[ככה? רק יוצאת מהסרט כבר מסתערת על המקלדת? ככה יפה? מה אשמים הקוראים המסכנים? החיפזון מהשטן אחותי! את לא מסוגלת להתאפק קצת?]
"חינוך רע" של אלמודובר הוא סרט מתסכל, ומרגיז, ומאכזב. אני בטוחה שהאפקט המתסכל מכוון, ואולי אפילו האכזבה מכוונת. אחד הבמאים המוערכים ביותר בעולם כיום לקח בסרטו החדש את הסיכון הגדול ביותר – הסיכון שיחשבו עליו שעשה סרט רע. עם דיאלוגים גרועים, בלי הומור, עם דמויות-קרטון – רע.
בשליש הראשון של הסרט אנחנו רואים כמו פארודיה על סרטי אלמודובר הראשונים – שוב פעם הומואים, שוב פעם דראג-קווינס וייצוג ישיר מאוד של מין. אבל משהו לא עובד. התסריט, את חושבת לעצמך, פשוט לא כתוב טוב. הבדיחות לא מצחיקות, הדמויות לא מעוררות אהדה.
לאט לאט מתברר שאנחנו רואים סרט בתוך סרט. אבל זה עדיין לא העניין. בהדרגה מתברר משהו מתסכל בהרבה: אלמודובר מנפץ בלי רחמים את הפנטזיות הבסיסיות ביותר שלנו לגבי הקולנוע, לגבי הגיבור הראשי שפניו היפות ממלאות את המסך. הדימוי מתברר כשקרי. הגיבור הראשי הוא לא מי שחשבנו, וכאשר אנחנו מגלים מי הוא באמת – אנחנו מתחרטים שבכלל ביקשנו לדעת. הדמויות – כולן – הרסניות כלפי עצמן וכלפי הזולת. מעוררות דחייה. גם הוקעת צביעותה של הכנסייה היא לא תכלית העניין כפי שהיה נדמה. מה שקורה במהלך הסרט הוא אכזריות לשמה: ללא כל הכנה או רמז, וכמעט ללא אלימות פיזית או אסתטית, אליה למדנו זה מכבר להסתגל בשנים האחרונות בקולנוע האמריקאי התזזיתי, הולך ומתפרק הסיפור לנגד עינינו. בסוף הסרט אנחנו מגלים שנותרנו בלי כלום: לא נשארה דמות אחת שזוהרה לא הועם והוכתם, לא נשארה אהבה אחת שאפשר להאמין בה. כל המעשה הקולנועי מצטייר פתאום כחסר-משמעות לחלוטין.
פירוק מפואר, אפשר לומר. וכל זה קורה בסרט שאמור להיות – לפי מה שכולם מספרים – האישי ביותר של אלמודובר עד כה. אבל האלמנט הביוגרפי עובר הרבה פילטרים של אירוניה עצמית – אי אפשר באמת להתרגש, למשל, מהקטעים ה'פסטורליים' של הילדים השרים או המשחקים, כי הם מוגשים בלוויית קריאות-אזהרה מחרישות אזניים: קיטש! קיטש! [כן, וגם קראתי פה ושם תגובות של אנשים שדווקא כן התרגשו, אבל לעניות דעתי – צילום בהילוך איטי בלוויית מוסיקה פסוודו-כנסייתית מתקתקה לא יכול להיות דבר אחר זולת קיטש. מכוון].
באופן מעט מוזר, התוצאה היא, כפי שכבר כתבו כמה מבקרים, מחושבת מאוד וכמעט חסרת רגש. אנחנו מחפשים דמות אחת להזדהות איתה, ואנחנו מגלים לחרדתנו שהדמות היחידה שמביעה רגש נאצל כמעט של אהבה היא דמותו של הכומר, שהוא קודם-כל ומלכתחילה נתעב, וגם בסופו של דבר נתעב (ואומלל). קראתי ביקורת אחת שניסתה לטעון שאנריקו, בן-דמותו של הבמאי שגם מתפקד בקטע מסוים כקול המספר, הוא הטיפוס ה'הגון' ביותר, אבל אני לא מסכימה. אנריקו לא מעורר את אהדתנו, והקשר שלו עם חואן מבוסס על אלימות וחשד הדדיים.
