כְּמוֹ אוֹרְפֵאוּס הָפוּךְ
אֲנִי בּוֹרֵאת אוֹתָךְ עוֹד פַּעַם
כֹּל פַּעַם אֶוּרִידִיקֶה
מֵאֲחוֹרֵי גַּבִּי.
מְזַהָה אוֹתָךְ כְּשֶׁאַתְּ נִשְׁמֶטֶת
אִם אֶתְפָּתֵה לְהִסְתּוֹבֵב לְעוֹד מַבָּט
אַתְּ שׁוּב תִהְיִי שָׁם מִתְפּוֹגֶגֶת,
צוֹלֶלֶת אֶל הַשְּׁאוֹל
בְּעוֹד רַגְלַי
בְּעַל כָּרְחִי נוֹשְׂאוֹת אוֹתִי
קָדִימָה וּלְמָעְלָה
אֶל אֶרֶץ הַחַיִּים.
שָׁם אֶלְמַד לְנַגֵּן, לְכַשֵּׁף
לְאַכְזֵב, לְהִקָּרַע לִגְזָרִים וְכוּלֵי.
מקסים טלי, מרגש מאד.
ותתחדשי על האכסניה.
נהדר. ה"וכולי" לגמרי הברקה, מסמר אחרון מושלם.
תודה לשתיכן. !!
אני במבוכה עם הטכנולוגיה החדשה כאן, מסתבר שצריך לאשר כל תגובה. אז עד שאפתור את העניין הזה מי שרוצה להגיב שלא ייבהל אם תגובתו/ה לא מופיעה מיד. זה בטיפול… תודה וסליחה.
טלייקרה,
תמיד שאני חושב על אורפיאוס ואורידיקי אני חושב על כך שאין המיתוס מדבר על היכולת להשיב מן המתים; אלא על היכולת המוגבלת
להחיות את המת בזכרון, לחוות את נוכחותו/ה שוב בעיני ההכרה, ולו לרגע, לפני שהדברים שבים ונמסרים לקצבם השיטתי של החיים.
בהצלחה כאן לפחות כפי שהיה שם…
תתחדשי! (-:
גם אני העדפתי את הפסיליטיס ששם אבל זה מה שיש ועם זה ננצח, בסוף אפילו ממש נאהב את הוורדפרס הזה. כנראה…
שיר צובט ויפה על אחד מהמיתוסים הכי חזקים שיכולים להיות.
תתחדשי טלילה!
מה שאני הרגשתי בשיר
זה את הכמיהה הזו לסובב את הראש
והוא/היא יעמדו שם,
את הידיעה ההיא שהם לא,
את שברון הלב לנוכח הידיעה הזו.
איייי….
כמיהה כן… שברון לב דווקא לנוכח הידיעה שאם אסתובב אראה אותה שם. אבל יש מקום גם לשברונות לב מסוגים אחרים.. 🙂 תפדלי..
רציתי לכתוב שה"וכולי" גאוני. אבל הנה, הקדימו אותי.
[מקווה שזה בסדר מבחינתך שאני קוראת פה. נתראה פה ושם (או שם ופה)].
בסדר? לכבוד הוא לי 🙂 ומכיוון שאני כבר לא אחראית על השכלתך הספרותית אפילו לא בעקיפין, זה לגמרי באחריותך 🙂
תודה!
🙂
הייתי רוצה לחשוב שאני זו שאחראית על השכלתי הספרותית, ואת אחזת במושכות לזמן מסוים 🙂
אשוב גם אשוב. לקרוא אותך זה פשוט עונג צרוף. ומדוע שאמנע מעצמי מנעמים? 😉
עברתי אתך לכאן, באש ובאש.
תתחדשי
כרגיל, עונג
וואו. כרגיל? קטונתי. תודה תודה.
אוי טלילה
כמה שאת כותבת נהדר.
דרכך אני לומד לאהוב שירה.
