"בחיי היומיום שמי ישראלי לגמרי, משהו כמו לילך או ליאת"
(אנה, הצד המואר של הירח, רסלינג 2009, עמ' 8 )
בפתח הספר – יומן אמיתי של בחורה ישראלית שתיעדה את קורותיה במשך כשנתיים שבהן עבדה כזונה – מציינת הכותבת, "אנה", שהוא מוקדש לכל הנשים. זה כמובן הולם (הוא שלהן ממילא, הוא במובן מסוים סיפורה של כל אישה בעולמנו הפטריארכלי) אבל עכשיו כשסיימתי לקרוא אותו אני מקווה שהוא יגיע אל כמה שיותר קוראים ממין זכר דווקא. גברים ישראלים, לפי מה שמספרת המחברת, הם צרכנים נלהבים מאוד של תעשיית הזנות על כל צורותיה, והם גודשים את "דירות האירוח" ו"מכוני הספא" ומתקשרים בהמוניהם (אנה מדווחת מניסיונה האישי על 45 שיחות בחצי שעה) לטלפונים במודעות מסוימות בעיתונים, אלה שכוללות גוף נשי עירום ונטול פנים ומבטיחות פינוק מטריף ודיסקרטי עם "סטודנטית ליברלית" שתעניק לך כמה "רגעים בלתי נשכחים" – בהתאם לגובה ה"תמיכה" שתוכל לתת לה, כמובן.
הספר מתווה בחדות, בין השאר, את הזליגה של הזנות בשנים האחרונות משוליה האפלים של העיר והתודעה אל לב הסלון ואל המוח הכי ממוצע. קטעים רבים ממחישים את הזליגה הזאת, למשל ציטוטים שאנה מביאה מפורומים באינטרנט שבהם גברים "חולקים חוויות" וציונים ממפגשים עם זונות, מודעות של "תומכים" ו"נתמכות", האשליה – של גברים ונשים כאחד – ש"עיסוי עם הרפייה" זה לא ממש זנות, ועוד ועוד. כפי שאנה כותבת – כשסרטוני פורנו קשים זמינים לכל ילד בן 12, שגדל במחשבה שבחורות מאוד נהנות כשחודרים אליהן בכוח מלפנים ומאחור וגומרים להן על הפרצוף, אין פלא שגברים נוהרים בהמוניהם לזונות. רווקים ובעיקר נשואים, עשירים ועניים, ליברלים ושמרנים. בכל הגילאים. הזנות היא תופעה מקובלת וחביבה על גברים רבים בחברתנו, מסתבר – עד שזה מגיע לבית שלהם, כמובן. אבל גם זה רק לכאורה. בחברה שהיא עדיין פטריארכלית מאוד האישה וה"שירותים" שהיא אמורה לספק, ביניהם גם שירותי מין, נתפסים כעסקת חבילה שהגבר קונה במעמד ובכסף שלו. מכאן ועד לתשלום ממש בשטרות כסף בתמורה לחצי שעה של "הרפייה" או "חדירה אנאלית/ ואגינלית" או "גמירה בפה" הדרך לא ארוכה.
קראתי כמה ביקורות (או התרשמויות) על הספר לפני שהתחלתי לקרוא אותו. הקוראים ציינו שהספר "לא קל" לקריאה (אלא מה?) אך לאו-דווקא מהסיבה הצפויה: התרשמתי שלעתים מה שהיה להם קשה לעיכול הוא שנחסם בפניהם ערוץ האהדה האוטומטי כלפי אנה. ברור מאוד למי שקורא את הספר, ברור משום שאנה מבהירה זאת מלכתחילה, שהיא לא קורבן פאסיבי של מצבה, של "השיטה": היא לא נחטפה לזנות, היא לא מכורה לסמים, היא לא מפרנסת את הוריה החולים או את חמשת ילדיה היתומים מאב. היא בוחרת בזנות כשהיא נקלעת לחובות לא גדולים ומתוך החלטה: היא תעבוד בזה במשך תקופה ותחסוך מספיק כסף לשכר דירה, שכר לימוד, רהיטים לדירה, אוטו וטיול למזרח שתמיד רצתה לעשות. אני דווקא מאוד אהבתי את הישירות המתריסה הזאת, וגם את הפיכחון האירוני שבו אנה מתארת בחודשי כתיבתה הראשונים את העבודה בזנות. קראתי בביקורות שאלו קטעים של "ניכור" והדחקה רגשית. זה אולי נכון, אבל זה לא חזות הכול, ובעיקר – זאת לא הפואנטה.
אמנם קשה שלא להבחין שאנה נמנעת בהתחלה מתיאורים מפורטים של האקט עצמו, ומתארת רק מסביב, באופן כללי, תיאורים מאלפים בפני עצמם. רק מאוד בהדרגה היא מתארת חוויות מהמפגשים עצמם, ואז גם מתייחסת לסיכונים הבריאותיים, לכל המחלות המזוויעות שאפשר לחטוף, לסיטואציות לא נעימות או מפחידות, לקשיים אחרים, לחוויה הפשוטה של הגועל שהיא מרגישה לפעמים. אבל הקטעים האירוניים הם לדעתי לא רק מופע של הדחקה, הם גם ביטוי של מחאה וביקורת חברתית. וזה מה שהיה חשוב לי להוסיף או לענות לכמה מההתרשמויות שקראתי –
מה שה"פסיכולוגים" (לצורך העניין, כל מי שנוקט בקריאתו גישה "פסיכולוגית" "אישיותית" כלשהי) לא מבינים או לא מוכנים לקבל הוא שאין הבדל גדול בין הזרקור שמופנה החוצה לזרקור שמופנה פנימה. אין סתירה בין הביקורת התרבותית של אנה לעבודה הנפשית שהיא עושה עם עצמה ולזיכרונות הילדות שעולים לקראת הסוף, על אבא מכה ואולי גם מתעלל מינית ועל חיים בבית נטול חום שהיו בו רק מריבות, צעקות, מכות ו"חוסר כבוד". ההתרשמויות שקראתי עד כה נחלקות באופן גס למי שהקשיב בעיקר לביקורת הכלכלית של אנה על מדינה שאין בה שום פרופורציה מתקבלת על הדעת בין המשכורת לתנאי המחייה ולכן מאלצת את אזרחיה "לרדת לזנות" בכל מיני דרכים, ומי שהקשיב לתהליך הטיפולי שהיא עוברת עם עצמה, כאשר באומץ רב, בפיכחון ובמודעות מרשימה היא מתקדמת בהדרגה (תוך קפיצות ונסיגות) לעבר ההכרה שהתמכרה לפיתרון הכלכלי ה"קל" (במרכאות משולשות ומרובעות, מי שיקרא יבין) של הזנות, בהתמודדות עם ההתמכרות הזאת ובגמילה ממנה. הפטיש של אנה לכסף, שהפך אצלה – כך היא מאבחנת – מאמצעי למטרה, לא ייחודי לה אלא מאפיין את כל התרבות שלנו. רק כשהיא מעיזה פעם אחת לכתוב שיש דברים "חשובים יותר" מכסף לדירה ולשכר לימוד, רק אז נסדק לראשונה הלופ הטובעני שבו היא מתנהלת והיא מעיזה גם להתחיל לרצות משהו אחר, ולהודות שנמאס לה מהזנות והיא שונאת את מה שהיא עושה. אבל לדעתי מי שקורא את הספר רק כתהליך של "התפתחות" ו"גדילה" ממצב של האשמת החברה והמדינה למצב של "לקיחת אחריות" והתמודדות עם טראומות וחסכים אישיים, לא קרא חצי מהספר ולא מקבל ממנו חצי ממה שהוא יכול לקבל ממנו, ולמעשה מעקר את כל הפוטנציאל הביקורתי והחברתי של הספר. צריך לזכור שגם הבעיות האישיות והפרטיות שלנו הן בעיות חברתיות. ואת זה לא אני אמרתי אלא מרקס. הוא גם אמר שחייו של אדם שמוריד את עצמו לדרגת סחורה גרועים מחיי בהמה. ומבחינתו אגב אין גם הבדל בין עבודת פרך במפעל לבין "שירותי מין", זאת זנות וגם זאת:
"…ולא רק מחושיך הבלתי-אמצעיים, כגון אכילה וכיו"ב, עליך להתנזר, אלא עליך להיגמל אף מנטילת חלק בעניינים כלליים, מהשתתפות-בצער, מהבעת אמון וכיו"ב, אם-אמנם יש את נפשך להתנהג בצורה כלכלית, אם אינך רוצה להיהרס בגלל אשליות.
