צדקנות מוסרית עשויה להיות מסוכנת ומזיקה לא פחות מאטימות או רוע לשמו. אם יש לספרות ולאמנות בכלל תפקיד מוסרי כלשהו, זה אולי תפקידה החשוב ביותר: היא מזכירה לאנשים כמה אכזרית ועיוורת צדקנות עלולה להיות, איך היא יכולה לחסל בן-רגע רגישות מוסרית אמיתית, למחוק את הזולת הממשי ואת זכויותיו הבסיסיות בשם הזעם הקדוש והצודק, או בשם המלים המסודרות, המחוטבות והאטומות של הדוקטרינה האידיאולוגית. שני סרטים מהזמן האחרון הולכים על הקו הדק הזה שבין האזהרה ההומאנית שעליה אני מדברת ובין זיכויו הבעייתי של הפושע מאשמה: "ואלס עם באשיר" ו"נער קריאה". גדעון לוי ואורי קליין כתבו עכשיו על שניהם, בהתאמה, ושניהם התקוממו והשתמשו, לא במקרה לדעתי, ממש באותן מלים כדי לתאר את חוויית הצפייה שלהם: "מטריד", "מעצבן", "מניפולטיבי". את "ואלס עם באשיר" ראיתי בקולנוע לפני כמה חודשים ויצאתי ממנו המומה ומזועזעת. הכול בסרט היה ביקורתי בעיני. להיות יותר ביקורתי מזה מבחינתי זה להוריד פטיש של שמונה קילו על הראש. את "נער קריאה" ראיתי אתמול והתחושות שלי לגביו עדיין מעורבות. אני אמביוולנטית מאוד בכל מה שנוגע לרובד האסתטי (כלומר האמנותי) שלו, אבל אין לי ספק באשר לחשיבות המסר ההומאני שעולה ממנו, ובאשר לאפקטיביות הרגשית שלו.
שני הסרטים שואלים שאלות דומות על חטא, ועונש, וכפרה. הם שואלים על מידת המוסריות שברצון הקהילה להתנקות מאשמה קולקטיבית באמצעות הוקעה והענשה של בודדים, זוטרים וחלשים. הם שואלים על מידת האשמה והאחריות של הפרט שהיה שותף – פאסיבי או אקטיבי – לפשעי מלחמה שנתפסו בעיניו, ככל שהבנתו הגיעה, כחוק מחייב, כחלק אינהרנטי מתפקידו, כמָה שהקהילה שלו שלחה אותו לעשות, כמה שכל שאר בני השבט שלו עשו באותו רגע. "ומה אתה היית עושה?" שואלת האנה שמיץ את השופט במשפטה, והוא שותק, מהסס, לא יודע מה לענות, כמו שאר האנשים באולם.
"ואלס עם באשיר" שואל שאלות מרתקות על הזיכרון האנושי, על מידת האפשרות להפריד בין בדיון ומציאות במאמץ להיזכר בחוויה טראומטית, ו – שוב – על מידת האחריות המוסרית שמתחייבת מכך. ו"נער קריאה" שואל – גם אם לא מְפתח – כמה שאלות מרתקות נוספות שמאוד רלבנטיות לסיפור השואה: הוא שואל על המניעים הנסתרים של התביעה המוסרית לענישה, על מידת המוסריות שברצון לנקמה, על האופן שבו החברה שואבת סיפוק מהענשת פושעיה ועל הקשר, אם הוא קיים, בין כל זה לבין הפשע עצמו ואפשרות התיקון והכפרה עליו. הוא שואל על האפקט של הפשע על הקורבן, על הדמיון המטריד, המבהיל, שהולך ומתחזק עם הזמן בין התליין לקורבן, בגלל הצורך להדחיק ולשרוד, לגדל עוד שכבת עור. הוא שואל על התועלת שבענישה חיצונית לעומת הכרה וענישה עצמית-פנימית. הוא שואל מה ההבדל בין ניכּור לזולת הקרוב ולרצח, כאשר התוצאה היא זהה.
את כל הדברים האלה שואל סרט "מניפולטיבי, מעצבן ומקומם", שאינו אלא מלודרמה סוחטת דמעות עם סיגור פסיכולוגי טוב, by the book. סרט שבו כל תפנית עלילתית מתבצעת בצורה המגושמת והמופרכת ביותר שניתן להעלות על הדעת, סרט שבו כל הדמויות נכפות לדבר במבטא "גרמני" בלתי טבעי ושפתרונות הליהוק לאילוץ של הקפיצות בזמנים הם מגוחכים וחורקים. סרט שבו כל סצנה של קייט וינסלט, עם ובלי בגדים, כמו זועקת מה-עוד-אני-אצטרך-לעשות-בשביל-לזכות-סוף-סוף-באוסקר-תנו לי-אותו-כבר-בשם-האלוהים! (ודווקא הנער שלצדה משחק מצוין והוא בכלל לא מועמד). כל זה מעיב על החוויה האסתטית של הצפייה ועם זאת הסרט נותן לצופה, בין אם הוא מודע לכך או לא, משהו חשוב הרבה יותר, שאת קווי המתאר שלו ניסיתי לרשום כאן.
