"המציאות היא מה שאיננו יודעים" (טוביה ריבנר)
מה מתחילים ה"בגינרס" ("מתחילים") של מייק מילס? ההתחלה, באופן הולם מאוד, מגיעה בסוף, אחרי מסע ארוך של הכנה. לוקח זמן להבין (להבין ממש, בבטן, לא רק בראש) שאנחנו לא יודעים בעצם כלום על החיים ועל עצמנו שלא דרך המודלים, תמונות הזיכרון העמומות והמושגים המעורפלים, הצפונים מתחת לשפה, שקיבלנו מהורינו על אהבה וקשר זוגי. אז איך וממה מתחילים והאם אפשר בכלל? אולי "תעודת זהות" או "מודעה" שנציג על עצמנו יעזרו? הסרט מתעסק ב"מודעות" כאלה הרבה, לא רק מודעות אישיות אלא גם תקופתיות (שנות ה-50, שנות ה-30, השנים שלנו), ומשלב בחינניות אירונית את תמונות הסטילס עם פרטי הטריוויה בתוך התמונה-הנעה שהיא הסרט. ככה גם יקרינו לנו את הדימויים-התמונות שצפים במוחו של אוליבר, הגיבור (שהוא במקצועו מאייר ומעצב גרפי), כשהרופא יאמר משהו כמו: גודלו של הגידול הסרטני (בגופו של האב) הוא כשל מטבע.
ברגע הכי מרגש בסרט, אולי, אוליבר מראה לחברה החדשה שלו אנה את מודעת ההיכרויות שאביו שלח לעיתון כמה שנים לפני מותו, כשסוף סוף יצא מהארון (ואוליבר מצא אותה בין החפצים של האב בתמונה הפותחת את הסרט). למודעה בכתב ידו מצורפת תמונה שלו בחולצת כפתורים פתוחה, מחייך. ה"מודעה", שיש בה תערובת נוגעת ללב של פיכחון ואופטימיות נואשת, כוללת גם כמה פרטים אינטימיים למדי על חיי המין של האב ועל ההעדפות הספציפיות שלו, אבל הם נקראים יחד עם כל שאר האינפורמציה, בלי שינוי בטון או בתגובה, ואוליבר ניצב שם, מחייך אל אנה, כאילו הוא מציג לה את עצמו. וזה הסוף, שהוא ההתחלה, משום שרק כעת מתחילים לפסוע אל הלא ידוע.
.
.
.
אפשר להתחיל כשמוכנים להכיר בכך שאנחנו בעצם לא יודעים כלום, כי כל מה שאנחנו יודעים הוא לגבי עצמנו, עד היום: כלומר, המודלים שנטעו בנו ההורים שלנו, והכאבים והבעיות שלהם. באיזשהו אופן הסרט גם צוחק על פרויד וגם ממשיך אותו, וזאת נראית לי תגובה הולמת מאוד למקומו של פרויד בתודעה הקולקטיבית שלנו היום: התורה שלו כבר מזמן לא נתפסת כדברי אלוהים חיים, אבל זו עדיין ה"אמת" של הד.נ.א המחשבתי שלנו, גם אם היא עשויה מהטעיות, נקודות עיוורון ושאר כשלים מחשבתיים. אין לנו ברירה אלא לצחוק עליו ולהמשיך אותו תוך כדי. להתחפש, כמו שעושה אוליבר, לד"ר חמור הסבר עם הזקן והמקטרת (+הכלב ארתור שמלווה אותו לכל מקום) בתערובת של הגחכה והומאז' מלא הוקרה, ולהשתדל מאוד לא לחזור על הטעויות שעשו הורינו, גם אם אנחנו מודעים בכל רגע לכך שאנחנו רואים את העולם – את הזולת, ובמיוחד את הזולת הנחשק – באופן בלתי נמנע דרך תמונות הזיכרון הביתיות. אנחנו עשויים מהורינו במובן הכי ליטרלי.
