קללת הרצון

 

(ועוד כמה שתפסו טרמפ על הדרך)

 לפאול, שנמאס לו כבר מהקלידים

  

באחד הסרטים היפים והמטרידים שראיתי (ולכן ראיתי אותו רק פעם אחת, לא יכולתי לעשות את זה לעצמי פעם שנייה) אנטואן, שבהתחלה אנחנו רואים אותו כילד, לומד מאביו שהוא יכול לעשות הכול ולהשיג כל מה שירצה, אם רק ירצה את זה חזק מספיק. הסרט נקרא "בעלה של הספרית" – כי זו משאלתו של הילד. הוא מאוהב בספרית הדשנה (שיום אחד הוא רואה אותה, בעוברו ליד המספרה, שכובה מעולפת או מתה, לא ברור  – גם לא ברור אם הוא מבין מה שראה, אבל קחו את כל התיאורים שלי בעירבון מוגבל, כאמור ראיתי את הסרט מזמן, ייתכן שאני כותבת עכשיו קצת לתוך הסרט, לא רק עליו, ובכוונה עכשיו אני גם נמנעת מלצפות בו שוב ולדייק את עצמי) וכשבארוחת הערב הוא עונה לשאלה "מה תעשה כשתגדל" בתשובה "אני אהיה בעלה של הספרית" הוא חוטף בו-במקום סטירה מצלצלת מאבא שלו. אבל בזכות מה שאמר לו אביו הוא גם מצליח לארגן לו ולחבריו ערמת חול מרשימה בשביל הטירה שהם בונים בחוף (או שמא היה מדובר בחומת חול, מעין שובר גלים שישמור על הטירה שלהם מפני הים) כי הוא רוצה מספיק, אז ברגע של תושייה והעזה הוא רץ אל הטרקטור ומסביר לנהג מה הוא מבקש, והנהג עוזר להם, כמובן, ומרים עם המנוף, בניצוחו של אנטואן, את כל החול שהם צריכים.

והרבה שנים אח"כ, והוא כבר מבוגר, הוא פוגש את הספרית שלו. בעלת מספרה יפה ובודדה, והוא בא להסתפר אצלה. פעם אחת, פעם שנייה. ובסיומה של התספורת השנייה (סמלית למדי, כבר לא נשארו לו הרבה שערות על הראש) הוא מעז להרים מבט אל המראה, למצוא את מבטה ולשאול אותה, דרך המראה, אם תסכים להתחתן איתו. היא לא עונה. אבל בפעם הבאה, היא מוצאת רגע שהם עומדים זה מול זה ואומרת לו ברצינות רבה, שבקשר להצעתו, אם הוא לא התבדח, התשובה היא כן. הוא מחייך אליה ופניו הם פני ילד בן 11.   

[הכתיבה, כמו כל דבר עכשיו, באה בקושי. מתוך מאבק. לומר לעצמי להמשיך, לומר לעצמי להפסיק. אם לא אכריח לא יהיה טקסט. ימשיך המלמול הפנימי, כמו הקלדה עיוורת על מקשים שלא משאירים עקבות, או אולי משאירים בליל דבוק וחסר פשר שאין לו מובן בשום שפה כי לחצתי על המקשים השכנים, "נפלתי על יד", כל מי שלמד אי פעם פסנתר מבין את הביטוי הזה, כי יש ליפול ויש ליפול, גם ליפול צריך נכון]  

ואז מתחילים חיי האושר השקט שלהם יחד, שניהם לבד, כמעט כל הזמן במספרה. כמה סצנות מאוד מאוד ארוטיות – אולי קצת מוגזמות, או מביכות, ועל כן עוד יותר ארוטיות. אני זוכרת משפט אחד שהוא אומר לה, משפט צרפתי להפליא, כשהיא אומרת שהיא חושבת לעשות דיאטה: "אם תרזי ולו חצי קילו אזרוק את עצמי מתחת לרכבת".

