או: דברים בשבח ההתערבבות
אם עובדי מדינה יתחילו באמת לנסוע בתחבורה ציבורית (רעיון שעולה מדי פעם בהקשרים שונים, אם כי בשפה רפה ובלי יותר מדי תקווה) הם לא רק יעזרו להפחית את זיהום האוויר ואת הפקקים, אלא יגלו עוד המון דברים מעניינים. הם יגלו, למשל, שזמן ההמתנה לאוטובוס – ועצם קיומה של תחנת אוטובוס, לפעמים – עומד ביחס ישר ליוקר המחייה באיזור. ככל שהאיזור מרכזי ויוקרתי יותר, כלומר מתגוררים בו אנשים שאיך לומר, משתלם יותר לא לעצבן אותם – כך יהיו בו יותר תחנות אוטובוסים, יותר קווים ותדירות גבוהה יותר של נסיעות בכל קו. יהיו אפילו קווי אוטובוס מיוחדים לתחנת הרכבת הקרובה. ככל שהאיזור מרוחק יותר מהמרכז (מרכז העיר, מרכז הארץ…same same) כך יהיו בו פחות תחנות אוטובוס, פחות קווים, פחות נסיעות בכל שעה. כלומר, מי שאין לו כסף לממן אוטו נענש בדרך-כלל גם בתחבורה ציבורית דלילה. יש איזורים, ואת זה עובדי המדינה שלנו ידעו אולי כבר בתיאוריה, אבל לא בהכרח על בשרם, יש איזורים שהם כנראה כל-כך לא רלבנטיים, עד שאין בהם אפילו תחנה אחת לרפואה.
אמנם את הבנאליה הזאת של החיים כאן, הבנאליה של הקרובים לצלחת וכולי, את זה כבר כל ילד יודע, אולי אפילו עובדי המדינה שלנו. אין אספקט אחד בקיום שלנו שהחוקיות הזאת נעדרת ממנו, אז למה שהתחבורה הציבורית תהיה יוצאת דופן?
אבל מי שהיה רגיל לנסוע ברכבו הפרטי ומתמסר יום אחד באופן טוטאלי לחסדי התחבורה הציבורית לומד עוד הרבה דברים מרתקים אחרים. הוא רואה, סוף סוף, איפה הוא חי. זה לא טוב או רע, זה פשוט פוקח עיניים באופן שאי אפשר להשוות אותו לשום דבר אחר, כי גם כשאנחנו משוטטים ברחוב או הולכים לאירועים המוניים מטבע הדברים אנחנו נשארים באיזור אחד, או מוגבלים למילייה חברתי מסוים, פחות או יותר. הערב-רב האנושי שמתגלה כשהמעבר ממקום למקום לא מתבצע בוואקום הפנימי הנייד של המכונית אלא באוטובוס, רכבת, מונית שירות – חושף בצורה מהממת, מקסימה, מבעיתה, מרתקת – את האורגניזם רפוף-הגבולות הקרוי מדינת ישראל. הזיקה הגורלית בין המוצא האתני לרמת ההכנסה ומקום המגורים בולטת במיוחד בנסיעה במונית שירות או באוטובוס שנוסע לדרום (לא משנה איזה דרום, ושל איזה עיר, הדרום הוא תמיד מוזנח יותר – הגיאוגרפיה של הכיוונים היא, כפי שמתברר, תמיד פוליטית) שם אני תמיד מרגישה כמו איזה קולוניאליסטית קטנה בעל כורחה. גם השפה והתרבות המרכזית, כביכול, מתגלה כאן מחדש. העברית – לא רק זאת ה"לבנה", המותפלת, שהח' והע' והט' והצ' וכולי ניטלו ממנה, אלא השפה העברית עצמה, באופן כללי – מתגלה כשפתו של מיעוט קטן, שפת אליטה כמעט דמיונית, שאיש אינו יודע איך הוגים אותה "באמת", "כמו שצריך". בעצם הרוב מדברים פה ערבית (מרוקאית, כורדית, עיראקית, פרסית…), אתיופית, רוסית, סינית, תאילנדית, ספרדית, אנגלית, צרפתית, יידיש…. העברית נדמית היום יותר ויותר כפנטזיה של נקיון לא-טבעי, פנטזיה שהייתה יפה ותמימה פעם והסתאבה בשירותו של משטר אפרטהייד, נהפכה לסממן של גזענות, יחד עם הציונות…
המעבר לתחבורה הציבורית פירושו גם הרבה יותר זמן של הליכה ברגל – מהתחנה הביתה או לעבודה, או מתחנה אחת לתחנה אחרת. פירושו גם להיתקל לעתים (כמו שקרה לי היום) בנהג רכב פרטי שממהר לאנשהו ולא מתחשק לו להאט לפני מעבר החצייה, ובגסותו הוא צופר לך שתזוזי כבר, עכשיו, תפני את הדרך, אין לו זמן לחכות לך. כי מי את בסך-הכל? כולה הולכת רגל.
