת נובעת בדיוק מהכאב, החרדה, הדאגה והאימה שהפיגועים מעוררים בי. וכי ייתכן אחרת? גם אני חיה פה, אתה יודע. גם אני נוסעת באוטובוסים.
מכיוון שאני מדברת עם הישראלים כאן, ולא עם הפלסטינים, מטבע הדברים אני מדברת על המעשים שעליהם אנחנו יכולים לקחת אחריות, בניגוד למעשים שנעשים כנגדנו, שלהם יש לנו (למנהיגים שלנו בעיקר) אחריות עקיפה בלבד, אם כי כאמור לדעתי כלל לא מבוטלת.
אני אומר לך מדוע, טלי. משום שהטרור לא צמח בשנים האחרונות וגם לא קודם לכן. הוא צמח עוד בשנים קודמות, טרם הייתה מדינת ישראל וגם בתקופה בה התקיימה בגבולות המצומצמים של שביית הנשק מ-1949. אם מנתקים את הטרור הנוכחי מזה שקדם לו – שמניעיו, לטעמי, היו זהים בתכלית – יוצרים פיקציה היסטוריוגרפית. אם הטרור מוצדק רק מאז שכבשנו טריטוריה פלשתינית ב-1967, מה ההצדקה של הטרור
בחמישים השנים שקדמו לכך?
זו נקודה אחת. אני יודע שהיא מובילה לעתים למסקנה האטומה של "אין עם מי לדבר" ושהמסקנה הזו מאפיינת בעיקר את הימין, אבל אני מודיע לך שהדברים נראים כך, לצערי, גם מהזווית השמאלית שבה אני עומד. המסקנה שלי היא שצריך להפירד לשלום ולא להתראות. אבל כל עוד יש מלחמה, אי אפשר לטעון שרק צד אחד אשם בה ("מדיניות אסונית") ושהצד האחר, נעבעך, רק מגיב על ההתעללות בו.
טלי, אני עוסק בהיסטוריה ומקיש ממנה לגבי ההווה. הרושם שלי היה שהסכמים שנחתמו עם הפלשתינים משמעם שיש צורך כללי בהשגת שלום (אם לא פיוס) ושמי שיפעיל טרור או יקים צבא בלתי-רשמי (כולל מחתרות למיניהן) יחטוף מהממשלה שמנהלת את הצד שלו. אפשר לומר הרבה דברים על ממשלות ישראל, אבל במעצר מנהלי אחד אחר השני ובחלק מהמקרים במשפטים מהירים, הן דאגו, בדרך כלל, שלא יתארגן ארגון טרור גדול וממוסד הפועל נגד פלשתינים. התארגנויות ספוראדיות נלכדו ופורקו (המחתרת של שנות השמונים, כנופיית ליפתא, ארגון מדינת יהודה, האחים קהלני וכדומה). קשה לי לומר שהצד השני, שמתייחס אל מנהיגו כאל "נשיא", עשה אי-פעם צעד מהותי כדי לעצור את הברדק אצלו בבית ואת הפעילות נגדנו.
העובדה שמפלס הפיגועים עלה אינה מקרית, אבל את מייחסת אותה אך ורק לגורמים פוליטיים ולמדיניות שהם מפעילים. אני טוען שהעסק נהיה מתוחכם ויעיל יותר, משום שכל צד הולך ומשתכלל ודרכי החשיבה שלו משתנות. לפני עשרים שנה לא הכשירה התיאולוגיה המוסלמית רוצחים מתאבדים שמטרתם להרוג מספר גדול ככל האפשר של אזרחים, ללא הבדל גיל, מין וצבע. היום זה קורה.
