מדור חדש: שירי(ם על) הומלסים
המשורר והקבצן/ההומלס הם אחים לגורל. ההבדל ביניהם הוא רק הבדל של עיתוי: המשורר הוא עדיין לא, וההומלס הוא כבר. הוא הצד הגלוי, והמשורר הוא הצד הסמוי. שניהם יודעים שאין בית, והרעב הוא נצחי. שניהם משקפים זה את זה במראות מטפוריות. שניהם נמצאים מאחורי המובן, ומעבר לייאוש ולאושר.
המשורר והקבצן שניהם גורמים פליליים בחברה שתו התקן שלה הוא כוח הקנייה. אם אתה לא יצרן – חמור מכך – אם אין לך אפשרות לרכוש, זה לא שאתה אומלל: לא, אתה פשוט לא בסדר. אתה מופרע ופורע. אתה בחוץ.
המשורר והקבצן שניהם אשמים בחטא החמור מכל בחברה שהאידאל שלה נשען עדיין על מוסר פרוטסטנטי של ניצול יעיל של הזמן: הם לא משתמשים בזמן, הם יושבים לידו. מתבוננים בו. הם משאירים אותו שלם.
ודאי, ההומלס הוא לא תמיד קבצן, ולהפך. לא כל אלה החיים בחוץ מושיטים כף יד ריקה, לא כולם מנגנים, או מוכרים כפתורים וחרוזים. יש כאלה ששוכבים על ספסל ומפנים את אחוריהם לעולם. המשוררים, למען האמת, דומים יותר לקבצנים.
אני מתחילה לאסוף שירי משוררים על הומלסים, קבצנים ושאר נוודים, ולכבוד העניין פתחתי כאן קטגוריה חדשה. יש רבים ומשובחים, מסתבר, ומעניין לראות אם מדובר בתופעה תלאביבית חדשה יחסית. מן הסתם זוהי תימה משוררית עתיקת יומין, שזוכה לעדנה לאחרונה במקומותינו, מתוקף הנסיבות הלא מלבבות, בנדל"ן התלאביבי ובכלל.
לפני שאציב כאן שירים שלמים, נפתח בציטוט קטן, לרגל הערב שיתקיים בבית ביאליק על שירת זלדה (חמישי 29.11), מתוך שירה "הקבצן הקיטע (ב)":
הַקַּבְּצָן הַקִּטֵעַ
(שֶׁשּׁוֹכֵב בַּצַּד הַמְטֹרָף שֶׁל הַדְּבָרִים)
לֹא יוֹסִיף לְהִשָׁעֵן
עַל הַשֶּׁמֶשׁ,
קָנֵה רָצוּץ, הַזְּרִיחוֹת.
לֹא יוֹסִיף לְהִשָׁעֵן עַל
יָפְיוׁשֶׁל עָלֶה,
קָנֵה רָצוּץ, הָאָבִיב. […]
בקרוב מאוד שני שירים מצוינים על הומלסים, שהופיעו לאחרונה. אתם מאוד מוזמנים לצרף כאן עוד הפניות. תודה!
Talila 
מעניין אותי לראות שיר שלך באיטלקית.
ראיתי שתורגמת!
זה בטח נפלא.
פולנית זה מאד
TURN OFF
נהדר
אני אשאל אם אפשר להציב את התרגומים באינטרנט ולתת קישור…
והערתי לעצמי שכתבתי הכל בלשון זכר (המשורר, הקבצן, אתה.. וכו'). ואז שמתי לב שהשירים שאני מתכוונת להציב בקרוב במדור הזה, כולם שירי משוררות – על הומלסים (גברים). מעניין.