מפתיע כמה כעס משתחרר בסרט כלפי השחקן הראשי וכלפי שחקנים בכלל, ואפשר אפילו לומר – כלפי אמנות המשחק וההתחפשות, שהסמל האולטימטיבי שלה הוא כמובן הדראג. את הנקודה הרגישה, הכואבת, של הסרט מצאתי דווקא כאן, למרבה ההפתעה, לא בסיפור ה"סנסציוני" והרעשני הראשי של "ניצול מיני" כביכול ולא כביכול, המשכפל את עצמו שוב ושוב. הסרט/ אנריקו/ אלמודובר המשתמע נשמע הכי פגוע וכועס כשמתברר יותר ויותר עד כמה אין לחואן דבר בעולמו פרט למשחק, עד כמה הוא חסר-מעצורים ויעשה הכל בשביל התפקיד ובשביל התהילה שהוא מהמר שתבוא בעקבותיו. ברגעי המין האלים בין אנריקו לחואן נראים פניו המיוסרים של חואן הנחדר. למעשה, אומר אנריקו, הוא זה שסבל, ביודעו שחואן מתנהג כפי שנדמה לו שהוא צריך להתנהג כדי לקבל את התפקיד. האנלוגיה בין הכומר לאנריקו היא ברורה – שניהם המנצלים לכאורה, ושניהם – איזו אמירה איומה – הם המנוצלים למעשה: הכומר שהיינו אמורים לשנוא, שאהב את איגנסיו בן העשר וניצל אותו מינית ככל הנראה, הוא המנוצל על-ידי איגנסיו הבוגר ועל-ידי אחיו חואן. חואן גם לומד לראשונה להשתמש בגופו כדי להשיג את מבוקשו, וכך מתהפכות – כרגיל אצל אלמודובר – היוצרות. גם אנריקו, הבמאי שמזיין את השחקן הראשי שלו (שוב חואן), הוא המנצל רק לכאורה. כמו ב"דבר אליה" הופך אלמודובר ב- 180 מעלות את הציפיות המוקדמות שלנו, הנשענות על נורמות מוסריות מקובלות, ומגיש אמירה לגמרי לא פוליטיקלי-קורקט, כמו שקורה לפעמים באמנות גדולה באמת.
אז מה בכל זאת מאכזב? משהו גדול בהרבה מהאפקט השכלתני והלא-רגשי. נדבך אחר נדבך נבנית כאן התפכחות מעולם הקולנוע עצמו כמימד שיכול להציע מפלט, תיקון או קתרזיס. וזו תחושה שדי קשה לצאת איתה מאולם הקולנוע…
ביקורות ולינקים:
אלי מורנו – הוא משלנו!
ביקורת מצויינת ב'הארץ' של אורי קליין (ככל הנראה, אבל לא מצוין שמו.)
ביקורת ותגובות ב"עין הדג" – אתר חדש?
ודיון מעניין ביותר בין "משתמשי" הקהילה/ פורום כאן
גרמת לי, באופן פרדוקסלי אולי, לרצות לראות את הסרט. וזה אחרי שביקורות אחרות שקראתי הוציאו לי את החשק לראות אותו.
עין הדג זה אתר ותיק.
לא התפכחות מעולם הקולנוע, אהבת הקולנוע, אהבת היצירה, זו שבאה מהקרביים.
זה המסר הכי הכי חזק איתו יצאתי מהסרט.
התשוקה לעשייה, התשוקה לאהבת היצירה.
סרט מופלא, לדעתי.
(וגם אני כתבתי עליו כמה מילים…)
אני לא מבינה טלי. אם סרט יוצר אצלך תחושה קשה, אם "לא נשארה דמות אחת שזוהרה לא הועם והוכתם, לא נשארה אהבה אחת שאפשר להאמין בה", אז בגלל זה "כל המעשה הקולנועי מצטייר פתאום כחסר-משמעות לחלוטין"?
למה שהקולנוע יציע מפלט, תיקון או קתרזיס?