הבעיה, טלי, היא שהנטייה הקבועה כאן – גם אצלך – היא להתייחס לכל פיגוע שמבוצע נגד ישראלים באמצעות העלאת השאלה "בואו נבדוק למה זה בכלל קרה ומה היו הגורמים לכך". לפי התיאוריה הזאת, הקורבן תמיד אשם. נגיד את זה ככה: בעיני, זה משול לנאנסת שבאה להתלונן על מה שנעשה לה והיא נדרשת להסביר מה בהתנהגותה גרם לכך. המסקנה פשוטה: לא משנה מה גרם לכך, אין לזה הצדקה בשום צורה ואופן.
אני מודה שאין לי שום פרמטר למדוד את זה למעט מה שאני רואה וחווה סובייקטיבית בעצמי, אבל עד כה לא מצאתי שום אישוש לטענתך ש"רוב האוכלוסייה הפלסטינית כבר לא תומכת בהמשך הפיגועים, בניגוד לרוב האוכלוסייה הישראלית שדווקא כן תומכת בהמשך המדיניות התוקפנית". המתאבדים למיניהם מקודשים ומונצחים בכל מקום ואתר. הטלוויזיה הפלשתינית משדרת קריאות של דרשנים ומואזינים מטעמה לחסל את "בני הקופים והחזירים" מגזע היהודים. אפשר לטעון לנצח שזה לא מייצג אף אחד מלבד האומרים, אבל זה לא מחזיק מים. יהודי שנכנס היום לשטחים, גם אם כוונותיו טהורות, משול למי שטורף את נפשו בכפו. ואולי אני צריך לשוב ולהזכיר כאן שאחד אחרי השני נרצחו אנשים שבאו לשם לקנות סחורות לחנותם, לתקן רכב במוסך או סתם לאכול במסעדה טובה. הרציחות הללו מעולם לא פוענחו ואיש לא ריצה עונש בגינם.
סיפור אישי, טלי. לאחר הבחירות האחרונות הייתי שותף בצוות שבדק, מחקרית, את התרסקות השמאל. אחד ההיבטים שעלו מניתוח ההתבטאויות של אנשי שמאל שצוטטו בתקשורת הפופולרית ושעלו כמעט בכל מידגם שנבדק, הוא מה שנתפס כהזדהות יתרה של אנשים אלה עם סבלו של האחר. כמעט איש מהעונים לא טען שסבלו של האחר אינו ראוי להזדהות. אבל הטענה בכל מקום הייתה, במלים פשוטות, ש"עניי עירך קודמים". זו הסיבה שהנשיא ויצמן, למשל, פוליטיקאי לא-ממולח שעבר תהפוכה פוליטית מרשימה בשלושים שנותיו בפוליטיקה, זכה דווק לתמיכה עממית. הוא פשוט טרח להביע הזדהות עם משפחות הרוגי הפיגועים טרם שעמד להזדהות עם סבלם של הקורבנות מהצד האחר. משום שהוא נבחר כדי לשרת את עניינם של הישראלים כקולקטיב ולא של כל מי שחי בין הים לנהר ללא הבדל דת ולאום. שלמה בן עמי היה טוען שזהו פרטיקולריזם ולא אוניברסליזם, והוא גם היה צודק. אבל כמו שאמרתי בתגובה קודמת – אוניברסליות היא לא ערך מוערך או מקובל כאן וניתן, לצערי, לעשות בו שימוש רק כשהוא נחלת שני הצדדים.
אני מוצא את עצמי נקרע בין ההומניזם הבסיסי שהייתי רוצה להאמין שטמון בי לבין הצורך שלי להגן, במילה ובמעשה, על חיי יקירי ועל חיי אלה שאין להם אידיאה שמשמעותה הבלעדית היא הכחדתי והכחדת סביבתי הקרובה.
