לי. ב.
הרשימה הזו תשתדל בכל כוחה (ותיכשל) להיות עניינית, כמעט אקדמית.
היא תיכתב בגמגום, במעט מאוד אמונה בעצמה, ותפורסם ללא שהיות, ללא הגהות, כנגד עצת השכל הישר ולפני הבוקר המבהיר הכל, המוחה הכל בבוהק הפרופורציות המהוללות.
הרשימה הזו תיכתב כמצבה, לבטח לא האחרונה, לאהבה עליה אנחנו נאלצים לוותר כשאנחנו מחליטים להיוולד אל העולם, לחיות במציאות. אבל בלילה, בשעות שהזיכרון מטפס בגרון ואין מי שילטף אותו החוצה, כל נסיונות ההימלטות לא יצלחו. אהבה שכבר ויתרת עליה עשר פעמים, שכבר השכלת לגדול ממנה, שכבר הבנת את כל מה שאפשר להבין עליה בשכל, אבל כאילו במקביל, כמו רכבת תת-קרקעית, במחילות עיוורות, בו-זמניות, היא ממשיכה לנסוע כל הזמן הזה, יחד איתך.
וכבר עולה הפחד מהרכבת הזו, שרק התמוטטות פנימית גדולה מאוד תוכל לבלום את מרוצתה. כמה ערימות עפר תצטרכי לערום עליה, להערים עליה, כדי לעצור את תנועתה, ואיך ייתכן שממש ברגעים שבהם נדמה לך שאת מתקדמת לכיוון אחד מסתבר שכל אותו הזמן היית גם אחרונת הנוסעים הסמויים בספסל האחורי של הרכבת הזו, שדהרה כל העת בכיוון ההפוך.
אבל, כאמור, לרשימה הזו יש נושא והוא מבַכֶּה את אהבתך רק באופן מאוד עקיף. הנושא של הרשימה הזו הוא זיקתנו התמוהה לשירים שמתארים מערכת יחסים אכזרית מאוד בין גבר לאשה, שירים שכתבו גברים כמו אלתרמן, אלכסנדר פן, שבהם הדוברת היא אשה, שמצהירה על אהבתה הטוטאלית, המוחלטת, ועל בטחונה באהבתו של הנמען הגברי אליה, בשעה שהמציאות המתוארת בשיר, בינות למלים ששם המשורר הגבר בפיה, מעידה על ההפך הגמור. שלא לדבר על עשרות ומאות שירים אחרים שבהם הדובר הוא הגבר, המפרט איזה נוראות יעשה לאשה שהוא אוהב. מה יש בשירים האלה שמרגש אותנו כל-כך? והשיר שאנחנו הכי אוהבים הוא 'וידוי', אולי בגלל הלחן המופתי של סשה ארגוב, אולי בגלל הביצוע הבלתי-נשכח של יהודית רביץ והפסנתר שמלווה אותה, אבל אולי בגלל משהו במלים עצמן.
הרבה זמן שאני מקשיבה לשיר הזה בביצוע הנזכר לעיל ותוהה לפשר הריגוש הרומנטי בעליל, מכווץ הגרון, שהוא מחולל בי בכל פעם. [לא, שום דבר בעולם לא יחלץ אותך. שבי, תחזרי לכתוב. שום דבר לא השתנה, אף פנטזיה לא קרמה עור וגידים בינתיים והגיעה לדפוק על דלתך הוירטואלית או הממשית. שבי, תכתבי]. והרי מה יש לנו כאן? אשה שקליטת המציאות שלה משובשת באורח קיצוני: היא אוהבת גבר שמתעלל בה, משפיל אותה, אדיש אליה ובסופו של דבר גם נוטש אותה, אבל לה ברור "כמו שתיים ושתיים" שהוא עוד ישוב אליה ויפול על ברכיים. ובנוסף לכל הצרות, כאילו העיוות המאזוכיסטי הזה לא חמור דיו, אנחנו יודעים שאת סאגת ההשפלה הזו כתב גבר, השם את מילות ה'וידוי' המקוממות האלה בפיה של אשה, כאילו כדי לחתום סופית את מנגנון השתעבדותה לאותו נמען נוכח-נפקד, לאהבה המשונה הזו, שהיא "רעה לתפארת".