בסוף היא מתאבדת. פורשת בשיא, מה שנקרא. אני לא זוכרת אם היא משאירה פתק שבו היא מסבירה בדיוק את זה, כלומר: שהיא לא יכולה יותר להכיל את האושר הזה, או שהיא רוצה לעזוב כל עוד הם מאושרים. בכל אופן, הוא נשאר לשבת במספרה, חושב עליה, מדי פעם נכנס מישהו והוא שם מוזיקה ערבית בטייפ, כמו שנהג לעשות אז כשעוד היתה, ורוקד, רואה אותה בכל מקום כאילו היא עדיין שם, אולי אפילו מדבר איתה. הזיכרונות מהסרט מתערבבים עכשיו עם משאלות הלב (ומשאלות הלב, על כך כבר המליץ ויזלטיר מזמן, יוצאו להורג).

למה נזכרתי עכשיו בסרט היפה והקשה הזה? כי – אני מנסה – למרות שהוא רווי כולו בהתרוננות ארוטית, הסרט הזה אומר משהו שנתקע כמו עצם בגרון על כוחו של הרצון, ועל הקללה שבמשאלות שמתגשמות.

יש קושי, כמובן, גם בבלבול, בחוסר הוודאות מה אני רוצה, לאן ללכת, אבל בתוך הקושי קיימת גם הבנה שמדובר במצב זמני, קטע מתהליך. ואילו ברצון החזק, החד משמעי, יש איזו קללה שמבטלת כל ממד של זמן, מערערת כל אמון בתהליכים. אתה יודע בוודאות שזה מה שאתה רוצה (לעשות בחייך, למשל), אז אם אתה לא עושה את זה הכאב מייסר פי כמה, כי אתה מרגיש שאתה לא חי את חייך, או שאתה לא במקום שבו אתה אמור להיות.

"כשרצון נענה הוא מתבטל / אלא אם מידת תובענותו / היא גאונית" (וולך, כמובן). אכן. ואם הוא אכן גאוני, הרצון הזה, הוא נעשה נצחי. הוא יהפוך את החיים למעגל, או לנרטיב טלאולוגי, שבו שוב ושוב יקרה אותו דבר. עדיף כבר לא לדעת מה רוצים. 

ויכולתי לכתוב את כל מה שכתבתי עד עכשיו על "מלהולנד דרייב" של לינץ', שאומר בהיפוך משהו דומה. שם הרצון נשאר פנטזיה, מתחבר עם הצפייה שלנו כאקט של מימוש מסוים, חלקי, של הפנטזיה הפרטית. הקולנוע הוא המדיום האולטימטיבי לטשטוש בין פנטזיה ומימוש, בין חיים למשאלה. יותר מכל אמנות אחרת, כי חוש הראייה הוא – מה לעשות (וכמה מודרניסטי מצדי) – בכל זאת קצת דומיננטי יותר מהחושים האחרים. מה שמזכיר לי עוד שיר של ויזלטיר:

 

[במחזור "מושגים", מתוך מכתבים ושירים אחרים, 1986]

 

1

 

חוּשׁ הָרְאִיָּה הוּא הַחוּשׁ הַמְחֻסָּן בְּיוֹתֵר

מִפְּנֵי הַמּוּחָשׁ. לֹא כְּמוֹ הָאֹזֶן הַפְּגִיעָה,

הַנְּחִירַיִם, הַחֵךְ. הָרַעַשׁ מַחֲרִישׁ

אָזְנַיִם, הָרֵיחַ הָרַע מְסַחְרֵר, הַלַּהַט כּוֹוֶה אֶת הַחֵךְ:

אֲבָל הָעָיִן לֹא תִּבָּקַע לְמַרְאֵה הַגּוּף הַמְרֻטָּשׁ. עַל-פְּנֵי הַזְּוָעָה

הִיא עוֹבֶרֶת כְּיָד

מְלַטֶּפֶת חָתוּל

בְּלִי מֵשִׂים.