לא חשוב הפונט, לא חשובה האכסניה,
כלומר – זה חשוב, אבל נלמד לחיות עם זה.
תמשיכי לשורר, לפעמים, לסירוגין, וכולי 🙂
ובעיקר,
הרבה.
…וזה אולי הדבר הכי נפלא שאמרו לי. דרכי אתה לומד לאהוב שירה… מה יש יותר מזה? אין.
תודה. תודה. אתם מפנקים אותי היום 🙂
מתרגשת ואף מסמיקה (שולה עדה)
טלילה,
זה לא על השיר, שכבר אמרתי,
זה על החתווווולה…
הזוהי שוווולה?
כל פעם שאני חולפת על פני האתר שלך
ורואה את המתיקות הזאת,
אני רוצה להגיד
אז הנה אמרתי.
ועכשיו היא תסמיק ואת תהיי עדה…
די, את מתכוונת לתמונת הכותרת? את שואלת ברצינות?
את לא רואה שזה בן (אפילו סבא!)???
זה מנחם ז"ל, שאהבתי עד מאוד. העליתי גם פעם פוסט לזכרו, זה כאן איפשהו. שולה שחורה ונאווה, ככתוב, ויש אפילו תמונה קטנה שלה ב"פרטים נוספים". ואולי אצליח להביא עוד בהמשך, כשאלמד עוד קצת על גדלים של תמונות והעלאת קבצים לאתר וככה…
אבל אין עליהם במתיקות, מסכימה 🙂
אוי מנחם,
זכר צדיק לברכה.
הוי, את לא יודעת כמה (צדיק)…
וצחקתי כמובן 🙂 אבל הוא פשוט היה כזה גבר גבר שמצחיק לחשוב שהוא שולה. בכל אופן מה שבכלל רציתי לכתוב לך זה – כמה היה נחמד לקרוא "כל פעם שאני חולפת על פני האתר שלך".. תודה!
אובידיוס סילף הכל:
ירדתי לשאול רק לוודא שזה נגמר סופית והנחש עשה את מלאכתו נאמנה….
אני מודה: אכן ניגנתי שם (רק קצת, למגרה).
אך פרספונה הזקנה –
זה התברר לי רק בדיעבד ובאיחור מרגיז! –
לא אהבה ש"מנגנים לה" בשאול.
כאילו דא?!
וכמו שנפטרים מנגנים שמציקים במסעדה,
כך היא בקשה גם לסלק אותי: "תקח את אורידיקה ותלך. תלך!", אמרה.
הייתה תחושה כאילו באתי לחפש מלכות ושוב נתקעתי עם אותה אתון …
מזל הוא שהקשבתי טוב להוראות!
וכמובטח – ברגע בו הבטתי לאחור אכן יכולתי לזהות
אותה
נשמטת, מתפוגגת וצוללת לתהומות.
ואין לבוא אלי בטענות
שהתפתתי שוב ושוב להסתובב. לעוד מבט.
רק לשחזר או, שמא, לאשש
שאין לי איש מאחורי הגב ושאני חוזר לבד.
לנערים שמחכים לי שם, בארץ החיים.
המתחסדות ההן שאת בשרי וכו' קרעו בשכרון
בעל כורחי אותי החזירו לארון
מתים בשאול, בארץ היגון.
נפלא!! 🙂 חתול יקר, כמה טוב שחזרת לבקר כאן.
כיף לקרוא את שיר התגובה שלך על הבוקר. ואם המלים שלי תרמו משהו ליצירה משובבת הנפש הזאת – דיינו.
🙂
תודה
אשתדל לחשוב על זה ולחייך מזה בפעם הבאה שאיזה יצר בלתי נשלט יכפה אותי לסובב את הראש…
באמת מתגעגע
[…] קטן שהתחבא שם וענה לי מראש, חכם ויבש כדרכו, על אורפאה שלי, אבל אני שמחה שלא ראיתי אותו קודם. ואם ראיתי כנראה […]