עוד הערה אחת לגבי רשימתו של גדעון לוי: לוי, והוא לא היחיד, כועס על פולמן שלא ניצל את הבמה בטקס קבלת פרס גלובוס הזהב כדי למחות על המלחמה בעזה שהשתוללה באותם רגעים ממש. נפשעת, איומה ומיותרת ככל שהיא בעיני, אין לי או ללוי או לאף אחד אחר זכות לתבוע ממישהו למחות על המלחמה הזאת. או שפולמן רוצה למחות, או שלא. וגם אם הוא רוצה הוא יכול לבחור מתי ואיך לעשות את זה. לאכזבתו של לוי מאי-המחאה של פולמן אין מקום, בוודאי שלא במסגרת הדיון בסרט, שהיה דווקא, כאמור, פוליטי וביקורתי מאוד, כולל הדוגמאות שלוי הביא. כנראה שאירוניה, גדושה ככל שתהיה, לא מיטיבה תמיד לחדור את שריונו של מי שצודק תמיד.
אני זוכרת בראיון שעשה גדעון לוי עם אתגר קרת (במסגרת סדרת הראיונות שהיתה לו בטלוויזיה, שם בזמנו שאל את ברק מה היה עושה אם היה פלסטינאי וברק אמר שהיה מצטרף לאירגון טירור) בכל מקרה הוא שאל אותו איך הוא כותב את הסיפורים שלו המתעסקים באני הקטן כאן בתל אביב או רמת גן, בעוד בשטחים משתולל הכיבוש?
זוכרת, ומאוד אהבתי את התשובה של אתגר קרת שאמרה שהסירוב להתעסק בפוליטי ובכיבוש זו אמירה בפני עצמה.
וזה מה שהצדקנים לא מבינים. שלא צריך לתת עם פטיש חמישה קילו על הראש כדי להגיד את הדברים שלך. מספיק להעלות שאלות ולבחור את הנושא.
ולגבי נער קריאה – הבעיה העיקרית היא הפיכתו לסרט. הספר יוצא מן הכלל ומעלה המון שאלות. הסרט… נו שויין. אכתוב על זה בנפרד.
בעניין וואלס עם בשיר.
להרגשתי זה סרט שמשחרר את צה"ל מהאחריות לטבח שנערך בסברה ושתילה. זה היה בסגנון דומה למה שנעשה למשל בסרט בלוז לחופש הגדול, ששם כולם מתענים בספק אך בסופו של דבר מאשרים את נרטיב העל הישראלי לגבי הליכה לצבא.
בעצם שואל את כולם אותה שאלה: למה אתה לא גדעון לוי
לגבי הנער, אחרי שראיתי את הסרט קראתי שהוא גרמני והיה צריך ללמוד אנגלית במיוחד בשביל הסרט, כך שבמקרה שלו המבטא אמיתי, ה שהופך את כל ענין המבטאים בכלל למשונה. חוץ מזה, על מנת לצלם את סצינות העירום שלו, אגב, היו צריכים לחכות עד שיהיה בן 18
גם אותי הביקורת של גדעון לוי הפתיעה. כשראיתי את הכותרות שמחתי שסוף סוף יתחיל דיון מעניין בסרט, אבל אז קראתי את המאמר והבנתי כמה חוסר הבנה וחוסר רגישות הוא מגלה. לא ברור איך פלטת הצבעים הדרמתית של הסרט הצליחה להותיר על לוי רישום "רך ומלטף", כדבריו. גם הזיהוי בין קומיקס ובין תוכן נעים ונחמד יכול להיעשות רק ע"י מי שלא פתח חוברת קומיקס מימיו. איזכור מחנות ההשמדה נעשה, לדעתי, מתוך אירוניה ולעג לפסיכולוגיה הישראלית – בדיוק הפוך מאיך שלוי הבין זאת, ועוד ועוד ועוד.
לוי עוסק במשך עשרות שנים בפקיחת עיניים. בסרט הזה הוא כנראה צפה בעיניים עצומות.
תודה טלי שאת אומרת את הדברים האלה.
לדעתי אכן יש בואלס עם באשיר יורים ובוכים, אבל יש בו גם הרבה מאוד דברים אחרים. לראות אותו מבעד לחרך הצר הזה בלבד – ובכן, כמו שיש אמנות מגויסת, יש גם ביקורת מגויסת. ומי שחושב שהקורבנות הפלסטינים מופיעים בסרט לראשונה בדקות הסיום, צריך לדעתי ללמוד משהו על דרכי הבעה אמנותית.