"בגינרס" הוא סרט עצוב ויפה, מלא רגש, שיש לו סבלנות לרגשות של הגיבורים שלו. עד כמה שזה נשמע מוזר, אין הרבה סרטים כאלה היום. רוב הסרטים בשנים האחרונות (גם ה"עצמאיים" וה"אירופאיים") מתחרים זה בזה במידת התזזיתיות הויזואלית והגודש הרועש של הפסקול. אין כמעט רגעים של שקט – בסרט הזה יש הרבה. ודווקא על ההתחלה. לא שאין קסם בתזזית, בדיאלוגים המהירים, במוזיקה הקצבית ובשוטים החתוכים, הרודפים זה את זה (אני חושבת למשל על הריתמוס המהיר, והאפקטיבי, של "הרשת החברתית") אבל יש בסחרור הזה גם משהו מחריד, מעורר אימה. מה הוא דוחק הצידה, הגודש הפירוטכני הזה? הייתכן שהוא דוחק את הרגש, גם ואולי במיוחד כשזה רגש שעוד אין לו מלים, ויש צורך בכמה רגעים של שקט בשביל לראות ולחוות אותו? המצלמה של "בגינרס" מוכנה לחכות לרגעים האלה. והם יוצרים הרבה יופי, יש בהם רכות שפותחת את הלב.
זה אולי קצת גדול על הסרט הזה, אבל הוא התחבר לי עם מחשבות שיש לי בזמן האחרון על אהבה ועל פנטזיה, ועל התפקיד שהתשוקה ממלאת בכל אחד מהמצבים האלה. "נניח שכל חייך חיכית לאריה", אומר אביו של אוליבר, "אבל הוא לא הגיע. הגיעה ג'ירפה". "הייתי ממשיך לחכות לאריה", משיב הבן. "בגלל זה אני מודאג לגביך", מחזיר לו האב. בהמשך אוליבר אומר לאנה, אחרי שהם כבר גרים ביחד, "אני לא יודע, לא נראה לי שזה מה שאני אמור להרגיש", והיא עוזבת. לא מספרים לנו מה הוא מרגיש ומה הוא חושב שהוא אמור להרגיש, אבל אנחנו רואים כמה רע לו בלעדיה, ובסופו של דבר הוא נוסע אליה, והם חוזרים. הניסיון ללכוד את המציאות בדימויים ויזואליים אחידים, קבועים כמו תמונות סטילס, הצורך הבלתי נמנע הזה להשיג שליטה על התנועה הבלתי פוסקת שהיא החיים והיא אנחנו בתוכם, הוא מובן מאוד, אבל הוא נדון לכישלון. "אלה העיניים של אנה ב-2003", מקריין אוליבר בסוף הסרט, "וככה נראים השמיים ב-2003. ככה אנחנו נראים ב-2003". כן, ככה נראה רגע אחד שהוקפא. האבסורדיות של המשפט רק מבליטה את העובדה שאי אפשר ללכוד את המציאות עצמה כפי שהיינו רוצים, כפי שהדברים נחווים בפנטזיות שלנו. הפנטזיה בנויה מדימויים סגורים בקופסא, דימויים נשלטים, כשרוצים אפשר לפתוח אותה ולחוות אותם שוב, ושוב, תמיד אותו דבר. התשוקה מאוד ברורה בפנטזיות, מאוד מובהקת, עוצמתית, יש לנו שליטה מלאה בפרטי הסצנה משום שהם ידועים לנו לחלוטין, הם רכושנו הפרטי, הכמוס והיקר ביותר. האהבה לעומת זאת היא הנכונות ללכת אל מה שאינו ידוע, אל מישהו אחר. לנוע, בלי לדעת בדיוק איך ולאן. ההיפתחות אל האפשרות הזאת כמוה כהיפתחות אל החיים עצמם, החיים המציאותיים, עם הסיכון/הסיכוי הצפון בהם לשנות אותך. במובן הזה, לדעתי, האהבה היא אתיקה. וזה אולי סרט קטן, "בגינרס", אבל חלק ממה שמרגש בו, לפחות עבורי, זו היכולת של הדמויות שבו להתגמש כך, לאפשר למציאות – ולזולת – לשנות אותם. גם אם לא ככה חשבנו קודם, לא ככה רצינו להיראות, ולא על זה חלמנו. גם אם חיכינו כל הזמן לאריה, ובסוף באה ג'ירפה.
*
סידרתי קודם את החדר שלי וניסיתי למצוא מדפים פנויים לערמות הספרים שכיסו את השולחן, ופתאום שמתי לב שאני מחזיקה את ספרו האוטוביוגרפי של טוביה ריבנר, "חיים ארוכים קצרים" (יצא בהוצאת קשב ב-2006). על גב הספר מופיעה הפסקה הקצרה הבאה, שממנה ציטטתי בכותרת: "הרי כל החיים אינם אלא זיכרון. גם מה שאנו מכנים הווה איננו אלא זיכרון, כי כל מה שחווים – ברגע שמודעים לו, כבר הוא בגדר זיכרון. המציאות היא מה שאיננו יודעים".