ליבי ליבי על רייצ'ל קורי. באמת. זו אינה אמירה בעלמא. האמיני לי, טלי, הלוואי והייתי מרגיש מאנשים בעלי כוונות טובות כמותה שמינית ממה שהיא חשה כלפי האומללים והדפוקים בנוסייראת ובחאן יונס. המתים שלנו, לא כמו רייצ'ל, הם נתיני בגין ושמיר ופרס ורבין ושרון וברק ונתניהו ולכן מותם הוא מחיר שממשלה ריבונית משלמת על מדיניותה ה"אסונית". שהרי מה שפגע בהם אינו טרור, אלא מצטייר כתגובה לגיטימית נגד כובש ארור. ואם התגובה היא לגיטימית, טלי (ואת זה חשוב לזכור), גם תוצאותיה מצטיירות כלגיטימיות.
וזו הסיבה שאני מרגיש חרא.
טלי – אז את, ורבים כמוך, (כמו לדוגמה שכנך החדש עופר, וכאן אני רוצה לברך שוב את עורכי האתר על מגוון הדעות המרתק שהם מביאים)(אה, זה היה סרקאזם, ירדן) ןעוד אחרים ידברו חרפתנו – ומי ידבר על מצוקתנו? האם מישהו מאיתנו חי טוב יותר מרייצ'ל קורי, בשנים האחרונות?
דומני שאטימות המחשבה הזו, החוסר בחמלה גם כלפי העם שלך, ואפילו אם רובו לא נמנה על המחנה הפוליטי/חברתי שלך, הם הסיבה לכך שהשמאל הפך לא רלוונטי במדינת ישראל. העובדה שאפילו אתר לא-מזוהה-פוליטית כמו רשימות טרם הביא כותבים שנמצאים ימינה מביילין (חוץ מרוני ברט, ואולי עוד אחרים שנמנעים מלכתוב על פוליטיקה) מעידה כנראה שהמגמה הבדלנית הזו לא דועכת, וחבל.
סופו (אמצעיתו?) שמתאכזר לרחמנים
שוב – מעניין שחמלה כלפי הצד האחר נתפסת תמיד כהעדר חמלה כלפי הצד שלנו. זו הטענה העקבית שחוזרת כאן בתגובות. מה אעשה? אמשיך לחזור על עצמי שוב ושוב? אני מניחה שרוב המגיבים כאן לא קראו את הרשימה שאליה אני מפנה בלינק, אם היו קוראים אולי היו כותבים תגובות אחרות. בכל מקרה אני רוצה להוסיף עוד כמה פרטים לתגובתך האחרונה כדי שהתמונה תהיה שלמה יותר:
אני מכירה את טענותיך, ולא שדבריך אינם נכונים, אלא שהנטייה בשיח הישראלי היא להפוך את הצד שאתה מראה לחזות הכל. וכל מה שאני רוצה להגיד הוא שזו לא כל האמת.
לגבי הטענה שטרור היה כאן תמיד,
הטרור היה תמיד דו-צדדי. כן. להלן מקבץ על קצה המזלג מפעולות טרור רשמיות וספונטניות שעשו יהודים לערבים לפני 67':
1921 – שני חיילי הגדוד העברי פורצים לבתים ערביים ביפו, מכים ורוצחים את יושביהם
1929- מאורעות דמים בארץ. מעשי לינץ' בעוברי אורח ערבים. רצח נשים וילדים כתגובה לפרעות הערבים בחברון ובמקומות אחרים.
1936- יעקב ברגר ועוד שני חברי ההגנה משליכים רימונים לבית קפה בשכונת רוממה בירושלים. שלושה ערבים נהרגו ושישה אחרים נפצעו. חברי ה'נודדת' הירושלמית יורים בפלאחים ערבים שעבדו בשדה. הם זורקים פצצה לתוך בית קפה ערבי באבו-גוש.
1937- נזרקות פצצות בבתי קפה ערביים ברוממה וברחוב ממילא בירושלים. שלושה הרוגים ועשרה פצועים. יחידות הפו"ש תוקפות את הכפר קוביבה. רצח שני ערבים בכרמי גבעת עדה.
…
1939- ירי לעבר הכפר לוביה, הרג גברים, נשים וילדים. ירי והרג בפעולה בכפר בלד א-שייח', חמישה הרוגים.
