אילן ברקוביץ', ה"משורר בשטח" מטעם עצמו, סוף סוף עושה לנו סדר בבלגן, מארגן לעצמו תווית של משורר צעיר ובועט (וצריך למהר, כי לפי החלוקה של ברקוביץ' כל שנה, בערך, מתחלף כאן דור. הוצאת ספר לפני שנתיים? יש חשש שכבר דבק בך יותר משמץ של בורגנות מעופשת), ועל הדרך – למה לא – מחמיא למי שצריך בממסד הספרותי כדי להסתדר בחיים. כי בינינו, הזמן דוחק.
הכללות בשירה הן דבר מסוכן. מובן שמשמח לקרוא על שירה, ואם כבר מישהו טורח ומנסח גם כמה תובנות היסטוריות ופרשניות, ולא רק שיפוטיות, ראוי שינסה להגדיר, למפות, לאפיין מוטיבים ותהליכים ולא להסתפק בסופרלטיבים לא מנומקים או בהתפעמות אילמת, שלכל היותר יודעת להצביע באצבע רועדת על שורות שיר מרגשות, אך לא מסוגלת לומר שום דבר משמעותי עליהן. אבל גם כשמדי פעם מתפרסמת מעל הבמה המכובדת (?) של "תרבות וספרות" רשימה שמבקשת לומר משהו כללי על "מצב השירה" בעשורים האחרונים ועל היחס בין השירה לקהילת הקוראים בארץ, אי אפשר רק למחוא לה כפיים על עצם קיומה. מותר לדרוש מהכותב, וגם מהעורך*, קצת יותר רצינות. או לפחות קצת פחות זלזול בקוראים.
הכללות חפוזות הן דבר מסוכן בין השאר משום שלעתים קרובות הכוח של אמירה שירית הוא דווקא באיכות הפרדוכסלית, האוקסימורונית שלה. השירה העזה ביותר (בעיני, כמובן) היא שירה שמגלה משהו, מאייכת משהו, דרך היפוכו, דרך המהות המנוגדת לו לכאורה. כך זה בשירה וכך אולי זה גם בחיים עצמם, כשלעתים קרובות מתברר שהתופעות הגלויות לעין חבות את כוחן למהות הפוכה (ובדרך-כלל מוכחשת) המקננת בפנימיותן. כאשר שולים בחופזה מתוך קורפוס שירי פרטים מסוימים והופכים אותם לחזות הכל, יש בזה סכנה של השטחה ואף של החמצה מוחלטת של האמירה השירית. וכאשר שולים ביומרנות, או שמא בעצלות מחשבתית, כמה פרטים ומסמנים בעזרתם מאפיינים דוריים שלמים נוצרות הכללות מופרכות. ואז אנחנו מקבלים שירה "דומסטית" מול שירה "פורצנית" (? השד יודע מה זה). כמה חירשות יש כאן לשורות אוקסימורוניות, עמוסות אירוניה, של יעל גלוברמן, טל ניצן, ליאת קפלן ואפילו אגי משעול – שכנראה הגיעה ל"תקרת הזכוכית" שלה – חירשות שמאפשרת לברקוביץ' לקרוא אותן ללא קושי כ"דומסטיות" למהדרין. אבל אולי במקום לתת דוגמאות מפורטות מהשירים עצמם, הזמינים לכל דיכפין, אולי יהיה פורה יותר לתהות מה עומד מאחורי החלוקות וההכללות שברשימת ה"אין" וה"אאוט" ש"משורר השטח" משדר אלינו.
ראשית, כפי שמיהרו המגיבים באתר "הארץ" להבחין, הרשימה של ברקוביץ' היא רשימה "לבנה" לחלוטין – אף משורר מזרחי לא כלול בה, לשבט או לחסד. אני אמנם לא חסידה של פוליטיקה מהותנית, המתרכזת בגופו ומוצאו של הכותב, אבל קשה להתחמק מההרגשה שבמבטו של ברקוביץ’ יש כתמים עיוורים, כתמים גזעניים. עובדה: הרבה מהמשוררים הטובים שפועלים בשנים האחרונות ולא מוזכרים אצל ברקוביץ' הם ממוצא מזרחי. קל יותר לאין ערוך ליצור קטגוריות רעועות, להמליך נסיכים-לשעה ולשמש כשוטר התנועה של כל החגיגה הזאת כשמראש יש משוררים רבים שלא יעברו את הסלקציה… אבל נשים בצד לרגע את כל הפנקסנות (הפרובינציאלית להדהים) הזאת וננסה לבודד את הטענה הפואטית של ברקוביץ': הוא טוען, אם הבנתי נכון, שהשירה של "הדור הקודם" היא שירה "שבעה" ו"נהנתנית", שירה שבה הדובר עסוק בעצמו ובתחום המצומצם של הבית, וחרד מכל מגע עם החוץ. השירה של "הדור הצעיר", לעומת זאת, היא שירה שזנחה את ה'אני' ואת תסביכיו לטובת מגע ישיר עם החוץ, וגם – בעת ובעונה אחת! – מבטאת בעוז, בפאתוס סוחף ובלי למצמץ את שאיפותיה ויומרותיה האמנותיות (האלטרואיסטיות והקולקטיביות, כמובן).