ועוד לא אמרנו מילה על הפחד הפיזי, הגופני, מפני פיגוע. אותה צמרמורת חרדה שחורשת את העור ויש אנשים – לא עובדי המדינה שלנו, סביר להניח – שמכירים אותה טוב טוב, במיוחד בקווים מסויימים. המבטים החשדניים, הספירה המתוחה של השניות, המבוכה, הבושה, הזעם על האשמת שווא, סצנות ההשפלה הקבועות של דרישת תעודת הזהות רק מאנשים "חשודים". וגם: ההתחככות האנושית המיוזעת, התורים הלחוצים בתחנה המרכזית, המכות הקטנות והאדישות מתיקי הנוסעים שעומדים באוטובוס הצפוף או ממהרים ליציאה או למושב פנוי ובינתיים התיק הגדול או הקטן נחבט בפרצופו או בכתפו של נוסע אחר, ולא תמיד שמים לב, ומי שנפגע לעתים ממשש מבלי משים את האיבר שנשרט או נחבט, לעתים מרים את ראשו ומחכה לשמוע התנצלות, לעתים יש עלבון בפניו, לעתים לא. הנפילות הפתאומיות זה על זה, לעתים נפילות מסוכנות – במיוחד עבור אנשים מבוגרים – כשנהג האוטובוס נאלץ, או בוחר, לבלום פתאום וכל האוטובוס מזדעזע. הבדיחות הקטנות, המריבות הפתאומיות בגלל החלון, השיחות המקריות. כל הצדדים הלא מרופדים של החיים כאן, בקיצור. את כל זה הגיע הזמן שעובדי המדינה שלנו יראו וירגישו. עובדי המדינה: כלומר גם חברי הכנסת, ובעיקר, בעיקר, הו הו – הממשלה ומי שעומד בראשה.
זה לא יקרה לעולם, כמובן. [?]
חג שמח….
תחבורה היום ומחר
http://cars.walla.co.il/?w=/4705/1172814
יום כיפור: ירידה חדה בזיהום האוויר
הציבור התלוי בחסדי התחבורה הציבורית בישראל נדון למעצר בית בשבת וחג.
אמנם יש מוניות שירות שמופעלות בקווים שבין התחנות המרכזיות בערים הגדולות, אבל גם לצורך הגעה עליהן יש צורך במונית.
הפעלת רכבת ישראל דורשת כוח אדם מצומצם ביותר, ויכלה להוציא ממאסר הבית בשבת וחג מאות אלפי ישראלים חסרי רעב פרטי. לצד הפעלה של קווי אוטובוס במתכונת מצומצמת בשבת וחג.
זה אפשרי, זה יקטין את צי הרכב הפרטי על הכביש ויפחית זיהום אוויר ונוף, תאונות דרכים,והוצאות ממשלה והציבור על תשתיות תחבורה
הוסיפו חתימתכם בעד הפעלת תחבורה ציבורית בשבת וחג, והפיצו אותה!
http://pt.tmpsrv.com/
של עוני חדש הפגישו אותי עם המציאות שאת מתארת. אכן ישראל אחרת. יחד עם זה, ולמרות שאשמח לחזור לנהוג ברכב משלי, הפכתי לגרופי של התחבורה הציבורית. שכחת לציין שגם המחירים הפוכים. בפריפריה יקר ובתל אביב הכי זול, וכך הלאה. נסיעה קצרה בין שני מושבים שכוחי אל בפריפריה עולה פי שלוש מאשר בתל אביב- ראשלצ. עפולה היא המקום הכי דפוק שראיתי מבחינה זו, תחנה מוזנחת ואיומה, תדירות נמוכה של קווים, והכל נגמר בערך בתשע בערב. אבל מבטיחים שהרכבת כבר בדרך להתחבר לעפולה, וגם את כביש שש יסיימו פעם, כך שיש תקווה גם לאזור הזה. באזורים אחרים יש תחבורות חתרניות שצריך לדעת עליהן, חברות היסעים מקומיות, ואצל הערבים, תחבורה אלטרנטיבית זולה שעוקפת את התחבורה הציבורית הגרועה. כך, אם חפצתי לנסוע מנצרת לחיפה בשעה תשע, אגד כבר ישן, אבל אפשר למצוא "מונית ערבית" שעושה משהו שבין ספיישל לשירות, אוסף מכל נוסע לפי מפתח פרוגרסיבי (זה חייל שישלם רק עשרים, זאת חד הורית כמה את יכולה לשלם ?) ובסוף תמורת שמונים ש"ח שהוא אוסף מכולם, הגענו לחיפה בחצי שעה של נהיגה קצת מהירה מידי לטעמי. אבל הגענו ובמחיר בהחלט תחרותי לאגד. הרכבת היא פוטנציאל אדיר, אבל בינתיים כרגיל רוב התקציב הולך למקורבים ויחצנים כך שיש שיבושים רבים בלו"ז. יחד עם זה, יחסית לאוטובוס זה תענוג. נסעתי השבוע מנהריה לתל אביב, לא רע בכלל, אם כי אפשר לשפר כמובן.
