"הלחם לעומת זאת/ הוא מוצר לאהבה/ מתפלצת מאהבה" (יונה וולך)
הדיון של ארנה קזין בשיח האהבה של אתרי השידוכים באינטרנט הישראלי ("מוכרחים להיות שמח") הוא כרגיל דבר שבא בדיוק בעיתו, נוקב ונחוץ, אבל – אני מתפתה לומר שוב "כרגיל", ותסלח לי ארנה – נטול חמלה. הוא גם (כרגיל?) קצר ומסתיים מהר מדי, בדיוק במקום שבו הוא באמת 'מתחיל': כשהוא מגיע לתפיסה המקובלת בשיח הזה – תוצר האינסטנט, הפאסט-פוד של השיח הפסיכולוגיסטי הרווח – על הצורך 'לעבוד קשה' ביחד בבילויים המשותפים ובזוגיות בכלל. הקישורים שקזין יוצרת בין השיח הזה לתרבות הקפיטליסטית, בתיווכה של אווה אילוז, חושפים בצורה קולעת את טיב ה'אהבה' בעידן הצרכני העכשווי, שחלון הראווה שלו הוא המוצר אבל הסחורה האמיתית שהוא מייצר, ובזיל הזול, נמצאת בעומק החנות, בדמות האדם העובד ועובד ועובד. ההנחה המובלעת, ה'פרוטסטנטית' אפשר לומר, שצריך "לעבוד קשה" בחיים, נמצאת בתשתית החשיבה של אורח החיים העכשווי ההדוניסטי לכאורה. ובעצם לא רק ביחס לבילויים, ל"הוללות" שמצופה מאיתנו לאחר שעבדנו קשה כל היום. התפיסה הזו נמצאת גם בתשתית החשיבה הרווחת על יחסי האהבה עצמם. תמיד תהיתי: איך אפשר 'לעבוד' על אהבה? אבל חברים שלי שנמצאים במערכות יחסים ארוכות חזרו ואישרו באוזניי – אכן, אהבה של ממש, זוגיות לאורך זמן, היא משהו שצריך לעבוד עליו. ומשתמע מכאן אולי – זה לא משהו "שבא לבד". אפשר היה אפילו לחשוב ש"זה לא טבעי"…
לקזין, כעדותה, יש משיכה לכאב המלווה את יחסי האהבה. הוא נתפס כחלק החי והמעניין ביותר שלהם: "אני מחפשת דווקא עימות, כאב, משהו שמעורר". קובץ סיפוריה שהתפרסם לאחרונה חושף – במעט שהספקתי כבר לקרוא ממנו ועליו – היקסמות סאדית למדי מכאב ומהאפקטים שלו על התודעה האנושית ועל היחסים הבין-אישיים. מתוך הפרספקטיבה הזו, העמוקה כשם שהיא חלקית, היא קוראת את הטקסטים השיווקיים הקצרים שאנשים מחברים על עצמם באינטרנט ורואה בהם – ובצדק – את השטחיות והכזב של העליצות החוגגת את "ההנאות הקטנות של החיים".
אתרי ההיכרויות הם – אכן, מה לעשות – חלון ראווה, וכפי שקזין מיטיבה לאבחן הם מוכרים בעיקר מוצר אחד: שמחה. וכך, רוב המוצרים (שהם גם בה-בעת הקונים הפוטנציאליים, כמובן) מיישרים קו עם התביעה הזו, ומיישרים את הקמטים ואת עצמם עם מראה מגוהץ, הנענה לתביעה המובלעת ובכך שב ומייצר את הביקוש עבורה. גם בשיחות הוירטואליות, הסמסיות, הצ'אטיות, המסנג'ריות – מה שתרצו – שמתפתחות בין לקוחות/סחורות במהלך השיטוטים בין חלונות הראווה או המדפים הוירטואליים האלה מורגש המאמץ הסמוי לא להכזיב את הציווי הקטגורי: "התענג!" (ושוב עולה כאן באוב סאד – יחד עם קאנט, כפי שקראו אותם לאקאן וז'יז'ק – או בגרסתו היהודית המוכרת: "מוכרחים להיות שמח!").
אבל המחשבות על האלטרנטיבה לשיטוט ה'קניוני' הזה הן עגומות לא פחות, ואולי שלא במפתיע מעוררות דימוי זהה. יושבת לבד, בבר האפלולי, מוזיקה מחרישת אזניים וכוס משקה מולי, אני מרגישה שאני מציגה – כמו הנשים שיושבות ממול, מסביב – את בדידותי לראווה, עושה ממנה מוצר (ותפקיד?), מחכה שמישהי תוריד אותי מהקולב. אם חשבנו שהגענו כאן לעומק החנות – שהרי כאן הכל חשוף, בשר ודם, עיניים וחיוכים או מבטים מתחמקים, לא מעוניינים, תנועות מזמינות או דוחות – הרי שאנחנו עדיין מודדים, נמדדים, אבל בניגוד למבט המסוקרן שאנחנו שולחים בחלון הראווה החיצוני, כשאנחנו מקליקים על הכפתורים מול המסך בבית, הרי שכאן אין הגנות, כאן אפשר לעתים לקבל גם איזו נגיחת מרפק לא-מכוונת מלקוחה אחרת, או להתמשש לפתע באצבעות מחוספסות, עסוקות, ממהרות, מנפצות אשליות, בבואה לא נעימה של עצמי.