ובכן, האמת שדווקא נקודה אחרונה זו יותר קלה לפענוח: שירי ה'אהבה' של פן נוטים להיות סאדו-מאזוכיסטיים באופיים, והחלוקה היא מאוד ברורה: "לך שֵׁיש צַוָּאר לבן,/ ולי סכין מֵעֶשֶׁת, […] כי איך אוהַב – דְעִי:/ כמו פנתר דורס את/ קרבן תאוותו בשְצוף קִצפּוֹ מפיו" ("את ואני"). אך כפסע, כמו שאומרים, בין הצהרות מתפארות אלה של הפרסונה השירית של פן ובין הניגוד המשלים שלהן, המלים שהוא שם בפי האשה האוהבת, המתעקשת להמשיך ולאחוז בתליינה: "בְּעָנְיֵינו המר, בָּעֲבור אוֹתְךָ זעם,/ גם למוות אתה קיללתָּני לא פעם,/ וּכְתֵפַיי הקרות רעדו משמחה". הרי פן רגיל לחלוקה הזו: "היא אותו אהבה, הוא – את בית-המרזח" ("רומאנס"), "זמיר ומשי – לך, בתי-מרזח – לי" ("את ואני").
לא, זה לא תמוה במיוחד. התמיהה מתחילה כשאנחנו שמים את עצמנו במקום הדוברת, ובעיקר הקלות שבה אנחנו נמשכים להחליק אל המקום הזה. מה שמתמיה הוא כאמור אותה חוויית שגב רומנטי, טראגי, שמוחץ את הלב כשיודית שרה "אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת, / רק אותה אהבה ענייה וסוררת". מה שמתמיה הוא ההזדהות שלנו (אתם מרשים לי, אני מקווה, לדבר בלשון רבים כרגע, רק עוד קצת…), אולי בניגוד לרצוננו, מבלי ששמנו לב כמעט, עם ההרואיות המרטירית של הדוברת, טראגית במובן הפאתטי של המלה ומיותרת ככל שתהיה. גם פֶּן עצמו מזדהה איתה, עם האשה המאזוכיסטית שיצר בהתאמה מושלמת לגבר הסאדיסטי שלו.
הכוח של הקורבן, אמרת לי. באמת לא חשבתי על זה, משום מה. הכוח המוחלט שיש לה בתוך הסיפור שהיא מספרת לעצמה (ורק שם, כמובן) – לקבוע שכך, ממש כך היה צריך הכל להתרחש, ש"אהיה בשבילך כמו לחם ומים/ וכאל לחם ומים אליי תחזור" גם כאשר "הלכת לעד ואני נושאת ילד". השליטה היחידה שנותרת למרטירית הזאת, הנצלבת שוב ושוב בשל אמונתה בהדדיות של האהבה הזו, היא לקבוע גם את מותה, לבחור את תליינה. כי מסתבר שיש עוד בית בשיר המקורי שלא הולחן, בין ההופעות של הבית החוזר שהפך לפזמון, והוא הולך ככה:
הן ידעתי שאין לי אוהב מלבדךָ
וידעתי: המוות יבוא מידיךָ
ואני מחכה ומצפה לזיוו;
הוא יבוא פתאומי, כגרזן על עץ יער,
או יקרב לאיטו, בעינוי ובצער,
אבל לא מידי זר – מידיך יבוא.
וגם אז לביתך, בליל שכול וליל עוני,
בחלום עוד אשובה, כסילה שכמוני,
ואומַר: הנה באתי מנדוד בשבילַי;
כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים
שאבוא לביתך בעָצְמֶךָ עיניים
עד אשר יישָׂאוּךָ בַּדֶרך אלַי.
וכעת כששב הפזמון הוא מופיע עם ואריאציה בשורה השנייה:
כן, היה זה לא טוב, היה רע לתפארת,
אבל עד לי האל החורץ גורלות:
אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת.. ו
גו'.