1947- אנשי האצ"ל מניחים מטעני נפץ בבית קפה ערבי ברחוב חסן בק ביפו. שישה ערבים נהרגו ועשרות נפצעו.
חומר נפץ הוטל בשער שכם, 14 ערבים הרוגים ו30 פצועים.
1948 – הטבח בכפר דיר יאסין בירושלים. 120-245 הרוגים.
ועוד ועוד… אני לא רוצה להפוך את התגובה הזאת לאינסופית.
באשר לחוסר האמון בטענתי שרוב האוכלוסייה הפלסטינית כבר אינה תומכת בהמשך הפיגועים, היו סקרים בנושא, ושמעתי את זה מלא מעט פלסטינים, גם ראיתי במו עיני את היחס של האוכלוסייה לישראלים שבאו לעזור. כל מי שנכנס לשטחים נרצח? לא בדיוק. מתי בפעם האחרונה דיברת עם פלסטיני?
קולין, מאחר ואתה עוסק בהסטוריה (וגם אני) ומקיש ממנה לגבי ההווה, אתה הרי יודע שכיום כבר ידוע שישנם פירושים היסטוריים רבים לאותם האירועים, ושפעמים רבות ההסטוריה נכתבה במעמד צד אחד בלבד. כך שסיפורם ההסטורי של רבים (בתוכם גם מיעוטים "חלשים" כגון היהודים) נמחק, לא השתמר, או לא תועד כראוי. דווקא ההתפתחות המהירה של האנושות במאה העשרים הובילה לחיפוש נקודות המבט ההסטוריות השונות. הבעיות הן שמאה שנים הן עדיין זמן קצר מאוד לחשיפה ובחינה של החקר ההסטורי, ויותר מכך, בגלל ההתפתחות המואצת של המאה העשרים, אין לנו בני האדם, תקדימים להתבסס עליהם בהקשר לתופעות הייחודיות הנוצרות במאה השנים האחרונות. במובן מסוים אכן נוצר פה עולם חדש, חלקו מתבסס על הקשרים היסטוריים תרבותיים, דתיים, וחלקו על פלטפורמות חדשות לחלוטין.
מה אני מבקש לומר בהקדמה הארוכה ? שאתה יכול לטעון שההסטוריה מוכיחה שהערבים השתמשו בטרור מאז ומתמיד (מה שנכון לא רק לגביהם דרך אגב, כמי שעוסק בהסטוריה אתה בוודאי יודע את זה). אבל הפלסטינים, בהתהוותם הנוכחית, אינם מתקיימים רק על אותה הסטוריה תרבותית דתית, אלא עיקר הווייתם ועיצובם מתבסס דווקא על ההסטוריה הקצרה של המאה העשרים. ולנו חלק נכבד בבניית ההוויה הזו (כשם שגם אנשי הימין טוענים – "לא היה עם פלסטיני לפני שהישראלים המציאו אותו") לכן ההיקשים שאתה עושה לגביהם לוקים בחסר ומתבססים על נקודת ראות בעייתית מאוד. כך גם ההסטוריה שלנו, ישראל מושתתת על התרבות היהודית וההסטוריה הארוכה הכרוכה בזיקתנו לארץ ישראל, אבל מה שנוצר פה במאה השנים האחרונות הפך למשהו מורכב הרבה יותר. אתה עצמך מציין את "השתכללות של העסק" (במובן הקטלני של המילה לצערנו…) בכל צד בשנים האחרונות.
