כרגיל, אני קצת באיחור
ועוד כמה דברים ש(אולי) לא ידעתם עליי, ומן הסתם מוטב היה שלא תדעו
[מה יש, נגמרו הצרות במדינה?]
זוכרים את המשחק ההוא, של החמישייה?
הוא מיותר לחלוטין לחייכם בדיוק כפי שהיה לפני חצי שנה, אבל בינתיים כולם כבר הספיקו לשכוח ממנו, וזה בדיוק הרגע המתאים מבחינתי להיכנס ולתת את חלקי:
[אז להלן, לאו דווקא בסדר של חשיבות, או משמעות, ולאו דווקא חמישה]
* לא רק שאני תמיד באיחור: מתחת לכל העסקנות והעמלנות התזזיתית שמאפיינת אותי בחיי הלא-וירטואליים, אני בעצם בנאדם מאוד עצלן. אף פעם לא הצלחתי להבין את הקונצפט של עבודה יומיומית, וכל פעם שנפער סדק בשגרת העבודה הלחוצה שלי, יש חשש אמיתי שאני ארחיב אותו לכדי תהום, שאליה אצלול בהנאה מרובה, בכוונה שלא לצאת ממנה לעולם.
אולי בגלל זה אף פעם לא הייתי בסיני – וזה כבר הגילוי השני, שבד"כ אני מעדיפה להסתיר מרוב בושה [וגם ברשימה הנוכחית, עיניכם הרואות, התאמצתי להצניע אותו בין הכוכביות] – מעבר לעובדה שזה אף פעם "לא יצא" טכנית, יש לי חשד די מבוסס שרביצה כזו של טמטום מאושר, כשמאופק עד אופק רק חול וים ושמיים, הייתה גורמת לי לרצות להישאר שם לנצח.
* אני גם הבנאדם הכי נאיבי שתפגשו. באמת. הידע והניסיון לא עוזרים לי בכלל בעניין הזה. אני אאמין לכל דבר שתאמרו לי, רק תנסו. ולמרות שגדלתי בבית מאוד מודע וביקורתי מבחינה פוליטית, עד היום אני מתקשה להאמין שהמערכת – כל מערכת שהיא – אינה שוחרת טוב מיסודה…
* הקריירה האמיתית שלי עוד לא התחילה. אני בעצם מבקרת מסעדות דגולה. ואולי פשוט סוגדת לאוכל. מעבר לזה שאני אוכלת באמת המון יחסית למימדים הגמדיים למדי שלי, יש לי תאווה ויראת כבוד דקדנטית לגמרי לאוכל. האמרה של ברכט: "תמיד קודמת בטן למוסר" – עובדת שעות נוספות במקרה שלי…
* זכיתי להשתתף בבכורה העולמית של קטע קריאה מתוך המחזה "חברון" של תמיר גרינברג, שהעלינו במועדון צוותא במסגרת הערב ההזוי ההוא. התפקיד שלי היה "ילד ערבי". תודו שזה יושב עליי בול J
* התאהבתי לראשונה בגיל שש, במלך הכיתה הבלונדי תכול העין. כתבתי לו פנקס שלם של שירים, אבל הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו. שנה אחר-כך עברתי למלכת הכיתה. שם העניינים הלכו קצת יותר מהר… אפילו קיבלתי נשיקה (על הלחי).
* אני קוראת לאט להחריד, ואם זה בשכיבה אני גם נרדמת בדרך-כלל בדיוק אחרי שתי שורות. מחרימה בפרינציפ רומנים עבי כרס, ולא מפסיקה לתהות – מדי יום ביומו – איך קרה לעזאזל שבחרתי בספרות כדרך חיים….
ו… עוד הרבה, מן הסתם, לא הרבה יותר חשובים מאלו ששליתי פה באקראי. האתר הזה – וזה אולי משהו קצת כן חשוב – הוא הקונכייה הנעימה של טלי אחת, שאוהבת להיות לבד, לקרוא (לאט…), וגם קצת לכתוב (אבל יותר לקרוא), ולנגן לעצמה כשאף אחד לא שומע. טלי שהיא קצת עצלנית, וקצת ביישנית, ודי הרבה נאיבית, ולא אוהבת להעיד על עצמה בנוסח עשיתי פה והייתי שם, לא רוצה לפלס לעצמה דרך, מעדיפה שיפלסו אליה. בעיקר אוהבת לשבת כאן, קצת בצד, הרחק מהרמקולים והאזעקות והזיקוקים, ולהביט. יש בי אחת כזאת, אבל בחיי הבשר-ודם שלי, הלא וירטואליים, אין לה מספיק מקום. היא נדחקת מפני רצונות וצרכים מנוגדים לחלוטין. וכאן, דווקא בבוהק הלבן, הציבורי הזה, בין כל המלים והמלמולים והרעש והעשן, מצאתי לה פינה קטנה.
תודה
מה גם שהתוצר יצא כל כך נעים לקריאה.
יומולדת שמח בקרוב.
מקסים
תישארי כזו
אבל את חייבת לנסות פעם להיות בסיני……….
ושנה טובה!
שלום טלי
שנה טובה לך
נחמד היה לקרוא עליך .גם אני לא הייתי בסיני ואיני מתבישת בכך, כלל. אז, לא נסעתי כי היה שטח כיבוש ולאחר מכן מפני שאיני נוסעת לחו"ל. גם בעניין העצלות ואהבת האוכל
אנימוצאת דמיון . אה, גם איני קוראת רומנים ארוכים. בעצם, מאז שהתחלתי ללמוד ספרות הפסקתי לקרוא ספרים.
את רואה ניצלתי את דבריך כדי לדבר על עצמי
כל טוב שנה טובה, בריאות ושמחה.
לגבי סיני שבין הכוכביות, כיף והכל, אבל מעברי הגבול הם עינוי, כך שתרגישי נוח בהיעדרותך. על האימון במערכות וכו', נאיבית ככל שתהיי, בסוף זה יעבור לך.
התאהבותך במלך הכיתה הזכירה לי שבגיל 6 התאהבתי ברותי אלנברג, רק בגלל שהיא הייתה ראשונה ביומן, הכל היה כל כך חגיגי וראשוני כשקראו את שמה, ואני הייתי בין הש"ינים, כשכל הכיתה כבר הייתה מפוצצת מצעקות ורעשים.
מצטער שגלשתי, היומולדת שלי היה בחודש שעבר.
ושתהיה לך שנה טובה
יומולדת שמח טלי!
היה שווה לחכות. גם הזדהתי עם הנאיביות, הגרגרנות ובמיוחד העצלנות (אפילו סיני!).
ותודה שקפצתם להגיד שלום
ושנה טובה
איך הופעת פתאום בין התגובה של דוד לשלי? 🙂
מרגש לראות אותך כאן.
שנה טובה
מעניין כמה ממה שאת חושבת על עצמך הוא גם נכון…
בכל מקרה את בחורה מרתקת. לו רק הייתי מלכת הכיתה.
אנחנו עוד ניפגש, אין לי ספק. עד אז, שיהיה לך יומולדת מקסים ומלא חברים וחגיגות.
הזדהיתי מאוד עם הנאיביות. גם אני כזו במידה לא מבוטלת. 🙂
http://www.aplaton.co.il/story_347
תודה אורי