מרצ והארון השמאלני

 

הפרסומאים של מרצ, ושמא היו אלה היועצים בבית, זיהו משהו נכון בשטח, שהיה עשוי להעלות את מרצ על הגל: כולם זזים שמאלה, גם אם באיטיות ומתוך הכחשות, התפתלויות ועמימויות. מה שנשאר לעשות כרגע הוא בעצם "להוציא את כולם מהארון" כשמאלנים לטנטים, ולהפוך את מרצ לעניין הכי גברי והכי סקסי עכשיו. זה לא נראה לי בלתי אפשרי לביצוע, אדרבה, התרבות שלנו מאוהבת בסְפִּינים תקשורתיים, כל עוד הם מעוצבים כספינים. אבל במקום להוציא את כולם מהארון השמאלני ולשווק את יוסי ביילין כ- נניח – עברי לידר של השמאלנות, עשו שם בדיוק את ההפך: התנצלו.
האסוציאציה של הארון היא לא מקרית, ויש לי תחושה שגם לפרסומאים של מרצ היא הסתובבה בראש, כי הם הלכו על הטקטיקה שהתנועה הקווירית השתמשה בה בהצלחה לא מבוטלת, כשאימצה לעצמה בגאווה את כל כינויי הגנאי שהפנתה התרבות המיינסטרימית כנגד ההומואים. אבל בשטח, הרעיון האוּבֶּר-חוּכֶמִי הזה יוצא רדוד, צעקני, ופוגע. יותר מכל דבר אחר, מזכירים שלטי הענק האלה – "שמאלנים מאניאקים", "מנותקים" ו"אוהבי ערבים" – ניסיון פאתטי של מורה זקן להתחבב על קבוצה של בני נוער פרועים שאיתרע מזלו וקיבל תחת השגחתו. במלים אחרות: כפטרונות במסווה של "עממיות" ו"מגניבות", כפחדנות במסווה של "העזה", ובשורה התחתונה – כאפולוגטיקה של מפלגה, שאימת הרייטינג והיסטריית הסקרים כה שיבשו עליה את דעתה, עד שגם מעט הסיסמאות הנבובות שנותרו לה לפליטה מדרכה הארוכה והמפוארת מתמלמלות להן בשולי הפוסטר הירוק הענק, ומי שלא יכול להתעמק מקרוב על פשרן מפליג לו הלאה לדרכו, כשבתודעתו המתפנה כבר לאטרקציות אחרות נותרים רק המאניאקים יפי הנפש המנותקים. וזו הבשורה החדשה של מרצ לעמישראל. מלמול בהערת שוליים.

האפולוגטיקה הסמויה הזו (ואולי לא כ"כ סמויה?) של מרצ היא אותה אפולוגטיקה ממש, בצורתה המקומונית או האינטרנטית, הנעה על הספקטרום שבין אירוניה-עצמית משועשעת וציניות לעגנית, בכל הנוגע לסיקור אירועים חשובים וחסרי רייטינג, שקהל היעד הממשי שלהם הוא לכאורה מלכתחילה ה'משוכנעים', אבל מתוך תפיסה או "ידיעה מראש" שגם למשוכנעים אין באמת חשק לדעת, בטח לא לתרום למאבק בדרכים אקטיביות יותר. כך, למשל, מתואר "מיצג ריאליסטי רב עוצמה" "המבוסס על סיפור אמיתי" של החקלאים הפלסטיניים בבילעין, המתחרה ב"מיצב בשם 'גדר ההפרדה'". כל אלו מספקים "הצגה" מוצלחת בבג"צ, למרות היתקלותו של צוות הפקת המיצג בעיכובים שונים בשערי בית המשפט, ביניהם "חברות הלהקה האורחת, עלמות מזן בריטני-דוסיות" שבשלב מסוים עולה החשש שהן ינטשו את האירוע כדי לבדוק אם "נשארו שווים" ב"מסיבה הכי חמה בשטח – פינוי עמונה" וכו' וכו', ברשימה קצרצרה 'נוקבת-אך-משעשעת' של תמרה שרייבר (במדור "הולך בתל" בעיתון העיר אתמול), כל-כולה יוצאת ממש מגדרה למחות, בהפוך-על-הפוך, על אדישותו של הציבור הישראלי ל'ריאלטי' שמעבר ל'שואו'. אבל העוקץ שבדברים ניטל כשהזעם האמיתי והמוצדק מעוקר מהם, ובשורה התחתונה הם נשארים בגדר בידור. האירוניה הזו, המתנצלת-מאשימה, שרשימתה של שרייבר נלקחה רק כדוגמית מייצגת שלה, משחזרת את פראנויית הרייטינג של התרבות שלנו ויורה לעצמה ברגל. כך היא הופכת בעצם לעדות חיה לטענת ה"שנאה העצמית" הישנה של הימין כלפי השמאל לדורותיו.    

ברור לי שהקמפיין של מרצ לא מכוון כלפי אנשים כמוני, שכבר ימשיכו ויצביעו מרצ לא משנה כמה המפלגה הזו תעלה להם על העצבים, ולו כדי שיעברו את הארבעה מנדטים וזהבה גלאון תוכל להמשיך לעשות את עבודתה. ולכן בהתחלה לא אמרתי כלום. אבל בימים אלו מופץ במייל הסרטון החדש של מרצ, ומתברר שהסגנון הנמוך, הירוד והמעליב הוא לא רק יריית הפתיחה – הוא המגמה. ולו לפחות זה היה מצחיק, אבל לא – זה סתם נמוך, צהוב, חוצה נורמות של התייחסות למשפחותיהם של נבחרי ציבור שדווקא נשמרו, וטוב שנשמרו, עד כה. ואת זה לא עושה הליכוד למרצ – את זה עושה מרצ, ובהתלהבות רבה, לעצמה.

אני לא בטוחה שסגנונו של ביילין הוא מקור הבעייה, ולראייה: בשלטי החוצות של יוזמת ז'נבה בזמנו ידעו להעביר בדיוק את הנקודה שאני מדברת עליה, באמצעות ציטוטים קצרים מתוך ההסכם כדי להוכיח ש"גם את/ה בעד יוזמת ז'נבה", בעצם, אם רק תואיל/י לקרוא אותה. הבעייה כאן חורגת מעבר לקמפיין הנוכחי של מרצ, שכולי תקווה כי אנשיה יתפכחו ממנו במהרה. השאלה היא אם בעידן הרדידות, הציניות הסתמית והעמימות שפושה בנו בשנים האחרונות באמת אין מקום יותר לדבר ברורות ואף נחרצות, בלי גמגומים ובלי התחנפויות, בלי ספקטקלים רדיקאליים נורא-מתוחכמים שבבסיסם, בסופו של דבר, אותה אפולוגטיות פאסיבית-אגרסיבית של "זה בסדר, אני אשב בחושך ואבדר את עצמי במיצגים חתרניים". השאלה אם מעבר לשיח היחצני-שיווקי שכבר השתלט כאן על כל חלקה, אבל על כל חלקה, בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, יש עוד מקום לדיבור רציני ולפעולה רצינית, שאינה מסרסת את עצמה מראש במחשבות על מי יקשיב ומה יגידו, אלא פשוט קיימת. וזה כולל גם אותי וגם אתכם.
צאו מהארון, אפשר להתחיל כאן.