לדעתי אלמודובר עשה בסרט הזה מעשה קולנועי מאוד מאוד משמעותי. הוא הצליח ליצור סרט שהוא מצד אחד מכשף באפקטים החושיים שלו (ויזואלית, ווקלית) ומצד שני יוצר הזרה כלפי מדיום הקולנוע, הופך את הצופה מודע לכישוף שמטילים עליו, ובאמצעים הרבה פחות גסים מאלה של ברכט.
הוא אכן יצר הקבלה עוכרת שלווה בין דמות הבמאי ובין דמות הכומר המנצל, אבל בעיני ההקבלה לא עוברת בדיוק במקום שבו את מותחת אותה. ההקבלה היא ששניהם ניזונים מסבל של אנשים שלא עשו להם שום דבר רע. הכומר מן הסבל של איגנציו, הבמאי מסיפורי סבל שהעוזר שלו (ושימי לב להקבלה בינו ובין העוזר-סרסור של הכומר) גוזר לו מן העיתונים, ובסופו של דבר מסיפור הסבל של איגנציו עצמו.
בסופו של דבר הסרט מעמיד מולך שאלה: מה בדיוק עושה הבמאי כשהוא מציג בפנייך את הסבל הזה? האם הוא לא משתף איתו פעולה בכך שהוא איננו פועל נגדו אלא רק נותן לו ייצוג אסתטי? ואת, הצופה, מה את עושה כשאת מתבוננת בו ונהנית ממנו? מהו בדיוק הלהט או התשוקה הקולנועית (ולמעשה האמנותית בכלל) שמוזכרת במשפט האחרון של הסרט?
בעיני זה סרט אמיץ ונוקב וישר, יושר אמנותי ואינטלקטואלי נדיר.
אה, וחוץ מזה, אני לא ראיתי אלימות מיוחדת בזיון של אנריקו וחואן. לא יותר אלימות מזה שבכל אקט מיני עם חדירה. הפרצוף הסובל של חואן הוא על אחריותו בלבד.
תזכרי שבסצנה מאוד מרכזית בסרט אנריקו הילד מגדיר את עצמו כהדוניסט. זה מאוד חשוב בעיני ביצירת מסגרת ההתייחסות לסרט.
מצטערת…פיספסתי את הביקורת שלך כנראה. חיפשתי אותה אצלך בארכיון ולא מצאתי. אבל אם כבר אנחנו פה… איך את מיישבת את תשוקת העשייה ואהבת הקולנוע עם הביקורת העצמית הנוקבת כ"כ ועם הכעס כלפי השחקנים?
וואלה?
תודה!
אני באמת ממליצה (באופן פרדוכסלי…) ללכת לראות. זה סרט מאוד מעניין וטורד מנוחה. אין מה לעשות, זה אלמודובר…
בהחלט – אני איתך. סרט אמיץ מאוד – זה אולי הדבר הראשון שחשבתי ואולי לא הצלחתי להעביר את זה כ"כ ברשמים הספונטניים שלי. אמיץ וביקורתי-כלפי-עצמו עד כדי התאכזרות עצמית כמעט.
הרי מה אומרת ההקבלה בין אנריקו הבמאי (בן-דמותו של אלמודובר עצמו!) ובין הכומר אם לא ההזדהות הקלאסית עם ה'תוקפן'?
אבל אחרי שרואים סרט של אלמודובר אי אפשר להגיד אפילו את המשפטים השבלוניים האלה. כמו שכתבתי – הוא פשוט הופך את הכל.
אגב אני לא לגמרי מסכימה איתך בשני דברים:
א) אני לא חושבת שהכומר ניזון מהסבל של איגנסיו. איפה ומתי? מי שמתואר באורח עקבי כסובל הוא דווקא הכומר! כך לפחות אני ראיתי את זה.
גם על אנריקו קשה להגיד שהוא ניזון מהסבל של איגנסיו כי זה במידה רבה גם הסיפור שלו, והחיבור שלו לסיפור הזה, כמו שאומרים, הוא "ממקום אישי" של אהבה ראשונה.
