חזי לסקלי כתב:
אני יודע שהשיר יהיה
חפץ בלתי שימושי.
כך רציתי אותו:
חפץ שאי אפשר להשתמש בו,
ידית מקולקלת
של דלת מכונית
המתדרדרת לתהום.
כך בדיוק יהיה השיר.
השיר יהיה גוויה מוטלת
בשדה קוצים
הננעצים בבשרו של השיר.
כך רציתי אותו
את שיר הזמיר שלשונו נקצצה.
("העכברים ולאה גולדברג", זמורה-ביתן, 1992)
ובמקום אחר באותו ספר, שיר שנקרא "שעת אמצע הלילה":
לנגן בחצוצרה באמצע הלילה
זה לא בשבילי.
מוטב לכתוב
שיר באמצע הלילה
שיר לא מעיר את השכנים.
אפילו את ליבי הוא
אינו מסוגל להעיר
השיר שהוכה
ונאנס.
את הפאתוס ה'הפוך' המהדהד מאחורי המלים האלה, פאתוס שבוקע כאילו בעל-כורחו, כתוצאה מהריסון האלים של הרגש הכואב וה'רומנטי' ביותר, של הקינה החשופה ביותר על כל ערכי האדם, האמת והיופי שחרבו, למד לסקלי לדעתי ממאיר ויזלטיר, שאמר עוד באמצע שנות הששים:
הלילה אנחנו קוראים שירים, אבל העולם איננו
קורא שירים הלילה, ולא בלילות אחרים
איננו קורא שירים, אפילו לא
את היפים ביותר, לעולם
לא יואיל העולם לקרוא אפילו
את היפה ביותר בשירים
אפילו נפציר בו, אפילו נפציר בו מאוד
הוא לא יסכים.
העולם לא קורא שירים, והיום נדמה כבר שהוא פשוט לא קורא יותר כלום. והמלים ממשיכות להיכתב, גם כאן, כי מה עוד אפשר לעשות, והן עולות ומצטברות ומסתחררות ונחבטות בפגושי מכוניות כמו שקיות ריקות.
ואני, מה אומר.
שתשוקות פירומאניות בהחלט נעורו בי לאחרונה. ולא אחזור על הדברים היפים והנכוחים שכבר נכתבו, כי העולם וכו'. אבל לנו עדיין שמורה הזכות הגדולה לומר לא
לא – השוורים הצבועים המכוערים הם לא אמנות, הם פרסומת בוטה, הם שוד לאור יום של מרחב ציבורי
לא – העשירים אינם אלו שמנשימים את המדינה, הם אלו ששותים את נשמת אפה בקשית
ואולי כל מעשה האמנות הוא חסר ערך לחלוטין (כמו שהזכיר אוסקר וויילד) ואכן חשוב להקפיד שהשיר יהיה חפץ בלתי שימושי כדי ששום סמי עופר לא יוכל למסמר את שמו עליו ולמקסם רווחים, כמו שאומרים, אבל דווקא משום כך יכולה האמנות היום, כאשר היא נוצרת מתוך מודעות למימדי הפרדוקס של קיומה בתוך התרבות הזו אבל מצליחה, דווקא משם, לדבר בכל זאת, לשחרר או לפדות עוד רווח צר אחד של אמת, עוד ריבוע קטן יציב למדרך הרגליים.
ויום אחד, כשאמצא מלים כאלה, אולי אצליח לתעל לשם גם את הזעם והבושה שאוכלים לי את הקרביים עכשיו, בדירתי אשר במדינתי הנאורה, הדמוקרטית והמה-זה-חכמה.
Talila 
והכוונה היא בעיקר לפסקה האחרונה בטור.
את הזעם והבושה לא מספיק לתעל למילים, הן צריכות לעורר מחאה ציבורית בעולם האמיתי.
מי כאן ירים את הכפפה?!
יש כ"כ הרבה על מה לצעוק, מה נכתוב על השלט?
אבל אני איתך, כמובן.