השורות הנוספות האלה, שלא קיימות בטקסט המושר, מביאות אותנו לשיאים חדשים של אימה וצמרמורת. שימו לב לאומניפוטנטיות של הקורבן המרטירי: במקום שהיא תשמש כעדה (וזו הרי משמעותה המקורית של המלה היוונית "מרטיר" = עד) לקיומו של האל, היא מצהירה שהאל הוא העד לאמירה שלה. אבל בבית האחרון והמופרז הזה, שמעורר כבר חשד לאירוניה ביקורתית מצד המשורר כלפי הדוברת שלו, כאן היא באמת משלימה את המהלך והופכת למרטירית של ממש, כפי שמתאר למשל אביעד קליינברג את המהות הזו: "המרטיר שש אל המוות ולא מקבל בהכנעה את גורלו. תיאורי המרטיריום הנוצריים מדגישים את אקט הבחירה ההופך את המרטיר מקורבן פסיבי של אלימותם של אחרים למי ששולט בגורלו (ובגורלם), ובמידה מסוימת […] מכתיב את האירועים שהוא היה אמור להיות קורבנם. במילים אחרות, הבחירה הופכת את המרטיר – כמו את ישו שאותו הוא מחקה – מקורבן למקריב" (רגל החזיר של האח ג'ניפרו, זמורה-ביתן 2000, עמ' 33). הבית האחרון הזה, בעצם, כך אני מרגישה, מקצין כל-כך את המהלך עד שהוא הופך את הקערה על פיה: עכשיו כבר אי אפשר להזדהות ולדמוע יחד עם הדוברת האוהבת, שמתרגמת את הכישלון המציאותי שלה לניצחון אידיאולוגי מצמרר של אמונה עיוורת. לא מפתיע שבית זה הושמט מהלחן – הוא מקלקל את הקסם הרומנטי, בה-בעת שהוא 'מציל' את אלכסנדר פן עבורי (אלתרמן – כלומר, כמובן, אוהביו של אלתרמן ושל שירים כאלה פרי עטו – עוד צריך לתת 'דין וחשבון', מתישהו, על שירים שוביניסטיים אכזריים במיוחד כמו "זמר שלוש התשובות" ורבים אחרים).
אבל נחזור לשיר של יודית. זה לא השיר האמיתי, זו הואריאציה הממותקת שלו, הרומנטית, הכוזבת, שעדיין מטלטלת אותי, וצריך עדיין לענות למה. [ונשים בצד, כאמור, את הלחן, והביצוע, על אף שאין ספק שהם מהווים לפחות 50 אחוז מהתשובה].
אולי יותר מכל הצירוף שבבית האחרון שבשיר (המושר): הצירוף של האינפורמציה הבלתי-הפיכה הזו – "והלכתָ לעד" – ומיד אחריה "אך ליבי לא נשבר;/ כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים/ שתשוב עוד אליי ותיפול על ברכיים"…
"כי היה לי ברור" –
אולי כי רק בעמדה הזו, של הננטש לעד, יכול הרגש להיות ברור כל-כך, טוטאלי כל-כך, כמו בומרנג, כמו מחזיר אור בבוהק אינסופי, מסנוור, של קרינה. רק מי שאיבד את הכל מחוסן עד כדי כך מפני ההבזקים המכאיבים האלה של הרגש המתעתע, הנדלק וכבה, השרירותי, הבוגדני. אולי כי "רק מה שאבד לי/ קנייני לעד"?
…. ככה לפחות זה נראה, בשעות מסוימות מאוחר בלילה……
אני חושב שהשירים (הנפלאים) האלה עוסקים באהבה. בגלל שלמשוררים הגברים קשה להודות בחולשה, הם שמים את הדברים בפי נשים. אני רוצה לחשוב שהשירים מתארים איך שני בני הזוג מרגישים בתוך קשר עמוק — פחד גדול מסוף ונטישה.
אם זיכרוני אינו מטעה אותי, בגרסה המולחנת השנייה, שהיא נהדרת לא פחות אבל פחות מפורסמת.
תודה שמעון, זה מוצא חן בעיניי ונשמע גם מאוד הגיוני.
איירין, היש עוד לחן לשיר הזה??? הביאוהו לכאן ונדעהו! אנא, זה שוס רציני. באמת, אם יש שני לחנים שונים זה יכול להיות מרתק להשוות ביניהם ולהוסיף עוד נדבך רציני לפרשנות. או שמא מדובר פשוט בביצוע אחר של אותו לחן? גם כך זה מעניין.
דגימה ממנו, בביצוע גילה אלמגור.
http://www.mooma.com/onealbum.asp?AlbumID=38535
של סשה ארגוב (המוכר) יש המון – אורה זיטנר, מתי כספי (אני חושבת), צילה דגן וכנראה עוד רבים שאני לא זוכרת כרגע.