לגבי הפרת הסכמים וממשלות ישראל, קולין, מדינת ישראל הפרה את ההסכמים לא פעם. לגבי צבאות פרטיים, אתה צודק שמפעם לפעם מדינת ישראל מתעוררת וממהרת לעצור התארגנויות יהודיות כאלה ואחרות. אבל, במהלך שנות המילואים שלי, הופתעתי לגלות את מה שרוב הישראלים לא רוצים לדעת. מדינת ישראל מאפשרת למליציות פרטיות להטיל טרור על הפלסטינים ולפעול בשטח בחופשיות מוחלטת. החוק, מעבר לקו הירוק, כפי שאתה בוודאי יודע, אינו אותו החוק. המיליציות האלה פועלות יום יום, מטילות מורא על אלפים ולא מהססות לפגוע. אז אני מציע שתבדוק שוב את התנהלות הממשלות שלנו.
הנטייה שלך ושל רבים אחרים ( בכלל זה – מישהו כבר הפנה למאמרו של ארי שביט, האיש שמלחמת בתי הקפה בעוכריו והמאמרים שלו מחליאים להפליא) לשייך את אנשי השמאל למקשה אחת המבכרת לבכות את מותם של פלסטינים יותר מאשר מותם של אזרחינו, היא דוגמא מצוינת לבניית נקודת השקפה הסטורית מעוותת. ההתייחסות למותם של פלסטינים, הופכת בדמיונם של אנשים כמוך לעובדה המקטלגת אנשי שמאל המתבטאים בנושא ל"אוהבי פלסטינים ושונאי עמם" . אין סילוף גדול מזה. זה שטלי בוחרת להציג את הצד הנעלם, את סיפורי מותם של הפלסטינים, זה בגלל שחשוב להזכיר גם אותם ברמה האישית. לסיפוריהם האישיים של מתינו אנחנו נחשפים כל העת. זה לא אומר שטלי, או אני שקורא אותה, לא כואבים את מותם של הישראלים (וכן, אפילו יותר ממותם של הפלסטינים, כי "עניי עירך קודמים"). אבל עדיין מבקשים לומר שישנו גם הצד השני וחובה עלינו להיות מודעים גם לכאבו, במיוחד כשאנו מתבוססים בכאבנו.
אתה צודק כשאתה אומר שאין לפיגועים הצדקה בשום צורה ואופן, אבל הפיגועים קיימים והעובדה שאין לקבל בשום אופן רצח מכל סוג שהוא אין לה למנוע מאיתנו לנסות וליצור פתרונות. אין דבר מתועב יותר ממעשי הרצח של ארגוני הטרור. אבל עדיין עלינו למצוא דרכים נוספות מלבד מלחמה קונבנציונאלית המביאה לפגיעה בעוד ועוד אנשים (משני הצדדים).
לגבי סיפורך האישי, דבר אחד קטן. אתה כותב – " זו הסיבה שהנשיא ויצמן, למשל, פוליטיקאי לא-ממולח שעבר תהפוכה פוליטית מרשימה בשלושים שנותיו בפוליטיקה, זכה דווק לתמיכה עממית. הוא פשוט טרח להביע הזדהות עם משפחות הרוגי הפיגועים טרם שעמד להזדהות עם סבלם של הקורבנות מהצד האחר. "
זה שמישהו טורח להביע הזדהות עדיין לא אומר דבר על רגשותיו האמיתיים, לכן אני לא מבין כיצד אתה ממהר לשפוט שרגשותיה של טלי (שרק היא יודעת מהם) נוטים לטובת צד כזה או אחר. במיוחד אם היא חוזרת ומסבירה שהיא מכירה וכואבת, בצורה אישית, מאוד, כמה כאב נתון באובדן אדם קרוב.
זה שאתה נקרע, קולין, בין ההומניזם הבסיסי שטמון בך לבין הצורך להגן על יקיריך זה המהות של היותנו בני אנוש, לכן חשוב לזכור שגם אחרים הם כאלה.
עכשיו הגיע הזמן שנחליט כיצד נכתוב את ההסטוריה שלנו, האם נבחר להיות עם המחזיק תחת שלטונו מליוני אנשים במחיר נוראי של הרג בלתי פוסק. או שניקח אחריות על עצמנו ונתיר את סבך הדם שנקשרנו בו.