אז תפרסמי אותם כאן… את ויזלטיר ולסקלי כבר יש לי 🙂
לכתוב על השלט "נמאס"
כן נמאס.
אבל לכול הרוחות מה היא האלטרנטיבה?
כולם מסכימים שנמאס אך הרוב מנסים לעבור את היום יום הפרטי שלהם הכי טוב שאפשר תוך חיפוש אחר זהרורי אושר קטנטנים שימתיקו את אפרוריות קיומם, ואלה ששפר עליהם גורלם, ממש ממש מתווים לעצמם את הדרך וצועדים בה ללא חת – עושים, יוצרים וקוטפים מקטעי אושר גדול יותר.
מה עוד צריך לקרות פה כדי שהרוב הדומם (ואני בתוכו) יקום ויעשה לא רק למען עצמו (שזו גם מלחמת קיום לא פשוטה ורבת התמודדויות) אלא למען החברה בה אנו חיים, למען שלטון נקי יותר, למען חברה צודקת יותר?
וטלי, המוזות תמיד היו ותמיד יהיו ותמיד חלקן יזהרו בלתי נגישות לקלקול.
לגבי השוורים -אני כבר לא יודעת מהי אמנות ומה לא, וה"עלהום" האליטיסטי על הפרוייקט הזה בעיני מוגזם, גם אם אין זו אמנות לשמה, כשאני הילכתי לאורך השדרה, ראיתי ילדים והוריהם מביטים, נוגעים, משחקים – וכי איכפת היה להם ששור זה או אחר מסמל חברה מסחרית או בורסאית כזו או אחרת? וכי הם אילו שבאמת משחקים במניותיהם של אילו?
מה לגיטימי ומה לא – העניין פה חרג למעשה חמור יותר של משטרה הפולשת לתחום הפרט ומבקשת מעיתונאי לחשוף את מקורותיו, ועל מה?
לכן לא אמרתי מלה על פרוייקט השוורים הזה עד כה, למרות שהם היו בעיניי דוחים להפליא. העובדה שהמיצג הזה עינג ילדים והורים היא משמחת, אך לא רלבנטית כשלעצמה לשאלה אם מדובר באמנות, כמובן. הויכוח אם זה 'אמנות' או לא התעורר רק בעקבות נסיונות נלוזים כאלו ואחרים בתקשורת להציג את זה כאמנות אחרי הסיפור עם ההצתה, ובכל זאת לא הייתי אומרת כלום אלמלא הפלישה המשטרתית התמוהה והמפחידה לביתו של אידלמן. אז כל השקרים וההיתממויות של בעלי ההון והתקשורת המגוייסת לטובתם התחברו לי לפתע.
הפלישה המשטרתית תמוהה ומדאיגה מאד. ללא ספק.
אבל מי התמייר מלכתחילה לקרוא למייצב הזה או מה שזה לא יהיה אמנות?
אני לא בטוחה שכך היה הדבר.
ה"טרנד" הזה יובא מחו"ל שם היו פרוייקטים של פרות, ספסלים ומה לא. הציבור אהב זאת ונהה אחר זאת.
וגם פה, לא ניראה לי כי האזרחים סבלו, נהפוכו, רק קומץ של "מביני אמנות" ניסו לנתח ולשפוט את התופעה בכלים לא רלוונטיים.
זה מה שזה, וכן, גופים בעלי הון ואינטרסים לוקחים בזה חלק, אבל הוא כן מוחזר לקהילה ולו בעצם העובדה שהוא מוצג ברחוב להנאת העוברים ושבים.
הניתוח של כל דבר שזז במונחים של אמנות מושגית וקונספט וכל המילים הגדולות הללו, כבודו במקומו מונח, ומי שמילים ומניפולציה שלהן -הם עיסוקו-יכול להשתעשע בכך עד אין קץ וחלק אף מקבלים עבור זה שכר.
אבל בין זה לבין החגיגה הצבעונית ברחוב, אין דבר.