את הלחן השני, אם תוצאות החיפוש הזריז שערכתי עכשיו נכונות, כתב שמעון שגיא.
הדגימה נשמעת אכן מאוד מבטיחה, אני אנסה להשיג את הדיסק. את הביצוע של מתי כספי אני מכירה כמובן, ושמעתי עכשיו קצת מצילה דגן, אבל בשבילי הלחן הזה מזוהה יותר מדי עם הביצוע של יודית, פשוט ביצוע מופתי.
יש לי דיסק שנקרא Great jewish music: sasha argov. קיבלתי אותו במתנה, אני מניחה שלא קל למצוא אותו אבל הוא קיים. זה דיסק שהופק בחו"ל, וזמרי ג'אז, בעיקר ג'אז, מבצעים בו שירים של ארגוב. הרצועה החמישית נקראת Viduy. זמרת עם מבטא בלתי אפשרי לתיאור שרה בו את הטקסט של אלכסנדר פן בלי להבין מילה. זה הביצוע הטוב ביותר ששמעתי לשיר. וכן, אפילו יותר מזה של יהודית רביץ. תשיגי לך את זה. תראי מה הדינמיקה שבין מילים ומוסיקה וכמה רופף הקשר. זו חוויה שאין שניה לה, אינטלקטואלית ורגשית.
נ.ב.
הביצוע המעניין ביותר, מעתיק הנשימה העיקרי בדיסק, הוא זה של השיר "ksheor dolek".
גם משוררות נשים כתבו שירים מעמדה קורבנית. לאה גולדברג, למשל. אבל כרגע יש לי בראש שיר מופלא של חדוה הרכבי, שהולחן אף הוא והושר ע"י נורית גלרון. לצערי אין לי הספרייה שלי איתי בלונדון, אבל הוא מתחיל במשהו כמו "את כל פניך מכילות ידי".
מהזיכרון:
"את כל פניך מכילות ידי,
דבר אלי.
נפשי יוצאת לאיומיך
ואם תקרע את שמלותי
ערומה בין מעיליך,
מלוך עלי.
את כל פניך מכילות ידי."
עוד ביצוע מפעים שמחליק את המילים הקשות.
נדמה לי שאני יודעת למה כתבת בלשון רבים: היית כנראה חייבת לחלק את נטל האשמה באופן קולקטיבי, כי להמיר את הטקסט מ'אנחנו, שלנו', ל'אני, שלי', נושא בחובו משמעויות קשות להתמודדות [תנסי לקרוא את זה בלשון יחיד. מפחיד]. מוטב, אם כך, לגייס את גדודי הנאהבות-נעזבות האנונימיות לסיוע באגפים.
טוב, אז אני לא משתפת פעולה במקרה הזה. אוהבת את הכתיבה שלך מאד, הפסקה המהוססת בפתיחה אודות הרכבת – נהדרת,
נזכרתי ב
"להסביר במילים של העולם הזה
שהפליגה ממני ספינה הנושאת אותי"
אלחנדרה פיסארניק, מתוך פעמון הפרא
אבל ההתרפקות הרומנטית על שירי המיץ זבל האלה מעצבנת אותי. יוצרת איזה רושם שגוי לגבי מה זאת אהבה, ומה נותן צד א' ומה צד ב'. זה מעוות, זה חולני, אסור להתמכר לפוזה השחפתית הזו.
מתעבת את השיר של פן, הזחוח, הפולשני, הייתי רוצה לשמוע מאד את צד ב', אני מקווה שהיא העיפה אותו מכל המדרגות אל הרחוב. מתעבת כנ"ל את שאר שירי הסדרה המאצ'ואסטית – למשל, אלתרמן,
'ואשרוף את ביתך עלייך'
וכמובן, זמר שלוש התשובות הדבילי
את השיר של הרכבי אהבתי, איך לא.
כי יש בו אירוניה. מלוא החופן.
נורא מצחיק אותי איך כל הניואנסים והפרשנויות לשירים שמקור כוחם מגיע מרגע והלך נפש מסויים
ומיכולת וכישרון רוחני של יוצרים מילוליים
להניע מילים אל מקומן הנוגע ברגע אחד פתאומי ואיך שחיבור ותצריף מילולי הופך ברבות השנים לניתוחים קוסמטיים
ולגלי פרשנויות שמרביתם לא יותר מאשר
רכלנות גנדרנית להבינן בכלים הגיוניים.