אני חושבת שכל מי שמבקר את היצירה הזו ואלס עם באשיר מהצד השמאלי (אישית כבר התווכחתי עם אודי אלוני על אותם דברים פחות או יותר) רוצה להפוך אמנות לפרופוגנדה, ובדיוק כמו שג'ני אומרת – אין לו מושג מה מטרת האמנות ובעיקר לא מבין שהכוח הגדול שלה הוא בהעלאת סימני שאלה. לא סימני קריאה.
נורא מעניין אותי לשמוע איך אנשים אחרים חוו את שני הסרטים האלה וגם משום כך הזדרזתי להעלות את הרשימה הזאת בסמיכות קרובה ככל האפשר לשתי הביקורות של לוי וקליין (בינתיים ראיתי עוד ביקורות על 'נער קריאה', כולן קוטלות אותו משום מה). אני באמת חושבת שבשני המקרים צפייה שמחפשת רק את העונש הצודק לפושעים היא החמצה של מסר הומאני גדול וחשוב יותר, בעיני, אבל העניין מורכב ואשמח להמשיך להתווכח עליו.
יובל, זה כולל גם אותך, חושב שתצליח להתחמק מזה עם כמה פרטי טריוויה? הא?
(אגב עניין המבטא של הילד לא משנה את המוזרות של התוצאה הסופית. זה ממש מזכיר לי את "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" – דניאל די לואיס שיחק שם מול ז'ולייט בינוש ולנה אולין, שמופיעה גם כאן, וכנראה בשביל האחידות הוא אימץ לו מבטא "אירופאי" כמו שאר הדמויות, והתוצאה היתה מאוד מצחיקה. לעניין הגיל של הגיבור בסצנות הסקס, מודה שהוקל לי קמעא. נתוניו מפוארים מדי בשביל ילד בן 15)
לא צפיתי עדיין בסרט. אבל פעם, עוד לפני שהסרט יצא, תהיתי בקול רם מתי האמריקאים יכבסו את עירק עם סרטים יפים כמו על וייטנם. הנוהל הזה די בעייתי, וגדעון לוי מבטא אי נחת נכונה אבל לא מדוייקת בנמען ובתיאור התופעה. החייל הפרטי אכן קורבן של הנסיבות, והאמן בודאי לא חייב כלום לאף אחד, אבל ראוי לכתוב פעם על תעשיית הסרטים האמריקאית כחלק ממכונת המלחמה. ישראל היא כרגיל רק פסיקון בתופעה הכללית, כלומר ואלס עם באשיר חלק ב, על איך שבעוד עשרים שנה ארי פולמן מבין שההיזכרות, ויצירת הסרט הם חלק מהמעורבות האמריקאית במזרח התיכון. כמו למשל הפיכת חווית המלחמה לבילדונגסרומן אינדיווידואלי, וכיוצב.
הרי לא הסרט עומד לבדו אלא ההייפ, ועליו בהחלט אפשר לכתוב ביקורת.
אמן אכן לא נדרש לכלום חוץ מאשר לספק את הסחורה.
מאחר וגדעון לוי וקבוצת התייחסות מסוימת
הקרובה לו זוכים ממילא למעמד מקודש של המחזיקים הבלעדיים בעמדות המוסריות ולהם גם את היכולת להוקיע כל מי שאינו ממלא אחר ציפיותיהם הטהרניות, הם מצליחים לא רע להשאר צדיקים וצודקים במיעוט ומונעים מכל היתר שאינם אוחזים בדעותיהם לעשות משהו.מה יעשו אחרים,ציוניים ,לאומיים אפילו, שמעונינים בכל זאת להפחית ככל הניתן את הברוטליזציה המיותרת בסכסוך. אלו שמשוכנעים בצורך להשיג ביטחון ומבינים את הדילמות הקשות, אבל אינם מניחים שכל מחסום, או הגבלה אחרת, או סתם מעשה נבלה הם חיוניים
אין שום סיכוי לפעולה משום שהצלחתו של גדעון לוי וחבריו ממילא מונעת מאחרים השייכים לזרם המרכזי לפעול- מי רוצה לעזאזל להיות מזוהה עם הכנופיה הזאת המהווה רק מיעוט שולי ?
זו הטרגדיה האמיתית -פעילי זכויות האזרח וארגוניהם כמו גם דמויות כמו גדעון לוי נכסו לעצמם את דגל המאבק להומניזציה מרבית של הסכסוך והפכו אותו לדגל פוליטי מובהק -דגלו של מיעוט קיצוני ושולי שיש הרואים בו דגל אויב.את מטרתם המוצהרת הם לא השיגו אבל מי יודע אולי יצליחו להשיג קצת פרסים ותמיכה מחו"ל
מסכימה לגמרי
.
הייתי רק בורג קטן במערכת, אבל תראו איך בגילי אני עדיין סקסי בטירוף!!! בטירוף!!!