אבל איך קובעים מי "צעיר" ולא-שבע, כלומר מגניב? האם זה עניין של גיל? תמאטיקה? פואטיקה? ומה יעשה ברקוביץ' עם משוררות מצוינות כמו צביה ליטבסקי, אורית מיטל, נטעלי בראון, שירה סתיו? באיזו קטגוריה ישבץ כל אחת מהן? כולן פועלות בשנים האחרונות, ונדמה לי שקשה יהיה למצוא מאפיינים משותפים – גם בינן לבין עצמן וגם בהשוואה למשוררים "צעירים" שברקוביץ' מסמן עליהם וי של כשרות. שלא לדבר על שירתה המצוינת תמיד של נורית זרחי, שאי אפשר להכניס אותה לשום סד פואטי או דורי. ברקוביץ' בוודאי יודע שאפשר להיות משורר "צעיר", כלומר מתחיל, בגילאים שונים. אפשר לפרסם את הספר הראשון בגיל 24, כמו מאיה קופרמן, או בגיל 34, כמו יצחק לאור כשפרסם את "נסיעה" (1982). ואולי לא במקרה הוא נמנע מלהזכיר את לאור, שלפי החלוקות של ברקוביץ' הוא לא סתם בן "הדור הקודם" אלא בן שחר ימי ההיסטוריה, יוצר חזק ומשפיע זה כמה עשורים, שבשירתו יש הרבה מאוד בית, וחרדות, ודאגות פרנסה ("בורגניות"?), והורות, ודיאלוג – מנוכר ומעורב, חומל או אכזרי – עם הזולת החיצוני והפנימי, זה שבבית וזה שמחוצה לו ומעבר לגדר. לאור יקלקל לברקוביץ' את החלוקה שלו, ומעבר לזה, ברקוביץ' לא גומל רעה תחת טובה, להפך: הוא מקפיד ברשימותיו בעקביות לציין לשבח את כל מי שהיטיב עמו או שבכוחו לפתוח לו דלתות להבא. מה שבטוח בטוח.
אבל למען האמת קשה לי לחשוב על משורר אחד שמציית למאפיינים הדיכוטומיים שברקוביץ' משרטט. אז מהי בעצם החלוקה שהוא מציע כאן? האם מדובר פה באמת בשני דורות, אחד נהנתני/מפוחד, נרקיסיסטי/מאנייריסטי, מסוגנן יתר על המידה וחרד מכל ניתור רגשני מעל הפופיק, והאחר – נועז, סקרן, קרנבלי והולך-בגדולות? אולי הקו המפריד מוצב בעצם אי שם בין הספר הראשון לשלישי? בין משוררים רעבים להכרה שזה עתה פרצו לתודעה הציבורית (במקרה הטוב, כלומר, יש רבים אחרים שברקוביץ' לא מזכיר פשוט מפני שהם חיים וכותבים – מבחירה או מכורח – מחוץ לנישות ולקליקות ולערבי השירה) ובין אלה שהרזומה שלהם מכיל כבר כמה פרסים ופרסומים, גם אם הם עדיין ולגמרי "צעירים" ובועטים? ומה שחשוב יותר: האם ההפרדות האלה משרתות איזה תובנה היסטורית או פואטית, מעבר להכרה – המשמחת – שאנחנו בעיצומו של רנסאנס פואטי מבורך?
אבל אם לחזור לעניין העליהום על השירה ה"דומסטית" וה"בורגנית": קל יהיה להביא דוגמאות משירים חברתיים חמים ונוקבים וחריפים של יעל גלוברמן או טל ניצן, שנאשמו בחטא ה"דומסטיות", אבל אולי חשוב יותר להזכיר שאחד השירים הפוליטיים הידועים ביותר של השנים האחרונות – "עץ הזית 2002" – שיר שתלוי בהרבה מאוד בתים והוקרא אינספור פעמים בהפגנות ובאירועים פוליטיים, הוא דווקא שיר של אגי משעול, הכוהנת של השירה הבורגנית הנהנתנית אליבא דברקוביץ'. אין בזה כדי לטשטש את גרעין האמת שבכמה מהטענות של הביקורת כלפי שירים אחרים של משעול, כמו שיר השהידה שמוזכר אצל ברקוביץ', אבל "עץ הזית" תוקף בדיוק את תרבות הנהנתנות האסקפיסטית של השנים האחרונות, ששקעה בבולמוס של צריכה אטומה וקהת חושים. איש לא ניסח את רגש הבושה הקולקטיבי בדיוק ובחדות כמו אגי משעול בשיר הזה. אולי משום שהיא מכירה את זה מקרוב? אולי. כל אחד משקף בצורה הביקורתית והחריפה ביותר את מה שהוא מכיר מבשרו. ולכן השירה והתרבות הישראלית זקוקה כל כך לקולות רבים ושונים זה מזה.
יש משהו בנטייה הרווחת לעשות רשימות ולחלק ציונים שמעלה באפי את ריח הדם מזירת הגלדיאטורים, את קרקס ההתכתשות עד מוות לעיני הקהל המשולהב בזירות ההישרדות למיניהן, מ"כוכב נולד" ועד תחרות רובינשטיין, מה שנהיה ממנה. כולנו קורבנותיה של האופנה הזאת של השחתת הטעם, הדהירה המואצת אל הברבריות, ההתבהמות הכללית מרצון, חדוות השקיעה של ימי פומפי העליזים. לשירה אין צורך ברשימות ציונים, אין לה צורך ברייטינג. המצב הנוכחי של השירה בארץ הוא הכל חוץ משממה. להפך: בשנים האחרונות אנחנו עדים למאמצים אדירים של הממסד התרבותי להחדיר את השירה העברית ללב תרבות הרייטינג הישראלית. ובמקביל ובה בעת יש כאן לאחרונה תסיסה ערה של יצירה חדשה, והיא זוכה פעמים רבות, בניגוד למה שברקוביץ' כותב בתחילת דבריו, לתמיכה ולעידוד מקיר לקיר. בדבר אחד ברקוביץ' צודק, ושווה לחזור על זה: השירה מבעבעת מכל עבר, נוזלת מכל החרכים, פורצת מכל הפינות ובכל ערוצי המדיה. אחרי כמה שנים שבהן הוצפנו בבליל מוטרף של טקסטים, של אירועי שירה תחת כל עץ רענן, של "כתב-עת לכל כותב", אפשר להתחיל לזהות שמבעד למלל העודף וכל הרעש והצלצולים צמחו כאן כמה קולות שיריים מובהקים ומצוינים. והשאלה היחידה שצריך בעצם לשאול אחרי כל רשימה כזאת של ברקוביץ', היא מה לזה ולשירה.
