(ותודה לשועי, זה בשבילו – ובעטיו):
ויזלטיר שאחרי "ויזלטיר"
*
נדמה לי – וכבר ציינתי את זה יותר מפעם אחת – שיש איזה עיוות, עוול, בכתיבה על שיר אחד במקום על הספר השלם. האפקט של השיר נוצר לא רק ממנו אלא מהחוטים והצלילים שנרקמים בינו לבין שירים אחרים ומוסיפים לו נפח ותהודה, עוד ערוצים ושכבות של דיבור או זמזום, וביניהם אקורדים מקריים כמו במרקם פוליפוני. מצד שני כתיבה על שיר אחד משחזרת (מנסה לפחות) את החוויה של מקטע אחד של קריאה, שהרי שירה קוראים בד"כ בביסים קטנים, אי אפשר לבלוע אותה כמו שבולעים פרוזה – אם לחזור לרעיון שהתחלתי לגלגל בפוסט הקודם. שירה חזקה היא כמו יהלום: חומר אחר, לא מוכר, לא משהו שאפשר לעכל. כל שיר (שיר טוב, כלומר, שיר שיר) הוא תרכובת של חומרים אורגניים ולא-אורגניים שיוצרים ביחד אלמנט חדש, שאין לו ולא יכולה להיות לו המרה, תקנה, עיבוד, עיכול, הבנה שלמה. אי אפשר לעבד ואי אפשר לאבד אותו. ולכן, אולי, השירה שורדת למרות הכול. למרות החיים המהירים והיעילים, למרות התאווה לעוד והרבה, ושיהיה שלי, שייטמע בי מהר, שיְסַפֵּק – בלב כל זה שוכן משהו שמסרב להתמסר עד תום: ואולי בדיוק בגלל זה היא נשארת נצחית. כשהיא טובה. ולכן אני שמחה גם על שורות מאוד אקטואליות ואפילו עיתונאיות (במובן הפרוזאי התפל של המילה – דק, נקרע במהירות ומטנף את האצבעות המעלעלות) המשובצות בספר החדש, מרודים וסונטות, בחטיבת השירים הפוליטיים. אני יודעת שעכשיו הן יישארו לנצח, יותר מכל דיווח חדשותי או מאמר חוצב להבות. לנצח, לדיראון עולם, נחקקו עכשיו השורות "ואל תספרו לי על הפגיעה המצערת / שהפגז מהקנה של בני הבקיע בטעות / דווקא אל בית אבו אל-עיש הרופא ההומניסט מג'בליה" ("אמרה אמו:") או "עם ובלי שביס / ילחשו בעיניים בורקות: / שרמוטה, שר-מו-טה" ("גלאי הקיטש").* הן טמונות כאן בצד שורות נבואיות, אירוניות, מקוננות, חכמות: גם אם שום דבר לא יישאר כאן (אחד השירים היפים בספר – ששורה עליו, כמו על רבים משירי ויזלטיר, רוח צוננת דקה אך מוחשית מאוד של פסקנות נבואית – נקרא "הנכחדים") הן יישארו, יסבירו מה היה כאן.
אבל לא על ויזלטיר הזה באתי לכתוב כאן, אף שהוא מרתק וחזק כאן כפי שהיה כשכתב ב-1978 "ועוד נצא למלחמה בלבנון" (בשיר "המשך יבוא" מתוך הספר הויזלטירי האהוב עלי ביותר בימים אלה, מוצא אל הים, שמגיע לו פוסט נפרד [שלא אכתוב, כי זה אישי מדי]). ולכן אני מדלגת על כמה סונטות מעולות ועל כמה שורות מצוינות המכילות את התרכובת המוכרת, דהיינו האיכות הרב-שכבתית הייחודית לויזלטיר של אלגיה-סרקאזם-הומור אירוני-שנינות שנעה בין רגישות דקה לאלגנטיות כמעט צינית – כל אלה הם חלק מהדיסק הקשיח של ויזלטיר, אבל יש בו עוד ותמיד היה, רק חמקמק יותר וקשה להבחנה וקיבוע.