לא ראיתי את שני הסרטים אך אהבתי לקרוא את דבריך.
אני מאמינה שגם אני אחראית למה שהתרחש בלבנון למרות שהתנגדתי למלחמה במידה שבה אני אחראית למה שהתרחש בעזה ב'עופרת יצוקה' שבה תמכתי.הנימוקים להתנגדותי אז לא טובים ולא נכונים יותר מן הנימוקים לתמיכתי כעת.
כאזרחית ישראל אני נושאת בכל כובד האחריות למה שעושים בשמי מעצם היותי כאן שהרי איני מוכנה להתמודד עם תוצאות האפשרות האחרת שבה , בכל מקרה, ימנע הצבא מפעולה ויחסוף אותי או את יקירי לחסדם של האחרים הטוענים, בצדק* לבעלות על הארץ.
כאשר אני מביעה את דעתי על פעילות צבאית ואני מרבה לעשות זאת ( יותר נכון, הרביתי בעבר) אני מודעת למגבלות הידע שלי בתחום. אני מאמינה שאיני יכולה לדרוש מן החייל להעדיף את ההגנה על הצד האחר בעודו מגן עלי אם הדבר עלול לסכן את בטחונו. קודם כל אני מחויבת לשמור על בטחון החייל שמגן עלי. בדברי אלה אין הסכמה להתנהגות זדונית המונעת מתוך דחף להרע.
לפני זמן מה שמעתי מישהו, דתי לאומי, טוען כי השמאל בארץ צריך לגבש את גבולות השימוש בכוח ( לא במלים אלו) כי הוא זה שקובע מתי המלחמה תתקיים או תיעצר.לדעתו, השמאל קובע את גבולות מוסר הלחימה.
יכול להיות שהגיע הזמן שהשמאל ידון
במוסר לחימה כי הרי עוד זמן רב נחיה כאן על חרבנו.
אל יעשה זאת בסגנון יורים ובוכים אלא בעיניים גלויות ופקוחות למציאות המזרח תיכונית
)
מה אתה עשית בסדיר ?
צריך להבדיל בין ביקורת על הסרט, ביקורת על פולמן האיש וביקורת על ההייפ סביב הסרט.
מבחינה פוליטית-מוסרית, הסרט בדרכו, וביחס לשיח הדוגמטי והמוגבל כאן, מחדש ומאתגר. העמדה הפוליטית שלו לא מובנת מאליה, ומבטאת סוג של התעוררות מהשיח הלאומי השטוח, החד-צדדי והדוגמטי, גם אם התעוררות מאוחרת, ומעט מנומנמת. קצת כמו הגנרלים ש-40 שנה הרגו ערבים, ועכשיו מבקשים מאתנו לתת להם להנהיג, כי הם גילו שעדיף לדבר. אולי מעט מדי, בטוח מאוחר מדי, אבל עדיף מכלום.
אבל פולמן האיש, לא יוצא בזול אצלי. זו פחדנות ואופורטוניזם לצעוד על שטיחים אדומים עם הביקורת שלך על המלחמה הזאת שחיממת במיקרו, המלחמה שעכשיו כולם כבר מסכימים שהיא היתה מיותרת ומטופשת, אבל לא להגיד דבר על המלחמה שמרחשת עכשיו מתחת אפך. ואם אתה בכלל תומך בה, אז כנראה לא הבנת הרבה מהסרט שאתה עצמך יצרת.
כמו שחבר אמר לי פעם: "אם אתה רוצה לבדוק כמה האדם כנה בפעילותו, תבדוק את המחיר שהוא משלם". ובכן, אותו גנרל שמיצה את הרג הערבים והחליט עכשיו לדבר איתם, תמיד עושה את זה כשכבר אין לו לאן להתקדם יותר עם הרג ערבים. כך שהדעה שכדאי לדבר איתם, משרתת את המשך התקדמותו, הפעם בפוליטיקה (כלומר השלום הוא "המשך האופורטוניזם באמצעים אחרים").
וכך גם עם פולמן. איכשהו זה מאוד משרת אותו לקונן היום על מלחמות העבר, אבל לשתוק על מה שקורה עכשיו. הוא לא באמת מרגיז אף אחד. איכשהו זה מאוד מתאים לאג'נדה הפרטית שלו.
אז אני לא אומר את זה ממקום צדקני, ואני אפילו יכול להגיד את זה במידה מסויימת של חמלה (אתם יודעים, חולשות, חוסר באהבה בגיל צעיר וכו'), אבל פולמן האיש יוצא קצת פחדן ואופורטוניסט.
ולגבי ההייפ, נו, ההייפ הזה הוא יורים ובוכים קלאסי. התעטפות בצדקתנו והתחבטות מוסרית עאלק, איפה שלא נדרש מאתנו לשלם שום מחיר. איזה כיף לנהל דיון פתוח על מלחמה שכבר הסתיימה. אולי אפילו להביע חרטה קלה. ואז לשמן את הנשק, כי חאלס עם השטויות, יש לנו מלחמה חדשה לנהל, והיא כאן ועכשיו.