מאחורי כל זה מסתתר – לא אושר גדול – אולי פחד. אבל אולי טוב שהוא נשאר מאחורי הקלעים ולא מוצג אף הוא לראווה, לבל יהפוך בתוך כך למוצר בפני עצמו, לבל נתחיל לסחור גם בו כמושא תשוקה, ואז מה יישאר לנו מלבד תיאטרון סאדיסטי, עצוב, של מענים ומעונים, של פחד ותשוקה, של חרדה ואימת בדידות וניכור?
**
כשחיפשתי את השיר שאליו שייכת השורה שציטטתי למעלה מהזיכרון*, נתקלתי באחד השירים המאוחרים, הדיבוריים, של יונה וולך – "שוב אינני אוהבת כל כך לפחד" – שגם הוא, אולי, מתקשר לענייננו כאן. אני לא אצטט אותו במלואו כי הוא קצת ארוך וכמו רבים משיריה מתפספס לה בדרך (לטעמי!….). שימו לב שהיא לא יודעת מה לעשות אחרי שהיא מוותרת על הפחד, אבל חשוב לה, לפחות, לציין שהיא ויתרה עליו (בשל אופיו הדיבורי הרשיתי לעצמי לצטט אותו במאוזן ולא במאונך, ועמכם הסליחה):
הייתי משחקת בפחד/ כמו עם ילד/ מניפה אותו מולי/ מסתכלת בפניו/ וקוראת לו/ פחד פחד בוא/ הייתי קוראת/ את הדברים/ הכי מפחידים/ הייתי מתמכרת לַתְּחושות/ כאילו זה היה הדבר היחיד/ ועודי/ הפחד,/ פחדים קטנים לא עניינו אותי/ רק הפחד הגדול/ סוחף הכל/ כעת שוב אינני אוהבת לפחד כל כך/ מצאתי עצמי יושבת/ וקוראת לו שוב בלחש/ כמאז בימים ההם/ פחד פחד בוא/ בוא לשחק איתי בפחד/ חשבתי שזה מה/ שאני צריכה לעשות/ [….]
אני יוצאת נמאס לי/ שוב אינני אוהבת כל כך לפחד,/ כעת הוא זמן האסיף/ אני אוספת את פירות הפחד/ הבאושים בדרך כלל/ מביטה בהם בחיוך/ לא בזוועה/ ודוחה אותם מלפניי/ שוב איני אוהבת לפחד.
*[הרוח אוהבת אותי] מתוך "כמה עניינים", דברים (1966); השיר המאוחר מתוך "רציתי יותר" (שירים שאחרי הספרים ומן העיזבון), את שניהם אפשר למצוא במבחר שערכה הלית ישורון, תת הכרה נפתחת כמו מניפה (1992).
איכשהו שכחתי שהספר הזה נמצא אצלי בספרייה, ועכשיו בזכותך אוציא אותו ואעיין בו מעט.
אבל גם את הפסקת במקום שלטעמי היה אפשר להמשיך ממנו. לא הבנתי איך את עצמך רואה את האהבה (ביחס להנאה ולכאב) ואת הזוגיות, ומה עמדתך בעניין העבודה על הזוגיות, שדיברת עליה.
תודה על השיר! הספר אצלי בבית ומשום מה פספסתי את השיר הזה, איך יכולתי? 🙂
פתאום, גם אני הפסקתי בפתאומיות במקום שזה מתחיל באמת….
אולי כי לא רציתי לסיים בנקודה. אני מרגישה שזה הרבה יותר מַפְרה (וגם הרבה יותר דומה למה שהולך אצלי במוח…) לשלוח לכמה כיוונים, לחשוב באופן פתוח ואסוציאטיבי יותר. לכן שירה היא עניין חכם כל כך. ובכל אופן התגובה הזו לקזין באה מתוך לא מעט הזדהות ו'עבודה על עצמי' (חה) בדיוק לגבי המקומות האלה. אני חושבת, אם לתת בכל זאת איזושי שורה תחתונה אם היא לא ברורה בטקסט, שבכל מקרה אנחנו מציגים (במובן הכפול של מראה ושל תפקיד) אז כבר עדיף להציג שמחה (או הנאה – זה לא באמת אותו דבר) מאשר פחד, כאב, וייאוש, שנמצאים שם ממילא. בסופו של דבר הכתיבה מאפשרת ביטוי מורכב יותר, ואולי אמצעי מעודן יותר, להכיר. וכשמכירים? אם אפשר כמה שפחות לעבוד – על מה שזה לא יהיה – נראה לי יותר עדיף. ויש עוד הרבה מה לומר, נכון, על כאב והנאה באהבה, בתוך ומחוץ לזוגיות. היש נושא מעניין יותר מזה?….