אגב, לפני שנכנסים ממש (ואני רואה שהצלחתי בתמימותי הערמומית לדבר בכל זאת על עוד כמה דברים בספר הזה) מילה אחת על העטיפה, שכרגיל בספריו של ויזלטיר גם היא מעשה ידיו (ונמאס לי מהסופרלטיבים, אבל העטיפות תמיד מצוינות לא פחות מהשירים). יש באסתטיקה שלה גילום מובהק של הפואטיקה הויזלטירית, או מעין מפתח אליה: צילום מטושטש, שמרחוק אפשר לטעות בנושאו ולחשוב שמדובר בעלי כותרת צהובים, אולי צילום של פרחים על סלע, או בגשם, כמה כתמי צבע צהובים בתוך אפור, שחור, ונגיעה של תכלת – רק בשם המחבר. מקרוב מגלים שלא פרחים הם אלא מעילי גשם של אנשים שמצולמים מלמעלה ומגבם: מי שצילם נמצא בעמדת עליונות כפולה ומכופלת: גם גבוה יותר, גם יבש יותר, גם רואה אותם מצדם האחורי, בעליבותם, גם צופה מבלי להיחשף, מבלי שהם יודעים שהם נצפים, מבלי שיראו אותו. בקיצור ויזלטיר 🙂 אבל: הכתמים הצהובים האלה על רקע האפור של המדרכות הרטובות (והעמוד השחור – זה נראה מאוד אירופאי) הם גם פרחים, הם גם היופי האבסטרקטי שבתזמור המרחבי של כתמי הצהוב בין האפור-שחור, הם גם התנועה בתוך הגשם. הם כל הדברים האלה גם יחד. לכן הסרקאזם אף פעם לא סתם מרושע, הציניות תמיד חושפת כאב, האירוניה תמיד גם שבירה וחומלת, עם נצנוץ של הומור-עצמי. משהו כזה.
**
מי שקורא את מרודים וסונטות מגלה שהספר חושף את אוצרותיו בהדרגה, כאילו שומר אותם לרציניים בלבד. הפרק הראשון מציע טפח, ומבליע או קוטם כל התפרצות רגשית. כשמתקדמים זה מתחמם, נהיה גם רומנטי מאוד פה ושם (אגב, זה ספר גדול למדי, יש בו די הרבה שירים. כשויזלטיר סוף סוף מוציא משהו, זה לא צנום). הנה סונטה מפרק חמש:
סְטִילִיטִים
סונטה
פִּרְקֵי יָדַיִךְ הַדַּקִּים הוֹלְמִים
עַל דֶּלֶת בַּחֲלוֹם, וַאֲנִי מֵקִיץ
לִפְתֹּחַ לָךְ, אֲבָל אֵין אִישׁ בַּפֶּתַח.
אַתְּ בֵּין הָרַיִךְ, רְחוֹקָה עַכְשָׁו
נוֹשֶׁמֶת בְּמִטָּה זוגית אַחֶרֶת.
וּבְהָקִיץ, נִדְמֶה לִי שֶׁבֻּטְּלוּ
כָּל הַכְּבִישִׁים כָּל הַגְּשָׁרִים בַּדֶּרֶךְ.
עוֹלָם שֶׁל שְׂדוֹת מוֹקְשִׁים מַפְרִיד בֵּינֵינוּ.
בַּסּוֹף, כְּמוֹ נְזִירִים בְּרֹאשׁ עַמּוּד
נִרְאֶה לְמֵרָחוֹק, אַךְ לֹא נָמוּשׁ,
וּנְיַבֵּשׁ בְּהַתְמָדָה חוּשׁ אַחַר חוּשׁ
בְּעוֹד מָטָר סוֹחֵף יוֹרֵד עָלֵינוּ.
דָּתוֹת צוֹמְחוֹת מִדֶּשֶׁן הֱיוֹתֵנוּ
כָּל כָּךְ מְאֹהָבִים, כָּל כָּךְ שְׁבִירִים.
(מרודים וסונטות, עמ' 53)
ויזלטיר הוא אלוף המינונים המוזיקליים הנכונים – הוא יודע לשמור על איזון נכון בתחום הערפילי האפור בטווח שבין ניגון סימטרי והרמוני מדי, שכבר מתחיל לחרוק כמו תיבת נגינה מכאנית, ובין ניגון מוזיקלי אמיתי, שכמו אצל מוצרט הוא לעולם לא סימטרי באמת, תמיד תרכובת של משקל וחרוז סדורים ופעמות "מיותרות", חורגות, שלא מאפשרות לקבוע בדיוק את מיקום הטעם, כך שהקוראים אף פעם לא נוחתים ממש על אף מלה כמעט (תכף אפרט קצת) אלא מרקדים-מרחפים באיזון שברירי מעל כולן.
