משהו כמו לילך או ליאת

 

 "בחיי היומיום שמי ישראלי לגמרי, משהו כמו לילך או ליאת"

(אנה, הצד המואר של הירח, רסלינג 2009, עמ' 8 )

 

 

 

 

 

בפתח הספר – יומן אמיתי של בחורה ישראלית שתיעדה את קורותיה במשך כשנתיים שבהן עבדה כזונה – מציינת הכותבת, "אנה", שהוא מוקדש לכל הנשים. זה כמובן הולם (הוא שלהן ממילא, הוא במובן מסוים סיפורה של כל אישה בעולמנו הפטריארכלי) אבל עכשיו כשסיימתי לקרוא אותו אני מקווה שהוא יגיע אל כמה שיותר קוראים ממין זכר דווקא. גברים ישראלים, לפי מה שמספרת המחברת, הם צרכנים נלהבים מאוד של תעשיית הזנות על כל צורותיה, והם גודשים את "דירות האירוח" ו"מכוני הספא" ומתקשרים בהמוניהם (אנה מדווחת מניסיונה האישי על 45 שיחות בחצי שעה) לטלפונים במודעות מסוימות בעיתונים, אלה שכוללות גוף נשי עירום ונטול פנים ומבטיחות פינוק מטריף ודיסקרטי עם "סטודנטית ליברלית" שתעניק לך כמה "רגעים בלתי נשכחים" – בהתאם לגובה ה"תמיכה" שתוכל לתת לה, כמובן.

 

הספר מתווה בחדות, בין השאר, את הזליגה של הזנות בשנים האחרונות משוליה האפלים של העיר והתודעה אל לב הסלון ואל המוח הכי ממוצע. קטעים רבים ממחישים את הזליגה הזאת, למשל ציטוטים שאנה מביאה מפורומים באינטרנט שבהם גברים "חולקים חוויות" וציונים ממפגשים עם זונות, מודעות של "תומכים" ו"נתמכות", האשליה – של גברים ונשים כאחד – ש"עיסוי עם הרפייה" זה לא ממש זנות, ועוד ועוד. כפי שאנה כותבת – כשסרטוני פורנו קשים זמינים לכל ילד בן 12, שגדל במחשבה שבחורות מאוד נהנות כשחודרים אליהן בכוח מלפנים ומאחור וגומרים להן על הפרצוף, אין פלא שגברים נוהרים בהמוניהם לזונות. רווקים ובעיקר נשואים, עשירים ועניים, ליברלים ושמרנים. בכל הגילאים. הזנות היא תופעה מקובלת וחביבה על גברים רבים בחברתנו, מסתבר – עד שזה מגיע לבית שלהם, כמובן. אבל גם זה רק לכאורה. בחברה שהיא עדיין פטריארכלית מאוד האישה וה"שירותים" שהיא אמורה לספק, ביניהם גם שירותי מין, נתפסים כעסקת חבילה שהגבר קונה במעמד ובכסף שלו. מכאן ועד לתשלום ממש בשטרות כסף בתמורה לחצי שעה של "הרפייה" או "חדירה אנאלית/ ואגינלית" או "גמירה בפה" הדרך לא ארוכה.

 

קראתי כמה ביקורות (או התרשמויות) על הספר לפני שהתחלתי לקרוא אותו. הקוראים ציינו שהספר "לא קל" לקריאה (אלא מה?) אך לאו-דווקא מהסיבה הצפויה: התרשמתי שלעתים מה שהיה להם קשה לעיכול הוא שנחסם בפניהם ערוץ האהדה האוטומטי כלפי אנה. ברור מאוד למי שקורא את הספר, ברור משום שאנה מבהירה זאת מלכתחילה, שהיא לא קורבן פאסיבי של מצבה, של "השיטה": היא לא נחטפה לזנות, היא לא מכורה לסמים, היא לא מפרנסת את הוריה החולים או את חמשת ילדיה היתומים מאב. היא בוחרת בזנות כשהיא נקלעת לחובות לא גדולים ומתוך החלטה: היא תעבוד בזה במשך תקופה ותחסוך מספיק כסף לשכר דירה, שכר לימוד, רהיטים לדירה, אוטו וטיול למזרח שתמיד רצתה לעשות. אני דווקא מאוד אהבתי את הישירות המתריסה הזאת, וגם את הפיכחון האירוני שבו אנה מתארת בחודשי כתיבתה הראשונים את העבודה בזנות. קראתי בביקורות שאלו קטעים של "ניכור" והדחקה רגשית. זה אולי נכון, אבל זה לא חזות הכול, ובעיקר – זאת לא הפואנטה.