גוש – תודה, גדולה, על דבריך.
רציתי להוסיף עוד קודם –
שימו לב איך מנושא הרשימה הזו עברנו מהר מאוד להאשמות על כשליו של השמאל, הרטוריקה שלו, הניכור שלו מה"עם".
ל"עם" אף פעם לא היה נעים לשמוע שיש לו אחריות כלשהי על המצב. לא לחינם מתרכז שנה אחר שנה נאום המלך אריק לאומה בהטפות לרשות הפלסטינית ובתביעה לרפורמה אצלם, כאילו הנואם לא נבחר כדי לדאוג לחברה שלנו אלא הוא נציג הפרלמנט הפלסטיני. הרבה יותר קל להטיף מוסר לאחרים. הרבה יותר נעים לשמוע שזו ארץ נהדרת ואנחנו עם סגולה, והרבה יותר נעים להיות מלוטף (גם אם המלטף בפועל עושק אותך, מנצל אותך ואדיש לחלוטין לבטחונך ולרווחתך), מאשר לראות את פרצופנו האמיתי במראה ולשמוע שאולי טעינו פה ושם ושאפשר לתקן, אבל זה כרוך בעשייה ממשית ובויתור על אי-אילו פנטזיות.
תמיד הדחף יהיה לערוף את ראשו של זה שרק הציב מול פרצופך את המראה.
טלי, את צודקת. גם אנחנו לא טמנו את ידינו בצלחת. זוועה היא זוועה היא זוועה. ומדובר כאן בשאלה של ביצה ותרנגולת, או, כמאמר הילדים "מי התחיל". אבל הוויכוח ההיסטורי על "מי צודק" הוא חסר משמעות ולא ממנו יצמח הפתרון.
אני מודה שיש לי בעייה בסיסית של אמון בצד השני. את הסקרים שאת מדברת עליהם לא קראתי מעולם, ואשמח אם תוכלי להביא אותם לכאן. הסקרים שאני ראיתי מדברים על תמיכה אדירה בפעולות ההתאבדות. (ואגב, הפעם האחרונה שבה דיברתי עם פלשתיני הייתה לפני עשרים דקות. ולא, הוא לא גר בפרדיס. הוא גר ברמאללה). זו גם הסיבה שאני מעוניין בהפרדה טוטאלית. אם פלשתין רואה בישראל מדינת אויב, שתישאר, במטותא מכבודה, מאחורי חומה גדולה שתעבור על הקו הירוק, בגבולות התיקונים שיוסכם עליהם עם נציגי הרשות.
גם אני, כמוכם, מחפש את המדינאים מכאן ומשם שיצפצפו על דעת קהל עוינת וינסו לקיים דיאלוג קצת יותר פורה ופתרון מדיני קצת יותר ישים. מצטער, אבל זה כבר קרה. היה פעם איש כזה והוא חתם על הסכם. זה עלה לו בחייו ולכולנו בשרשרת פיגועים שבמוצהר נועדו לטרפד את ההסכם הזה. לא פלא שקשה לנוכחיים להעיז ולצאת בכיוון הזה עכשיו.
גוש, לא דיברתי על רגשותיה של טלי. רגשות אלה הם מעניינה שלה. דיברתי על המסר שכתיבתה משדרת או, יותר נכון, מה שאני קולט ממנה. אני מקבל את העובדה שטלי ואתה מנסים לעשות הומניזציה של המתים על לא עוול בכפם בצד האחר. אני רק תוהה אם יש מין טיפוס כזה גם שם. רגשותיו האמיתיים של ויצמן גם הם כמוסים עימו, ואינם מענייני. אני רק מנסה להסביר מדוע רעיונות שבבסיסם מאומצים על ידי אנשים שאינם בשמאל נדחים כשהם באים מפי אנשים המזוהים עימו. כך, לפחות, העלה המחקר שלנו.