ויזלטיר משכיל לשלב בצורה מסורגת בין התבנית המשקלית (בד"כ זה יאמב, אם אינני טועה, וכך גם כאן – תבנית זוגית שבה ההטעמה היא על הפעמה השנייה) לבין הריתמוס של המלים עצמן, כך שהתוצאה היא גם הדוקה למדי מבחינה ריתמית (בכל זאת סונטה, וויזלטיר כאמור כתב וכותב הרבה כאלה) וגם גמישה מספיק. ואכן השורות הראשונות זורמות כאילו הן משוחררות מהסד הצורני. החריזה עדינה ומרומזת, פנימית (מקיץ, ובהקיץ) או סמויה (בדרך, אחרת) או מינימלית (דקים, הולמים), הריתמוס הוא ריתמוס הדיבור, כאילו, ויש איזון נכון בין פסיחות (כלומר כשחייבים לעבור מסוף השורה לשורה הבאה בלי לעצור) ובין סופי שורות שהן גם סופי משפטים. (אגב גם מבחינת הסידור המשקלי בסיומי משפטים יש עצירה לא רק בגלל הנקודה אלא גם בגלל הפעמה ה'מיותרת' שאחרי הפעמה המוטעמת. השוו למשל בפתח / עכשיו, או תראו מה היה קורה אם במקום "אבל אין איש בפתח" הוא היה כותב למשל "אבל הפתח ריק", או אם במקום "ואני מקיץ" הוא היה כותב "אני נעור". משורר פחות מעודן מבחינה מוזיקלית שהיה עומל לחטב את הסונטה שלו גם על חשבון טבעיות הדיבור היה בוודאי מעדיף: "פרקי ידייך הדקים הולמים / על דלת בחלום, אני מקיץ / לפתוח לך, אבל אין איש." וכולי, ויוצר ריתמוס הרבה יותר חד וקופצני ואפקט כמעט קומי, רחוק מהנשימה הארוכה, הרומנטית, של השיר הזה).
לקראת הסקסטט החריזה החיצונית נעשית גלויה יותר, המשקל מחוטב יותר והקצב סדיר יותר, אם כי גם כאן הוא שותל מוקש של ממש – השורה "ונייבש בהתמדה חוש אחר חוש" – שאם קוראים אותה בהטעמה הדיבורית הרגילה, וכמעט אי אפשר אחרת, היא עוצרת את הקריאה ממש, גם ללא פסיקים, ותוקעת את הקצב, בהתאמה עם האמירה (הייבוש ההדרגתי והמתמיד הזה, חוש אחר חוש…). דבר אחרון שאגיד עכשיו בהקשר הזה של חריזה ומשקל, נוגע לסיום הנכון כל כך מבחינה מוזיקלית (ובכלל): "כל כך מאוהבים, כל כך שבירים". סיום ללא פעמה עודפת שמתחבר עם סוף השורה הראשונה ("פרקי ידייך הדקים הולמים") יותר מכל שורה אחרת, צלילית ומקצבית, ומאזן את הכבדות המסוימת של השורה הקודמת. רק תדמיינו מה היה קורה אם הוא היה מסיים כך, למשל:
דתות צומחות מדשן היותנו
כל כך מאוהבים, כל כך מתפוררים.