אמנם קשה שלא להבחין שאנה נמנעת בהתחלה מתיאורים מפורטים של האקט עצמו, ומתארת רק מסביב, באופן כללי, תיאורים מאלפים בפני עצמם. רק מאוד בהדרגה היא מתארת חוויות מהמפגשים עצמם, ואז גם מתייחסת לסיכונים הבריאותיים, לכל המחלות המזוויעות שאפשר לחטוף, לסיטואציות לא נעימות או מפחידות, לקשיים אחרים, לחוויה הפשוטה של הגועל שהיא מרגישה לפעמים. אבל הקטעים האירוניים הם לדעתי לא רק מופע של הדחקה, הם גם ביטוי של מחאה וביקורת חברתית. וזה מה שהיה חשוב לי להוסיף או לענות לכמה מההתרשמויות שקראתי –

מה שה"פסיכולוגים" (לצורך העניין, כל מי שנוקט בקריאתו גישה "פסיכולוגית" "אישיותית" כלשהי) לא מבינים או לא מוכנים לקבל הוא שאין הבדל גדול בין הזרקור שמופנה החוצה לזרקור שמופנה פנימה. אין סתירה בין הביקורת התרבותית של אנה לעבודה הנפשית שהיא עושה עם עצמה ולזיכרונות הילדות שעולים לקראת הסוף, על אבא מכה ואולי גם מתעלל מינית ועל חיים בבית נטול חום שהיו בו רק מריבות, צעקות, מכות ו"חוסר כבוד". ההתרשמויות שקראתי עד כה נחלקות באופן גס למי שהקשיב בעיקר לביקורת הכלכלית של אנה על מדינה שאין בה שום פרופורציה מתקבלת על הדעת בין המשכורת לתנאי המחייה ולכן מאלצת את אזרחיה "לרדת לזנות" בכל מיני דרכים, ומי שהקשיב לתהליך הטיפולי שהיא עוברת עם עצמה, כאשר באומץ רב, בפיכחון ובמודעות מרשימה היא מתקדמת בהדרגה (תוך קפיצות ונסיגות) לעבר ההכרה שהתמכרה לפיתרון הכלכלי ה"קל" (במרכאות משולשות ומרובעות, מי שיקרא יבין) של הזנות, בהתמודדות עם ההתמכרות הזאת ובגמילה ממנה. הפטיש של אנה לכסף, שהפך אצלה – כך היא מאבחנת – מאמצעי למטרה, לא ייחודי לה אלא מאפיין את כל התרבות שלנו. רק כשהיא מעיזה פעם אחת לכתוב שיש דברים "חשובים יותר" מכסף לדירה ולשכר לימוד, רק אז נסדק לראשונה הלופ הטובעני שבו היא מתנהלת והיא מעיזה גם להתחיל לרצות משהו אחר, ולהודות שנמאס לה מהזנות והיא שונאת את מה שהיא עושה. אבל לדעתי מי שקורא את הספר רק כתהליך של "התפתחות" ו"גדילה" ממצב של האשמת החברה והמדינה למצב של "לקיחת אחריות" והתמודדות עם טראומות וחסכים אישיים, לא קרא חצי מהספר ולא מקבל ממנו חצי ממה שהוא יכול לקבל ממנו, ולמעשה מעקר את כל הפוטנציאל הביקורתי והחברתי של הספר. צריך לזכור שגם הבעיות האישיות והפרטיות שלנו הן בעיות חברתיות. ואת זה לא אני אמרתי אלא מרקס. הוא גם אמר שחייו של אדם שמוריד את עצמו לדרגת סחורה גרועים מחיי בהמה. ומבחינתו אגב אין גם הבדל בין עבודת פרך במפעל לבין "שירותי מין", זאת זנות וגם זאת:

 

"…ולא רק מחושיך הבלתי-אמצעיים, כגון אכילה וכיו"ב, עליך להתנזר, אלא עליך להיגמל אף מנטילת חלק בעניינים כלליים, מהשתתפות-בצער, מהבעת אמון וכיו"ב, אם-אמנם יש את נפשך להתנהג בצורה כלכלית, אם אינך רוצה להיהרס בגלל אשליות.