יש טעם לדון במלחמת לבנון1 עוד הרבה מאד, כיון שכל נושא השותפות של שרון (שלנו בעצם) עם הפלאנגות, תנועה פשיסטית מסוכנת בכל קנה מידה, לא נדון לפני שנעשה, וגם לא אחרי כן. הרצח של באשיר גמייל מעורר תהיות, שמא זה היה הטריגר המכוון לטבח, כלומר התנקשות יזומה, שאולי גם בה בחש אריאל שרון, לך תדע, לאור החשיפות שהיו לאחר מכן לגבי אבו נידאל, שכמובן גם הן מעולם לא נדונו בישראל בכלל. אחת הסיבות שהסרט של פולמן התקבל כתחליף לטיפול נפשי בזול, הוא שהחיילים מבינים שהיתה קומבינה, אבל לא מבינים מהי, וגם יודעים שנדרש מהם להמשיך להישאר בבורותם, יש לחץ כבד לא לדון באמיתות הפוליטיות הקשות מאד של מלחמת לבנון 2, שהמשיכו כידוע עד השנים האחרונות בתביעה שהוגשה בבלגיה, וגם היא סיפור שלא כוסה כאן לעומק, אלא רק בתור "משחק כדורגל" שבו הקבוצה שלנו הותקפה וחייבת לנצח. ויהי מה.
היתה קנוניה. וזה כבר ידוע, גם מנחם בגין לקה בפוסט טראומה ממלחמה זו, ולא הספיק לכתוב את הואלס שלו, בטרם מת. אריאל שרון הוא דמות אנגמטית, סוערת, מסוכנת, שהותירה פה סבך גדול של אלימות ורגשות, הן באזור והן בתוך ישראל, ששיאן ה"ההתנתקות" המפוארת. העניינים לא נדונים בארץ בריל טיים, ויש גם ספין על ההתעוררות מהתרמית, ולכן כתבתי שיכון שלב ב, גם לפולמן כאשר הוא יגלה, אם יספיק, שהוא נתון למניפולציה גם בדרך שבה מותר לו להיזכר באסון. חבל שלא דנים לגופו של עניין בעובדות היבשות, אני לא מבינה למה עד היום יש טאבו לדון מחדש במלחמה, לא ברמה האישית, אלא העובדתית שלה. אותה התכסות מרצון בבורות, פוגעת בנפש של החיילים, לטווח ארוך, כי הנפש יודעת שהיא נבגדת. אני דוקא חושבת שהחייל היחיד הוא קורבן לא פחות מאשר הפלשתינאי שנרצח, שניהם חללים אם הם מתו, או נכים אם נפצעו, של מלחמה לא להם. ולכן חשוב שהחייל הישראלי יעבור תהליכים, בתקווה שהם לא יאפשרו שוב הליכה למלחמת שולל כזו.
טירונות תותחנים, הורדתי פרופיל נפשי, טירונות 02, עובד מטבח שנה וחצי, יצאתי מהצבא על נפשי, תרתי משמע.
ומוסיפה הסתייגות קטנה לדברי נעם (אם כי זה כבר נשמע לי פחות חשוב עכשיו, ודאי הרבה פחות חשוב ממה שהסרט עצמו עושה – או לא עושה, לדעת מי שלא חושב כמוני שהוא אירוני וביקורתי)
"פולמן האיש הוא קצת פחדן ואופורטוניסט" רק אם דעתו על המלחמה בעזה היא בדיוק כדעתך נעם, עד כדי בערה בעצמותיו אפילו, אבל ברגע המכריע הוא שותק, מפחדנות ו/או מחישובים קרים של אינטרסים או השד יודע מה. אבל מי אמר לך שככה הוא חושב? אולי באותו רגע הוא חשב, כמו ג'ומס וכמו הרבה אנשים טובים אחרים ושמאלנים כשרים בעיני עצמם, שצריך ואין ברירה וכו'? כ"כ בקלות אנחנו משליכים מעצמנו על הזולת שאח"כ באמת קל נורא לשפוט אותו על מעשיו ומחדליו.
לעניין הפוליטיות של הסרט שגם היא אולי מעט מדי, מאוחר מדי, ולא מספיק, אותה תשובה, וגם: הסרט לא אמור לתת את כל המידע, כל התשובות, אבל אם הוא מטלטל מספיק, מטריד מספיק, הוא ישלח אנשים להמשיך ולחפש תשובות. לא הכול נעשה לאור הזרקורים של ערוץ 2 ומוסף השבת של ידיעות. יש דברים שמחלחלים לאט ועמוק.
כולם מאשימים את פולמן מימין ומשמאל, פולמן עשה וקוטף פרסים והשאר רק מתלוננים. אני בצד של אלה שעושים.