(עזבו כרגע שזה די דוחה מבחינת האמירה, כן?) שמרתי על הצליל המסיים אבל הוספתי עוד שתי הברות, שיהיה סימטרי עם "מאוהבים", והרסתי הכול. דווקא הסימטריה (שמחוזקת בגלל החזרה על "כל כך") מעקרת את כל ההבעה וגם את המוזיקה של השורה, מבטלת את ההכרח הפואטי שלה, ובמלים אחרות – הסימטריות ההרמטית לא מאפשרת את השבירות המאוהבת הזאת שעליה הוא מדבר. כי זה בדיוק העניין: ההימנעות, או הרפיון, או חוסר האונים (המבוטא שוב בצורה מעודנת ומאוזנת: מצד אחד "נדמה לי", רק נדמה, ש"בוטלו כל הכבישים", אבל מצד שני ההפלגה – "עולם של שדות מוקשים מפריד בינינו". רק הודות לאיפוק של "נדמה לי" נעשית ההיפרבולה של שדות המוקשים אמינה ואפילו הכרחית) מובילה לאמירה שמכילה בו-זמנית אירוניה עצמית ותבונה רצינית מאוד. "דתות צומחות מדשן היותנו / כל כך מאוהבים, כל כך שבירים". אם זה לא גאונות אינני יודעת מה כן.**
סטיליטים, אגב, אם אני מבינה נכון, זה זה –
כשהעולם הוא שדה מוקשים רצוי באמת לעמוד על קביים מתכתיים כאלה, כמו השיר, שרואה למרחוק אבל לא ימוש ממקומו, כמו נזירים בראש עמוד. איזה דימוי יפה זה לשירה בכלל. היא מגביהה אותך מעל לשדה המוקשים של החיים, אבל לא תוכל להציל אותך מהם באמת, או לתת לך דרך חלופית, מטוהרת, לפסוע בה. והסטיליטים שהיא נותנת לא נועדו ממש להליכה. הם סטיליטים, כמו תמונת סטילס, סגנוּן של תנועה עד שהיא קופאת. (ואם הכוונה היתה למשהו בכלל אחר / התנצלותי עם המשורר / אבל להבנת השיר שלו זה דווקא עוזר).
וכמובן, החוכמה העמוקה. אפשר להתאמץ לחקות את הניגון, את התרכובת הסרקסטית-אלגנטית, ויש לויזלטיר כבר יותר מדור אחד של ממשיכים ומחקים, אבל קשה יותר ליצור שורות דחוסות חוכמה כמו "דָּתוֹת צוֹמְחוֹת מִדֶּשֶׁן הֱיוֹתֵנוּ / כָּל כָּךְ מְאֹהָבִים" או לתאר את השאול של אורידיקה העכשווית כ"מָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ חֵרוּת אַךְ מְנַגְּנִים דְבַר-מָה בָּרֶקַע".
זמני הדל (שמראש לא נועד להשתלחויות פרטיות על חשבון העבודה) מתמעט והולך עד שכבר לא נשארה ממנו אפילו הפריבילגיה להמשיך להתלבט, להגיה או להתחרט, ואני מקווה שלא ליהגתי יותר מדי שטויות. כדי לחסוך בנזקים פוטנציאליים נוספים אמנע מלהרחיב את הדיבור על השיר הבא, ואסתפק בהבאתו כאן ובהפצרה להקשיב לו – כולו אקוסטי, מדבר על מוזיקה ועושה אותה (במינונים הנכונים בין ניגון נקי מדי לדיבור רגיל אמיתי, כפי שצוין לעיל), תוך כדי תמונה ותנועה. העולם (וזה, נו, המילה הזאת – חיים) כולו כים, מוזיקה עייפה אך בלתי נלאית, והיא מתמלאת ומתרוקנת, מטלטלת בין שפע לאחד ובין הגל המתגבה ללא כלום.
הפלגה, סונטה על הים
הַיָּם נִשְׁמָע שׁוֹאֵף אֶת הָאֲוִיר
בִּחְרחוּרִים שְׁבוּרִים, מַלְחִית כְּכֶלֶב
הַמִּזְדַּקֵּן בְּחֹשֶׁךְ לַחְלוּחִי,
עִוֵּר, שְׁוֵה-נֶפֶשׁ וְעִם סַף-כְּאֵב
אַדִּיר, בִּלְתִּי נִתְפָּס. הַכֹּל יִמַּס
לִפְנֵי שֶׁיִּתְגַּבֵּשׁ. שִׁלְדוֹת דָּגָה
יַחְוִירוּ בֵּין צְדָפִים רֵיקִים וְהַס
יֻשְׁלַךְ בֵּין אֲנָקָה לַאֲנָקָה.
הָאֹזֶן הִסְתַּגְלָה לַמּוּסִיקָה
הָעֲיֵפָה לָמוּת שֶׁל הַיְקוּם
הַמִּטַּלְטֵל בֵּין שֶׁפַע לָאֶחָד,
מַגְבִּיהַּ גַּל וּמְנַפְּצוֹ אֶל הַלֹּא-כְלוּם.
תְּנוּפָה נִפְרֶקֶת אֶל הַמּוּעָקָה:
הַלַּיְלָה הַקֵּיצִי נִמְשָׁךְ לָעַד.