עליך להפוך כל מה שברשותך לסחיר, כלומר לשימושי. כאשר שואל אני את איש הכלכלה המדינית, אם אמנם נוהג אני לפי חוקי הכלכלה כאשר אני מרוויח כסף ממכירת גופי, מכך שאני מזנה אותו לתאווה זרה (פועלי החרושת בצרפת מכנים את הזנות של נשותיהם ובנותיהם בתור שעת העבודה ה-X שלהם, מה שנכון פשוטו כמשמעו); או האומנם מתנהג אני בהתאם לכלכלה המדינית כשאני מוכר את ידידי […] הרי משיב לי איש הכלכלה המדינית לאמור: אכן, אין אתה פועל בניגוד לחוקי; אולם שאל-נא לעצתה של הדודה מוסר ולדעתה של הדודה דת"….
(מרקס, כתבי שחרות [1844], מגרמנית: שלמה אבינרי, 1977, עמ' 158-159)
אפשר עוד לצטט הרבה קטעים רלבנטיים ממרקס, אבל הקטע הזה נוגע גם בסוגיית הצביעות האופיינית מאוד לשיח סביב הזנות. הרגשתי אפילו בחלק מהתגובות לספר את הבל פיה הלא-נעים של הדודה מוסר: מי שציפה לקרוא רק תיאורים מזעזעים ומעוררי אימה של תעשיית הזנות, הבעת גועל חד משמעי מהעיסוק הזה ונהי על מר גורלה של מי שהתדרדרה לשם – לא ממש מצא את מבוקשו; מי שציפה לקרוא שמצבה הכלכלי של אנה לא הותיר לה שום ברירה אחרת – נותר גם הוא תוהה ונבוך. אנה לא עושה לנו חיים קלים. כן, היא נקלעה לחובות אבל היא יודעת היטב שזנות היא לא המוצא היחיד. וכן, אולי לא כל אחת היתה בוחרת כמוה. יש מרכיבים של הענשה או פגיעה עצמית באופי שלה והרבה חסכים שעמם נאלצה לגדול, ויש גם כאמור אלמנט של התמכרות בבחירה הזאת. את כל אלה היא בודקת ומאווררת במהלך הכתיבה של הספר. ונכון, זנות זה לא בדיוק היינו-הך כמו מלצרות או עבודה במפעל. מרקס אמנם צודק שכאן וגם כאן אנחנו מוכרים את גופנו ואת כוח העבודה שלנו בתמורה לפרוטות שיחזיקו אותנו בחיים ותחת קורת גג עד המשמרת הבאה, אבל יש בכל זאת הבדל בין מכירת כוח העבודה שלי לבין ה"שירותים" שהייתי נאלצת להעניק בתור זונה, שירותים שחלק מהותי מהם, כפי שאנה מפליאה לתאר, כוללים העמדת-פנים כאילו היא משתוקקת אל הגבר הלקוח, כאילו הוא נפלא ומהמם, מושך ושנון ומשעשע ומקסים בעיניה, וכאילו הדבר שהכי בא לה בעולם כרגע, אחרי 7-8 גברים ולפני עוד 5-6 גברים נוספים, זה להזדיין איתו בפראות, בשיכרון-חושים ובשלל תנוחות ספורטיביות, ולמה לא גם לרדת לו ושאר "בונוסים" ופעלולים, כי הוא כ"כ מושך וגברי.
אנה לא מפסיקה להתפלא – וגם אותי זה עדיין מפליא – איך גברים מסוגלים "לשכוח" שהם משלמים כסף עבור החוויה הזאת ומאמינים באמת ובתמים שהיא נהנית, שגניחותיה מעידות שהוא עושה לה את זה, שהוא באמת מושך אותה, שבדיחותיו אכן משעשעות אותה, שמשמניו או קרחתו או טבעת הנישואין על אצבעו או הריח שלו ושאר קסמיו באמת נעימים וחביבים עליה. ואם הוא לא מאמין ויודע טוב מאוד שמחמאותיה כוזבות כמו אנחותיה, שלא משהו בו "עושה לה את זה" אלא רק הכסף שהוא נותן לה, שאין הוא גבר אלא שטר כפי שהיא אינה אישה אלא מכשיר, איך הוא מסוגל ליהנות מזה בכלל?
בתכלית הקיצור: אם הזונה שאתה הולך אליה עכשיו (גם אם קוראים לה "מעסה", "נתמכת" או "נערת ליווי") היתה באמת נהנית ממה שהיא עושה איתך, היתה באמת אוהבת מין, היא לא היתה עובדת בזנות. פשוט מאוד. אתה הולך אליה בשביל מין, היא רואה שטר מול העיניים, ליתר דיוק היא מזכירה לעצמה את השטר כדי להחזיק מעמד, בשעה שהיא משמשת כשפחת המין שלך. שניכם נמצאים בחוויה שהשקר מכונן אותה על כל פרטיה, מאל"ף ועד תי"ו. ומילא לחייך חיוך כוזב בתור מלצרית, להישאר מנומסת ו"לשרת" גם את הלקוחות הגסים והמגעילים ביותר, אבל לשרת אנשים באמצעות החלקים הכי עמוקים והכי אינטימיים בגוף ובנפש זה למחוק את עצמנו. וגם אם חלק מאיתנו מדי פעם רוצה להרגיש איך זה להיות אובייקט, אף אחד ואף אחת, אני מאמינה, לא רוצים להפוך לחפץ בצורה המונית, מסחרית, סדרתית, 12-15 פעמים בלילה.
הספר הזה גם שינה – או ייצב – את דעתי בנושא מיסוד הזנות. אני מודה שעד שקראתי אותו לא הייתי סגורה על זה, הכרתי את הנימוקים לכאן ולכאן וחשבתי שכמו סמים, אם זה ממילא קיים עדיף שזה יהיה חוקי, כך יהיה פחות פשע ועושק ועוול סביב זה. אבל כמובן שאין לדעה הזאת כל שחר. גם לפני שאנה מגיעה לנושא הזה ופורשת בכובד ראש נימוקים לכאן ולכאן ומצטטת מאמרים וסטטיסטיקות, ברור שאי אפשר לעשות גזירה שווה מסמים לזנות. אין דמיון בכלל. וכמו שאנה כותבת בצדק, אנשים גם גונבים ורוצחים – אז עכשיו נמסד את כל הפשעים רק בגלל שהם קיימים? בניגוד לסמים הלא-חוקיים, שהם מוצרים שאנשים קונים ולא נבדלים בהרבה מאלכוהול, ניקוטין ותרופות מסוימות שנמכרות בבתי מרקחת, בזנות מדובר לא במוצר אלא באקט הרדוקציה-למוצר שבני אדם עושים לעצמם בתמורה לכסף. ומעל לכול – למסד את הזנות פירושו, כפי שאנה כותבת, להגדיר אותה כמקצוע ככל המקצועות וכפרנסה נורמלית, ובכך להכשיר את השרץ. המינוח המדויק יותר שאנה נותנת לסוג הקיום הזה, מינוח שמרקס היה מאמץ, וגם סארטר, הוא "אונס עצמי" או "אדם שעזב את עצמו". זנות היא גלות מעצמך, וההישרדות בה מחייבת זרות-עצמית, ניכור וניתוק רגשי. כשאנה רוצה לחזור אל עצמה היא עוזבת את הזנות. חד וחלק.
ומי שעדיין חושב שכשהוא הולך לזונה (או קובע עם "נערת ליווי" או הולך ל"ספא + הרפייה") הוא שותף בעסקה בין שני אנשים בוגרים וחופשיים, ו/או עוזר לבחורות שיש להן קשיים כלכליים להתקיים, כדאי מאוד שיקרא את הספר. אנה מצליחה להמחיש, גם בקטעים שהיא לא מאוד סובלת מהזנות ולא מלאת קבס, עד כמה החוויה הזאת כרוכה ברמאות, התכחשות והיפוך של כל רגש אנושי. זה לא סקס – זה פיגוע. מי ששוכר את שירותיה של זונה הוא מחבל, במובן הכי פשוט של המילה. הוא מבצע אקט של חבלה, בה ובמידה מסוימת גם בעצמו.