אני עצמי בוגר לא מעט מפגשים שניסו לקדם הבנה, היכרות ופעילות משותפת. החל מ"ניצני שלום" ההיסטורית של ברוס כהן וכלה במגעים להקמת פרוייקטים משותפים בתחומי החקלאות והחינוך שהתקיימו ממש בשבועות האחרונים. הבטחתי לעצמי שלעולם לא אוכל לומר שלא ניסיתי. גם כשראיתי בצילמוי הטלוויזיה חלק מאותם אנשים שנפגשו עימי – לא בדיוק עמי הארצות – צוהלים ושמחים על מותם של ילדים בפיצוצי אוטובוסים, המשכתי ללכת לשם ולנסות. בכל פעם נמצא מי שהסביר לי שגם אם ירצחו אותי – אפילו שאני ברנש נחמד למדי, לשיטתו – זה יהיה מוצדק. כי אני כובש. כי אין מה לדבר איתי. כי גם אם אני רוצה לפתור בעיות, אני מבין רק את שפת הכוח.
ואם בארזים נפלה שלהבת…
טלי, את צודקת שוב בכך שהדיון – ואני אחד האשמים בכך – סטה מהיעד המקורי שהתווית עבורו. אני מתנצל על כך.
את רייצ'ל קורי לא הכרתי מעולם. על המקרה שלה למדתי בתקשורת. אם מותה היה מיותר, מישהו צריך להיענש על כך (ואולי נענש. אין לי מושג, אני מודה).
גם אתה צודק…
אני אשאל את חבריי הפלסטינים לגבי הסקרים שהם סיפרו לי עליהם.ואם אוכל להביא מידע יותר מבוסס, אביא.
בינתיים, באשר לרייצ'ל קורי, [שמותה היה מיותר, כמובן, איך לא?] יש גרסאות שונות לסיפור, כמובן, העדויות של החברים שלה מול התגובה הרשמית של צה"ל. ככל הידוע לי, צה"ל לא ממש התרגש מכל הסיפור, והכריז על האירוע כתאונה.
מצאתי בינתיים תיאור של הסיפור באתר ויקיפדיה, כולל לינקים מעניינים גם לרייצ'ל וגם לשימושים נוספים של הדחפור הצה"לי:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%97%D7%A4%D7%95%D7%A8_%D7%93%D7%99-9
ממה שאני קוראת בזמן האחרון אני לומדת שהשימוש המופרז והאכזרי לעתים של החיילים בדחפור לא התחיל באפריל שעבר בג'נין, אלא כבר לפני הרבה עשרות שנים, מאז שיש דחפורים בצה"ל.
האם רק אני רואה את הסתירה בעמדה הגורסת, מחד:
>>> מבחינתי אין באמת הבדל בין המתים "שלנו" והמתים "שלהם". (לגיטימי כשלעצמו).
ומאידך
>>> "שאחרים ידברו על חרפתם, אני מדבר על שלי" (לגיטימי כשלעצמו).
(אומר עוד, בקשר לדיון שהתפתח, שדבריו של קולין הם בין המשכנעים והנבונים שנתקלתי בהם).
טלי, לטענה שהטרור היה דו צדדי – ובדיקת העובדות מעלה שהוא כלל לא היה סימטרי, איך אומרים "הבלגה" בערבית? – אין כל קשר לעובדה הברורה ורבת המשמעות שהטרור קדם לכיבוש ב 67 ואינו יכול להיחשב תוצאה שלו, שצפויה להסתיים עם סיומו.
ז"א מהטענה שלך שהטרור "תמיד היה דו צדדי". הנה למשל המשפט האלמותי הבא:
"1929- מאורעות דמים בארץ. מעשי לינץ' בעוברי אורח ערבים. רצח נשים וילדים כתגובה לפרעות הערבים בחברון ובמקומות אחרים."