חביב להבין ולנתח חמוד ומזמין
אבל כוחם של השירים הוא דווקא ביכולת שלהם
שלא להתרגם לרבדים ארציים כל כך
זה איך לומר?
נתפס פאתטי…
ומסתבר שגם לת.
….
טוב, בגדול אני איתך באותו ראש במישור השכלי או האידיאולוגי, אבל זה בדיוק העניין: שמה שעניין אותי/ הטריד אותי היה הניסיון להבין למה כנגד כל מה שאני מאמינה/ יודעת/ חושבת וכו' אני כן נמשכת למקומות האלה מבחינה רגשית, למה הם כן מטלטלים אותי.נראה לי שאלו בדיוק המקומות שבהם אמנות מתחילה להיות מעניינת, כשהיא (או אנחנו בתהליך הדיבור איתה) נוגעים במקומות המורכבים יותר מבחינה רגשית גם אם זה ואולי דווקא כשזה עומד באיזשהו דיסוננס עם מה שאנחנו יודעים על אהבה ועל טוב ורע. ולגבי 'נטל האשמה הקולקטיבי', אני לא מרגישה אשמה על זה. שירים קיטשיים וריאקציונריים בהרבה טילטלו ומטלטלים אותי ואני לא בושה בכך…
וזו גם תשובה לת. ברמה שנראית לי רלבנטית (הרי לא נתחיל להתווכח על הטעם שבניתוחי שירה באופן כללי, אם אין בשבילך טעם בזה סבבה לך, בשבילי יש ויש…) הרי כתבתי הכל מ'המקום' הכי רגשי, הכי פנימי והכי טעון אצלי. אחרת לא היה מעניין אותי לעסוק בזה.
ואני חוזרת אלייך, בסנוורים, תודה על מה שכתבת,
זה חשוב לי.
ואגב פיסארניק….
מקווה שאת אוחזת, כמוני, במבחר שיצא עכשיו בקיבוץ המאוחד מהשירים וקטעי היומן של פיסארניק, בתרגום טל ניצן שגם הוסיפה פתח-דבר. ספר יפהפה באמת מכל הבחינות.
מאוד מעניין מה שכתבת, טלי, על המארטיר. פתחת לי פתח לקריאה האירונית של השיר, שלא חשבתי עליה. גם אני מרגישה אמביבלנטיות. האישה בשיר כל כך קיצונית. עד שאי אפשר לראות אותה רק כקורבן של נסיבות. היא ממש 'חוגגת' עליהן. כמה שמחה האישה הזאת – "אשריי! אישה מוכה אני."
יש פה עניין של פרספקטיבות. השיר נכתב על ידי גבר מנקודת מבטה של האישה. ומנקודת מבטה לסבל שלה יש משמעות. מבחינתה החיים בעולם הבא עם הוודאות שהגבר יגיע אליה שם, עדיפה על כל ספק. מי אני שאשפוט אותה? זה כל היופי בגיבור טראגי – שהוא מעורר בנו הזדהות וגם רתיעה. גם וגם.
תודה רבה! וברוכה הבאה 🙂
חביבותך אמורה להוציא את העוקץ ממילותיי כדורבנות בנוגע להאחזות הפאתטית בתוכן של שירים שאינם זקוקים לפירוש רש"י דווקא משום שהינם כל כך ברורים בדימוייהם ובתוכנם
ניתוח ספרותי אמור להעשות ממקור שמאשר ומעיד על עצמו כעל דורש הבהרה, ניתוח וציחצוח
לא במקרים שאת בחרת.
אין טעם לנתח את המובן מאליו, יש טעם בלחפש
יצירות הראויות לניתוח שם תפתחי תיזות
את מצחיקה אותי
ת., תקראי טוב –
טלילה לא עוסקת בניתוח של שיר, אלא בפגישה אישית עם שיר. באספקט החוויתי, לא האקדמי-מחקרי. אף אחד לא מתווכח איתך בעניין הבהירות הפשטנילת של הטקסט, טלילה חוקרת את עצמה, לא את השיר. נסי את זה פעם, זה מרענן.