אוי טלי טלי טלי,
כשיצא הספר של גדי טאוב 'אלנבי',
היה המון דיבור על הנושא,
ונכנסתי לבלוג שלו, וניסיתי לנהל שם שיח בעניין,
ויצאתי בתחושות קשות נורא,
שאפילו גברים לכאורה אנטילגנטים, רגישים ונאורים,
מסרבים לראות ניכוחה בעניין הזה.
מה אומר לך?
איכס
איכס
איכס.
הרשומה הזו חשובה עד מאוד,
והמשפט האחרון בה הוא חזק ונכון במיוחד.
הי, תודה.
לא קראתי עדיין את אלנבי ועכשיו יש לי פחות חשק לעשות את זה…
טלי יקרה,
רשימה חשובה, תודה. יש להזכיר גם את הסחר בנשים הנעשה דבר יום ביומו בחוצות ערים מרכזיות במדינה. אני חושב שצריך להוציא את הסרסורים-המאפיונרים הללו מחוץ לחוק ולהילחם בהם עד חורמה. [אדם בעל-נפש ואמצעים יכול להציע לאישה במצוקה עבודה לגיטימית גם בלי שהדברים יעברו דרך המיטה].
וכמובן, מין אינו שירות ואינו אמור להיות חלק ממסחר. ישנם דברים שאין לקנות
וגם אין למכור. במין, אני מאמין, רצוי שיהיה היבט (פן) של אהבה.
תודה שועי. אני חושבת שיש עדיין ויכוח מאוד גדול על האמרה הפשוטה הזאת – מין אינו שירות – שכרגע אני מזדהה איתה בכל לבי (ובמיוחד אחרי קריאת הספר) אבל אני מבינה גם איך אפשר לטעון כנגדה, ולהביא דוגמאות מהרבה תחומים אחרים בחיים שבהם אנחנו כן נותנים "שירות" ועושים שימוש לצורך כך בכל מיני "איברים" גופניים ונפשיים שלנו. נדמה שיש קו גבול מסוים שאסור לעבור אותו. השאלה איפה הוא.
פעם ראיתי סרט, נדמה לי שקראו לו "תומא מאוהב", סרט צרפתי שהוקרן באיזה פסטיבל ולא יצא להקרנות מסחריות, על בנאדם שלא יוצא מהבית (לא מסבירים למה) וצורך סקס באופן וירטואלי. הוא מגיע למישהי שכפו עליה לעבוד ב"שירותי מין" ממוסדים, משהו שמוגדר כ"טיפולי" לגברים עם מוגבלויות כמו הבחור הזה, אבל מסתבר שזה נעשה בתמורה לשחרור מוקדם מהכלא או משהו כזה. אני לא יודעת עד כמה הסרט קשור למציאות, אבל האפשרות הזאת נראתה בסרט מעוררת פלצות ממש.
טלי,
אני זוכר שהיה סרט כזה, אך לא צפיתי בו.
כל התנועה הקפיטליסטית של "תודעת שירות" "הלקוח תמיד צודק" "תודה שקנית… (שם של רשת או תאגיד)" דומה בעיניי לניאו-פיאודליזם; זה מוזר מאוד, כאילו העובדים הם צמיתים (כלומר תמיד ניתן להתפטר ולחפש עבודה בתאגיד אחר/או כנותן שירות לתאגיד אחר).
אלכסנדר טישמה קרא לספרו הנודע ביותר "השימוש באדם" (הוא מתאר שם, בין היתר את מחנות ההשמדה, ביניהם פרקים מזעזעים ממש על מקלחות הגז).
לתפישתי, על האדם להכיר בחד-פעמיותם של חייו ושל חיי זולתו, ועל כן לחוות אותם במלואם, ולתת לאחרים לחוות כפי יכולתם.
כל הניצול: ניצול הגוף, הנפש, האינטלקט וכיו"ב החוגג בכל יום בתרבות המערבית בשם איזו קידמה מדומיינת, המיטיבה לכאורה את חיינו (באמת?)
היא לדידי: שימוש באדם.
להשתמש… כן.
אבל ההגדרה המרחיבה הזאת היא בדיוק הלופ שמפיל אותנו בדיון הנוכחי, נדמה לי (מאוד בזהירות. אני כותבת עכשיו את כל התגובות בספונטניות ומהר)
אנחנו "משתמשים", לפחות פורמלית, ולרוב בעל כורחנו, פעמים רבות באנשים אחרים. מניחים זה את זה על הפצעים הקיומיים שלנו, כמו שעמיחי כתב. ככה עולמנו בנוי. בדיוק כנגד זה מרקס יצא ולא במקרה נזכרתי בו. אם יכולתי הייתי מצטטת את כל "כתבי היד הכלכליים פילוסופיים" שלו פה, מההתחלה ועד הסוף. זה היה צריך להיות קריאת חובה. הרבה מעבר לדיונים בשיטה כלכלית קפיטליסטית או סוציאליסטית, הוא מצביע על החולי היסודי ביותר של החברה האנושית.
טלי,
להערכתי, החולי המרכזי של החברה האנושית הוא כוחנות ושתלטנות (המולידות שעבוּד) וסתגלנות- כניעוּת (כלומר, ישנם א/נשים שמסתגלים/ות מהר לכך שאין מתייחסים אליהם כראוי וכיאות ומוכנים/ות לחיות כך). זה נכון לכל המבנים החברתיים החל במשפחה וכלה במדינות וכיו"ב. הבעה הנוספת היא שמפרוייקט הנאורות הרציונליסטית נותרה בימינו בעיקר רציונליזציות, של אנשים העסוקים בלהצדיק את מעשיהם בנימוקים הגיוניים למכביר, ולשכנע את עצמם כי כל עוול הוא רק הרע במיעוטו או אפילו סוג של טוב, משום שהיה יכול להיות לצד האחר גם הרבה יותר רע אם לא היה מדובר בהם עצמם.
אשכרה 🙂 well put
קודם כל אני מצטרפת לקודמותיי – רשימה חשובה בנושא כל-כך בוער (רק שלצערנו בינתיים הבעירה היא בעיקר מתחת לפני השטח..)
אמנם לא קראתי את הספר, אבל יש לי הרבה להגיד בנושא.
אנסה לצמצמם את עצמי ולהתייחס לכמה נקודות ספציפיות..
אני חושבת שהמשפט "הבעיות האישיות והפרטיות שלנו הן בעיות חברתיות" הוא משפט המפתח בכל הקשור לתופעת הזנות – שאגב – לדעתי עומדת בשורה אחת עם התופעות של פורנוגרפיה (שלא סתם נקראת "זנות מצולמת") ותקיפה מינית. בכל המקרים האלו נוח לנו, כחברה, לחשוב על הפרט כקורבן או כנפגע ולהמשיך הלאה, כי זה לא נוגע לנו (למרות שזה נוגע לכל-כך הרבה מאיתנו – ולכן זה דיסוננס שאני לא מצליחה להבין..).
האקלים החברתי-תרבותי-מדיני-כלכלי הוא זה שמכשיר את הקרקע ונותן לגיטימציה לתופעות אלה; הוא זה שמזין אותן, ובד בבד גם מוביל להדחקתן והדרתן מסדר היום הציבורי – מה שנהוג לכנות "קשר השתיקה".
אני רוצה גם להוסיף על עניין האשמה והאחריות – כתבת שאחד הדברים המאתגרים בסיפורה האישי של אנה הוא העובדה שהגעתה לעיסוק בזנות לא היתה בכפייה, אלא מתוך בחירה שלה. לצורך העניין אתעלם מהדיון לגבי "כמות" הבחירה שהיתה לה (בהמשך ציינת עבר של התעללות פיסית, ואולי אף מינית, מצד אביה). נניח שהעיסוק בזנות הוא לגמרי תוצאה של רצון חופשי של אנה. אז מה? האם זה נותן לגיטימציה לאנשים לצרוך את שירותי הזנות שהיא מציעה? מרגיש לי שרב האנשים (ובעיקר גברים, מה לעשות..) יענו על השאלה הזאת: 'כן. אם היא אשמה אז אנחנו לא, היא מביאה את זה על עצמה..'