עליך להפוך כל מה שברשותך לסחיר, כלומר לשימושי. כאשר שואל אני את איש הכלכלה המדינית, אם אמנם נוהג אני לפי חוקי הכלכלה כאשר אני מרוויח כסף ממכירת גופי, מכך שאני מזנה אותו לתאווה זרה (פועלי החרושת בצרפת מכנים את הזנות של נשותיהם ובנותיהם בתור שעת העבודה ה-X שלהם, מה שנכון פשוטו כמשמעו); או האומנם מתנהג אני בהתאם לכלכלה המדינית כשאני מוכר את ידידי […] הרי משיב לי איש הכלכלה המדינית לאמור: אכן, אין אתה פועל בניגוד לחוקי; אולם שאל-נא לעצתה של הדודה מוסר ולדעתה של הדודה דת"….

(מרקס, כתבי שחרות [1844], מגרמנית: שלמה אבינרי, 1977, עמ' 158-159)

 

אפשר עוד לצטט הרבה קטעים רלבנטיים ממרקס, אבל הקטע הזה נוגע גם בסוגיית הצביעות האופיינית מאוד לשיח סביב הזנות. הרגשתי אפילו בחלק מהתגובות לספר את הבל פיה הלא-נעים של הדודה מוסר: מי שציפה לקרוא רק תיאורים מזעזעים ומעוררי אימה של תעשיית הזנות, הבעת גועל חד משמעי מהעיסוק הזה ונהי על מר גורלה של מי שהתדרדרה לשם – לא ממש מצא את מבוקשו; מי שציפה לקרוא שמצבה הכלכלי של אנה לא הותיר לה שום ברירה אחרת – נותר גם הוא תוהה ונבוך. אנה לא עושה לנו חיים קלים. כן, היא נקלעה לחובות אבל היא יודעת היטב שזנות היא לא המוצא היחיד. וכן, אולי לא כל אחת היתה בוחרת כמוה. יש מרכיבים של הענשה או פגיעה עצמית באופי שלה והרבה חסכים שעמם נאלצה לגדול, ויש גם כאמור אלמנט של התמכרות בבחירה הזאת. את כל אלה היא בודקת ומאווררת במהלך הכתיבה של הספר. ונכון, זנות זה לא בדיוק היינו-הך כמו מלצרות או עבודה במפעל. מרקס אמנם צודק שכאן וגם כאן אנחנו מוכרים את גופנו ואת כוח העבודה שלנו בתמורה לפרוטות שיחזיקו אותנו בחיים ותחת קורת גג עד המשמרת הבאה, אבל יש בכל זאת הבדל בין מכירת כוח העבודה שלי לבין ה"שירותים" שהייתי נאלצת להעניק בתור זונה, שירותים שחלק מהותי מהם, כפי שאנה מפליאה לתאר, כוללים העמדת-פנים כאילו היא משתוקקת אל הגבר הלקוח, כאילו הוא נפלא ומהמם, מושך ושנון ומשעשע ומקסים בעיניה, וכאילו הדבר שהכי בא לה בעולם כרגע, אחרי 7-8 גברים ולפני עוד 5-6 גברים נוספים, זה להזדיין איתו בפראות, בשיכרון-חושים ובשלל תנוחות ספורטיביות, ולמה לא גם לרדת לו ושאר "בונוסים" ופעלולים, כי הוא כ"כ מושך וגברי.

אנה לא מפסיקה להתפלא – וגם אותי זה עדיין מפליא – איך גברים מסוגלים "לשכוח" שהם משלמים כסף עבור החוויה הזאת ומאמינים באמת ובתמים שהיא נהנית, שגניחותיה מעידות שהוא עושה לה את זה, שהוא באמת מושך אותה, שבדיחותיו אכן משעשעות אותה, שמשמניו או קרחתו או טבעת הנישואין על אצבעו או הריח שלו ושאר קסמיו באמת נעימים וחביבים עליה. ואם הוא לא מאמין ויודע טוב מאוד שמחמאותיה כוזבות כמו אנחותיה, שלא משהו בו "עושה לה את זה" אלא רק הכסף שהוא נותן לה, שאין הוא גבר אלא שטר כפי שהיא אינה אישה אלא מכשיר, איך הוא מסוגל ליהנות מזה בכלל?