 

 

ושימו לב להכרחיות הצלילית של "תִּבָּקַע", אחרי ה"כּוֹוֶה". זו הכרחיות מניפולטיבית לגמרי, אבל אי אפשר לסרב לה גם אם רוצים. ברור: הלהט כווה את החך, והעין אל מול זה אמורה להיבקע, והנה היא "עוברת" "בלי משים". אכן. ויחד עם זאת גם ההפך, כמובן: שהרי אותה עין היא גם זאת שקוראת את הטקסט הנוכחי, המנסה לאתגר את קהותה. והשיר כאילו מתחרה עם הדימוי הויזואלי ה"מקורי": מי מהם יצליח "לזהם" אותנו בכל זאת במוחש, לשבור את מערכת החיסון שלנו, שכבר ראתה הכול.

ומוטב גם לסיים עכשיו, עם ויזלטיר נוסף, מהספר החדש, "מרודים וסונטות" (כבר לא כ"כ חדש, אני יודעת, אבל אני אטית להחריד כשזה מגיע לשירה. לאט לאט אני קוראת את הספר הזה. גם כשנדמה לי שקראתי אני באה אחרי כמה חודשים ונדהמת להבין שלא ראיתי כלום קודם, כאילו לא קראתי בכלל, ומתחילה עוד פעם, וחוזר חלילה. אולי זה סימנה של שירת אמת, שירה טובה ממש, שבניגוד לפרוזה עיונית או בדיונית אי אפשר לעכל אותה. היא נשארת עצם זר, תקועה בגרון. אי אפשר להבין אותה ואי אפשר להתגבר עליה, או להתבגר ממנה. אפשר רק להפסיק לנשום בנוכחותה, להיחנק ממנה.)

שיר קטן שהתחבא שם וענה לי מראש, חכם ויבש כדרכו, על אורפאה שלי, אבל אני שמחה שלא ראיתי אותו קודם. ואם ראיתי כנראה שכחתי בכוונה. רציתי להסב את המבט, רציתי לחזור, רציתי לכתוב את השיר, לחיות עוד פעם את הסרט הפרטי שלי. אבל זה היה כאן כל הזמן, המתין לרגע שארצה לקרוא (גם את מה שידי שלי כתבה לי):

 

אֶוּרידיקֶה?

 

אֶתְמוֹל כִּמְעַט שֶׁחִפַּשְׂתִּיךְ בַּשְּׁאוֹל שֶׁלָּךְ.

הִגַּעְתִּי עַד לַפִּשְׁפָּשׁ בַּחֲשֵׁכָה הִטֵּיתִי אֹזֶן.

לֹא הָיָה טַעַם לְהִתְקַדֵּם צַעַד נוֹסָף.

לְחוֹלֵל עוֹד אֻמְלָלוּת עוֹד זַעֲקוֹת שֶׁבֶר.

מוּטָב לְהַנִּיחֵךְ בְּעוֹלָמֵךְ הֶחָדָשׁ-יָשָׁן.

מָקוֹם שֶּׁאֵין בּוֹ חֵרוּת אַךְ מְנַגְּנִים דְּבַר-מָה בָּרֶקַע.

וְאִם אֵין אַהֲבָה יֵשׁ כְּלָלִים וּפְרָסִים.  

 

 

וברור שאין טעם, וברור שמוטב היה להניחה, אבל ברור גם שעד לפשפש הוא כן הגיע ועצר את עצמו בכוח, והוא משנן לעצמו עכשיו כמו מנטרה את שלוש השורות האחרונות, מרדים את עצמו בקללות (אם לשאול שוב משפט מוולך).

הרבה פעמים עם ויזלטיר, ואני מבחינה בכך גם עכשיו, עם כל נגיעה-חוזרת בספר החדש, אני מייחלת בסוף הקריאה שהוא היה גומר את השיר שורה קודם. מכיוון שזה קורה הרבה, אפשר לבדוק את האפשרות לסמן את זה כתבנית, חלק מאסטרטגיה קבועה ומכוונת ביחסיו (הסאדו-מזוכיסטיים, אמרו את זה לפניי) של המשורר של ויזלטיר עם קוראיו.