לא הגעתי לדרום הארץ, ואני לא משתוקקת, יש להניח שזה הכי גרוע שיש, כי בגליל יש לפחות עצים והרים לשזוף בזמן שמחכים לאוטובוס.
ובנגב רק חול וחול.
זה פשוט מרתק. לא חוויתי נסיעה במונית שירות לפי תעריף פרוגרסיבי (:)) כמו שאת מתארת, אבל נסעתי כמה פעמים ת"א-ב"ש עם מוניות שירות: הערבים לוקחים פחות, ומוכנים גם לנסוע כשהמונית חצי ריקה. היהודים יקחו יותר וגם יחכו אפילו 20-30 דק', אין להם שום בעייה, עד שהמונית תתמלא. למה זה? ככה….
מרתיחה וכואבת.
נסיעות טובות לך, טלילה
ותודה.
אמנם זולים יותר ואולי אדיבים יותר, אבל דוהרים על הכביש, ונוהגים בצורה מאוד מסוכנת. אז לדעתי, וכך אני ממליצה גם, עדיף לחכות עוד חצי שעה, לסבול את הנהג החצוף ולשלם קצת יותר, רק לא לעלות על רכבות ההרים הלא משעשעות הללו, בטח לא בצפון או בדרום, כשהכבישים פתוחים ומהירים וקוי ההפרדה שקופים. בתוך ערים זה אולי סיפור אחר…
בוא שיר עברי
מילים ולחן: קובי לוריא
בוא שיר עברי, מן הגיא, מן העמק
והבא איתך את טעם הניגון הישן.
בדרום פורח רגב בצפון נמס השלג
חזור שיר עברי, אל תהיה ביישן.
הבוקר כבר עלה והציף את העמק
מלאו האסמים ועמוס הדגן
כבדים לעייפה האשכולות שבכרם
והבשילו הפירות שבגן
פרושה כמרבד כחולה הכינרת
ומעל נישאים ההרים
ורועה קטנה מול הגיא מזמרת
זמר קט לעדרים.
…
ארצי התפתחה מגליל ועד נגב
ישובים אל ההר וערים במדבר
כבישים למכביר ולכל אחד יש רכב
וברכב יש רדיו ששר.
שר בכל השפות ומכה בכל קצב
מה שיש, פחות או יותר
אבל שיר עברי, הוא עוד כאן,
הוא עודנו, הוא איננו מוותר.
השיר הזה הוא רק דוגמה לתפיסה הקיומית לפיה "לכל אחד יש רכב"
למקבלי ההחלטות יש, כמובן. ובדרך כלל לא על חשבונם, ולא רכב יחיד
אבל גם במה שנהוג לכנות "הציבור הרחב"שכבר שנים לא ראה אוטובוס מבפנים
שלום טלי
לפני שאמשיך בקו שבו פתחת ואתייחס לתחבורה הציבורית בבאר שבע אבקש לצייו שישנם עובדי מדינה והרשויות השייכים למעמד הבינוני הנמוך , שזה קצת יותר מעל לקו העוני ואלה מרבים לנסוע בתחבורה הציבורית. כך גם תלמידי התיכונים והסטודנטים.גם לא הייתי משתמשת במאפיינים עדתיים דווקא אלא כלכליים.
מי שיבחן את התחבורה הציבורית בבאר שבע יראה אוטובוסים שמושביהם מרופטים או אוטובוסים חדשים שאחיזתם על הכביש לא יציבה. פעילות לא סדירה ונהגים רבים הנוהגים בגסות בנוסעים, בעיקר במבוגרים ( כמובן שישנם גם אדיבים אך אלה היוצאים מן הכלל). בחלק מן התחנות אין סכך ולא מושבים . כך קורא שלעתים אני נאלצת לחכות יותר מ-20 דקות בעמידה ( קו 5 , תדירות אמורה להיות כל 11 דקות, או משהו הקרוב לזה)בשמש או בגשם.