העניין הוא שלא צריך להיות שום קשר בין מעשיה של אנה (או של כל אחת אחרת שעוסקת בזנות) לבין מעשיהם של הלקוחות. זה שהיא נהגה בצורה שעלולה לפגוע בה, לא נותן לאחרים "פטור מוסרי" ממעשה הפגיעה. גם אם יש באנה מידה של אשמה בנוגע מצבה, זה לא מפחית כהוא-זה מאשמתם של צרכני הזנות.
ודבר אחרון – ממליצה למי שמתעניין ורוצה לדעת או לפעול בנושא להיכנס לאתר של מכון תודעה:
http://www.macom.org.il/todaa-home.asp
תודה הדר.
אכן, נדמה שהמתח סובב סביב שאלת הרצון החופשי והעצמאות של מי שבוחר/ת לעסוק בזנות. אבל כמו שאת אומרת זה לא צריך לפטור מאשמה (או אולי עדיף לומר אחריות) את מי שצורך את ה"שירותים" האלה, וגם מהמודעות של מה זה עושה לו ולתפיסת הקשר הזוגי-מיני-אוהב שלו.
קשר כזה מתואר גם בספר (פשוט לא היה לי מקום להרחיב) ואני חושבת שזה טוב מאוד שגם את זה היא הכניסה לספר. זה פוקח עיניים, לא רק לגבי מישהי שעוסקת בזנות אלא לגבי קשרים ארוטיים בין אנשים באופן כללי.
שכחתי גם להוסיף, בעניין פורנוגרפיה וכמו שכתבתי למחסנאית, שאכן בבסיס פורנוגרפיה = כתיבת הזונה [זו האטימולוגיה של המלה] כלומר ייצוג מסחרי של זונות בפעולה. אבל לא רציתי להכניס גם את הפורנוגרפיה לרשימה הנוכחית כי יש המון סוגים של פורנוגרפיה היום, יש (אמנם רק בשוליים) כאלה שמצלמים את עצמם כי הם נהנים מהחשיפה, יש פורנוגרפיה קווירית עצמאית וחתרנית ועוד ועוד, זה יהיה צבוע מצידי לשלול את הפורנוגרפיה כי יש טקסטים או סרטים פורנוגרפיים שגם אני נהנית מהם (כאמור, כשהם נראים כתוצרים עצמאיים וטבעיים ולא כרוכים באלימות, השפלה וניצול. אבל בעצם מה אני יודעת?)
כמובן שאין לזה סוף. יכולים עכשיו לטעון כנגדי שכמו שאני מסוגלת לקרוא ולראות פורנוגרפיה מסוג מסוים כך לא צריכה להיות לי התנגדות לזנות מסוג מסוים. אולי. לא יודעת.
רשימה חשובה.
אך מעבר למין הזמין, המקובל וירטואלית, יש לזכור שישנם גברים רבים שמחפשים מעבר לזה, וזנות זו כמעט מהווה פוביה עבורם.
שלום רות, ברוכה הבאה! הלכתי לראות את הבלוג שלך, הוא נראה מרתק. בשעה טובה ובהצלחה רבה איתו!
ותודה שאת מזכירה שיש גם גברים אחרים… חוששתני שאחרי שקוראים את הספר הזה קשה להשתחרר מהתחושה שזה בכל מקום, ואצל כל הגברים כמעט. ואני לא אומרת את זה בכעס או בעוינות או בטינה כלפי "גברים". הספר מראה פשוט עד כמה זה נפוץ, עד כמה זה גורף ועד כמה זה משפיע על כולנו, גברים כנשים.
זה נפוץ, נכוןן, אבל זה נפוץ כבר אלפי שנים. זה בעצם, כמעט הכי נפוץ. ועכשיו זה נפיץ.
ויש שקוראים לו המקצוע הקדום ביותר של האשה…
ובנושא השיח הקיים כיום, אודה על האמת ואומר שגם אני חשבתי לתת שירותי מין, מכיוון שכל כך לממן חיים/שכ"ד/לימודים וכו', ואני עובדת בלפחות 3 משרות שונות בחודש, שכוללות עבודות נקיון, ולא פעם אני חושבת לעצמי שהיה הרבה יותר פשוט למצוץ למישהו ולהרוויח פי 10 לחצי שעה. אבל הבן-זוג שלי יתפחלץ…
כמובן שאין זה בא להצדיק את הגברים או את מין כמקצוע, אלא כביקורת על הממשלה והמצב הכלכלי בארץ.
דומה ושונה וקונטרוברסלי אזכיר בהיקשר זה את ליעד קנטרוביץ, שכינתה עצמה בעבר, ואיני יודעת אם גם היום , שהיא עובדת מין. למשל בראיון המצוטט כאן http://www.globes.co.il news/article.aspx?did=784623 ובמאמרים רבים שפרסמה בזמנו ב"העיר" ובמקומות אחרים.
יש בתחום הזה מיגוון רחב של נשים המגיעות לזה מסיבות שונות, חופשיות יותר ומאד לא חופשיות. כך גם פועלים ופועלות, ילדים ומבוגרים, במפעלים לאסוף פולי קפה, בקו ייצור לנעליים או במפעל לניקוי עופות ועוד ועוד ועוד. ציטטת קודם בעניין הזה את מרקס והניכור. לא הרבה השתנה. אולי לא השתנה שום דבר מהותי.
ואני רואה שהצלחת עם הנקודות הסמויות.
כן, בזכותך התחלתי לכתוב בכתבן! 🙂 תודה.
לעניין ליעד ובכלל מה שאת כותבת. אני לא מכירה את ליעד אבל שמעתי עליה פה ושם ועכשיו הלכתי לחפש מאמרים שלה (לא הצלחתי להיכנס ללינק שהבאת). בלי לחטוא בפטרונות יש לי תחושה שהיא בהכחשה מסוימת, זה ניכר גם בכפילות שעולה מהניסוחים שלה עצמה. אבל זה לא משנה – גם אם כל מה שהיא עושה נעשה מבחירה חופשית ומלאה והיא עצמאית ומשוחררת ונהנית – הרי יש זנות-עילית בשוליים (נניח במעגלים המאוד אינטלקטואליים ומצומצמים שמשתעשעים בתיאטרון של סאדו-מאזו, בד"כ מהסוג היותר קליל) כמו שיש פורנוגרפיה חתרנית, נועזת, משוחררת ומלאת עונג וחדווה, פורנוגרפיה לסבית למשל או סקס חובבים או מה שלא תרצי, שאכן קשה להכניס אותה באותה קטגוריה כמו הפורנוגפיה המסורתית הנצלנית והאלימה והמשפילה.
ובכל זאת. אני רק יכולה להגיד שפעם הייתי מגיבה כמוך, ועכשיו אחרי שקראתי את הספר קצת יותר קשה לי לעשות את זה. כולל מרקס ואף שהבאתי אותו בעצמי.
מזכיר לי ידיד שלי, איש מאוד נחמד ולגמרי לא טיפש, שפגשתי פעם ברחוב ואיכשהו השיחה הגיעה לזה שהוא הלך מספר פעמים לזונות. אני קצת הזדעזתי, ומחיתי איכשהו, לא זוכר איך, אבל הוא ענה שזה בסדר גמור, שאיתו הן נהנו מזה, ולזה כבר לא היתה לי תשובה. לך תוכיח לו שהוא טועה (ובכלל, מאיפה לי לדעת).
הי מיקוס 🙂 תודה!
אכן הספר יוצר את התחושה שזה בכל מקום, וגרם לי לחשוב כמה מהגברים שאני מכירה התנסו בזה. אין לדעת. תחושה מאוד מוזרה.
לשועי (אי שם למעלה… )
מרקוזה כתב על "אישיות סמכותנית": הצורך של בני אדם לחוש סמכות "מעליהם" ולהפעיל סמכות כלפי "מטה". בעיניו זה מקור להרבה רעות חולות בחברה המערבית. לרובנו יש מידה כזו או אחרת של "אישיות סמכותנית" כזו, ואנחנו צריכים אישור מאנשים גדולים וחשובים יותר מאיתנו – נגיד, הוגי דעות מפורסמים שאנחנו מצטטים…
חבל רק שמרקוזה – בשם איזה חופש, מדומיין לדעתי הענייה – היה בעד פורנוגרפיה וזנות. ללמדך שגם אנשים חכמים עלולים ליפול במלכודות של עצמם.