* ואגב, טעות הקולמוס הקטנה שנשארה בשמו של קון (שברשימה נקרא "קובן") אינה כמובן מעניינת או חשובה כשלעצמה. היא רק מעידה כאלף עדים שאף עורך – כלומר עורך "שאכפת לו" ומבין משהו ב"תרבות וספרות" – לא טרח לעבור על הטקסט הזה בטרם אושר לפרסום.
ושני לינקים רלבנטיים:
מה שלומך?
באה היום ליום האדמה?
ויש ביצוע שלו גם בפלמית:
http://moodpoint.com/lyrics/brel_jacques/de_burgerij.html
שם אין את JOJO
שם
KLAAS
מדבר על
DANTE
וכותבים מפעימים (בעיקר כותבות, נדמה לי)ושכל הצורך הזה לדרג ולקטלג, נודף רייטינגיות וחנופה לא נעימות.
באשר להערה הקטנה על היעדר ההגהה ב"הארץ", נדמה לי שכבר מזמן אין שם עורכים שאכפת להם באמת מהטקסטים, ואולי גם קוראים כאלה אין רבים.
"משורר נולד" – איך עוד לא עשו פה? גם זה יגיע.
האין זה בורגני ליצור רשימות של נאה ויאה ומה ראוי ורצוי.
חוץ מזה, לולא הבורגנים לא היו קוראים ל'הארץ' וגם חנויות הספרים יפשטו את הרגל.
שבת שלום
שולמית.
יש פה כבר "פוליטיקאי נולד"וזה הרבה יותר חמור… אולי סוקרטס לא טעה לגמרי…
(וכן, הפעם זו גם ציניות, אבל מהולה בייאוש עמוק)
נקודה קולעת.. תודה!
הבעיה הגדולה היא ההכללות. אי אפשר למדרג ולשדרג משוררים כעדר, ומבחינה זו אמרת נכון
ויש גם את עניין הטעם, הריח וההטוויה, אבל נדיר לקרוא כתב יד אישי, לצערנו.
בעיני אין טעם להשוואה של אגי משעול לדליה רביקוביץ, שום קשר אין, אגי משעול לא מגיעה לקרסוליה.
וגם את צודקת שבשל כתב עת לכל כותב אבד הקשר האותנטי והיד שעל הדופק ליוצאים מן הכלל, כך שכתיבתם(ן) של מרבית הכותבים(ות) זהה כמעט מבחינת הסגנון הטכני של הכתיבה, ולא פעם גם בתוכן.
מר ברקוביץ הוא הדוגמה הקלאסית לאתון שמצאה את המלוכה.
בני ציפר, שכבר שנים רבות דעתו חלושה, היה ביום רע ו/או מרושע במיוחד כששהפקיד את המדור בידי משורר בינוני ומטה.
ינערו השניים ושיירת השירה תעבור.
וכמובן, אני מסכימה איתך מאוד.
אני לא אוהבת הכללות של דורות ספרותיים, הכללולת שתמיד מצליחות לעשות עוול למישהו בנסיון הקיטלוג המלאכותי, וזה תקף בעיקר כשחלוקה מלאכותית כזו מתבצעת, או מנסה להתבצע, בזמן אמת, תוך כדי כתיבה.
ספרות בכלל ושירה בפרט, היא מדיום מאוד פרטי. מובן שיש קליקות ספרותיות, וזרמים ואופנות וסגנונות, אבל הרבה יותר חזקה ומשמעותית, לטעמי, הנוכחות של שיר טוב (או לא) שעומד בפני עצמו ונמדד לפי מה שהוא מצליח לעורר בקוראיו- רגש, חשיבה, משהו,כשיר, כיצירה אישית או פוליטית או לא חשוב מה, אבל כיצירה, לא כחלק משום טרנד או זרם.
כתבת יפה
מנחם פרי מנסה לקבוע קריטריונים להערכה ולבסוף מודה שיש בזה מן המעגליות
http://ketem.plonit.net/node/3
ואף אני מסכימה עם כל מילה וגם רוצה להוסיף שבניגוד למצב המשמים למדי בשדה הפרוזה הישראלית החדשה והגם לא כל כך חדשה, השירה עולה כאן כפורחת עם הרבה נסיונות והרבה הקשבה והרבה פחות פוזה על כלום (כמו שיש אצל אחותה הגדולה הפרוזה כאמור)
לצערנו מי שמדבר על פריחה בשדות השירה, לא קלט שמרחוק זה נראה הרבה, אבל מקרוב מי שמסתכל טוב טוב רואה שהמדובר אמנם בפריחה אבל לרוב של יבלית.
לקריאה ובטח לא להתייחסות, בדרך כלל.
בבלוג של רועי צ'יקי ארד נאמר שהמאמר של ברקוביץ' הוא בכלל פארודיה מבריקה. נו מילא.
הדברים שאת כותבת נשמעים לי נכונים, אבל אני לא כל-כך מבין למה חשוב לכתוב אותם. כמובן, זה הבלוג שלך ותכתבי על מה שבא לך, אבל הייתי שמח לו היית כותבת על אחד המשוררים הפחות מוכרים שהזכרת כאן.
אני חושב שיש מקום לכתיבה על שירה, שלא תהיה מיועדת דווקא למעגל המיידי של משוררים ואנשי תרבות אלא גם לציבור רחב יותר. לא תחפש להגדיר דורות ומהפכות וכו' אלא פשוט לקרב אנשים לשירה ושירה לאנשים.