בתכלית הקיצור: אם הזונה שאתה הולך אליה עכשיו (גם אם קוראים לה "מעסה", "נתמכת" או "נערת ליווי") היתה באמת נהנית ממה שהיא עושה איתך, היתה באמת אוהבת מין, היא לא היתה עובדת בזנות. פשוט מאוד. אתה הולך אליה בשביל מין, היא רואה שטר מול העיניים, ליתר דיוק היא מזכירה לעצמה את השטר כדי להחזיק מעמד, בשעה שהיא משמשת כשפחת המין שלך. שניכם נמצאים בחוויה שהשקר מכונן אותה על כל פרטיה, מאל"ף ועד תי"ו. ומילא לחייך חיוך כוזב בתור מלצרית, להישאר מנומסת ו"לשרת" גם את הלקוחות הגסים והמגעילים ביותר, אבל לשרת אנשים באמצעות החלקים הכי עמוקים והכי אינטימיים בגוף ובנפש זה למחוק את עצמנו. וגם אם חלק מאיתנו מדי פעם רוצה להרגיש איך זה להיות אובייקט, אף אחד ואף אחת, אני מאמינה, לא רוצים להפוך לחפץ בצורה המונית, מסחרית, סדרתית, 12-15 פעמים בלילה.

 

הספר הזה גם שינה – או ייצב – את דעתי בנושא מיסוד הזנות. אני מודה שעד שקראתי אותו לא הייתי סגורה על זה, הכרתי את הנימוקים לכאן ולכאן וחשבתי שכמו סמים, אם זה ממילא קיים עדיף שזה יהיה חוקי, כך יהיה פחות פשע ועושק ועוול סביב זה. אבל כמובן שאין לדעה הזאת כל שחר. גם לפני שאנה מגיעה לנושא הזה ופורשת בכובד ראש נימוקים לכאן ולכאן ומצטטת מאמרים וסטטיסטיקות, ברור שאי אפשר לעשות גזירה שווה מסמים לזנות. אין דמיון בכלל. וכמו שאנה כותבת בצדק, אנשים גם גונבים ורוצחים – אז עכשיו נמסד את כל הפשעים רק בגלל שהם קיימים? בניגוד לסמים הלא-חוקיים, שהם מוצרים שאנשים קונים ולא נבדלים בהרבה מאלכוהול, ניקוטין ותרופות מסוימות שנמכרות בבתי מרקחת, בזנות מדובר לא במוצר אלא באקט הרדוקציה-למוצר שבני אדם עושים לעצמם בתמורה לכסף. ומעל לכול – למסד את הזנות פירושו, כפי שאנה כותבת, להגדיר אותה כמקצוע ככל המקצועות וכפרנסה נורמלית, ובכך להכשיר את השרץ. המינוח המדויק יותר שאנה נותנת לסוג הקיום הזה, מינוח שמרקס היה מאמץ, וגם סארטר, הוא "אונס עצמי" או "אדם שעזב את עצמו". זנות היא גלות מעצמך, וההישרדות בה מחייבת זרות-עצמית, ניכור וניתוק רגשי. כשאנה רוצה לחזור אל עצמה היא עוזבת את הזנות. חד וחלק.

 

ומי שעדיין חושב שכשהוא הולך לזונה (או קובע עם "נערת ליווי" או הולך ל"ספא + הרפייה") הוא שותף בעסקה בין שני אנשים בוגרים וחופשיים, ו/או עוזר לבחורות שיש להן קשיים כלכליים להתקיים, כדאי מאוד שיקרא את הספר. אנה מצליחה להמחיש, גם בקטעים שהיא לא מאוד סובלת מהזנות ולא מלאת קבס, עד כמה החוויה הזאת כרוכה ברמאות, התכחשות והיפוך של כל רגש אנושי. זה לא סקס – זה פיגוע. מי ששוכר את שירותיה של זונה הוא מחבל, במובן הכי פשוט של המילה. הוא מבצע אקט של חבלה, בה ובמידה מסוימת גם בעצמו.