ב) בניגוד להרבה סרטים אחרים שמנסים בדרכים שונות – (אלימות יותר ופחות, ושוב יפה לראות איך אלמודובר מגיע לאותם מקומות באמצעים הרבה יותר מעודנים) – לעסוק בתשוקת המציצנות של הצופה ובהשלכות האתיות שלה [הדוגמה החזקה ביותר שעולה לי בראש היא "איש נשך כלב" – כשאנחנו צוחקים כמעט בעל כורחנו כשהגיבור יורה למוות באדם היושב לידו], אני לא הרגשתי (אוף, איזה משפט ארוך…) שאלמודובר מעמיד אותנו מול מראה מהסוג הזה. מה שבלט לי יותר הוא ה"תבנות לאחור" שנאלצנו לעשות והאופן שבו זה שבר שוב ושוב את ההנחות המוקדמות שלנו לגבי הדמויות, הפנטזיות שלנו עליהן והתפיסה שלנו אותן כמוסריות/ נצלניות וכיו"ב.
אני אנסה להבהיר למה התכוונתי במלה "אכזבה" ואולי שוב לא אצליח ואולי זה דורש עוד כמה ימים של מחשבה – ב"הפוך על הפוך" זו כמובן "אכזבה" שהיא עדות להישגו האמנותי של הסרט. מכל הסיבות שפורטו לעיל והרבה אחרות.
אבל – אני לא חושבת שזה סרט גדול. אני חושבת שאי אפשר לאחוז את המקל משני קצותיו – ויש משהו כאן שיוצר אפקט של ירייה ברגל. משהו כאן קורס לתוך עצמו, לועג לבדייה הקולנועית. עולות לי כרגע לא מעט סצינות בראש אבל אני לא רוצה להפוך את התגובה הזו לאינסופית…. אז אולי נסתפק בזה בינתיים.
וקצת טרחנית לדבי:
האמנם בכל אקט מיני שמעורבת בו חדירה יש אלימות?
קודם כל לשאלה הקטנה – לא. כלומר זה לא מה שאני חושבת. אני לא אנדריאה דבורקין. זה היה מעין קל וחומר. אבל אני כן חושבת שיש יחסים מאוד מורכבים בין מין ותשוקה ואלימות וסבל.
בנוגע לכומר ולסבל של איגנציו – אולי הוא לא ניזון מהסבל בהיותו סבל אבל אין ספק שסיפוק התשוקה שלו כרוך בסבל של איגנציו, שקשה להטיל בו ספק.
ואני מפקפקת בדיוק בכך שהסיפור של איגנציו הוא גם הסיפור של אנריקו. אני חושבת שגם כילד וגם כמבוגר אנריקו שש לנצל את ההזדמנות שניתנה לו להישאר בעמדת המשקיף מהצד.
נכון שהמראה היא פחות מול הצופים ויותר מול הבמאי או האמנות, ובכל זאת היא משקפת גם את צרכני האמנות, גם אם בעקיפין. את 'אדם נשך כלב' לא ראיתי אז קשה לי להגיב לזה, אני דווקא חושבת שאלמודובר עשה כאן עבודה טובה.
והנקודות שהסרט מעלה בנוגע ליחס בין תשוקה/אהבה [ויפה איך שהוא כורך או מקביל תשוקה לאדם ותשוקה אמנותית] ובין ניצול הן לפחות בעיני מעניינות ומטרידות. הסרט בהחלט מקצין דברים, אולי יש דרכים יותר מרומזות להעלות את השאלות האלה אבל בעיני יש מקום גם ליצירות בוטות.
לא הבוטות הפריעה לי, כלל וכלל לא.
סליחה על הבורות אבל – אנדריאה דבורקין??