דווקא במוסף הספרות השולי של ידיעות היה השבוע משהו מעניין – רשימה (לא זוכר של מי) על אהרון שבתאי. כמו רבים זלזלתי בשירת אהרון שבתאי, שכנראה נחשפתי רק למירעה. המאמר, הקצר מדי, הסביר את שירת שבתאי והיחס אליה, הדגים את יכולתו של שבתאי בשיר מעניין, ובהחלט גרם לי לחשוב שוב.
(סליחה על האריכות והקשר הקלוש לפוסט עצמו).
אני מסכימה איתך לגמרי.
תודה על התגובה
[כתבתי עוד ובאריכות אבל זה לא נשמר משום מה]
מי כתב על שבתאי, אתה זוכר?
המוספים לספרות של ידיעות ומעריב דווקא ממש טובים בדרך כלל – זה פשוט הנגישות האינטרנטית של הארץ, וההרגל, שגורמים לי ולאחרים להמשיך להתגודד סביבו, במינונים משתנים של סקרנות, תיעוב וציפייה.
צ'יקי ארד הגבר בטח מצפה שברקוביץ יכתוב עליו, אז הוא מתחנף אליו,חחחחחחחה, אם יכתוב על ארד זה יהיה באמת פארודיה .
המוסף של מעריב בדרך כלל טוב. את זה של ידיעות לא יוצא לי הרבה לקרוא וכשיוצא, לרוב אין בו יותר מדי עניין. המתכונת של מאמרים קצרים מאד אולי טובה לנגישות לקהל רחב ששיבחתי קודם, אבל היא מגבילה מאד את הדיון. המאמר שהזכרתי קודם כולל טור אחד בעיתון, בערך שליש מרוחב העמוד, וכל הדיון בשיר (הדוגמה היחידה) מצטמצם לשלוש פסקאות. אישית הייתי שמח לעוד.
נראה שנושא ביקורת הספרות והשירה, שעסקה בו פעם העתונות הכתובה, יעבור באמת לרשת, לבלוגים ולאתרים מרכזיים יותר.
שלום טלי
קראתי את המאמר של ברקוביץ ולמען האמת " הוא עשה לי משהו". לא אהבתי את הקיטלוג ואת המנהג להמעיט בערכו של א' כדי לשבח את ב". אינני יכולה לההתווכח עם טיעוניו כי איני מתמצאת בכל הטקסטים המוזכרים.
משהו בקריאה גרם לי להרגיש מרוצה .
בסדנאות של אורי ברנשטיין וגם של רפי וויכרט טענתי שהאיפוק, הריסון, הסגנון שוחק ומנוון את השפה , כוונתי לשפת הרגש.
הרגשתי שההולכה להקטנה של ההבעה הביאה לצמצום, לדלדול החוויה.
נראה לי שאיני מיטיבה להבהיר את דברי שכנראה גם לא נהירים לי אל עולים ב" בתפזורת"
תודה לך שהעלית את הענין .
כל טוב
שולמית
אני מסכים איתך לחלוטין. הכללות בשירה (ובכלל)
הן דבר מסוכן. הרבה יותר קל לקטלג לכאן ולכאן מאשר להגיע לעומקם של דברים. אגב, קראתי את המאמרון של הירש על שבתאי ולמרות שהיו לו טיעונים טובים לשירתו הבוטה של שבתאי – זה לא שיכנע אותי כל כך. יש לו שירים נהדרים לדעתי ואף השיר 'אשתי' אשר הופיע מתוך ספרו האחרון הוא שיר טוב אך עדיין יש הרגשה שהבוטות לעיתים מונחת שם ללא סיבה שתצדיק אותה, אפשר לומר שהיא מניפולציה שירית בערך כמו המטאפורות של רוני סומק.
שבוע טוב,
גל
רציתי "לחזור" לאתר עם משהו אחר, אבל תמיד זה ככה – עצבים מוציאים מאיתנו תגובה יותר מהר… (זאת גם המשך התשובה לדודי. מה שכתבתי לך קודם ונמחק היה שאני עובדת על דברים מהסוג שכתבת, שגם בעיני הם לאין ערוך יותר חשובים, אבל הרבה יותר קשה לייצר אותם, במיוחד בפורמט היחסית קצר לעיתון. בד"כ מפרסמים את זה בסופו של דבר כמאמר בכתב עת או פרסום אקדמאי שקשור לנושא ואז הוא לא מגיע לקהל הרחב, וחבל)
שולמית, האיפוק והריסון אכן בעייתי לשירה, כך גם ההשתלחות הבלתי מובחנת, ושני אלה לא קשורים להכללות הדוריות או התקופתיות שא"ב ניסה לתת ברשימה שלו, בטח שלא לפי פרקי זמן של שנים ספורות בין דור לדור…
האיפוק והריסון נובעים מגישה מיושנת של משוררי דור הביניים, ואין טעם להביא דוגמאות כי כל מי שיצביעו עליו בחזקת חשוד כזה לא יסכים לתאוריה, אבל הם חששו מדור משוררים חדש פחות מעונב ופחות בורגני, ולכן בסדנאות שירה כמו במקומות אחרים, כמו במאמרים בהארץ למשל, דאגו לפמפם את הנקיון והצמצום כשהם לא מתכוונים לצמצם רק את החלק הצורני של השיר אלא גם לייבש פורמלית את המוח.
ורק על התאוריה הזאת ראוי מאוד לעשות מחקר שלם
להביא ציטוטים של משוררי דור הביניים, ולדאוג להראות בכמה יוהרה והתנשאות היא מנת חלקם, חושב עד עצם היום הזה.
אז אולי האילן ברקוביץ לא הסביר את זה ככה, אבל זו התאוריה הנכונה.