(מרודים וסונטות, עמ' 99)
***
ומשהו לא קשור כלל, אך נחמד:
קליפ יפה שנתקלתי בו במקרה ומבוסס על הרעיון הידוע שהשם הוא תקליטן, לשיר של לורן היל המלכה. עידוד-מה לתחילתו של עוד שבוע מפרך על הגלגל…
**ואני רוצה למחות על כך שכל הפונטים היפים שאני טורחת לעצב לפוסטים – במיוחד לשירים המצוטטים – נעלמים כלא היו כשזה מגיע להנה. הבטחתם יונה, הבטחתם עוף לשבת, הבטחתם גם שהכול יהיה כאן כמו פעם, והנה – הכול מתנפץ, ובעיקר העיצוב של וורד, אל סלע המציאות הקטנטנה והקישחת של הפונט העברי בוורדפרס. מה אומר, זה לא בסדר בעיני.**
* אני אמנם כן מאוד מצטערת שגם חרוזי השטנה האינפנטיליים כנגד נסים קלדרון בשיר הזה יישארו לדיראון עולם. מרוב שחבל לי שויזלטיר מצא לנכון להשאיר אותם (אין להם זכות קיום משום בחינה, איך שלא נסתכל על זה) רציתי לא לכתוב על זה בכלל, אבל מכיוון שהזכרתי את השיר שבו הם מופיעים יצא שבכל זאת אמרתי.
** בהזדמנות אחרת, כי כבר הארכתי יותר מדי, אני רוצה לנסות לבדוק אם אכן כפי שנדמה לי המוזיקליות המרהיבה של ויזלטיר, שכישפה אותי עוד בנעוריי הרכים, קשורה גם למינון הנכון של העיצורים שהוא בוחר. נדמה לי אבל זה טעון בדיקה שאין לי אפשרות לעשות כעת, שהוא יוצר במכוון עודף של עיצורים מסוימים וחסך באחרים (זה כבר מעבר למצלול פשוט או חריזה, לכן אני לא משתמשת בהגדרות האלה) ואז מפצה, ויוצר ככה תנועה גלית גם ברכיבים הכי קטנים שבונים את התנועה הכללית של השיר.
טלי יקרה,
ראשית תודה, אני יודע שזה לא יצא כך בתגובה לחלק א' אבל ויזלטיר וז'ק פרוור היו המשוררים שהשפיעו הכי הרבה על נעוריי המוקדמים (17-16) ומ-'דבר אופטימי, עשיית שירים' אני זוכר עד היום שורות כמו: 'סורי המרירות/בואי הבהירות/לעולם לא נגיע/ מלוד לביירות' (שהקדים את 'ועוד נצא למלחמה בלבנון'), 'שוב יורד אור חאקי אפרורי/בענן דחוס ולא טהור/מול המרפסות הפעורות/של בתינו הנטויים בחול' והסיום הדגול: "שוב יורד אור חאקי אפרורי/על אהבתנו הפגועה/על הזכרונות הנמסים/שחשבו להפלות אותם בזמן// על בשרנו הזומם לקרוס פתאום/על כוחנו להחזיק צורת אדם/שיהיה מהות גומעת ורואה/שוב יורד אור חאקי אפרורי" (פעם הלחנתי את זה, ברוק מכוסח. ועד היום אני תמהּ,איך נניח ערן צור/רונה קינן/שילה פרבר וכיו"ב, פספסו את השיר האדיר הנ"ל), וגם הקצרצר הנפלא: 'ערב יורד עלינו בקפיצות של קנגורו'.
באשר לרשימה היפה, 'אני מעדיף כל כך אוהבים, כל כך מתפוררים' יותר (-:,
זה מזכיר לי את ט"ס אליוט ב-Waste-Land עם: 'אראךָּ חרדה בחופן עפר'.
אני גם אוהב את שתי השורות האלו בגרסא הויזלטרית או בזו האלטרנטיבית שהצעת ודחית כאחד יותר מאשר את כל מה שבא לפניו.
ואכן, הסונטה בעמ' 99, יפה מאוד, ומהדהדת את ויזלטיר המוקדם, שגם אם נטשתיו בגיל 17 ומשהו לטובת שירת עולם (וגם גילתי את יאיר הורביץ), עדיין במיטבו, הוא מסוגל להגביה בי חיוך של נער ישן.