אני לא משליך עליו, ולכן כתבתי גם "ואם אתה בכלל תומך בה, אז כנראה לא הבנת הרבה מהסרט שאתה עצמך יצרת." כך שאני לא מניח שדעתו כדעתי. עכשיו, ברור לי שאפשר לטעון "זכותו לתמוך במלחמת עזה, אין דין מלחמת לבנון כדין מלחמת עזה" וגו'. אבל איכשהו, בסוף, כמעט כל המלחמות מתבררות כמיותרות, לא מוסריות ומטופשות. אבל משום מה כאן ועכשיו זה תמיד נראה צודק. ולי קצת נמאס מזה. בסופו של דבר, השאלה היא אם יש לך אומץ לסרב. כן, אומץ לסרב. ללכת נגד הזרם. להיות שונה. ולשלם את המחיר…
במהלך מלחמת לבנון השניה הפגנתי נגד המלחמה כמה ימים לאחר שפרצה (לא התנגדתי אוטומטית לתגובה הצבאית, אבל אחרי יומיים שלושה הבנתי שהפסיכוזה הישראלית שוב מתפרצת). אנשים קיללו אותנו וגידפו אותנו, אבל היום זה פחות או יותר בקונצנזוס שהמלחמה הזו יכלה להסתיים אחרי שבוע, ושאף אחת ממטרותיה המוצהרות לא הושגו. אז השאלה היא, אחרי שהבנת שלמעט מקרים בודדים כל המלחמות בהיסטוריה היו מיותרות, כמה פעמים אתה יכול לחזור ולתמוך במלחמות של הכאן ועכשיו? כמה זמן לוקח לקלוט שאתה נתון למערכת אינדוקטרינציה שגורמת לך לחשוב שתמיד המלחמה הנוכחית, להבדיל מכל הקודמות, חכמה וצודקת?
לעניין האופורטוניזם: אינני טוען שהדברים נעשים מתוך "חישובים קרים של אינטרסים". נהפוך הוא, זה נעשה בצורה לא מודעת וסובטילית. הנפש מתארגנת בצורה אוטוסוגסטיבית סביב האינטרסים, כשאת ההתארגנות הזו מתחמים הפחדים. כלומר, לבן-אדם אין אומץ לצאת כנגד, לצעוד לפני המחנה, לצעוק "המלך עירום!" וכו', אז זה בכלל לא נתפס כחלק מהאפשרויות. ממש כמו בסרט עצמו, הזכרון לא הולך למקום שבו הפחד עוצר אותו.
אני מסכים איתך שהסרט לא אמור לתת את כל המידע וכל העמדה. אחרת הוא הופך לפרופגנדה שטוחה ומאבד כל מימד אומנותי. לכן כתבתי שהוא בדרכו כן מאתגר את הישראלי הממוצע. הבעיה שלי היא בעיקר עם פולמן האיש. זה שבסופו של דבר לא יעשה שום דבר שיכול לפגוע באינטרס האישי שלו. העיקר שכולם יאהבו אותו. כמו יאיר לפיד, יואל מרקוס, ארי שביט ודומיהם. מה שלא יהיה, בסופו של יום תמיד תמצא אותם במרכז השיח, אומרים את מה שאתמול היה אוונגרד ודרש אומץ וסיכון, והיום הוא הבון-טון.
ובענין האירוניה שמצאת בהתייחסות הסרט לשואה: אני בספק רב אם היתה שם איזושהי כוונה לאירוניה. פולמן רחוק מלעשות את הרושם של מישהו שהיחס שלו לנושא הוא כ"כ מתוחכם. התרשמתי שהקשר של זה לשואה מבחינתו הוא גילוי אמיתי. בכדי שתהיה שם אירוניה, הנושא כבר צריך להיות לעוס ומוכר.
דעתי כבר זמן מה לא נוחה ממנו ומכל הכנופיה שניכסה את השמאל, לא יודעת בשם מי ולמה, אבל הותירה אדמה חרוכה. אבל ניראה לי שצריך להקדיש לזה מחשבה נפרדת ולא תוך כדי ביקורת על סרט שלא ראיתי עדיין :)) יש לי התנגדות לזאנר של קומיקס בטיפול בנושאים פוליטיים, כלומר דיון נפרד בקומיקס כחלק מאמנות מגוייסת, החל מהסרטים המצויירים של דיסני, ההאנשה של מכונות וחיות בסרטי ילדים, ועוד, כך שאני לא ממהרת לצפות בסרט. אם יצא איכשהו אצפה בו בטלויזיה באיזה שבת גשומה.
ואלס עם בשיר ונער קריאה שני סרטים מליגות שונות.
ואלס עם בשיר אין מלים. סרט שאתה חושב עליו הרבה אחר כך והוא נשאר בראש.
נראה לי שהאנימציה משתלב טוב עם הזכרון.