לעולם לא יעצור הנהג קרוב למדרכה וכך נאלצים גם אנשים מבוגרים לטפס במדרגות מן הכביש .
זה רק חלק מן הבעיות. אני טוענת שדבר זה מתאפשר בבאר שבע מפני שאלה המנהלים אותה גרים בערים סביב לה, בעומר, בלהבים ובמיתר. הם המנהלים את מוסדות החינוך התרבות וקובעים את איכות חיי התושבים.
אינני משוכנעת שהמצב מתאפיין בחלוקה עדתית וה" דיבור, הקולוניאליסטי," השאוב ממקום אחר , מארץ אחרת ( חוץ מאשר כשהדבר נוגע לאוכלוסיה הערבית) מסווה את ההתנערות של אלו, מבין יוצאי באר שבע וערי הפריפריה , שהצליחו כלכלית מאלו שהצליחו פחות. זאת אחת הטרגדיות. זה דבר שבו התנסיתי כבר, כילדה, בבית שמש
גם היום צילמתי את הריפוד הקרוע באוטובוס( בסלולרי). אולי דבריך ידחפו אותי להעלות את התמונות לאינטרנט.
אגב, ראוי היה שהאוניברסיטה שדאגה לרכבת שתאפשר לבאים בשעריה שלא לדרוך על אדמת באר שבע , תדאג לאיכות הקוים שבהם נוסעים הסטודנטים הגרים בעיר.
ההערה בעניין בליל השפות מעניינת. אני כל כך רגילה לזה שלא נתתי על כך את דעתי.
והפחד מפיגועים , האם שינה את דעתך על המחסומים?
כל טוב
שולמית
שלום איריס
נוף הדרום מרהיב ביופיו. כאן כל עץ חשוב, כל שיח וגווני החול והמישורים מרגשים.
אגב, בנגב , באביב , הכל פורח.
כל אוב
שולמית
חשבתי יותר על השמש הקופחת כאשר מחכים לתחבורה, אבל גם לדרום יש חן. גרתי בב"ש שנה, שילמתי את חובי לדרום, ואני זוכרת את האזור באהבה רבה, פחות מזה את הממסד שם
מאחר שאני גרה ביפו כל הזמן, אני רגילה להבדלים בין הכלכלה היהודית לזו של הערבים, ומעדיפה את האחרונה. נכון שיש לזה מחיר, כמו שציינו פה לעיל, בתחום הבטיחות וגם איכות הרכב, ורמות הרעש בתוך הרכב, אבל כאשר הפרוטה חסרה,עדיף שיש אפשרות לנסוע גם אם לא בתנאי דה לוקס. הבטיחות לא ניראתה לי בעייתית כמו שנכתב כאן, הנהגים רגועים ואמינים יותר דוקא (מה ששונה מאד במגזר הפרטי, כלומר הנהגים הפרטיים, יש יותר תאונות – כך אומרים – בקרב ערבים). תעריף פרוגרסיבי קיים גם במערך ההסעות, כאשר מתחשבים במי שיש לו פחות, באופן אוטומטי ובלי צורך להתרפס ולהתחנן. אפשר כניראה להתפרנס גם בלי לעשוק את מי שאין לו.
נשים חד הוריות ביפו לא היו יכולות להסתדר בלי העזרה בהסעה במחיר כמעט סמלי. כניראה תחושת הקהילתיות הקיימת בקרב מיעוטים באשר הם, יוצרת מערך טבעי של עזרה לזולת. אולי לא יצא לך לקטר כאשר התבקשת לשלם במונית, אבל אם תעשי את זה כאשר את נוסעת פעם, יתכן שתראי ש"מורידים לך מהמחיר" די בקלות, במוניות ערביות, אם המצוקה משכנעת. (אצלך זה יהיה קשה…אולי תקחי איתך שני ילדים של חברה ותנסי). כך למשל כמעט אף פעם לא מבקשים ממני לשלם על הבן שלי, למרות שהוא מעל גיל התשלום, ואילו במונית או מיניבוס "יהודי" אף פעם לא יוותרו. וכך הלאה.
הופרטה וכעת היא מתבססת על חברה, שלפי מה שמתפרסם אודותיה בעתונים, מתמחה בניצול העובדים