[ועוד דבר, אני כבר עסוק במחשבות על הרשימה הויזלטירית שלי, במחשבות מחודשות על 'דבר אופטימי, עשיית שירים' ('מוצא אל הים' בספרייתי הושאל לפני כמה שנים ולא הוחזר) ובמיוחד בכמה מוטיבים מרכזיים העוברים כחוט-דק בין השירים שם. אני מקווה שהיא תבוא במהלך השבוע הזה]
והעיקר, עכשיו גם אצטרך לעיין 'במרודים וסונטות' עד השבוע שעבר זה לא ממש היה בתפריט הקריאה… (-:
!
נו, ורק בשביל זה היה שווה. ואם יצא שפתחתי (ליתר דיוק אתה פתחת, בתגובתך לרשימה הקודמת) מין פסטיבל-זוטא לויזלטיר פה ברשימות – כלומר אקס-רשימות – עשיתי את שלי ואהיה המאושרת באדם, לפחות לכמה שעות.
ותודה על התגובה (לגבי האופציות האלטרנטיביות שלי… לא אתווכח עם אסוציאציות אישיות שלך, אבל אני בטוחה שאם תנסה את זה על הלשון אתה תעדיף את המקור שלו, בסופו של דבר) ועל הציטוטים. גם לי יש כמה כאלה מ"דבר אופטימי", שהולכים איתי כל השנים כמו תפילה, במיוחד שירי השרטוטים התל אביביים ("חצר-ים שוממת עזובה בלי צל בלי ערסל"…) שהתנגנו אצלי בצורה כל כך מושלמת הרבה לפני שהיה להם איזשהו מובן בעברית.
ועוד – אף שזכותך כמובן להעדיף את "מתפוררים", בעיני הוא גס לא רק מבחינת המוזיקה: מתפוררים הוא אורגני, שייך לאותו שדה סמנטי כמו הדשן, ולכן – ממש מתפוררים, על אמת, הופכים לדשן באמת. זה סופי, וסופני, ודי ברברי, אפילו מקברי (אפילו מרושע), ממש לא מתאים לשיר הזה. "שבירים", לעומתו, הוא לא אורגני, לכן יש בו עוד משהו רומנטי ששומר על הפער בין האמירה לתקווה שמאחוריה, אלו הסטליטים ששומרים על הפער הרוחני מהאדמה, בכל זאת.
משום מה, אותיות אחדות מצד ימין מתקצצות.
חוץ מזה, תודה על הרשימה. גם אני מכבד מאוד את שירתו של ויזלטיר, וזה רגש שאינו נפוץ בקרב בני אותו הדור.
תודה גיורא, טוב לשמוע. אצלי שום דבר לא חתוך, משונה.
"סטיליטים" – הם נזירים שחיו על עמודים כי לא הסתפקו בפרישות "הרגילה" ובסגפנות "השגרתית". "חיו" – ממש חיו. במשך שנים. המפורסם שבהם הוא סימון (או סמיון) הסטיליט. לכך הכוונה ב –
"…בַּסּוֹף, כְּמוֹ נְזִירִים בְּרֹאשׁ עַמּוּד
נִרְאֶה לְמֵרָחוֹק, אַךְ לֹא נָמוּשׁ,
וּנְיַבֵּשׁ בְּהַתְמָדָה חוּשׁ אַחַר חוּשׁ …" (הכוונה לאטרופיה, שזה מה שבאמת קרה לגופם של הסטיליטים)
אגב, ככל שאני מבין (ואני לא מומחה), יש מוטיב כזה גם ב"הדוד פרץ ממריא" של יעקב שבתאי.
שמחתי לקרוא, הגם שאינני מבין דבר בשירת ויזלטיר.
תודה! כתבנו (אני לשועי ואתה לי) באותו זמן. אז לא הייתי רחוקה כ"כ, אבל תודה – באמת לא ידעתי את זה.
…ומסתבר שאתה מבין לא מעט. עכשיו אני מבינה את השיר יותר (ויותר נכון, נדמה לי) בזכותך. האהבה – לא השירה (אולי גם, אבל לא בעיקר) – כסטיליטים של סיגוף רומנטי (בגלל הממד הרליגיוזי, שרוצה להשתעבד לזה), שעליהם נמקים, מאבדים אט אט את החושים ואת הטונוס השרירי של החיים והופכים לדשן לדתות… הנה שוב הייאוש המר התגנב בדלת האחורית.
קראתי את שתי הרשומות האחרונות (זו והאחרת שעוסקת בקולנוע) והתענגתי מכל רגע.