בעיקרון, הפורנו היחיד שאני בעדו הוא בצורת טקסטים. אפשר לדמיין הכל, ואף אחד לא באמת נפגע. אני קצת חשדנית לגבי פורנו חובבים, אם אפשר להרוויח מהפצתו אז אין ערובה שהוא לא מזויף או כרוך בהונאה (אלא אם מדובר בייצור ביתי לצריכה עצמית, כמובן).
ולטלי – תודה שהעלית את הנושא. לא הכרתי את הספר, ואני לא בטוחה שאעיז לקרוא אותו אחרי הפוסט הזה, אבל זה באמת חשוב.
אני גם בעד טקסטים… 🙂 תודה יעל, כתמיד מאוד מעניין מה שאת כותבת. לא ידעתי שמרקוזה היה בעד פורנוגרפיה וזנות?? זה כתוב אצלו במפורש?
מרקוזה, "האופי האפירמטיבי של התרבות", עמ' 116.
הי יעל,
אולי באמת צריך להגיב אחד תחת השני, בכדי להרחיב את מעגלי השיח.
בכל אופן, קראתי את "קץ האוטופיה" למרקוזה לפני שנים אחדות. אבל הוא לא הותיר בי חותם יוצא דופן (הוסרל, כהן, מארסל, בובר, וייל, לוינס– הם הפייבוריטים שלי בפילוסופיה של המאה העשרים).
הצורך לקבל אישור- חתום בבני האדם. אני אב לילדים ולפעמים אני עומד די המום כאשר אני מבין, שלילדים ישנה איזו ציפיה לסמכותיות מצד הוריהם, כל שכן לקבלת אישור על מעשיהם (זה באמת לא השלכה שלי עליהם). זה מוזר לי בעיקר מאחר שככל הידוע לי לא ממש היו לי את אותם צרכים כאשר דובר בהוריי (ואולי לא הייתי מודע לכך),
אני חש כי פעמים רבות מדיי הופכת קבלת הסמכות/ממסדים/אוטוריטות קיימות וכיו"ב, למנוע של התרבות הקלוקלת. למשל, האקדמיה במירבה, אינה בנויה לא על אוונגרד ולא על רדיקליזם הגותי, תיזות פורצות דרך תישקלנה אך ורק באם האוטוריטות יחוו דעה כי ההרהור אודותיהן אינו ביטול-זמן (כלומר כל זמן שקריאתן אינה מסכנת את מעמדו של אחד האוטוריטות), ורק במידה שיבחרו לצטט את המאמר המוצע, ולא להדירו לגמריי.
מסגרות חברתיות כאלה בעיניי הם בתי כלא נוחים בלבד (כלומר מציעים בעיקר, ברבות הזמן, סוג של נוחיות להרהר כסוג של עובד-מדינה). אדם סתגלן ייאבד כך את המוטיבציה היצירתית משום שכל הזמן יחשוש להביע את עצמו בקול ובכתב.
והנה,אם קודם הייתי גבוה למעלה, ירדתי ביעף למטה-למטה…
לצערי, אתה צודק בהכללות שלך (ולשמחתי גם בהסתייגות – "פעמים רבות מדי", אך לא תמיד). אך עדיין אין תחליף לאקדמיה בהנחת בסיס ידע פחות-או-יותר מוסכם לשיח. בין האתגר ללמוד לבד לבין האתגר להתמודד עם מגבלותיה של האקדמיה, אני חשה שהאחרון יותר מתאים למגבלותי-שלי. ישנה גם הסכנה שנקדיש את חיינו לכתיבה מחדש של "דון קיחוטה"… וכמובן, גם לנאורות יש את המגבלות שלה. (לא אני אמרתי, אבל די עם ציטוטים).
אם נחזור לנושא המרכזי, הזנות היא אחד הכשלונות המהדהדים והצורבים של הנאורות הרציונלית. ואנחנו עדיין מתפלאים על כך שאנשים נאורים / משכילים / נורמטיביים ואפילו דוקטורים להיסטוריה תומכים בזנות, בחשפנות ובכלל בתעשייה הזאת.
הי יעל,
אני עדיין סוג של אקדמאי בעצמי; מר-מפוכח, אבל משם אני מביא ת'פרנסה.
הבעיה אינה האם להיות פייר מנאר אקדמי, אלא האם להיות סתגלן-מדעת ולכן פקיד במנגנון שכתוב-שעתוק-פרסום מאמרים על סרט-נע בתאגיד הידע, כלומר להריץ כל מאמר בשלוש גרסות לפחות בכדי לעבות את רשימת הפרסומים, מבלי שיש בכך תועלת אמיתית למי שת/יבקש לקראם/ן.
האם קראת את "ליקוי מאורות התבונה" למקס הורקהיימר? (ממיסדיי אסכולת פרנקפורט) יש שם ביקורת נוקבת על העיוות שחל בפרוייקט של הנאורות האירופית, כאשר הוא פגש בפוליטי, ובמיוחד כאשר משטרים פוליטיים אירופיים גייסו לשירותם כביכול, טיעונים רציונליסטיים (למעשה, סוג של רציונליזציות) להצדקת כל עוול פוליטי אפשרי.
אני מחבב מאוד את שפינוזה ולכן שוגה במחשבות שמא כל העניין הרציונליסטי היה אמור לכתחילה להיוותר בראש ובראשונה כור פעילותם של יחידים/ות המבקשים/ות לקדם ערכים דמוקרטיים, שיוויוניים, ואת חירויות הפרט.
וכן (וזה כבר לא בדיוק שפינוזה, אבל גם לא רחוק ממנו ממש) לקדם רב-תרבותיות לכתחילה, וסובלנות בין שונים.
..יום העצמאות נחוג בצנעה, איש לא טרח להגיד לי ועניין החג נודע לי במקרה. כך נותרתי לחגוג (?) בחברת חיילי האו"ם ואנשי ארגון הסעד העולמי במלון – גם הפעם התעוררתי מוקדם מאד בגלל החום, כשבלבי החלטה מודעת להתנהל בעצלתיים ובאיטיות מכוונת על מנת שהיום יעבור במהירות.. אחרי התנהלות עצלה ומאולצת שעלתה לי על העצבים, החלטתי לבלות את היום על שפת הבריכה ולהמשיך לסחוט את היום באיטיות – אני יודע שזה הזמן לעצירה מתודית בה אנו אמורים להתייחס לעובדה שאני, המתעב בריכות ומכנה אותן משתנות משודרגות מתכוון לבלות באחת כזו, אבל היה כ-ל כ-ך חם שלא איכפת היה לי מכלום וברשותך נדלג על העצירה המתודית – כשהגעתי, הבריכה כבר היתה מלאה.. חיילים צרפתיים צעירים במה-שקרוי-במקומותינו-אפטר משפריצים ומשתוללים, עיתונאים הרעבים לסיפור על הרעב הקשה או המלחמה האיומה ואנשי ארגון הסעד העולמי מלווים בבחורות מקומיות צעירות. עד כמה שהשתדלתי להמנע מכך עד עתה, אני מרגיש שעליי לחלוק איתך את הגועל-נפש – אותם 'אנשי-ארגון-סעד' כמו רבים אחרים ברחבי היבשת מושיטים יד אחת ובה תרופות ומזון הנשלחים מתרומות שנאספות ברחבי העולם אך ביד השניה לופתים באונס ולוקחים מכל העולה על רוחם.. אין קשר בין הפעילות (המבורכת?) של הארגון עצמו לבין הבריונים אשר משמשים כזרוע המבצעת ביבשת עצמה ושוב נוכחתי לראות איך, במקרה זה היו אלה צרפתים, אנשים בני ארבעים ויותר 'מבלים' עם נערות מקומיות. אני לא יודע אם זו זנות ממש או מין תמורת טובות הנאה או הבטחות סרק, אבל דבר אחד בטוח – מדובר באונס ובעילת קטינות על כל המשתמע מכך. המחזה עצמו מעורר בחילה וקשה לצפייה – גברים מבוגרים כרסתניים, אפורי שיער או קרחים, צרפתים כאמור (אך באותה מדה, יכולים היו להיות ישראלים), שאין להם דבר במשותף עם הקטינות האלה, גוהרים מעליהן בבריכה ומנצלים כל הזדמנות לבצע בהן מעשים מגונים לעיני כל. בין עשרות הסיטואציות המבחילות היתה אחת בה שני שמנים מזדקנים התיזו מים ביעני-שובבות על זו מביניהן שנראתה השברירית מכולן ותוך כדי שהתקדמו לעברה, תפסו ומשכו את בגד הים הזערורי שהיה לה, כאילו מורידים אותו ממנה. היא נראתה כל כך חסרת אונים כשניסתה לאחוז בבגד הים בשתי ידיים דקיקות, תוך כדי שהמשיכה לחייך חיוך קפוא עד שהתקרבו אליה והתחילו להתחכך ולהשתפשף. לסיטואציה הזו היו עדים חיילים וחיילות, עיתונאים