זה העשן המקומי שלעיתים מקשה על העניין.
המבט המתחמק הוא סתם כי שורפות לי העניים פתאום
או שמישהו קרא בשמי. בניגוד לאופין הנרפה של החולצות נשים אינן נוחות תמיד להתרצות
איזושהי,
פוי.
אגב מאיזה שיר התפעלתן? המצוטט למעלה או למטה?
אבל זו רק דעתי.
שלום טלי
קראתי בעיון את דבריך ואהבתי , גם את דברי ארנה קזין ואהבתי פחות. הפריעה לי הנחרצות שבדבריה. כתבתי תגובה ושיגרתי אך היא לא נקלטה. אולי היא עוד משוטטת במרחב הווירטואלי
רציתי לדבר בשבח השמחה, קלות הדעת וחיפושי אהבה באינטרנט.אני מכירה מספר זוגות, צעירים וקשישים שמצאו בני זוג כלבבם
כל דרך וכל אמונה הגורם שביעות רצון לאדם הנוהג בה טובה בעיני, כל עוד אינה פוגעת באחרים בזדון ( שהרי אי אפשר שלא לפגוע) נראה לי שדמוקראט לא יכול לשלול דרכו של האחר לאושר
הכרתי אדם חכם ונפלא שהאמין שחיפוש אושר מעיד על נחיתות אינטלקטואלית
אני הייתי רוצה שלא לפחד כלל
כל טוב
שולמית
אני לא יודעת אם נחיתות אינטלקטואלית, אבל גם אני לא מאמינה בחיפושיי אושר.וגם לי קשה עם נחרצות, יש בה תמיד משהו חלקי. מצד שני בכל דבר שנגיד יהיה משהו חלקי, וגם איזון בכל מחיר הוא לא משאת נפשי.
תודה על התגובה הזו, תודה גם ללי על המחמאה! (שכחתי להוסיף קודם)
מה שקזין טענה זה שעדיף להציג דימוי מורכב ואמין של אדם ששמח לעיתים, עצוב מדברים מסויימים, חש סיפוק מאי אילו דברים ואכזבה מדברים אחרים. זוהי תמונה אנושית ואמיתית יותר של אדם על מלוא תכונותיו ואפיוניו וזאת במקום דימוי של ליצן ובליין ששמח באופן תמידי
הטקסט שלה לעגני ואפילו מרושע.
יש אמת בכך בכלל כתופעה חברתית שאנשים מעדיפים את השמח, ואוהבים במיוחד אנשים שמחים, וסולידים מדכאוניים ומרירים. אבל נראה לי מאוד מדכדך להכיר אדם או פרטנר ליחסים וזה מפיל עליך את כל תוגת הקיום שלו. אני לא כלי של מישהו לרוקן עליו את כל הג'יפה שלו, בשביל זה יש פסיכולוג. ולא להתנפל עלי, ברור שבמערכת יחסים אינטימית יש מקום לעצב, לכעס, לרגשות לא פוטוגנים, אבל אי פריורי להגיש את עצמך קודם כל כאדם דכאוני? למטפל/ת, בשביל זה משלמים לה.
מי שמחפש פרטנר באתרי היכרויות ומניח שהאדם מולו תמיד שמח, הוא לא חכם במיוחד.
זה מתבקש..
את וקזין חייבות לצאת לדייט.
🙂
הי טלי,
מאמר חכם, אהבתי! ואולי היית יכולה להוסיף וללמד את קזין על הניסוי המפורסם בפסיכולוגיה, שבו אנשים החזיקו בפיהם עט באופן מאוזן (שמייצר חיוך מלאכותי) או מאונך (אין חיוך). נמצא שאלו שהחזיקו את העט במאוזן היו במצב רוח טוב יותר בסוף הניסוי. רוצה לומר, גם אם האינדוקציה מלאכותית, אין זה אומר שהתוצאות בהכרח אינן אפקטיביות.
אלינור עמית
וואו, איך הגעת לרשימה הישנה הזאת.. 🙂 תודה! אחלה דוגמא.
טלי אני ממשיכה לשוטט בבלוג שלך ומתפלאת שאת קימת. בלי קשר, באמת הייתי נמנעת מהתיאור :"צריך לעבוד קשה" מפני שכל עבודה מנכרת, אבל אהבה ארוכה ועמוקה כוללת שנאה ושעמום מהזולת, למעשה זולת שלא שיעמם אותך ולא חשת כלפיו שנאה אי אפשר לאהוב אהבה ארוכה. ככה שאולי לא צריך לעבוד אבל רצוי להחזיק חזק מאוד.
תודה!