בהערכה ותודה
וואו, איזה כבוד! תודה רבה! וברוך הבא 🙂
טלי, מכיוון שכתבת כ"כ יפה וברגישות משוחררת (שהיא נדירה באקדמיה הספרותית), ונעם לי לקרוא (למרות מה שנראה לי כאי-הבנה מסוימת מצידך ב"חרוזי קלדרון"), חשבתי לכתוב לך כדי להבהיר מה זה סטיליטים. אבל מיד נוכחתי שמישהו הקדים אותי.
לא העזתי לשלוח לך את הרשימה, כי קטונתי (ובכלל, הנה אני ממשיכה לקרוא ולחשוב על השיר הזה ובכלל וכל מה שכתבתי אתמול נראה לי ראשוני עד להביך) אבל אני כ"כ שמחה שמצאת אותה! תודה, תודה.
וכל מה שתרצה להוסיף, להבהיר, לתקן וכו' – אדרבה. אשמח.
תודה והוקרה רבה
טלי
בעיני, אין לך סיבה למבוכה. בוודאי שקריאה ראשונה היא ראשונית. יש שירים (של משוררים אחרים, ואפילו של עצמי) שאני קורא כבר עשרות שנים, ובכל קריאה תופס משהו חדש, שנסתר ממני בעבר. אבל התובנה שלך בעקבות ההבהרה שקיבלת מאת מתכתב שלך על המושג "סטיליטים" היא המפתח הנכון לשיר, ככל שדעתי מגעת.
מאיר ו'
טלילה, את בובנאית של שירים! את לוקחת אותם ומנפישה באהבה ובכושר התבוננות, אבל ברגע שאת מפסיקה, אלאס, השיר חוזר להיות חפץ – לא חסר חיים, זה מוגזם, אבל – הקסם נעלם.
וגאטו – הקביים של טלילה הם הגירסה המעודכנת הבידורית של העמודים של הנזירים. קצת כמו הפיתומים – שפעם (בתקופת העמודים) נחשבו לנביאים שרוחות המתים מדברות מתוך בטנם, ומתישהו הפכו לבדרנים שמתפרנסים מ"השלכת קולם".
אני מתנצל.
אני מתנצל פעמיים: פעם אחת על שהרסתי (לך) את הקסם, ופעם שניה – על שנחפזתי ולא אפשרתי (לטלילה) לקבל את ההסבר מפי הגבורה (שזה באמת יכול היה להיות אירוע שאפשר היה לנצור, ועל כך אשב שבעה נקיים).
טלינקה,
ניואנס אחרון: "ונייבש בהתמדה" – פעיל, במכוון.
לא, חתול, עד כאן…
טלילה משמחת לב, זה שלושה ימים נושמת לרווחה למקרא חבֵרה קוראת שכמותך {עם כל חֶבר מגיבייך} .
בעניין הסטיליטים, קראי נא את "הנבחר" הנפלא של תומאס מאן. התרגום העברי של אבי שאול, שהיה נהדר לזמנו, אבד עליו הכלח בינתיים לצערי [ברבות הימים והדינאמיקה הדוהרת של השפה]. כדאי לנסות תרגום לשפה אחרת.
הפונט, אגב, באמת לא משהו. בעיקר לא מסתדר עם הניקוד.
תבורכי.
הו, שלום לך וברוכה הבאה לאתרי הקטן! הכבוד כולו שלי, וגם העונג. תודה לך, אלך לחפש את הנבחר.
ימפה, טלילה, הנבחר נהדר (כולל התרגום, אחרי תקופת הסתגלות קצרה) אבל שם הוא מתבודד על סלע בלב אגם. סטיליטים כפשוטם נמצאים ב"תאיס" של אנטול פרנס.
תודה שוב מרית (קצת נעלבתי בשם השירים בתגובתך הקודמת, אבל אהבתי את דימוי הבובנאית) אלך לחפש גם את זה… יש לי חורים עצומים ומבישים בפרוזה בגלל הפתיל הקצר שלי, שלא מאפשר לי לקלוט מקטעים גדולים של טקסט (ובגלל הזמן, והחיים וכו').
בין הנבחר לתאיס, עדיף הראשון.
מה שיפה בתאיס (מלבד הסטיליטים) וגם הדבר היחיד שאני זוכרת – הוא שלחטא יש צורה של שועלים. בהתחלה אלה שועלים רגילים שמופיעים עם מחשבות החטא של הגיבור, הם מתרבים בהדרגה ומתישהו האוויר מתמלא במין אבק והוא שם לב שאלה בעצם שועלים זעירים זהובים. (וזה מאד משכנע בהתחשב בחלקיקים הזוהרים שמסתחררים בקרני השמש המסתננות מהחלון.)