הזיכרון לפעמים טוב לפעמים לא
והאנימציה זה כמו הרחקה יותר מאשר אם היו עושים את זה סרט רגיל.
השני בסדר אבל הכי מעניין היו הזיונים הדי מחרמנים בהתחלה.
למחרת – נשכח. מעשייה.
נאצים וסקס מזכיר לי את הסטאלגים: http://www.notes.co.il/eshed/7031.asp
ושבוע טוב.
כבר תדאג להביא את האוסקר הבא בעוד 25 שנה
עם סרט זכרונות חדשני, של חייל פוסט-טראומטי, מן המלחמות העתידות שבדרך
כל המחלמות מיותרות?
גם מלחמת העולם השניה?
או אינך יודע כלום על מחלמות צודקות יותר וצודקות פחות
האמירה הזו מוכיחה יותר מכל את חוסר הבנתך המציאות באשר היא
לומר אין מלחמה צודקת אומר אני מכון שיהרגו את אשתי וילדי אבל לא אלחם עבורם
אני בטוח שאינך חושב כך כיון שזוהי המלחמה שלך – על מלחמות של אחרים אתה אומר מלחמות מיותרות
ובכן תבדוק. כמה שילם פולמן על הסרט. הרי כשיצר אותו לא ידע, לא יכול היה לדעת, שזו תהיה גם הצלחה מסחרית.
אגב, על ואלס עם באשיר יש גם ביקורת מימין – למשל, שאין בו כל זכר לקטיושות על הגליל וכדומה.
את ואלס עם באשיר אהבתי מאוד- גם ברמה האסתטית-אמנותית הנהדרת והעוצמתית וגם, כן, ברמת ההטרדות, המחשבות וסימני השאלה.
הסרט גם חידד לי מאוד את הצורך האישי שלי ושל רבים רבים אחרים לדעת יותר על מה שקרה פה בעבר.
לגבי פולמן וההימנעות שלו מביקורת על המלחמה בעזה, העמדה שלי מורכבת. ברור וידוע עד כמה התנגדתי לה בעצמי, ובשל הדמיוןהמסויים בין שתי המלחמות (והרבה צעדים קדימה, שהרי בלבנון הפשע שלנו היה החזקת פרוז'קטורים על הרג אזרחים וילדים, בעזה חיילי צה"ל הרגו אזרחים וילדים בעצמם)אני מודה שההתעלמות שלו צרמה לי, בקונטקסט של הסרט.
מצד שני, כמו שכתבת, טלילה, אין לי שום זכות או יכולת להניח מה דעתו של פולמן ובטח שלא לכפות על מישהו אחר להסכים איתי, ולכן אני חושבת שיציאה כנגד השתיקה שלו היא טפשית, מיותרת, ונגועה, אפילו, בסתימת פיות- וזו כבר סכנה גדולה.
מי שמתנגד לתופעה מסויימת צריך לצאת כנגדה בקול ברור וצלול, אבל לנסות לחייב אחרים לאקט הצהרתי כלשהו (לא רק בנושאים פוליטיים), נגוע בחוסר טעם ובעיניי גם ממש לא יעיל.
ואחרי הכל, מה שבאמת מדאיג אותי זו התחזית השחורה והסבירה של שועי…
ואחרי אחרי הכל- ואלס עם באשיר הוא באמת סרט מצויין, ואני מקוה שהוא יזכה כפי שמגיע לו.
אתה מתפרץ לדלת פתוחה. לא קראת היטב את מה שכתבתי. אתה מנהל דיון עם עצמך, או אולי עם "חבריי" (אמור לי מי הם), אבל לא איתי. הנה מה שכתבתי: "אבל איכשהו, בסוף, כמעט כל המלחמות מתבררות כמיותרות, לא מוסריות ומטופשות." שים לב למילה "כמעט". כשכתבתי אותה, חשבתי על ארה"ב במלה"ע ה-2.
ובהמשך: "במהלך מלחמת לבנון השניה הפגנתי נגד המלחמה כמה ימים לאחר שפרצה (לא התנגדתי אוטומטית לתגובה הצבאית, אבל אחרי יומיים שלושה הבנתי שהפסיכוזה הישראלית שוב מתפרצת)" שוב, שים לב להערה בסוגריים.
ואח"כ "אז השאלה היא, אחרי שהבנת שלמעט מקרים בודדים כל המלחמות בהיסטוריה היו מיותרות". שוב, שים לב להסתייגות.
בקיצור, הערותיך אינן קשורות למה שכתבתי.
מלחמות אם נרצה או לא היו ויהיו חלק מהמין האנושי. וקצת יומרני ומנותק להגיד שכל המחלמות מתבררות כמיותרות. גם כל דבר שאינו טוב צרוף בהסתכלו לאחור יתברר כמיותר.
יש באמירה שלך מן ההתנשאות, ראיה מרחוק של אנשים, שנאבקים , נופלים צודקים וטועים.