פשוט גדול. זה בהחלט יריב שקול לקביעה הנחרצת שלך לפני שבועיים ש"הלוגיקה ה'טהורה' היא לא רלוונטית למציאות האמפירית"… אבל למה ליישם את זה רק אצלנו ? באמת הגיע הזמן לשכתב את כל ההיסטוריה מחדש:
1312 – משה רבנו מבצע לינץ' בהמוני מצרים בים סוף, בתגובה לכך שפרעה סירב להתיר לו ולבני ישראל את חוזה העבודה.
1945 – המפציצים של הרוצח סר ארתור (כל הארתורים חלאות אחד אחד) האריס ביצעו לינץ' ב-130,000 אנשים חפים מפשע בדרזדן, כתגובה להפרות הסדר הגרמניות בשנים 1939-1944
1945 – ארה"ב ביצעה לינץ' בתושבי הירושימה ונגאסקי, בתגובה לניסיון היפני לבצע השתלטות עוינת על כמה ספינות קרוז בפרל הרבור.
1991 – אלפי עירקים נטבחים במעשי לינץ' של צבא ארה"ב, כתגובה על הניסיון שלהם לשאוב נפט מבארות בכווית.
1948 – צה"ל מבצע לינץ' באין ספור חיילים ערבים ובפלסטינים, כתגובה על כך שהפלסטינים סרבו לקבל את החלטת החלוקה וששבע מדינות ערביות פלשו לא"י כדי להשתתף בטורניר ברידג' בת"א. רגע, בעצם כאן לא דרוש שיכתוב – הרי את והחברים הישמעאלים שלך טוענים את זה כבר מזמן. אתם חזקים מאד ב"דו צדדיות"…
למה אתה מנהל ויכוח היסטורי עם חבורה של בורים שקודם גוזרים את המסקנות ואח"כ נאחזים בכל שבריר קנה קש שהם מצאו מתחת לאדמה כדי "להוכיח" את ה"ממצאים"?
7 בנובמבר 1938 – בהתקפת טרור רצחנית הטרוריסט היהודי הרשל גרינשפאן רוצח את הדיפלומט הגרמני המכהן בשגרירות בפריז ארנסט וום ראט
יולי 1939 הקונגרס הציוני ה-21 מצהיר מפי נשיאו חיים ויצמן בז'נווה "כי היהודים עומדים לימין בריטניה הגדולה ויילחמו לצד הדמוקרטיןת".
29 באוגוסט 1939 – במכתב רשמי לממשלת בריטניה הקולוניאליסטית הד"ר חיים ויצמן חוזר על הדברים התוקפניים והטרוריסטים. בתגובה נאלצת גרמניה להתגונן מפני האיום היהודי ולפלוש מספר ימים לאחר מכן לפולין כדי להקדים רפואה למכה. משך כל המלחמה יחזרו שוב ושוב הגרמנים על "אשמת היהושים" כמחרחרי המלחמה ועל פעולתם כהתגוננות מפני האיום הטרוריסטי של הציונים והציונות כפי שבאו בהצהרת ויצמן.
אני בטח לא הייתי מתגאה במה שנעשה שם למצרים.
אתה בטח כן.
זה לא מאמץ, זו עבודה למען הקהילה. הרי מישהו צריך מידי פעם לעזור לקהילת הלטוביצקים להפנים שהם מיעוט תימהוני בארצנו. (וחוץ מזה אנחנו נורא נהנים לדמיין איך מתעוות הפרצוף שלהם בכל פעם שהם קוראים את ההודעות שלנו…)
ולא רק מתגאים, אלא אפילו משתלהבים סקסואלית מלפנטז על אלפי מצרים עושים בּלוּבּ בּלוּבּ בּלוּבּ וטובעים (אבל זה בטח רק בגלל שאין לנו פרופיל 21).
ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, יש אפשרויות רבות ומרתקות יותר לממש את פנטסיותיך הסקסואליות (בהיעדר מצרים טובעים), מר נמושונקין דנט היקר.