[נכתב-והולך בשבועות האחרונים. ובניגוד לעצת השכל המחמיר והזהיר-מזהיר אני מעלה אותו כבר עכשיו, ולכאן, כי הוא דוחק בי]
.
.
נובמבר
בְּפִנַּת אִבְּן גְּבִירוֹל, לְיַד הבראסרי
אִשָּׁה לְבוּשָׁה
יַחֲסִית בִּקְפִידָה, מְחַטֶּטֶת
בַּפַּח, בּוֹרֶרֶת קְלִפּוֹת.
.
*
חַיָּל-חיילת
עוֹמְדִים בַּתַּחֲנָה, צְמוּדִים,
מתנשקים, מתנשקים,
מתנשקים. הִיא נִרְתַּעַת,
רוֹקַעַת בָּרֶגֶל.
.
*
חוֹד הַשַּׂעֲרָה שֶׁעָלָיו יוֹשֶׁבֶת
"קוֹל הַמּוּזִיקָה".
לְרֶגַע מְבַצְבֵּץ
פסנתר וקוֹל אִשָּׁה
נִּשָּׂא כְּמוֹ מֵרָחוֹק מְאוד,
נִקְבָּר.
.
*
הזמן הַחַי הוּא טְלַאי
עַל זְמַן אַהֲבָתִי אוֹתָךְ.
עַל הָעַיִן מְצֻיֶּרֶת עַיִן
עַל הַפֶּה תָּפוּר לִי פֶּה.
אִשָּׁה קְלִפָּה עוֹטָה קְלִפּוֹת בְּגָדִים
מִלִּים יוֹצְאוֹת מֵאֵיזֶה פֶּה
בנובמבר לְהַגִּיד אהובתי.
.
אַהֲבָתִי הִיא אַיִן הַגּוֹמֵעַ בַּשָּׂפָה וּבוֹרֵא
בִּנְשִׁיפַת הָרַעַל א':
אַתְּ אֵינֵךְ אהובתי.
שִׁעוּר רִאשׁוֹן כָּתוּב עַל מדרכות העיר:
צַעַד צַעַד יִתְרוֹקֵן דָּמִי.
אֶשׁדוד מִמֶּנִּי אֶת חיי.
.
טלי יקרה,
מעבר לפרגמנטים א-ג, מעין תמונות קצרות מחייה של העיר; נהניתי מאוד מן השיר השלם הבא אחר כך, המבטא כל-כך את יסוד האהבה בשירייך. 'אַהֲבָתִי הִיא אַיִן הַגּוֹמֵעַ בַּשָּׂפָה' לכאורה גומע את היש עד תום, אם יש תום ("צַעַד צַעַד יִתְרוֹקֵן דָּמִי/אֶשׁדוד מִמֶּנִּי אֶת חיי"); בד-בבד, מעניק ליש טעם, פשר ומובן.
שלום טלילה,
אני קוראת את שירך הרך מתוך תמימות מסויימת…לפיה האישה המחטטת בפח לא עושה זאת משום שהיא ענייה, אלא משום שהיא מרגישה נזקקות עזה למגע אנושי….ודאי שאי אפשר לדעת בודאות, אבל אני משערת שאילו האישה הזאת היתה מקבלת מהחייל חיבוק אימהי זה היה מפיג את תחושת בדידותם.
דמותו של החייל, היא דמות מבוזבזת, פרשנותי זו מקבלת לעניות דעתי משנה תוקף גם לאור כותרתו של השיר.
ערב קסום!
טלינקה,
האם יש קשר סמוי בין אישה-קליפה ובין האישה שבוררת קליפות? (אם כן, הייתי מעדיף שזו, הבוררת, תהיה לבושה – או ערומה – בקפידה שאינה יחסית. ושסצנת הפתיחה תתרחש בבראסרי, ולא בפינת הרחוב.)
מאד אהבתי את השורות –
"הזמן הַחַי הוּא טְלַאי
עַל זְמַן אַהֲבָתִי אוֹתָךְ."
ביטוי נפלא לחלל שלא ניתן למלא. רק לכסות.
חתול
אני זוכר אותה, האשה הלבושה יחסית, זה תמיד יחסית. עמדתי באלנבי, ממתין לאוטובוס כלשהו, מחכה שיזיז אותי מהתחנה חמקום שאמצא אוטובוס טוב יותר למקום אחר. (היה לי כרטיס חופשי יומי שקניתי בחניון שבו החניתי את רכבי בכניסה לתל אביב ויכולתי להרגיש שכולם נהגי הפרטיים.) בגדת הרחוב שמנגד היתה ערמה של אשפה. ואני, זכר שכמוני, ראיתי אותה פתאום. לבושה יחסית… חותרת ברחוב קדימה. לפתע נעצרה מול ערימת האשפה. פניה היפים מחייכים. התכופפה, הרימה מטריה סגורה. הלכה צעדיים ופתחה את המטריה, אוהל המטריה נבקע בקוצי המטריה. השליכה אותה חזרה אל ערימת הזבל וקרסה תחת דלף הגשם. האוטובוס שלי הגיע.
איפה נמצא הבראסארי? מה זה? בית קפה? מסעדה? האשה שלנו לא תבוא בו לעולם.טוב, היא יחסית.
ארבע שורות אלה, נפלאות.
תודה יועזר. על פיסת הזיכרון הזאת. זיכרון של קריסה, יפה ואופייני (לעיר הזאת, נדמה לי)