עכשיו הכול כמו אבוד
ורוח בעצים חזק
עכשיו עמוק בתוך היער
גזע מן העץ ניתק
גזע מוטל באדמה
הרוח החזק תלש
גזע נשבר מתוך העץ
עכשיו יבש
אפילו כשהכול נראה אבוד
ורוח בעצים חזק
עמוק בתוך היער
שתיל פתאום בתק
.
.
בימים האחרונים (איך הכול תמיד איכשהו מתחבר) היו לי מחשבות סביב שיח הוורדים בגינת הבניין שלי (לא בדיוק שיח, יותר כמו ענף? אני לא כ"כ מבינה בדברים האלה… מקווה שזה אכן ורדים בכלל). כל שנה למרות הכול הוא שורד, מוציא פתאום פרח ורוד, ועוד אחד, עוד יותר ורוד. בחודשים האחרונים אני עוברת לידו כל יום לפחות פעמיים, ולא מסתכלת עליו. ראיתי אותו רק כשהצמיח פתאום, באמצע חמסין-נובמבר, שני פרחים. איזה יופי. עכשיו הם כבר שוב בדרכם לנשור, מתחילים לנטות מטה, לכיוון האדמה היבשה, העלים מתרופפים. עוד מעט הוא שוב יהיה קירח. הבאתי לו מים ואמרתי לעצמי שהוא היה קיים גם לפני שהוציא את הפרחים, וימשיך להתקיים גם אחרי שהעלים ינשרו, ושאני צריכה לראות אותו גם כשאין עליו פרחים. ולא רק אותו.
.
.
.
הפרי נפל שם לא רחוק
הצמיח שורש של ממש
ושורשים הצמיחו שתיל
אשר ירוק לבש
מוציא ישן מפני חדש
הוא שיוציא ענף חדש
מוציא ישן מפני חדש
הוא שיוציא ענף חדש
אפילו כשהכול נראה אבוד
ורוח בעצים חזק
עמוק בתוך היער
שתיל פתאום בתק
.
.
טלילה, הפוסט שלך מאוד יפה ביופיו הנוגה,לנוכח הנסיבות, אבל בכללי כדי לך לנסות ליצור סביבך מקום מפלט מרנין נפש, כי את ודאי מודעת ליכולת של המחשבות לברוא מציאות.
שבת שלווה!
אופטימיות בלב העשן,
ורדים באמצע הפיח,
תקווה, (כמו של קורין וערן),
כן.
(רק אולי תסבירי
"שתיל פתאום בתק"
מה פירושו?
כאילו מילה אונומטופאית כזו
\כמו טראח בום וכד'?)
ואחרון חביב,
כמה יפה משוחחים הוורדים,
עם הסמרטוט הוורוד התלוי ביניהם,
פואטיקה אמיתית של עיר.
…ואפשר לסמוך עלייך שתבחיני בחרוז הקטן הוורוד הזה (ואכן סמכתי) 🙂
ובתק – מילה משורש קיים ומוכר. תחשבי על בתולים…
הייתי חייבת משהו שיעודד אותי קצת. ובינתיים האש נמשכת ונמשכת. וכמעט פחדתי שיכעסו עלי שהבאתי פרחים ותקווה שמשהו עוד יגדל (ואולי באמת כועסים?) אף שאני יודעת שבאדמה שרופה שום דבר לא יוכל לצמוח כרגע, והאש טרם כבתה. אבל כעס והאשמות הם עוד אש, ולא יכולתי עכשיו. העדפתי לנסות להתנחם.
אני מוצאת שקשה לי אפילו לומר "שבת שלום".
ארבעים ואחד בני אדם. שלא לדבר על הפצועים.
מה נותר, מלבד להמשיך לבצע את מטלות היומיום שדורשות להתמלא.
אולי לקרוא את לאה גולדברג. או להתכנס יחד, בעולם האמיתי או בזה הווירטואלי.
עצוב.
משפט הפתיחה נכתב שלא במקומו: תודה על הניסיון.
תודה יעל. לאה גולדברג זו אפשרות טובה.
בלהט השרפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם…
"ענווה ונכנעת". אכן.
יש זיק של נחמה בתצלומים האלה טלי, אולי מקדימה קצת את זמנה, ובעצם לא. אפשר להיאחז בוורדים
להיאחז בוורדים ובשיר-תפילה הזה, שמתנגן לי בראש בימים האחרונים (עוד לפני השריפה, וביתר שאת מאז שהתחילה), כמה שקט ויפה: מוציא ישן – מפני חדש – הוא שיוציא ענף חדש… (בפנים/ בחוץ, "הוא" שהוא אני, וכו'…)