לצערי אני מאוד רחוקה מהספרייה שלי אז מראי המקום לא יהיו מדוייקים, אבל לדעתי הם מספיקים:
1. לאבות ישורון, במחזור השירים 'שלושים עמוד', יש שני שירים שעשויים לעניין אותך. האחד מתחיל כך 'רואים פושט יד לא צמחו לו רגלים/ בידיים ילך ביום חמות' (נגמר בתיאור איזה שמן מדיזנגוף שתופס ספסל שלם ושטוען בפני אִיוֹב שהוא, איוב, לפחות לא היה שמן). שיר נהדר. השני הוא השיר שמגיע אחריו ואני לא זוכרת ממנו כלום. שני השירים נמצאים בתחילת המחזור ונדמה לי שהם בכרך הראשון של 'כל שיריו' (האדום). אולי בשני.
2. לאריה סיון, ב'דייר לא מוגן', יש שיר יפהיפה שמשווה את המשורר המארגן את מילותיו לאדם שמסתובב בחצר אחורית של מסעדה, אוסף שם שאריות מזון, מרכיב מהן מנה ואומר לעצמו, "זה טוב". לא זוכרת את שם השיר, אבל הוא בעמוד ימני, איפשהו בסוף הקובץ. חוץ ממנו, שיר הנושא של הספר גם עשוי להתאים.
3. את ט.כרמי אני מחזיקה איתי בדירה אז אני אביא כאן איזהשיר במלואו ואם עברתי על חוק כלשהו, תמחקי אותו. השיר יושב פיקס על מילות הפתיחה שלך, והוא הדבר הראשון שקפץ לי לראש.
"הזקנה מדדה ברחוב התלול,
עלה ודדה, פזל וגמגם.
בלילה, כשאני נוסע לעברה,
היא נצלבת על הכביש.
לבי מתלהם, רגלי בולמת,
מסמרי-הזהב מכים בסנור.
וכך, מוקעים במורד הרחוב:
עיניים מתפזלות, בשר מסתמר —
היא בכלל לא יודעת שאני
רואה אותה גם לאור יום."
4. חוץ מאלו, לדעתי גם 'שיכון' של אבידן עשוי להתאים, 'הארחה' של אבות ישורון, שירים מ'העיר' (או 'עיר'?) של יהודה עמיחי, ועולה על דעתי גם איזה שיר של ויזלטיר, משהו עם אולמרט שישוב בירושלים בין שני מוכי גורל, זכור לי מאוד במעורפל. את שיר הנודד (ככה?) של לאור אני בטח לא צריכה להזכיר לך. בכל מקרה אני עוצרת כאן בהנחה שרק שירה עברית מעניינת אותך.
5. הייתי שולחת לך גם שיר אבל התייאשתי ממך.
6. בהצלחהוסחתיין על האטלקית. שפה יפה.
. אם בא לך להכניס קצת מוסיקה תשקלי את 'בן בלי בית' של אבנר גדסי, זה יכול להיות מרענן.
לפעמים גם אני מתייאשת מעצמי, הבעייה שאני יודעת מי אני ולא יכולה להתחבא בשם בדוי או בלי שם מפני העיניים המאוכזבות והמתייאשות שלי.
לשרון אס יש שיר נפלא על קבצנית (אישה!!) ברכבת, בספר נתיני השמש
האמת היא שהפסדתי לעצמי. בכל מקרה זה ייפסק.
(השיר של שרון אס באמת נפלא אבל מיואש/ת אחר/ת הפנה אליו. אלא אם כן באמת ירדתי מהפסים…)
אנונימיים/ות שכמותכם/ן!
אני אלך לחפש את השירים האלה
ואם בא לכם/ן להיחשף שאוכל להודות באופן אישי אפשר לכתוב לי אימייל.
השיר של שרון אס צמרר אותי כשהקריאה אותו בכנס שנכחתי בו לפני כמה שנים. כתבת כאן שכל השירים שמצאת סיפרו קבצנים גברים. אז נזכרתי בשיר הזה, על שתי נשים, ברכבת תחתית, אחת קבצנית והשניה נוסעת. והשניה, הכותבת, עורכת עם עצמה דיאלוג ארוך ומפותל, שיביא אותה, בסופו של רגע, לקפוץ את ידה.