אני לא מכיר אותך יונית, אבל את מוזמנת באשר את לכתוב מאמר למעין 5 בגנות הנקיון והצמצום, כי הסטריליזציה הכפולה של השירה היא באמת הנקודה.
עלית כאן על משהו מאוד נכון
אתה מוזמן לקחת את התאוריה שלי ולהפיק ממנה מטעמים, תודה על הזמנתך אבל אין לי עניין להזדהות. מבחינתי זו התאוריה הנכונה, יש לי גם אישית יותר ממה לומר על משוררים מבוגרים מסויימים שהועידו את הדור הצעיר לביקורת נוקבת ולתחושה של "אין לנו מה לומר", כי ככה זה עם הדור הקודם, הם יודעים הכל הכי טוב.
איך שלא יהיה, הנקיון והסטריליות אומצו גם על ידי משוררים די רבים מהדור הצעיר, אבל הם עושים את זה מבלי להיות מודעים, וכסוג של שטיפת מוח כי ככה הם למדו, והם עושים את זה כי ככה זה יותר עושה רושם. או נראה נכון .
טלי בכלל עשתה פה דבר נכון כשהיא פתחה את הנושא הזה ונקודות קרובות אליו לדיון, והדיון חשוב מאוד, וטלי נחמדה, מקסימה, ויודעת לתת לאנשים להתבטא.
לכן, קודם כל כל הכבוד לה!
שלום טלילה
אריזת אנשים בחבילות דוריות או מכל סוג מוציאה גם אותי מן הכלים .
כל טוהב
שולמית
אבי המנוח נהג לומר שכשמישהו נעמד בכיכר העיר ומנפנף בידיים וצורח,זה בדרך כלל משום שהוא מבקש לנסות להסוות טיפשות או פחד, ולרוב את שניהם. במקרה של ה'מאמר' של העילוי ברקוביץ' הייתי אומרת שאפשר לצרף לרשימה גם חוסר כישרון, ואין דבר מעייף ומעליב ופתטי יותר מבינוניות שמבקשת להסוות עצמה בידענות ובתעוזה.
מעבר לכך, אני חייבת לומר שאף שאני רחוקה מלהיות מאור הגולה או גאון גדול, בכל זאת הצלחתי בעמל אפי לרכוש השכלה מסוימת ומיומנויות קריאה. סיימתי בהצטיינות יתרה את החוג לפילוסופיה, ואף המשכתי לשקוד על משנתם של כמה פילוסופים והוגי דעות, מה שאמור היה להכשיר אותי להיות מסוגלת להתמודד עם מאמר קצר בעיתון, לפחות אם אקרא אותו לאט ובקול רם וכמה פעמים. אף על פי כן לא הצלחתי להתחקות אחר מהלך הטיעון הלוגי של אדון ברקוביץ', פשוט כנראה משום שהוא מכיל יותר מדי סתירות פנימיות.
והרי כמה דוגמאות:
1. כמה מבוכות תיאורטיות שכל נער ונערה בגיל ההתבגרות עם מחשב בבית היו נמנעים מהן:
א. הניסיון ה'נועז' וה'חדשני' להשתמש בטיעוניו של 'קובן' (שהוא כנראה סופר הצללים של קון), הוא יותר משעשע ממעורר זעם, פשוט משום שהשימוש של ברקוביץ' ב"מבנה של מהפכות מדעיות" לצורך טיעוניו ה'ספרותיים' הוא לכל היותר מביך, שלא לומר, עושה ניימדרופינג לא מבוסס וחוטא למקור לצורך מופע זיקוקי הדינור שלו. אבל אפילו אם לא ניגרר כאן לוויכוח על הרלוונטיות של קון לדיון, הרי שכדאי להיזכר שגם אם רצה המשורר להלך בגדולות, הרי שאם בסך הכל על חילופי נורמות פואטיות בא לספר לנו, עומדות לרשותו כמה וכמה תיאוריות מודרניות העוסקות בעניין הזה בדיוק (למן הדיונים הפורמליסטיים בנושא והלאה משם עד ימינו), והן אפילו מיושמות תדיר ביחס לשדה הספרות העברית, ואפילו על חילופי החבטות בין אלתרמן וזך וכו', כך שאולי כדאי להפסיק להתעלל בקון-קובן המסכן, לפחות לעת עתה.
ב. למיטב זיכרוני יצא זך בשצף קצף דווקא כנגד המנייריזם. המהלך שלו היה אמור לנסות לרסן אותו ככל הניתן, ואם הביע חששות ביחס לתופעות הלוואי האפשריות, הרי שמנייריזם צלילי ותוכני לא ממש היו המרכזיות שבהן.
ג. התיאוריה החביבה של בלום, מעניינת ככל שתהא, אינה בדיוק ספר התקנות של משטרת המשוררים הצעירים. התיאוריה האדיפלית הזו, שנוגעת, אגב, כמובן, למשוררים גברים בלבד, ולקאנון השירי בלבד, משתמשת בווריאציה על חרדת הסירוס כדי לנסות להסביר את ההיסטוריה של השירה, לא כדי ללמדנו באופן אולטימטיבי וחד משמעי איך כותבים שירה טובה. מעבר לכך, אם במבנה של מהפכות עסקינן, כבר נכתבו מאז הופעתה של התיאוריה ההיא אי אילו כרכים המכילים ביקורת מנומקת ומושחזת ביחס לחסרונותיה ולנקודות העיוורות של התפישה הבלומיאנית.
ד. איך שירה ש'עוסקת בהקשר המקומי והלאומי' גם 'מייצרת מציאות חדשה'? האם בכך שהיא 'פורצת את גבולות הפרטי' היא הופכת את ה'אני השירי' לחייזר שגופו גוף אדם וראשו מפת ישראל? האם היא ממציאה איזו מלחמונת או שערורייה ציבורית כדי שיהיה על מה לכתוב?