כן, בעולם מושלם לא היו מלחמות, לא כעסים, ולא קנאות.
אבל לבוא ממקום בטוח, מתרבות שמאפשרת , ומלמעלה לזלזל בטבע האנושי, על כל חלקיו, זה די יומרני.
למרות ההסכמה הפוליטית שלי עם נעם, קשה לי להזדהות עם העמדה שלו כאן, והמלים שלך ביטאו את הקושי שלי בצורה הכי קרובה.
ראשית, שוב, אתה מתעקש לייחס לי את האמירה שכל המלחמות מיותרות, אבל לא טענתי את זה…
יתכן שעמדתי המוסרית נראית מעט נחרצת. אבל מצד שני, קשה לי שלא לראות משהו פוסט-מודרני, רלטיביסטי מוסרית בגישתך. גם רצח, אונס, עושק ודיכוי "היו ויהיו חלק מהמין האנושי". למה זה צריך למנוע ממני לנקוט עמדה מוסרית ברורה נגדם?
העמדה הזו לא צריכה ליצור "ראיה מרחוק של אנשים, שנאבקים, נופלים צודקים וטועים." אני אף מאמין שראיה שמתעלמת מאותן חולשות מפספסת את העיקר. זו אינה ראייתי, תאמין לי.
יש לי אמפתיה לכל חייל שנשלח להלחם במלחמה מיותרת, יהא הוא ישראלי, פלסטיני, גרמני, מצרי או ניגרי. ואני לחלוטין מסכים שרוב אותם חיילים לאורך ההיסטוריה לא באו מתרבות שבאמת איפשרה להם להתנגד. אבל דווקא בתרבות שלנו, שבסופו של דבר כן מאפשרת את זה, אני יכול לצפות למעט יותר התנגדות. גם כשהיא דורשת מחיר. אבל אם אמנע משיפוט מוסרי של כל מי שבוחר בדרך שמשרתת את האינטרסים שלו, בגלל חולשותיו, אז אאלץ להמנע מכל שיפוט מוסרי. כל מעשה לא מוסרי בסופו של דבר נובע מתוך חולשה. אני חושב שההבנה והשיפוט המוסרי יכולים להתקיים במקביל.
בעצם, הבעיה שאתה מעלה כאן היא רחבה יותר: החתירה של הפסיכולוגיזם תחת המוסר. א.ב. יהושע, שבימים כתיקונם איני חסיד גדול שלו, כתב על כך יפה בספר שנקרא "כוחה הנורא של אשמה קטנה : ההקשר המוסרי של הטקסט הספרותי". בגדול, הוא כתב שם, בין השאר, על כך שההבנה הפסיכולוגית לא צריכה לבטל את העמדה המוסרית.
אתה כותב "אבל לבוא ממקום בטוח, מתרבות שמאפשרת, ומלמעלה לזלזל בטבע האנושי, על כל חלקיו, זה די יומרני." אני חושב שהניסוח שלך הוא קצת יומרני. זילזלתי במין האנושי? על כל חלקיו? איפה? והתרבות שלי לא מאפשרת לי יותר מאשר לפולמן, או ארי שביט לצורך העניין.
ולסיכום, הנה כמה אנשים שאני לא מזלזל בהם כלל: אייבי נתן, אורי אבנרי, גדעון לוי (גם אם לעתים אני כן מסתייג מהצדקנות שלו), שולה אלוני, דודו גבע, דב חנין, וכל מי שמסרב לקחת חלק בכיבוש…
את הסרט ראיתי עם חברים טובים קצת אחרי שהמלחמה בעזה נגמרה והגזענות חגגה. אותם חברים טובים התכוונו להצביע (ומאוחר יותר גם הצביעו) לקדימה, לביבי ולליברמן. אנשים אינטיליגנטים וטובים שנשטפו בלאומנות. אנשים שאני אוהבת ומעריכה.למרות שגם בי עלתה תחושת אי נוחות במהלך הסרט בגלל ה'יורים ובוכים', שמחתי שהם יושבים לצידי וחוזים בחוסר התוחלת של מלחמה מיותרת, בסבל של הצד השני, ואולי מבינים שלא למדנו יותר מידי מאז. אחד מהחברים שהצביע לליברמן עבר איזושהי טלטלה אמיתית, וזו התחלה. לפחות זה. צריך היה שיבוא המאצ'ואיסט הכל-ישראלי כמו ארי, ויטיח את הדברים. גדעון לוי מצפה ליותר מידי באקלים שבו אנו חיים, וטוב שהוא קיים. אני מסתפקת בסרט שבא ואומר "הי, בגדול אנחנו בסדר, אבל בואו נסתכל על הפרטים, שם אולי פיקששנו", כי זו הדרך היחידה להגיע ולנגוע בקהל נרחב, שלא היה אפשר להגיע אליו אחרת.