****

 

כף יד

 

[לא-סיפור, חצי הגיג, חצי אישי. לפרסם או לא לפרסם…]

 

 

מתי זה התחיל, באיזה יום, שגופך נראה לי חסר דווקא את נשיקותיי שלי, שכף ידך נדמתה לי פתאום קעורה וריקה, חסרה רק את פי החם, את כל פניי שייטמנו בה, שגווך נראה לי דרוך צמרמורת בגלל ידיי שעוד מעט ילפפו אותו, ידובבו אותו, ישיבו אותו לעצמו. כאילו רק בגופי יבוא גופך על תיקונו, כאילו מגעי מאחה אותך. כמה רצון להיטיב יש בתשוקה כשהיא עדיין אצורה בידיים ובחלל הפה, טרם תתגשם בעור ובגידים ובהבל חם. כמה מזוקקת היא, כמעט לא אישית. כמה מאצילה, נושאת מזור. וכמה מתפוקקת בגסות המעשה, מתפרקת, נפרטת לפרוטות זולות. פתיחה ופליטה וסגירה. ומה נותר מהרצון הנעלה לחבר את גופי לגופה כמו שכבת עור נוספת, להשיב את איבריה למקומם הנכון, לנשק כל פיסה עירומה, עד שתהיה מכוסה כולה באהבה כמו במעיל, מה נותר מכל אלה כשאנחנו נצמדות סוף סוף, ומרוות את צמאוננו (צמאוני?)

 

בפעם הראשונה שהתאהבתי חשבתי בעיקר על כף ידי הפעורה. עכשיו אני חושבת על ידך. האם היא קעורה אלי או רק פרושה. האם היא מצפה לי, לחפון את ראשי, את מה שמתקמר אצלי, האם האוויר שסביבותיה באמת חלול.

 

יש משהו בגעגועים שדומה למחלה. הראש כבד, שוקע מטה. השפתיים מתעבות, יבשות כמו אדמה בשמש. הידיים מלאות דם, קשויות. גם המחשבות נעות לאט יותר, תועות מבולבלות בין זיכרון עינייך לאצבעותייך לז'קט הכהה שלבשת בפעם האחרונה שנפגשנו, והצבעים מתערפלים זה לתוך זה. הצער על תשוקה שתעמוד עד שתחמיץ ותתכווץ עולה בשקט בגרון, קריר ודק כמו צליל מקלדת רחוקה, פועם רפה עד שייקטף, לא מאוחר מדי, ביד המחשבה המפרידה והמושלת.  

 

כי בסך הכל, אם חושבים על זה רגע בצלילות, זה בעצם סיפור כל כך שגור, דומה לעשרות אחרים. אפשר בקלות לתחום אותו בקווים מוכרים, מנטרלי פאתוס. הרגש הנכון לבחורה הלא נכונה, ולהפך. חיפוש אהבה במקום התאמה, ולהפך. אבל מה יועיל לי הסיפור המסודר. תצלום קטן, ישן, שאני מחפשת שנים את מקורו, חשוב לי יותר מכל סיפור.

הכתיבה מסלימה את כל הצדדים הנואלים באדם, את תאוות הבזבוז, ההתרופפות המחשבתית, הכמיהה לטבוע. ואני כותבת עכשיו כדי לטבוע, בשקט.

 

גשם עכשיו, הציץ ונסוג, טפטף חלוש. כבר עמוק בלילה, והקיץ עודו מתלבט, בא והולך לסירוגין. עייפות תהומית פועמת בתוך הגוף ומחוץ לגוף. וקשה לוותר. כואב להישאר ואי אפשר להרפות. זאת אהבה?