על חתול (?) פוסט-טראומתי
סשה, החתול הסיאמי הזקן והחלש, מתבונן בבעתה בווילי, החתול החזק והגדול ממנו שתמיד מוכנה לו בטלפיו הפתעה מכאיבה. גופו מכווץ, הוא עוקב אחר כל תנועה של ווילי, אוזניו כבר משוכות לאחור, ראשו בתנוחת התגוננות, הוא נרתע אחורנית ומתאים את תנוחתו שוב ושוב על-פי כל תזוזה מילימטרית במסלולו של ווילי. הוא פוחד.
ווילי, שחש במבטי הממלכתי, החינוכי, מוותר לפי שעה על הקנטה נוספת, ותחת זאת הוא בוחר לו מקום מתאים לתחביבו השני – התחפרות מתחת לשמיכה, עד שהוא הופך לבליטה עמומה, לא מזוהה, בתוך השמיכה הכתומה. סשה צופה באימה.
גם כשווילי בלתי נראה, אולי במיוחד כשהוא בלתי נראה, הוא מפחיד מתמיד.
ואני חושבת: כשמשהו מפחיד אותך, לא משנה כבר מה יעשה, איזו צורה ילבוש, כמה תמורות יעביר את עצמו, הוא ימשיך להפחיד אותך, ואולי ככל שיעבור תמורות רבות יותר, יהפוך את מהותו יותר, כך הוא יפחיד יותר. ההיאחזות במפחיד היא ההיאחזות במוכר. גם כאשר ישנה המפחיד את צורתו ויהפוך לרך ושוחר שלום לפתע. אולי אז הוא יהיה מפחיד במיוחד.
(14.5.05)
תגידי טלינ'קה, אני רציתי גם לכתוב ברשימות והחברה לא מסכימים. נראה לך שאני אוכל להתנחל לך באתר ולהיות הסייד קיק שלך וגם קצת לכתוב על חילבה ופוליטיקה?
חישבי עלי כהומלס-רשת ועל עצמך כמנהל בית השאנטי-רשת (רק בלי הטרדות מיניות, לא מתאים לי).
מחכה לתשובה,
גרי אפשטיין.
טופר=ציפורן חדה
טלף=פרסה
וסליחה על הנוקדנות
אדרבה, אטול קורה מנגד עיניי ויפה שעה אחת קודם, רק אל תירק לבור ששתית ממנו…
🙂
אכן, אכן. איפה היית בהגהה הראשונה על הטקסט הזה?….
אגב זה לא טפריו?