יצא בלייבל צדיק של ג'ון זורן, ומשתתפים בו גאונים (וגאונות) כמו Elysian Fields בראשות ג'ניפר צ'רלס עוצרת הנשימה, ויוקה הונדה.
http://www.tzadik.com/index.php?catalog=7173
חוצמזה, טלי, סביר שאוכל לשלוח לך את גירסת גילה אלמגור במייל. צרי קשר אם מעניין.
פעם ראשונה שאני מבקר אצלך, ואני חייב להודות שרותקתיי לטור הזה, שגם נגע בפן אהובי וגם היה אישי מספיק כדי לא לשעמם ולהתייבש ככביסה אקדמית. 🙂
גיא
לשניכם.
אגב עכשיו הטון של "והיה לי ברור" נשמע לי אחרת לגמרי, הרבה יותר אירוני, רב משמעי ומכיר בקוצר ידו ובחוסר התוחלת שבאמירה הזו, שמבקשת לכפות משהו על המציאות בעתיד ויודעת שזה בלתי אפשרי, שאין דיבור שיוכל לכפות את עצמו כממשות. "והיה לי ברור" בעבר "שתשוב עוד אליי" בעתיד, אבל היא לא אומרת מה ברור לה כעת.
האמוציה שלי מודיעה
הנה מישהי, אהבה או שמות אחרים
שמוסרת מושכות
מסירה רסנים
ומתמסרת
לא יודעת לגביכןכם
אני מקנאה, חומדת את הרגע
ואם להשתלח, טוב נו, לא עכשיו
שמעתי בינתיים גם את גילה אלמגור וגם את הגרסה מג'ון זורן. חיבבתי אבל בעיניי – עדיין – שתיהן לא מגיעות לקרסוליה. אנשים נוטים לזלזל בביצוע קלאסי מוקפד, או סתם כבר נמאס מהגרסה הפופולארית, אולי. אבל בעיניי זה הביצוע הכי רגיש לטקסט, שמוסר בו הכי הרבה ניאואנסים ורגשות מעורבים. בינתיים גם חשבתי על עוד כמה סיבות לריגוש שלנו מהשיר הזה, אבל אני לא אלאה בזה עכשיו…
אה, עוד אגב: ראיתי אתמול שיצא ספר חדש לד"ר נפתלי ווגנר [שהיה לי העונג ללמוד אצלו בעבר] על סשה ארגוב – הוא מנתח את המקצב הטקסטואלי והמוזיקלי, ומנתח בין השאר גם את 'וידוי'. ספר שנראה מאוד מאוד טעים, אני כבר זוממת עליו.
הגעתי לאתר ממש במקרה מצאתי את מה שכתבתם מרתק…
בכל אופן, מדהים הפירוש השונה שנתתי לשיר עד היום- אני ראיתי באישה את הדמות החזקה ובגבר את הקורבן. הביטחון המוחלט שלה באהבתו אליו והעובדה שהיה חוזר אליה בכל פעם למרות (מה שאני פירשתי) הנסיונות הבלתי נגמרים שלו להשתחרר מכבליה. אישה זו, שמגלמת בתוכה את כל מה שגברים לא יכולים לעמוד בפניו- יכולת אינסופית לאהוב בשילוב הבנה עמוקה של מושא אהבתה ותלותו בה- נראתה לי חזקה מאין כמוה.
הבית האחרון (שהתוודעתי לו כאן לראשונה) בהחלט גורם לי למחשבות שניות…
חוץ מזה הורדתי עכשיו את הביצוע של "יודית" עם הפילהרמונית-קסום
בתוך כל המהומה של הימים האחרונים והעבודה נחמד פתאום לקרוא את התגובה הזו ממך. וככל שעובר הזמן ואני חושבת על השיר הזה יותר אני מבינה יותר את מה שאתה אומר, ליתר דיוק – את העוצמה שלה, עוצמת האהבה והידיעה שיש בה משהו אומניפוטנטי וכופה על המציאות – ועל הגבר – את רצונה ואת אהבתה. הכוח האינסופי שיש לה כמי שמביימת למעשה את הסיטואצייה כולה שבה היא הקורבן.