וכמובן- היחס בין אהבה/ תשוקה/ אלימות/ סבל/ ניצול וכו' הוא אחד הקומפלקסם הכי אמיתיים והכי מעניינים
[לפחות אותי]
אבל ככה, בינינו, עם יד על הלב:
האם הסיפור, הדמויות, במיוחד בשלב האחרון של הסרט באמת היו מעניינים? ככל שאני חושבת על זה יותר אני חייבת לומר שמבחינתי לפחות לא כ"כ. ואחרי "אהבת בשר ודם" ו"קשור אותי אהוב אותי" ומעל לכל "דבר אליה" – זה נראה קצת מוזר, הגולמיות-משהו של העלילה
http://www.nostatusquo.com/ACLU/dworkin/
אני מוכרחה להודות שאת שלושת הסרטים שהזכרת לא ראיתי. את 'פרח הסוד שלי' מאוד מאוד אהבתי. ראיתי סרטים אחרים שלו והם היו יפים אבל לא נחרטו לי בזיכרון. אז מסתבר שאני כנראה נתפסת יותר דווקא לסרטים הארס-פואטיים שלו. אני הייתי ממש מרותקת לסרט, לא בדרך של הזדהות עם הדמויות אלא דווקא בגלל המשחק הכפול שלו, האופן שבו הוא כל פעם יוצר אשליה ומנפץ אותה או יוצר מודעות לאשליה ולתרמית בד בבד עם יצירתה, כך שבכלל לא הפריע לי שהדמויות קלושות (אם כי איגנציו בעיני לא דמות קלושה בכלל), ראיתי אותן (יחד עם האמצעים האמנותיים) כמו חלקים בפאזל מתוחכם, כלומר הסתכלתי על השלם ולא על חלקיו.
ואנדריאה דבורקין, באמת תסתכלי בלינק שנעמה נתנה, בעיקר בפרק מתוך הספר Intercourse שמופיע שם ב-Andrea Dworkin Library.
לשתיכן!
סיימתי לקרוא את את הרשימה שלך והרגשתי שהדם שלי בוער. בוער ממש. כנראה שזה מה שקורה שזורם בעורקייך דם אספניול אמיתי. [חה]
אוקיי, הלכתי מצד לצד והתעצבנתי עוד יותר. אחרי זה ניסיתי להבין למה. אם נסתכל על הדברים בצורה מופשטת– אחרי הכל מדובר ב-feel
של סרט. ככה שהגבולות "המוסריים" של להרגיש את הסרט או לא הם מאוד גמישים. ככזאת יש לך זכות מלאה לכך.
אם ככה, מה כן עצבן אותי? הזלזול, אני מניחה. ואיזה זלזול? אני מניחה שחשתי שכקוראת מזלזלים ביכולות שלי לאבחן עומק ומשמעויות. לפי הגדרתך– סרט רע הוא סרט "עם דיאלוגים גרועים, בלי הומור, עם דמויות-קרטון – רע."
מה אני אמורה לחשוב לעצמי? אלה הקריטריונים שלה לזהות "איכות"? נעשה הקצנה מטורפת רגע ונשתמש ביכולות הפואטיות המהוללות שלי: החיים הם סרט. יש סיטואציות מחורבנות שאנחנו מתנהגים בהם לא אחרת מאשר דמויות קרטון, מתנהלים מילולית בצורה הכי עילגת שיכולה להיות, והדבר היחיד שיכול להציל אותנו–הומור– נמצא שם כמו מפעל של עין גדי בלב מדבר סהרה.
מה הזילות הזו אמורה לעורר בי? אפקט המראה–אני אמורה לזלזל במה שאת אומרת. האינסטיקנטים[הספרדיים? אסטה לה ויסטה, בייבי] יכלו למשוך את האצבעות שלי למקלדת כדי לכתוב "גיבוב מילים" ושאר תמלוגי גנאי, אבל אני לא אזלזל במה שאת אומרת כי הוא חשוב בדיוק כמו כל מוצר ותוצר תרבותי, כמו שלעולם לא תשמעי ממני קוראת לאיזשהי יצירה, כל יצירה–זבל. אין זבל בעיניי, יש ים של משמעויות.
עכשיו ניתן לטעון שאין לך את הכלים המתאימים לפענוח המשמעויות של הסרט הזה. טענה יפה, אבל זולה לא פחות מההאשמות שלך כלפי אלמודובר.