2. ה'תחזיקו אותי' של החלק הראשון של הרשימה נוגע למיטב הבנתי לרצון להגן על השירה העכשווית, לפקוח את עינינו הקשישות מוכות הקטרקט ולהסביר לנו שזה לא נכון שמאז זך ורביקוביץ אין כאן שירה, זה אולי נראה ככה, אבל המשיח בן דוד ומורה הנבוכים א.ב. ישלוף מייד את קולמוס הקסמים שלו ויוכיח לנו באותות ובמופתים שיש כאן שירה נפלאה. אבל אז עובר הקורא האמיץ, שטרח ושקד בעלומיו על ספרי הלוגיקה ותורת הנאום, אל חלקה השני של הרשימה, ואז מסתבר לו שבעצם השירה הישראלית החדשה היא 'רכה מדי', 'רפוסת רוח' ו'מנייריסטית' ובעצם מהווה חלל ריק, אין קוסמי, חור שחור.
מזל שבשנות השבעים והשמונים כמה זוגות שתו יותר מדי אייריש קרים לצלילי יותר מדי שירי אבבא והיו מסטולים מכדי לזכור להשתמש בקונדום. מזל שנולדו לנו כמה משוררים צעירים כדי שיושיעו אותנו מן התוהו האובדני והריק הקיומי שאליו נקלענו ויאירו לנו את דרכנו באפלה, רצוי בעזרת הזרגים הזוהרים שלהם השלוחים קדימא ברוח קרב. אז רגע, יש שירה מאז שנות ה-70 או אין שירה? לא לגמרי הבנתי.
3. במסגרת אותן אקסיומות עלומות המנחות את כותב המאמר ואת ה'קהילה המדעית' שהוא משתייך אליה, מסתבר שמופיעה גם הנחת היסוד המובנת מאליה ששירה שמתייחסת אל 'חלל הבית', בין אם למעשה ובין אם רק לכאורה, בין אם להרף עין ובין אם במהלך השיר כולו, היא שירה רעה, לא אתית, חלשה ומפונקת, פויה של שירה שכדאי לשלוח אותה למחנה חינוך מחדש בג'וליס. ובכלל, פוליטיקה יש רק אחת, כמו שלמדנו ב'מגש הכסף', והיא פוליטיקה 'לאומית', ובעיקר, על ענייני הפרט והגוף טרם בשלה העת לדבר, אנחנו עדיין כנראה בעיצומה של המהפכה הציונית ובניין הארץ, וזוטות כאלה יש להשאיר לגויים.
4. עוד הנחת יסוד מרתקת ופורצת דרך היא זו הגורסת שהמשורר הבורגני (שבינו לבין ה'אני השירי' אין כמובן שום הבדל) הוא נטול קפריזות ותעוזות. לעומתו, המשורר הצעיר פורץ הדרך מתנסה ברגשות מורכבים, נועזים ובוגרים, שמשקפים נאמנה את המציאות המקומית ובעיקר את הביקורת העצמית, רגשות כמו אהבה מוחלטת ושנאה גמורה, ורצוי גם יומרה לשנות את העולם ולרדת על אמא ואבא.
5. כל הנאמר לעיל, עצבני ומתנגח ככל שיישמע, מתייחס לרשימתו של הוגה הדעות הנכבד א.ב. ולא לכתיבתם של המשוררים והמשוררות הצעירים באשר הם, אשר יש ביניהם כמה וכמה שאהובים עלי במיוחד, ואת זה א.ב. ומופע הראווה העיתונאי שלו לא יצליחו להרוס.
הגבתי איזה חצי שעה (אני כותבת נורא לאט), וזה לא נקלט משום מה, הכל נמחק
על רגל אחת, כתבתי שהוא ממחזר את התיזה של שירת הפנאי, אבל בחוסר כישרון בולט, ובלי שום רעיון מקורי; שההבחנות לא מחזיקות מים; שרעיון ה"מיפוי", באופן כללי, עושה לי חררה, ושעצם הדיכוטומיה בין הבית לחוץ, כלומר בין האני לחברה, היא דמיונית ושקרית.
הצעה אחרונה: את מוזמנת גם לכתוב בשם בדוי, כמו רבים במעיין. תוכלי לפתוח תיבת ג'ימייל ולשלוח לתיבת הדואר של הבלוג שלי.
ברור שכל הכבוד לטלילה, אבל התיאוריה שלך על הסטריליות מעניינת מאוד. כי היום כולם מדברים בזכות הדיוק והנקיון, בלי אירוניה של הצד הפוליטי של העניין.
שירה של משעול שהזכרת, טלי, כמו כל השירים הפוליטיים של משעול, חוטא בעיסוק בתמה פוליטית מתוך פרספקטיבה "בוגנווילית", על-פי המונחים שטבעו שחורי וישראלי.
רדיקליות איננה מתבטאת בבחירת תמת הכתיבה, אלא בהפניית המבט, בשימוש בשפה, בעמדה שננקטת כלפי העולם, בלקיחת אחריות, ברמת המודעות העצמית (שימי לב שמכל זוועות הכיבוש בחרה משעול בעץ זית בכיכר. היא איננה "רואה" את הסבל. היא רואה "ייצוגים" של סבל. "מטפורות" של סבל. גם כשהיא כותבת על שאהידית היא מגיעה בסוף השיר למסקנה שאין לה מה להגיד. כאן בדיוק נעוץ ההבדל שבין שירה שמדברת על פוליטיקה לבין שירה רדיקלית). אף שיר פוליטי של משעול אינו רדיקלי, היות שמשעול איננה בוחרת להתבונן בעולם מפרספקטיבה רדיקלית.