ועיתונאיות והקולגות, נשים וגברים כאחד, של אותם חולירות מארגון הסעד, אדישים בצורה מוחלטת למתרחש (כמו שכינינו בעבר, 'אנשים נורמטיביים'). לסיטואציה הזו, גם אני (נורמטיבי?) הייתי עד, מבלי שיכולתי להסיר את העיניים מהחיוך הקפוא שלהן – כמו בפעמים קודמות, גם הפעם ניסיתי לחבוש את הכובע הפדגוגי שלא מועיל בדבר וניסיתי לדבר עם אחת מהן ולהבין את המתרחש. למרות שבתחילה היא ניסתה לכבוש אותי בקסמיה, עד מהרה הבינה שלא אשתף פעולה ולזמן קצר דיברה בגילוי לב על החלום שלה ללמוד להיות מעצבת שיער ולפתוח מספרה בעיר אבל עד שתגשים את החלום הזה היא מקווה לחסוך כסף ולהנות ככל שתוכל. זמן מה לאחר מכן, הודתה שהיא לא ממש נהנית כשהם הולכים לבריכה אבל מעדיפה את זה על המפגשים בערב, כשהם שותים והופכים להיות אלימים יותר ונדיבים פחות. בכסף ובמחוות. מהמכתבים אלייך את כבר יודעת שאיני מרפה ומקפיד לדייק וגם בשיחה עם אן-מארי (זה שמה) לא חרגתי ממנהגי והתוויתי בפניה את נתיב ההרס בו היא נמצאת, אלא שהפעם הקפדתי לא להטיף מוסר ולהתנשא או לשפוט את מעשיה – הייתי מקסים וחינני (ומזיע), הסתכלתי לה עמוק בתוך העיניים ולא הפסקתי לדבר דקות ארוכות. לאחר שסיימנו, עזבה ולא חזרה לבריכה גם בימים שלאחר מכן – אדם ספקן כמוני מתקשה לבחור בהשתלשלות האירועים האופטימית ולהאמין שהיא לקחה לתשומת לבה את הדברים, אבל אולי באמצעותך אצליח להאמין שכך קרה..
ינואר, אלפיים ושמונה.
..אתמול בערב יצאנו לאכול בחוץ. זו הפעם הראשונה שיצאתי מהמלון בלילה שלא על מנת להגיע לשדה התעופה – בניגוד לדרך הזרועה המובילה אל שדה התעופה, הדרכים בעיר אינן מסודרות ונהג המונית שלקח אותנו השתולל לו בנהיגה פרועה והשתדל לא להחמיץ בורות. הגענו לרחוב המרכזי ובו שוכנת המסעדה 'לה-סנטרל', מאחורי קיר הרוס למחצה, שריד ממלחמת האזרחים ושורת שיחי פרא, נמצאת דלת עץ בעלת בריח כבד ושני שומרים עומדים בכניסה למנוע אורחים בלתי רצויים. נכנסנו לתוך חצר פנימית, מכוסה בגג קנים מאולתר וממנה הובילו שתי מדרגות אל מבנה צהוב בעל אותו הגג המאולתר. בפנים האווירה היתה אחרת – בצדה האחד של המסעדה נערכה מסיבה של חיילים צרפתיים שכבר היו שיכורים למדי ובצד בו ישבנו היו זוגות מכונסים בעצמם. החיילים החוגגים שלחו לשולחן שלנו משקאות ויחד עם היין ששתינו, מהר מאד ראשי החל להסתחרר ובעוד צ'וצ'ו מתלונן על יום העבודה הארוך שהיה לנו – חשתי הרבה פחות דרוך וזהיר וכך אחרי האוכל (הטעים), מצאנו את עצמנו מצטרפים לחבורת החיילים לשתות משהו בבאר סמוך. המעבר מהמסעדה הבטוחה שוב אל הרחוב המפחיד היה מיידי – התחושות הנעימות התחלפו בתחושה מאיימת – הרחוב היה מלא חיילים חמושים נוסעים הלוך ושוב ברכבים פתוחים ובכל פעם מאטים כשמתקרבים אל החבורה שלנו. בסך הכל הלכנו פחות מעשר דקות, אולי אפילו חמש, כאשר פסעתי בשתיקה ובצעדים מדודים מאחורי אחד החיילים, נצמד לעקביו, בראש מוטה לקרקע ומבט חשדני לכל הכיוונים. העליזות והקולניות התחלפו בשתיקה מחרישת אוזניים מצדנו לעומת המולת החיילים המקומיים. עשר הדקות נדמו כנצח – הגשם שירד קודם לכן, הפך את הדרך לעיסת חול מדברי דביקה אשר גרמה לי להחליק ובחום הבלתי נסבל התקשתה על סוליות הנעליים במהירות. הקרניבור, הבאר הסמוך, היה מאחורי שער ברזל גבוה וברגע שעברנו על פניו, התחלפה שוב האווירה – מוזיקה אפריקאית במקצב שעובר בכל נים בגוף, בחורות יפהפיות ובחורים לבושים בהידור וריח משכר של פרחי מדבר. במהלך כל הערב עם חבורת החיילים התחדדה אצלי תחושת חוסר-זהות (החזיקי חזק, זה יהיה בעייתי להסביר) במובן בו אני אמנם נמצא שם, נושם ושותה ומדבר, אך אני בלתי נראה ואפילו לא-קיים – מחד, האיש החזק בעולם אשר יכול לעשות ה-כ-ל (כי אני לא קיים באמת עבור האנשים שם) ומאידך רסיס חסר חשיבות אשר הדבר הקטן ביותר יכול לפגוע בו (כי אני לא באמת לא-לא-קיים שם). ובכן, הייתי מסמר רחבת הריקודים – ללא עכבות, לא חששתי לרקוד לצלילי מוסיקה שאיני מכיר (אך אם לדייק, בלתי אפשרי שלא לרקוד לה) כשמקיפות אותי יפהפיות מקומיות, רובן גבוהות ממני (תארי לך!), בשעה שהן מעבירות אותי ביניהן כמו גיבורות סרטי המלחים של הקולנוע האמריקאי בשנות החמישים (את מכירה את הז'אנר – מסיבה של מלחים בבגדי הצי הלבנים רוקדים ללא הפסקה וביניהן בחורות ספורות בחצאיות 'קלושה' עוברות מיד ליד). את ודאי זוכרת שבשלב כלשהוא בסרטים האלה תמיד מתפתחת תגרה המונית מעוצבת בדיוק כוריאוגרפי והיתה לי הרגשה ברורה שגם במקרה זה, תגרה היא רק עניין של זמן. אני מוכרח להודות שהרגשתי נינוח ונהניתי באפסיותי ואז העניינים החלו להתדרדר – אחת הבחורות שרקדה איתי התחילה לצרוח על מישהי אחרת מהחבורה בטענה שנסתה למשוך את תשומת לבי, לאחר מכן צרחה עליי שאני 'זבל שהולך עם כל אחת' ולבסוף זינקה לעבר אותה בחורה, סטרה לה ושרטה את פניה – הייתי המום ואחד החיילים הצרפתיים משך אותה ממני על מנת שלא תתקוף אותי ואחר הרחיק את השניה. תוך כדי שנדהמתי מעוצמת ההתפרצות, חמקתי לכסאי מתוך כוונה להתכווץ בו ולהעלם – צ'וצ'ו בחר לא לוותר והמשיך לנסות להבין מה קרה באנגלית העילגת שלו ואחרי זמן לא קצר, בו כל שניה היתה איומה ונוראה עבורי, חזר עם הבחורה המתפרצת לשולחן כיוון שרצתה להתנצל. אני מוכרח להודות שהייתי המום מכל הסיפור וישבתי קפוא בכסאי, חשתי שהדם נעלם מפניי ועיניי היו קרועות לרווחה, בשעה שחיילים שאני לא מכיר טופחים לי השכם ומנסים לשכנע אותי שלא קרה כלום ושתקריות כאלה מתרחשות כל הזמן. נטלי, כמו שהציגה את עצמה, אמרה שהיא באה להתנצל על הדברים שאמרה לי ואמרה שהיא מקווה שנוכל לחזור לרקוד ופיזית ניסתה למשוך אותי בחזרה.. המשכתי לנסות להבין מה הוביל להתפרצות הזו ומהשיחה איתה הבנתי שעבורן מדובר במאבק השרדות של ממש – היה ברור שהן אינן זונות כיוון שבחלוקה הברורה בבאר, הזונות עמדו בפינה אחרת ובלטו בלבושן והתנהגותן, אך מדובר בבחורות אשר באות לבאר בתקווה שבסוף ה'בילוי', תקבלנה דבר-מה. לרוב ארוחת ערב, לפעמים כסף או מתנה או אפילו במקום לישון בו כמה לילות – מכיוון שגרה רחוק ממרכז העיר, היא לעתים קרובות נאלצת לישון בקרוואנים נטושים בקרבת מקום וכשהראתה לי את המפתח, הג'ולה שהיתה תקועה לי בגרון הפכה ללהב משונן שהחליק לי לבטן.