אם להגיד את זה כרגע קצת בגסות, כסקיצה ראשונית, אם הוא היה גומר את השיר ב"אַךְ מְנַגְּנִים דְבַר-מָה בָּרֶקַע", זה היה אמנם לא ממש נעים, אבל עדיין בתחומים ה"נתן-זכיים" של ההוויה. ויזלטיר תמיד ילך עוד צעד, אל ה"וְאִם אֵין אַהֲבָה יֵשׁ כְּלָלִים וּפְרָסִים", יעלה את הטמפרטורה בעוד כמה עשרות מעלות, מאירוניה חרישית ועל כן גם פייסנית-משהו, אל הסרקאזם ואל הכאב הגלוי. הכאב שלו כמובן. אבל אצל ויזלטיר, וגם כאן נדמה לי שמותר כבר לנסח את זה כנורמה כללית, לא נקבל יותר מהצצה אל כאבו של המשורר ואל התהליכים שהביאו אותו עד הלום, בין השאר גם לאלה שחוללו את האקט השירי. הוא יגרום לנו לחוות וללמוד את הכאב שלו לא דרך וידוי מפורט אלא דרך מסלול הייסורים שהוא יעביר אותנו כקוראים, דרך תהליך הקריאה שלנו והכאב שנחווה במהלכו, בלתי צפוי ועל כן חריף תמיד, מזנק עלינו פתאום תוך שאנחנו תועים בסמטאות הרטוריקה הויזלטירית המשוכללת, סרקסטית ויבשה כבר, הוא את התהליך שלו כבר עבר, לא יאוורר את כאביו לנגד עינינו*, האירוניה של זך נראית ממש כמו התחנפות בהשוואה לזה. (ובטח גם זה כבר נכתב, אבל לאושרי זה אינו מאמר אקדמי. בכל זאת אני מפנה ליתר ביטחון ומן הזיכרון למאמר של לאור על ויזלטיר בספרו "אנו כותבים אותך מולדת", אחד הקולעים שנכתבו על ויזלטיר, אני מהמרת שהוא משוקע בדבריי).

עוד אכתוב על ויזלטיר, ועל הטון והמוזיקה שהם רק של ויזלטיר, על אף מבשריו ולמרות ממשיכיו. גם אם רק לעצמי, עוד אכתוב. (האם זו נבואה, ברכה או קללה?)

 

העיקר שלמאיר ויזלטיר "יש סימפתיה", ככתוב על יריעות הבד האומללות הפרושות בין העצים של שדרות רושטילד, כחופה של עניים, כויטראז'ים צבעוניים.*

 

 

* הזדמנות לצטט עוד כמה שורות יפות של ויזלטיר המוקדם: "אֵיךְ הַמִּלִּים, הַמִּלִּים, הַמִּלִּים / אֵיךְ הַמִּלִּים אֲחֵרוֹת בְּתוֹכִי / מִמַּה שֶׁאַתֶּם יְכוֹלִים לְשַׁעֵר / כְּשֶׁאַתֶּם מַבִּיטִים בִּשְׂפָתַי אוֹ בְּמִצְחִי / אוֹ מְנַחֲשִׁים בְּרִצּוּד שֶׁל עֵינַי. / לֹא אֲגַלֶּה לָכֶם אֶת אַהֲבָתִי / וְלֹא אַכְבִּיד עֲלֵיכֶם בַּשִׂנְאָה / שֶׁשְּׁמוּרָה בִּשְׁבִילְכֶם, וְאֶת רַחֲמַי / לֹא אֲאַוְרֵר לְנֶגֶד עֵינֵיכֶם. // אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לָשֶׁבֶת פֹּה / וַאֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לָלֶכֶת שָׁם, / יָדֵינוּ נִלְחָצוֹת וְחִיּוּכֵינוּ נְבוֹנִים / וְהַבְּלוֹף מֵעַל רָאשֵׁינוּ כְּוִיטְרַזִ'ים צִבְעוֹנִים." ("איך המלים", קיצור שנות השישים, עמ' 47).