רבים הם הקולות המנגחים את ברקוביץ'. וברור שרבות הן העיניים הצרות (מי מבין המנגחים לא ייחל לעצמו טור קבוע במקדש השנהב של ציפר? מי מבין המנגחים שהם משוררים צעירים לא ייחל לביקורות טובות כשם שקיבל ברקוביץ' על ספר השירים שלו?).
ברקוביץ' עשה את מה שעושים חוקרי שירה במחלקות לספרות עברית בארץ ובעולם: הוא ניסה להתוות ציר כלשהו של התפתחות על פני ההיסטוריה של הספרות העברית. נכון, הוא חטא בשחזור מעוות של הבחנות לא-לו. נכון עוד, הוא הציג תיזה קלושה. נכון עוד יותר, ברקוביץ' הוא מאניפולטור מחפש-כוח לא קטן, שמנצל את הבימה שניתנה לו כדי להאדיר את שמו ולהתחנף לעסקני השירה.
ואומנם הטיעון שלו, שנשען, כאמור, על טיעוניהן של שחורי וישראלי, אינו מופרך מן היסוד. ישנם משוררים שמרבים לעסוק בעצמי, ולעומתם ישנם משוררים שמרבים לעסוק באחר. ישנם משוררים צעירים, והם שונים מהמשוררים המבוגרים מהם, אותם קראו כשהתחילו לכתוב. הבעיה נעוצה, כפי שהעידו מיטבי הטוקבקים, באופן שבו הוא מנסה להוכיח את הטיעונים המיובאים שלו.
רוב השמות שהזכיר כ"פורצניים" (איזה תואר פולצני) אינם אלא ממשיכי הקו ה"בוגונווילי". רוב הרדיקליים האמיתיים (ביניהם משוררי הכיוון מזרח, אתגר, מטעם, סדק ובראשם משוררי מעין, בימת הפורצנות לשם הפורצנות) אינם נזכרים ברשימתו הארוכה.
בקיצור, בבואך לטעון טיעונים היסטוריוגרפיים, העמד את התיזה שלך על יסודות מבוססים. אחרת, ערוותך נחשפת מהר מאוד, אפילו בפני טוקבקיסטים אנונימיים באתר "הארץ".
באשר להבדל שבין משוררי מה שקראתם "דור הביניים" לבין משוררי מה שאני קורא "שנות האלפיים".
אגיב ברוח הטיעונים של לטוביצקי:
ישנם משוררי שנות האלפיים שמביעים רגש בצורה מוחצנת, וישנם משוררים שמנקים רגש ושמפחדים להגיד משהו באופן גורף.
ישנם משוררי הביניים שצרחו רגשות וישנם משוררי שנות האלפיים שמנקים את הכתיבה (אפילו הרדיקליים שביניהם).
משורר שמציג קול נאמן אינו נמדד על פי סרגל הרדיקליות והבוגונוויליות. הוא נמדד, פשוט, על פי המשיכה או הדחייה של קורא ספציפי במקום ספציפי אל שיריו.
סדר בבלאגן?
[אגב למה כולכם אנונימיים? מה קרה?]
אני חותמת על כמה וכמה מהדברים שלך, אולי למעט השורה האחרונה עם סימן השאלה, שלא אהבתי את הנימה שלה.
רק הערה קצרה בקשר לאגי משעול – לא כולם רדיקליים או צריכים להיות רדיקליים. למה העובדה שהיא לא רדיקלית היא גנאי. אני לא אוהבת את שיר השהידה אבל "עץ הזית" הוא שיר חזק ואפקטיבי, והוא מבטא את קול מלא כלימה מלב הקונצנזוס, כמו שאומרים. זה היה פחות אפקטיבי אם זה היה בא מעמדה רדיקלית. שיר (אם הוא לירי ולא סאטירי/פארודי, נניח) צריך להיות אמין ואפקטיבי בטון שלו, לא יותר ולא פחות.
טלי, כל הכבוד.
את מאד צודקת בקשר לבעייתיות בציטוט גזרי שורות משירים בלי להסביר את המשמעות שלהם בהקשר של ה'תזה' שלו. מה גם שבחירת השורות שהוא מצטט היא מקרית לחלוטין ותלויה ביחס שלו לכותב במסגרת ה'דור' אליו הוא משתייך. דהיינו, שורה של טל ניצן יכלה, במקרה אחר, להיחשב "פורצנית" ושל מאיה קופרמן "דומסטית".
לא רציני
הנימה של סימן השאלה בסוף התגובה נובעת מתחושת ה"עליהום" שמבוצעת בברקוביץ', שנדמית לעתים כהשלכה קולקטיבית של חצים לעבר מטרה קלה מאוד.
לא אמרתי שכל השירים צריכים להיות רדיקליים, טלי.
את הבאת כדוגמא לשירה בלתי דומסטית את השיר של משעול על עץ הזית בכיכר.
ניסתי להסביר לך, עד כמה שאני מבין את מאמרן של שחורי וישראלי, מדוע למרות שירים כמו השיר על המחבלת המתאבדת ועץ הזית, משעול איננה נכללת בקבוצת הרדיקליים.
זה רק כאשר מבחינים בין רדיקליות לבין המנוגד לרדיקלי, כמובן.
לא מדובר בקריטריון אלוהי.
מדובר בתיאוריה אחת מני רבבות.
מובן שכל אחד יכול לכתוב מה שהוא רוצה. אנחנו חיים במדינה חופשית.
הנה.
ומילה אל חן: ברקוביץ' דווקא מנסה להסביר את גזרי הדוגמאות שלו. הוא לא ציטט באופן אקראי.
דווקא כאן נעוץ עקב אכילס של התיאוריה שלו.
הקוראים הרי יכולים לגשת אל השירים ולהבין את הטיעונים הלא-ממש-גאוניים שלו.