לפני שהלכתי לסרט, עפעפתי קצת בעולם כדי לראות את ההשתפכות הרגילה ובגדול–גם מוצדקת כלפי אלמודובר, ושמעתי מבן אנוש שמתאפיין בחשיבה מאוד שכלתנית, כהגדרתו. כי הסרט "מסנוור, ומורכב. מומלץ לא לחשוב על משמעויות בכלל בזמן הצפייה אלא להתרכז בעושר הויזואלי והרגשי". לא רע, נכון? ראיתי את הסרט. הרגשתי את הסקס נוטף, את האהבה, את הניכור והדחייה, את עצמי, ובעיקר הרגשתי תשוקה גדולה לעשייה. ליצירת אורגזמות, או ליצירת קולנוע. אני נוטה להאמין שגבולות מטשטשים.
גם אני לא התרכזתי במטאפורות. ותכסיסי הסיפור בתוך סיפור הם לא מה שעשו לי את ההרכנת ראש, יש דברים לא פחות מורכבים מזה "בזבלון" הוליוודי משנת 1995, סמכי עליי. 18 שנה של נסיון. אבל הרגשתי את הקופסאתיות הזו, את הפרדוקס הזה שהעולם סובב סביבו. ווילון בתוך ווילון בתוך ווילון, הומו נעוץ בתוך הומו. הכל מורכב מקופסאות בתוך קופסאות, הכל זה הרגשות החבויים האלה, שמפרפרים לך בכל הגוף.
דיי סיימתי לירוק את הדם, אלוהי השוורים.[אם כבר דבר אליה]. מיותר לציין שאנטגוניזם התעורר בי כשדיברת על "למה התכוון המשורר". את מי זה מעניין בעצם, למה הוא התכוון? לא אותי, בכל אופן. מן הסתם יש כאן גם זלזול מזן מסוים, כאילו אני אמורה להעריך את היוצר יותר אם הוא התכוון למה שייחסו לו. בעיניי– טוב, את כבר יודעת.
בנוסף לזה צורמת גם האשמת ה"קיטש" המגוחכת, אולי כי זה מפגין היטב את החולשה שלך באיך שאת מדגימה לנו היטב מהו קיטש כשאת משחררת הצהרה מסוג זה.
הפרדוקסים בכל משפט שלי נערמים לי כאן כמו מטאפורות. תגיבי, אני אגיב חזרה.
תחייכי קצת. ותסמכי על חוש ההומור שלי שמפלבל לי באוזן כרגע– בחורה בשם טלי לטובצקי כותבת רשימה מעוררת — ברשימות. איזה מזל שלסרט קוראים "חינוך רע".
אני מבינה שהרשימה שלי עוררה את זעמך. אני לא כ"כ מבינה למה – ליתר דיוק, יש לי הרגשה שאת לא הבנת אותי:
נעצרת בסוף הפסקה הראשונה של הרשימה שלי [לפחות זה מה שמשתמע מדברייך] אבל אם תסתכלי על ההמשך, ובעיקר על התגובות, אני חושבת שאפשר להבין שעברתי חוויה חזקה ושהסרט הוא בעיניי הישג אמנותי מרשים מאוד – דווקא בגלל שלדעתי הוא שולט ומנתב באופן מלא את אפקט התסכול ומפח-הנפש שנוצר בצפייה (לפחות אצלי).
כנראה שזה לא עבר לגמרי ברור ברשימה עצמה שנכתבה בלהט ההתרשמות הספונטנית.
אני אתייחס למה שכן הצלחתי להבין מדברייך: אני לא "מאשימה" את אלמודובר בקיטשיות או בתסריט גרוע. להפך. אני טוענת שהכל מכוון ויוצר אפקטים שונים של ניכור שיש להם תכלית ברורה מאוד במהלך המפרק של הסרט.
אני חושבת שזה סרט אמיץ ביותר, אולי הסרט הכי אמיץ של אלמודובר, גם כי הוא מביא אותו לדעתי כאמן לסוג של מבוי סתום.
ולמרות הכל, אני חושבת שזה לא סרט גדול ושאי אפשר להשוות אותו לסרטים הקודמים שציינתי. ואולי לא צריך.
ודבר אחרון: העובדה שההתרשמות הזו מפורסמת כאן לא אומרת שדעתי מחייבת באיזושהי צורה, הלא כן?
אז על מה הכעס?