תודה
לפני כחצי שנה התהלכנו שנינו, היה קר והיינו סוג של מחובקים מתוסבכים, החל לרדת גשם. על תחנת אוטובוס נשכחת הופיע השיר. זה היה מעין סימן, היא כנראה הבינה, או הרגישה, אני פחות. עכשיו היא באפריקה. אני פה. לפני שעה קלה אני בתל אביב, בתחנה אחרת לגמרי ליד הלונדון מינסטר והשיר כמו מכה בי, עמוק עמוק עמוק. אני שולף סיגריה ובוכה בפנים, מרגיש.
אז חיפשתי בגוגל והגעתי לפה.
תודה.
מאוד מוכר לי, מה שאתה מספר…
):
זה קשה, כשאין סינכרון ברגשות בין שני אנשים. וכמעט אף פעם אין.
מאחלת לך שזה יקרה.
גִּיבּוּבֶי מִלִים רֵיקָנִיוֹת – אֲנִי נוֹשֵׂא
אֵת תְּפִילָתִי לָרוּחַ.
מְפָזֵז בְּבֵית הָכְּנֶסֶת הָגָדוֹל
שֵל הָמִיעוּט הֶשָׁפוּי.
שְׁיַרֵי שִׁירִים מִשְׁתָבְּרִים לִרְסִיסִים
בָּחָלָל הָקִיוּמִי
וּלְפֶתָע
כְּמוֹ אֵין קֶץ לְרוּחַ הָחָיִים
הָמִתְפָּשֶׁטֶת
מִכֹּל תָּכְלִית שֶהִיא.
דרך אגב מאוד אהבתי את טור, מאמר, או מה שזה לא יהיה.
הייתי מאוד נסער כשהגעתי לפה, וזה קצת הרגיע אותי, אולי זה שיש עוד אנשים רבים שאותו שיר המעורר בי כאלה תחושות מעורר גם בהם תחושות, אחרות אולי
זה אולי היופי הכי גדול שבאמנות ובשירה, לדעתי
וכל אחד עם הזכרונות שלו
תודה
הכתיבה שלך היא לא פחות מנפלאה.
תודה לך… שמחה שהגעת לכאן
גם אני תהיתי לגבי עצמי, איך אני יכולה כל כך לשנוא את הנימה האכזרית והאלימה שיש בשירים האלה של פן ואלתרמן, וגם כל כך לאהוב אותם ולהתרגש מהם.
אולי הכעס זה חלק ממה שמעורר את ההתרגשות, כי גם כעס זה סוג של רגש, ובטוח שגם היכולת הזאת של אלתרמן (סליחה שאני נצמדת אליו, יש לי חולשה לאלתרמן) ופן לשזור יחד מילים בצורה מכשפת, וכנראה שיש שם גם קסם נוסף, שאסור לנסח במילים.
ריגשת אותי מאוד במילים שלך ובכנות שלך וברגש החשוף שלך.
ובכל זאת, אני משתדלת, ולפעמים גם מצליחה, שיהיה לי ברור כמו שתיים ושתיים גם לגבי דברים חיוביים ולא רק מתוך רגעים של אובדן ושל "אין מה להפסיד".לא בכל נושא, אבל ב"נושאי הליבה" הרגשיים שלי, במי שאני באמת מבחינתי, זה ברור לי כמו שתיים ושתיים, ואני ממש לא יודעת מתימטיקה…
יש בשיר, בסוף הבית הראשון, שורה שהופכת את היוצרות:
"כי היה לי ברור כמו שתים ושתים
שיובילו אותך בגללי בנחושתים"
אין כאן מערכת חד צדדית של אישה מוכה וגבר מכה. בכך השיר הזה, להרגשתי, שונה מאד מזמר שלוש התשובות.
אם כי, גם במערכת יחסים סאדו מזוכיסטית טהורה כמו בשיר של אלתרמן, המקרבן נמצא עמוק ברפש בדיוק כמו הקורבן. הוא צידו השני של המטבע.
כמיהה לאלימות ולהיות קרבן והתמסרות לניצול – הכל מובן ומוכר באופן אינטימי. אך השיר הזה בלתי נסבל עבורי משום שאיכשהו האישה שאני מדמינת כשאני קוראת או מאזינה לא מוצאת חן בעיני. המשיכה לגבול למרחב שאין בו צורה היא אולי סוד הקסם של המשיכה לאלימות ולפגיעה. האישה בשיר לעומת זאת היא בעלת צורה ברורה ופשוטה ולכן אני לא מאמינה להתמסרות שלה אפילו לא מעט.