דווקא משום שהדוגמאות הן משירים בלתי "פורצניים" בעליל, אפילו על פי הקריטריונים שהוא עצמו הציב (בהעתק מעוות של שחורי וישראלי, כאמור).
וגם רוצה להיות שייך.
כל הכבוד טלי, את מקסימה, נהדרת ויש לך בלוג מעניין.
גם אם לא תחמיא לי יש לדבריך מקום כאן ואני שמחה שאתה קורא ומגיב… 🙂 אבל תודה בכל זאת, לא יודעת על סמך מה החלטת את כל זה אבל מקווה שאתה צודק 🙂
רק הבהרה קטנה אחרונה: דווקא לא הבאתי את השיר של אגי כדוגמא לשירה לא "דומסטית". בדיוק להפך. הבאתי אותו כדוגמא לשיר פוליטי ו"בורגני" או מטא-בורגני בה בעת, כדי להראות שהדברים לא תמיד עומדים בסתירה זה לזה, ושיכולה להיות תרומה פוליטית גם מכיוון כזה.
?האם צביה ליטבסקי היא מושררת חשובה
אף שזה לא בדיוק מה שכתבתי ברשימה למעלה. ברשימה פשוט נתתי כמה שמות של משוררות מצוינות שפועלות בשנים האחרונות. אבל לשאלתך, בעיני בהחלט כן.
לגיורא לשם:
צביה ליטבסקי היא משוררת נפלאה, אמיצה, עמוקה – ובלי ספק מרתקת יותר ממך, אם אמנם בך מדובר. (ומעניין על מה ולמה נזעקת למקרא האזכור שלה, המוצדק לחלוטין).
ליהורם:
"פולצני" – ענק!!!
"ביקורות טובות" – נו טוב… כנראה לא קראת את הביקורת של מנחם בן במעריב: קולעת וקטלנית – כזו שאחריה אני הייתי שוקלת הסבה מקצועית – ומבוססת: אני קראתי את ספרו של ברקוביץ' (עד שנשברתי, יש גבול).
"הוא לא ציטט באופן אקראי" – חן צודק/ת דווקא: הציטוטים של מר א"ב מגמתיים לגמרי, והניסיון לבסס עליהם את התיאוריה (הקלושה) שלו מעורר גיחוך. מכל משורר/ת אפשר להביא דוגמה הפוכה ולבסס עליה תיאוריה שונה עד מנוגדת.
והערה עקרונית: "זה סתם מקינאה" הוא מפלטו של הדביל.
לגופם, הדברים שכתב העילוי מגבעתיים מופרכים , עילגים ואוויליים, ואי אפשר לתלות את שלל התגובות חסר התקדים (שרובן הרבה יותר אינטליגנטיות ומעניינות מן המקור) ב"קינאה" בהצלחתו המסחררת של הברקוביץ'. אתה באמת סבור שמי שקרא שורה פרי עטו של הנ"ל עשוי להתקנא בו?
יהורם=יצחק לאור
לא דומה בכלל. ובואו נכבד את האנונימיות של האנשים שבחרו לכתוב בכינוי, א.ב.ג.ד. יקר.
ברקוביץ, גם אם לא מסכימה עם חלקים גדולים מדבריו, הוא הילד שזרק אבן לאגם השירה להעיר אותה משנתה. המים שם עמדו והחלו להעלות צחנה…רק על זה- כה לחי!
יש לציין שההאשמות שהועלו כאן בגזענות מתחילות להיראות מופרכות כשמסתבר שבחלקים המאוחרים יותר של הרשימה מככבים יעקב ביטון, יחזקאל נפשי ומתי שמואלוף.
וליהורם: נדמה לי שאתה נופל בדיוק בפח שברקוביץ' ניסה להימנע ממנו. איכשהו, הדיון על הספרות בארץ הפך לדיון פוליטי בין קבוצות (המיוצגות בכתבי עת) במקום לדבר על המשוררים עצמם. התיוג נעשה אוטומטי, לפי הקבוצה אליה שייך האדם. ברקוביץ' מציע חלוקה אחרת, דורית – שיש בה הרבה יותר טעם מאשר חלוקה 'פוליטית' לפי כתבי עת. ניתן להתווכח עם החלוקה הזו, ויש טיעונים בעדה ונגדה, אבל לנגח אותה באמצעות החלוקה הישנה של 'לאיזה משורר-על' אתה מקרוב קורבנות' ו'איפה אתה מפרסם' זה בעיני אנכרוניסטי.
המבחר שהציג ברקוביץ' מתעלם בדיוק מאותה חלוקה פוליטית של מחנות שאתה מקדם כשאתה מציין שכתבי עת או קבוצות ולא משוררים. נדמה לי שזו אולי הפעם הראשונה שיש התייחסות למשוררים כפי שהם לעצמם ולשיריהם כפי שהם ולא לאכסניה שבה הם מתפרסמים: יקיר בן משה לצד יהודה ויזן, מאיה קופרמן (שהפואמה הגדולה שלה התפרסמה ב'מטעם' ) לצד ינאי ישראלי וכן הלאה. הניסיון לגרור את הדיון חזרה לפוליטיקה, ל'אנחנו חדשניים והם לא', הוא בעיני מגוחך לא פחות מההאשמות המוזרות בגזענות.
נהניתי לקרוא
מהכירות מעמיקה עם יצחק לאור:
יהורם=יצחק
מדוע עלינו לכבד את האנונימים?
הרשימות של ברקוביץ' נפלאות, והרבה יותר אמיצות מאלה של הבוחשת בקלחת כאן, שכותבת בעיקר על חבריה ללא טיפה של גילוי נאות הכרחי. הלאה ברקוביץ', הבוז ללטוביצקיציזם.
זווית ראיה מעניינת.
דני
הכל כלול