(פתיחה דמיונית לספר שירים)
ילדיי הרַכִּים, הַזְקֵנִים
ילדיי השחפתיים, החיוורים-כחלחלים
ששולחו אל העולם וְקַמְלוּ לפני עידנים
שנחרטו עמוק יותר מאהבה
אבל דיברו בלחש, לא הוכשרו לשיחה
לא כל שכן למגע ודאי
יותר מפרפורו המַכְתִים של עש,
חלפו שנים והמלים עודן בלועות
אתם שנשאתם את שמי על גַּבְּכֶם
שַׁבְתם להראות לי את הצלקות, להתמקח
בִּפְני תָּם על חלומותיי שדָהוּ
ועכשיו, מול פניכם
הידועים לי טוב יותר מכל ממש
עליי להסב את ראשי,
לתת להד קולכם,
לגעגועיי
שם אחר, נבדל ממני
בַּזְמן שֶּׁפָּג.
זה בפתח…
צריך לבדוק דברים כאלה.
שלשים שיר ולפתוח אותו לתגובות זה אומץ לא נורמלי.
שאף פעם לא קורה שאני קורא אצלך שיר ומצטער על זה.
מאד אהבתי את השיר.
אני מאד אוהב את השירים שלך.
שאת מדברת עליהם כעל מי שהיו ואינם? מיסאינטרפרטציה שלי?
בערך – זה סוג של פרידה מהישנים, כדי שחדשים יוכלו לבוא.
תודה על התיקון,
ותודה על התגובות הנעימות.
אבל אני יכולה לשאת גם ביקורת, נדמה לי 🙂
שלי אני חייבת לציין שנראה לי שהם הופיעו החדשים זאת אומרת או אולי רק החדש בינתיים
כמו סימנים של שרף על אורן
לפעמים נדמה לי שאנחנו כבר לא תמימים מספיק בשביל לכתוב שירים
ואולי לכן
אינקוגניטה, הירהורים ליליים בע"מ
זה יפה, זה כבר אמרו. טוב, אז הנה ביקורת.
יש רק שורה אחת שאני לא אוהבת: ה"לא כל שכן" מפריע לי, הוא משפה אחרת.
"לא כל שכן למגע ודאי"
"לא כל שכן למגע ודאי יותר מפרפורו המכתים של עש"
יכול להיות שאם לא היה שם "לא כל שכן", הייתי אוהבת את מעבר השורה הזה.
אני אוהבת את "אתם שנשאתם את שמי על גבכם / שבתם להראות לי את הצלקות…"
בעצם אני אוהבת את כל שאר השורות.
"שם אחר, נבדל ממני / בזמן שפג" עשה לי אסוציאציה של פג, במובן תינוק שנולד מוקדם.
יפה.