נשמע נהדר… ומאוד הגיוני [אסוציאציה לקיץ של נסים אלוני, דווקא. וגם מסתדר עם מה שהולך עכשיו בחוץ, אם כי בחוץ זה קצת פחות זוהב ומפזז והרבה יותר מחניק ומלוכלך, כמו המציאות]
הו טלילה, פתיחה מרשימה לפסטיבל! לעת עתה אסתפק בקול קטן: גם אני בשבירים.
מצוין 🙂 קדימה השבירים. אני כבר מדמיינת את הסטיקרים
מחזה קצר:
(קולות רקע, הולכים ומתגברים, אבל עדיין קולות רקע)
הי גם אני בשבירים, כללית, במיוחד שמדובר בקולות ובטקסטים (עדינות,שבריריות-רגשית). אבל מאוהבים ושבירים, ביחס לבני אדם, זה יותר מדיי צפורים של זכוכית ונציאנית בעיניי או בובות פורצלן/חרס, צפורים אמיתיות אינן נשברות. בשבירות, אפשר לאסוף את השברים ולהתחיל שוב (המיתוס של השיבה הנצחית), בהתפוררות יש נטיה לאיוּן (התפרקות ליסודות, טרנספורמציה למשהו שונה בתכלית, או אין), חוץ מזה אני מניח, כי לדשן-היותנוּ, ולדתות הצומחות ממנו, כאשר עומדים בגשם הסוחף (אם אצטט את ויזלטיר), יש נטיה להתפורר…
חלקי הולך ונכתב, בנגיעות קטנות, זהירות מדיי. זה טקסט, אז הוא פוחד להישבר, לא להתפורר.
עוד לא שלם, אבל כבר מסתכל לאחור על נקודת המוצא.
הדימוי הזה .
סימיון סטיליטס ( מיוונית -"שמעון העמודי" ) היה נזיר הרמיטי (מתבודד) שחי במאה השלישית על עמוד שחור של בזלת במדבר הסורי.
הכנסיה היוונית אורטודוקסית הפכה את סימיון סטיליטס לקדוש .מה בכך?
הנזירים ההרמיטים קיימו קשר מוזר וטעון עם העולם .הם ברחו מן העולם אל כוכים נישאים בין קיני עופות דורסים בסיני ומידבר יהודה או כמו במיקרה של סימיון סטיליטס על עמוד של בזלת.
העולם מצידו הגיע אליהם ,לבקש עצה ,מזור ודעה מאותם שתקנים חמורי סבר . הם עוררו את הערצתם של אנשים רבים בניגוד להגמונים העירוניים שזוהו עם מימסדיות צבועה ."לחיות כמו ישו והשליחים" התפרש כהתרסה על הכנסייה הממוסדת ועל האדון בכבודו ובעצמו שהעניק לפטרוס את מפתחות השמיים לגאולת כל בני האדם החיים והמתים. הכנסייה טענה כנגד הנזיר המתבודד שחטאו הוא החמור ביותר כיוון שהוא חטא היוהרה . אדם המנסה להיות אל ? לא בכנסייה שלנו!
הכנסייה הממוסדת תמיד העדיפה את הקדושים שלה מתים . היא ניכסה את דמותם והפכה אותם לאיקונות על גבי מינזרים ולגבי ההתבודדות והנזירות האינדיבידואלית? הרי שבנדיקטוס מנורסיה הפך את הנזירות לנזירות האוסרת על התבודדות שכן האדון איננו מאפשר התבודדות אינדיבידואלית .הנזירות הפכה לנזירות ממוסדת ,קולקטיבית ומאורגנת ברגולה (תקנון) נוקשה שתפקידו למנוע מאדם להביע את הזדהות מוחלטת מדיי עם הסבל של ישו .
תענוג לקרוא את הבלוג שלך.
נדב פרץ.
הי! איזה כיף שקפצת לבקר. תענוג לקרוא גם אותך 🙂
[…] שפצחה זה מכבר בשתי רשימות משובבות נפש, קללת הרצון ופרק ב' והרשימה היפה אוֹר צָהֹב /אוֹר חָקִי אַפְרוּרִי שצירף […]