..האמת היא שרציתי לעצום עיניים ולפקוח אותן כשאני בחזרה בתל אביב, רחוק ולא ער למתרחש, התביישתי בעצמי על שקודם לכן הרגשתי שאני נהנה בשעה שזו המציאות סביבי אבל כשפקחתי את העיניים שוב – היא עדיין היתה מולי ובעיניים שחורות ענקיות התחננה שתוכל להחזיר לעצמה את הסיכוי שאתן לה כסף, תכשיט או משהו בסוף הערב. היא רצתה לחזור למלא את התפקיד שהיא מכירה כל כך טוב אבל לא יכולתי להביא את עצמי לחזור לקחת את התפקיד שיועד לי מבלי שהייתי ער לכך. עם זאת, שמתי לב לתחושת התסכול שכמעט הוציאה אותה מדעתה – בדיעבד הסתבר לי שלתפיסתה היא הרסה לעצמה את הסיכוי לקבל 'משהו טוב' ממני כיוון שלהגדרתה אני 'מאד נחמד ושונה'. הדבר היחיד שיכולתי לחשוב שאעשה במצב זה הוא להמשיך לדבר איתה ולשפר את הרגשתה בצורה אינהרנטית יותר מאשר מתנה כזו או אחרת היתה מסוגלת לעשות – הצעתי לה שנשב לדבר בפינה שקטה ושאחר כך אולי נחזור לרחבה. בחוסר שביעות רצון ניכר, היא הסכימה ובהתחלה ישבה ושתקה (לא לגמרי כי פעם אחת היא אמרה שאני 'משגע לה את השכל' ו'שאני לא סותם את הפה' ובפעם אחרת אמרה 'שבא לה לתת לי אגרוף שאני אסתום כבר') (בצרפתית זה נשמע אפילו פחות חינני) ולא הצלחתי לחשוב מה ירכך אותה ויגרום לה להבין שבסך הכל הכוונות שלי טובות, רק שהדרך שלי מייסרת. אחרי כמה דקות של שתיקה מצדה, סיפרתי לה שגרתי בצרפת ושאני מאד רוצה תינוקת והמשכתי ושאלתי מה דעתה. בנקודה זו, צרפת ותינוקת, היא החלה לדבר ועם הזמן חשה חופשיה ופתוחה יותר להפסיק להעמיד פנים – ברור שהיא מעדיפה לשבת ולדבר איתי מאשר לרקוד כי היא עייפה והעקבים הורגים אותה, ברור שהיא רוצה תינוק כי היא כבר בת עשרים ושמונה, ברור שהיתה רוצה לפגוש מישהו שיקח אותה לגור בצרפת למרות שהבחורות שעשו זאת הושפלו וחזרו שבורות חלום ולב כיוון שלא הסתדרו עם המנטליות האירופאית, ברור שהיתה רוצה להכיר מישהו זר כיוון שהמקומיים אלימים ורוצים רק לכבול אותה בחוקי האיסלם, ברור שהיא מפחדת מהתלקחות נוספת של מלחמת האזרחים כיוון שחלק מהבחורות שהיא מכירה נרצחו או נעלמו. ברגע השיא של השיחה, נאלצתי ללכת. צ'וצ'ו מאס בריקודים והצרפתים התחילו להתפזר בחזרה למלון. נתתי לה את מספר הטלפון שלי והייתי צריך ממש לחייג מהמכשיר שלה אליי על מנת שתאמין שזה המספר האמיתי ואמרתי לה שאתקשר בצהריים על מנת שתבוא לאכול איתנו והשארתי אותה שם. לבד מול רחבה דלילה.
..למחרת, עוד לפני ארוחת הצהריים, נתתי לנהג רשימת קניות והתקשרתי לנטלי על מנת שתפגוש אותנו במלון לארוחת צהריים – למרבה המזל, העממיות והסגנון של צ'וצ'ו שבו את לבה וכל מה שהייתי בשיחה הקולחת והמשעשעת הוא מתורגמן לשטויות שלו. את מוכרחה להבין שהכוונה שלי לא היתה לקנות 'ארוחה טובה לבחורה רעבה', אלא לאפשר לה לקחת חלק באינטרקציה טבעית (גם אם מאולצת) בין מבוגרים ללא אג'נדה סמויה (אם כבר, הרשי לי לאמץ, אולי וואג'נדה סמויה). חלק מהשיחה התנהל סביב שיערו הארוך של צ'וצ'ו והיא סיפרה שעליה ללכת למספרה בקרוב כי השער שלה נושר בגלל מזג האוויר – אני מזכיר את הנקודה הזו דווקא כיוון שבסוף הארוחה נתתי לה חמישים יורו להסתפר ושקית מלאה בבקבוקי סבון אנטיספטי ללא צורך במים, מטליות לחות ומסטיקים (אני יודע, אני בלתי נסבל ובא לי להקיא על המחשב והצג ועל קצות האצבעות שהושיטו לה את השטר ושאר הדברים) והזכרתי לה שהיא יכולה להתקשר למלון או לטלפון הנייד שלי אם תרצה משהו. מצד אחד, כאמור, בא לי להקיא על עצמי על שאמצתי בקלות כל כך את תפקיד הכובש המושיע אשר בחמישים יורו עלובים קונה לעצמו שקט מרגשות האשמה ובמקביל מרשה לעצמו להרגיש טוב כאילו שבמעשה חסר משמעות כזה הביא לשינוי – מצד שני, הסיטואציה כל כך נגעה ללבי ולא ידעתי מה לעשות – חשבתי על כל הבחורות שחולקות איתה קרוואן, על אלה שנעלמו או נרצחו, אלה שמפחדות להדבק באיידס בכל ערב מחדש, על אלה שחיפשו חיים חדשים בדרום צרפת וחלומן התנפץ ולא ידעתי מה לעשות. אין ספק שבמקרה זה, חייבת להיות וואג'נדה ברורה ולא מתנשאת שיביא לשיפור משמעותי בחייהן. השאלה המעניינת היא האם במדינת תחרות-החולצה-הרטובה שלנו, בה עדיין איש אינו קשוב לזרים, בין אם שחורים, ערבים או נשים (או במקרה הזה, נשים ערביות שחורות) בה ממשיכים לאלץ אותנו לראות הכל מבעד לחריץ הצצה ציני המשמש לקידום אינטרסים ספציפיים, המצב שונה. כתבתי לך בעבר, אנחנו בתקופה אפלה ונתונים בידי שלטון אכזר המתעמר בחלשים וצריך לעשות הכל על מנת להחלץ מטפריו ולהפסיק להזין אותו.
..אני מקווה שהלהט לא ישכך לכשאחזור לתל-אביב ואמצא דרך לנפץ את חרך ההצצה הזה ולאפשר נקודת מבט רחבה יותר, אנושית יותר.
..יוני, אלפיים ושמונה..
וואו.
טוב, פלשת לכאן ולקחת לעצמך המון מקום בלי להגיד שלום, בלי להציג את עצמך ובלי להסביר מאיפה הקטעים האלה לקוחים.
אבל זה מרתק. תודה על השיתוף.
(ואם אתה עוד מתכוון לעשות עם הטקסט הזה משהו, אשמח לשמוע. אתה מוזמן לכתוב לי למייל).