* *
המילה "אהבה" חזרה הרבה פעמים בנאומים של מארגנות ההפגנה הפיליפיניות אתמול בצהריים. חבל שרוב הישראלים כבר הלכו בשלב הזה, ככל שיכולתי להתרשם, ונותרנו רק קומץ יחד עם האימהות והילדים (האימהות הן ברובן חד הוריות. עוד קושי על מסכת הקשיים שמערימה בפניהן המדינה ברגע שהן מעיזות ברוב חוצפה להביא ילדים לעולם – מגרשים את הבעל בתקווה שהאישה תצטרף אליו). היו אגרולים קטנים וחמודים בשלושה שקלים לחתיכה, היו חולצות צבעוניות משובחות לתמיכה במאבק, אבל הנאומים היו עצובים, והם העלו דמעות. הסיום היה שקט: עוד מעט נתפזר, עוד מעט יישארו האימהות שוב לבדן עם הילדים, ואיש לא יוכל באמת להגן עליהם מפני הפקחים של יחידת עוז.
אפילו השוטרת שנתנה ל"סדרנים" תדרוך, לפני שההפגנה השלווה והחמודה יצאה לדרך (עשינו את כל רוטשילד מבלי להפריע את שלום הציבור), ככל שהצליחה לשמור על פני פוקר וטון חמור סבר, אמרה גם היא בסוף (כן, אני נשבעת שזה מה שהיא אמרה, הקשבתי טוב): "מאחלת לכם הצלחה במאבקכם הצודק". נו, אז אפילו המשטרה לצדנו. עכשיו רק צריך לנצח במאבק הצודק הזה, ולהשאיר עוד 400 ילדים ישראלים בארץ. אפילו שהם לא יהודים.
האבא היחיד שדיבר בהפגנה הזכיר את העזרה שהושיטו הפיליפינים ליהודים בשואה. הזכיר איך הם עוזרים באהבה לנכים ולקשישים שלנו, ואיך הם לא מבקשים דבר בתמורה, מלבד הזכות להמשיך לחיות ולעבוד כאן. הם אפילו לא מבקשים שיוויון זכויות. אמא אחרת ביקשה להתחשב במצב הנוכחי, לחוס על הילדים האלה שלא עשו דבר רע, שזהו ביתם ואינם מכירים בית אחר. אפשר לחשוב על כל מיני פיתרונות, אפשר לשנות את הנהלים מעתה ואילך, אבל למה להתאכזר לילדים האלה?
אם יש משהו אחד שהשואה היתה אמורה ללמד את העם היהודי, הוא ששיקולים של גזע לא יביאו אותנו לעולם למקום טוב. לא ביטחון, לא שלום ולא צלם אנוש. המדינה הזאת הייתה כבר מזמן אמורה להיות מדינת כל אזרחיה, דווקא משום שהיא מדינתו של העם היהודי. אבל בגלל שהיא מתעקשת להישאר "מדינה יהודית" – בין שאר הזוועות שהיא מעוללת – היא צדה כעת ילדים בני שלוש וארבע באישון ליל כאילו היו פושעים.
כמה לינקים בהקשר הזה:
Talila 
כמדומני שב"פיידרוס" לאפלטון מציע סוקרטס להבחין בין "ארוס רגיל" או "שכיח" לבין "ארוס מטורף". ההבדל. מתברר, אינו בעוצמת התשוקה, מידת הטירוף של האוהבים, וכיו"ב.
הנאהבים המטורפים ניכרים בכך שהאהבה משנה אותם, והם אינם כשהין לפני כן.
יפה.. אם כי מה שהיה לי בראש הוא הכי רחוק מטירוף. טירוף נשמע לי קרוב הרבה יותר לקוטב ההתבצרות בתוך הפנטזיות של עצמך והסירוב להשתנות, הסירוב להתמסר למשהו שאינו אתה. אבל כשאגמור לקרוא את פיידרוס אולי אחזור לענות שוב.. 🙂
יש לתקן, המציאות היא טובה יותר בחברת מה שאיננו יודעים. לאהבה יש אתיקה מאוד ברורה. עשי הכל כדי לשמור על הבועה מלהתפוצץ. כך מסתמן כי, הבאסטה מחזיקה יותר זמן מעמד
😦 לא בטוחה שאני לגמרי מבינה… זה מעט חידתי. דברי איתי כשבא לך..?