רציתי לדעת מה דעתך על שירותי סאדו בכל העניין הזה, באם אני הצד הפאסיבי. גם כאן אני קונה מין, גם כאן האישה היא אובייקט, או אולי דווקא סובייקט, כי אני האובייקט? אין לי שום דרך אחרת לממש את הרצון שלי להיות פאסיבי עם אישה, ולאו דווקא עם גבר.
ואם זה נראה לך פחות טרוריסטי, אז יש לנו פה אנלוגיה בין אקט פאסיבי/אקטיבי מצידי, לבין אקט מוסרי/לא-מוסרי מצידי.
הי אמיל,
קודם כל, מה זה משנה מה דעתי?… אני אישית חושבת שזה לא משנה מה הזונה מתבקשת לעשות ואם בסיטואציה מסוימת היא אקטיבית או פאסיבית, זה עצם העובדה שהיא סוחרת בגופה ובעיקר באזורים האינטימיים ביותר שבו (ואין מה לעשות, כך חונכנו, אלה החלקים האינטימיים ביותר שלנו ולא רק מבחינה גופנית. מדובר פה – לא משנה כמה ינסו לסובב את זה בפעלולים לוגיים ופילוסופיים – ביחסי מין, דבר מאוד לא טריויאלי ומאוד עמוק, מאוד ראשוני ונוגע במקומות טראומטיים, עבור רוב בני האדם). האנלוגיה שלך מעניינת אבל זה לא העניין לדעתי. אנחנו גם מדברים כאן על הזונה, לא על הלקוח, לכן הצרכים שלו – ואם הוא כן או לא יכול להשיג את מה שהוא צריך/רוצה בלי לשלם – גם הם לא רלבנטיים לחוויה שלה. יש כמובן גם מה שנקרא טיפול מיני, יש המון שטחים אפורים ולכן זה לא שחור/לבן (ומה כן בעצם?) ובכל זאת אני עדיין חושבת כמו שכתבתי למעלה, גם כשמדובר בסאדו-מאזו.
שלום לך טלי,
גיליתי את הבלוג שלך לא מזמן ואני לא מפסיק להנות ממנו. הפוסט הזה זעזע אותי מאוד, וגרם לי לחשוב מחדש על כל הסוגייה הזאת, גם אם לא הייתי רחוק מהעמדה המובעת בו קודם לכן.
אבל בכל זאת ברצוני להקשות עלייך, וגם על עצמי – בקהילה ההומואית ישנו מוסד פורה מאוד של עיסויים בעלי גוון אירוטי, שלרוב נגמרים באקט מיני כזה או אחר (באתר יד 2 למשל, מפרסמים רבים מהם, ולא טורחים להסתיר את הכיוון). האם גם אלו ההולכים לעיסויים שכאלו נחשבים כמחבלים בעינייך? הרי תודי שכאן יש "לנו" נטייה, בגלל שבנות לא מעורבות, להרפות במידת מה ממושכות המוסר ולומר – כן, אלו גברים יצריים, שאינם יודעים שובע, ואפילו נהנים אולי לארח אחרים על מיטת העיסויים שלהם. או שלא? או שאני לוקה פה בהומופוביה/שוביניזם קשה?
ואם את מסכימה איתי בנקודה הזאת (אם גדול מאוד כאמור) – קורה פה משהו מעניין. אנחנו לא מוכנים (גם אני כאמור) לקבל את העובדה שנשים יכולות להנות, או אולי לפחות לא לסבול קשות, ממסחר בגופן, בעוד שכאשר מדובר בגברים, אנחנו יכולים לעיתים (גם כאן יש סייגים, ואני מכיר מקרים קשים של נערים צעירים שמוכרים את מיניותם ברחוב) לדמיין זאת. מדוע? האם בגלל שהאישה נחדרת (לא תמיד, שהרי בעיסויים לא תמיד זה כך)? והרי גם ביחסים הומוסקסואליים יש חדירה. אז למה, למה אנחנו די בטוחים (די בצדק לדעתי, כאמור) שנשים פשוט סובלות, במידת מה נאנסות, מה שבטוח מצולקות לעד, כתוצאה ממסחר בגופן, בעוד שעבור גברים אנחנו מוכנים לקבל מצב בו הם נהנים מזה וזהו?
אלו שאלות מאוד מעניינות לדעתי, ואשמח לשמוע את דעתך כי אני מעריך אותה מאוד.
אני ממשיך ושואל –
אם הרגישויות שלנו דומות כאן – אולי אנחנו לא מוכנים לקבל מצב כזה של זנות נשית בגלל ההבנייה החברתית של המין, שנתפס כאקט גברי של כיבוש-חדירה, וכך הוא מובנה דרך התרבות, ספרות, ציורים, פרסומות, תת-מודע קולקטיבי, וואטאבר, אבל אם ההבנייה תשתנה, אם יום אחד יוכלו נשים וגברים לראות מין בין גבר לאישה (רק בגלל שעל זה מדובר כאן) אחרת מאיתנו, באופן שאנחנו אולי לא מסוגלים לחשוב עליו, אז, באותו זמן, כבר לא נרגיש שזנות נשית זה דבר כל-כך נורא. אז, באותו זמן, הכל יהיה סחיר באותה מידה. מין לא ייראה אולי כמשהו טראומטי, שאי אפשר לסחור בו, ואם סוחרים בו מצולקים לעד. לדעתי זה מה שמישל וולבק מדבר עליו בספרים שלו, אבל הבעייה של וולבק היא שהזמן הזה עוד לא הגיע (ולכן, לדעתי, הוא נזקק לדלג לעתיד פנטסטי בספרים המאוחרים שלו). ועכשיו עלינו לשאול – אם יגיע זמן כזה, שהוא משאת נפשן של פמיניסטיות רבות, האם אין כאן איזושהי מכשלה? שהרי אז המין יהיה סחיר בלי שום בעיה, או לפחות תהיה לנו פחות בעיה עם זה.
אבל הקטע הוא שאולי אז זה יהיה בסדר, כי נחיה בתודעה שונה לגמרי, שאנחנו, כאמור, לא מסוגלים עוד לחשוב אותה. בקיצור, יכול להיות שהפמיניזם הרדיקלי, במהלך מאוד לא צפוי מבחינתו, מקדם במובנים מסויימים את הזנות הנשית.
וכאן, ההומואים (ההומואים של עכשיו, ששונים מאוד מאוד מההומואים של יוון העתיקה למשל, ההומואים של מאה השנים האחרונות) אולי מדגימים לנו את העתיד הזה, את האפשרות שלא תמיד מתממשת אבל לפעמים כן, של מין-חופשי-ללא-טראומות-ולכן-סחיר. שוב, אני מכליל, אבל אני לא חושב שאחטא לאמת אם אומר שמין בין הומואים לרוב הרבה פחות טעון רגשית ממין בין גבר לאישה.
בקיצור, אני יודע שהשאלות שלי לוקות בהכללות רבות, ואולי שוביניזם, אבל אני חשוב שבכל זאת עליתי על משהו, משהו די פסימי למען האמת, שרק "הדור הבא" יידע לענות עליו.
הי אלון
בכלל לא שוביניזם, אבל נושא טעון ש – וזה כזכור בכלל לא התחום שלי, כן? – יש עליו דיון מאוד מסועף בחוגים לביולוגיה ופסיכולוגיה בכל הקשור ל"מוח הנשי" וה"מוח הגברי" ולהבדלים הביולוגיים-היסטוריים-מתובנתים-תרבותית-וחברתית ביניהם. ידוע בקהילה שיש באופן כללי הבדל בהתנהגות המינית בין הומואים ללסביות משום שיש הבדל בין גברים לנשים. אם זה עניין תרבותי (כלומר תלוי נורמות והבדלים היסטוריים וחברתיים) או לא זו כאמור שאלה נכבדה ש"מיטב המוחות" מתווכחים עליה כבר הרבה זמן, למשל פסיכולוגים אבולוציוניים לעומת חוקרי מוח שמשלבים גישות מתחום התיאוריה הביקורתית העכשווית, וכו'.
מסכימה איתך שזה עניין מרתק, ולצערי אין לי אפשרות עכשיו להמשיך את הדיון, אבל שמחתי לראות את תגובותיך ואני משאירה אותן כאן, אולי נמשיך את השיחה הזאת בעתיד.
טלי