להיפגש עם החול: המשורר כחיית קודש ומחול הגרגרים

תמונות של עזרא לוי, הצלם הפואטי  ודברים שאמרתי על "גרגרים" של מאיה בז'רנו, בערב בין-תחומי מיוחד שהתקיים בבית אריאלה (15.6.11)

.

.

.

כבר כתבתי כמה דברים נלהבים על הספר הזה כאן  ושם, ולכן שמחתי מאוד כשמאיה הציעה לי לדבר בערב המיוחד שהתקיים לכבוד הספר בבית אריאלה ביוזמת הרקדנית שלומית ירון. זו היתה הזדמנות לצלול לספר האהוב הזה שוב, ולנסות להבין מה יש בו שכל כך הקסים אותי. החלק שלי, מתברר, היה החלק הכי מסורתי בערב – עיקר האירוע היה המופע האילתורי של הרקדנית, הצ'לן הנהדר מיכה הרן ומאיה כמובן, בקריאתה המובהקת, הקולעת ומלאת ההומור.  בכל זאת אני מביאה כאן להלן את הדברים שאמרתי, ומקווה שאפשר לחוש משהו מהאווירה המיוחדת בתמונות שצילם עזרא לוי. עזרא הוא צלם פואטי של ממש וזו הזדמנות להודות לו על הפרויקט הנמשך שלו, על המסירות וההשקעה שחוברות לכישרון ולנדיבות. הוא  תמיד עושה מעל ומעבר ובצד התמונות  שהוא מיטיב ללכוד מהאירוע עצמו מוסיף גם צילומי שירים וקטעים מביקורות על הספר ויוצר ככה ארכיון ספרותי חי ונחוץ מאוד, שאין עוד כמוהו כאן.

*

 *

לפני כמה חודשים כתבתי לעצמי בשיר משאלה, שיבוא אדם ויהפוך את הדברים למה שהם. ועכשיו נזכרתי במשאלה הזאת, כי מאיה בספר הזה עשתה את האנטי-קסם שהוא גדול בעיני יותר מכל קסם, וזה להפוך את הדברים למה שהם. ואנסה להסביר למה הכוונה.

הספר הקטן הזה ריגש אותי ונגע בי, ממש שינה את החוויה שלי בתוך העולם יותר מהרבה ספרים אחרים שקראתי בשנים האחרונות. יש הרבה דברים שאפשר לומר עליו ואכן כבר אמרו עליו הרבה דברים יפים, בפני עצמו וגם כחוליה חדשה ומפתיעה ברצף הפואטי הארוך והמרשים של מאיה בז'רנו. אבל אני אתרכז בכמה דברים עקרוניים שנוגעים לאופן שבו הספר הקטן הזה, בדרכו השקטה והצנועה, הזיז לי משהו בחוויית השירה, השפה והעולם.

.

.

בשבילי שירה טובה היא שירה שנותנת זמן, אוויר לנשימה, מרחב של חסד שמאפשר להסתכל על הכול מחדש בעיניים רעננות. ואת כל זה הספר הזה נתן. אבל מה שמיוחד בספר הזה הוא שהוא בו-זמנית גם שירה וגם לא שירה. הוא כאילו מתקיים מחוץ לשיח הפנים-ספרותי של השירה העברית, מעל ומעבר לאגו המשוררי וליחסים של השירה עם עצמה ועם סוגי דיבור וכתיבה אחרים בשפה ובפוליטיקה ובתרבות – הוא לכאורה קרוב יותר לספרי חוכמה, לקבלה, לזן, מאשר לשירה. כמו בציורים של רותקו, שהם בו-זמנית אמנות בהתגלמות העמוקה והנשגבת ביותר שלה וגם חוויה כאילו ראשונית של הצבע עצמו, כאילו מחוץ לאמנות, כך הגרגרים האלה – אם להידרש לשדה הסמנטי שאליו מאיה שולחת – הם כאילו בו-זמנית גם גרגרים מילוליים וגם גרגרים לאכילה, או ליתר דיוק לטעימה והשתהות על הלשון.

ולטעמי, כדי לחוות את מלוא הטעם שלהם צריך לבוא אליהם עם לב פתוח ועין ואוזן רגישות וסקרניות, כי הגרגרים האלה נוטים – בדרכם המיניאטורית והחיננית – לנפץ כל מיני ציפיות, קלישאות בשפה ובשירה ובחיים, דעות קדומות ושיפוטי טעם ומוסר. אני אנסה לתת לזה כמה דוגמאות בהמשך, אבל אני רוצה קודם כל להדגיש שכדי לחוות את מלוא הנועזות של ההפרכות וההפתעות החינניות שיש בספר הזה, ובכלל כדי לחוות את כל העושר שהוא נותן, צריך לקרוא אותו לא בדגימות מפה ומשם אלא כפי שהוא מאותת ומבקש שיקראו אותו – כספר שמקבץ רצף ממוספר של גרגרים, שבד"כ גם מסודרים בסדר כרונולוגי, עם התאריך המדויק והמלא של זמן הכתיבה של כל גרגר, מ-2001 או קצת קודם עד 2010, מגרגר מס' 1 עד 101. ואולי קצת יכולנו לשמוע מה עושה הרצף לגרגרים בקריאה של מאיה קודם.

אבל נחזור לעניין של הלא-שירה לכאורה, כי בעניין הזה מאיה מציבה בפתח הספר שני תמרורים חשובים.

הראשון והמרכזי קשור למוטו היפהפה שבפתח הספר, ציטוט מהרב קוק (?): "אם אינך יכול לגלות את הקודש בחול, אסור לך להיפגש עם החול".

בפעם הראשונה שקראתי את המוטו הזה, שמעתי את הדגש על הפגישה עם החול. פגישה מלאת כבוד שמכוונת לגילוי הקודש שבחול. זה אכן הדבר החשוב והמרכזי שמאיה עושה בספר הזה. היא באה מעמדה מלאת כבוד אל החול, והיא שוב ושוב מגלה בו את ניצוצות הקדושה, הניצוצות שטמונים בקליפות שמהן אנחנו וכל אשר סביבנו מורכבים (ואני בכוונה משתמשת בטרמינולוגיה קבלית, כי זו התשתית המחשבתית של הדברים כאן). הכבוד הזה לחול, הקשב וההתבוננות הפתוחים והאוהדים לכל דבר אחראים כאן לתרכובת ולאיזון המאוד מיוחדים בספר הזה בין ההקפדה היתירה על היופי והחגיגיות של הרגע השירי – גם מבחינה ויזואלית וגראפית, בהגדלה של המלים והמרכוז שלהן על הדף עם כל השקט הלבן מסביב, גם בהקשבה המצלולית והריתמית המדוקדקת למלים, שיודעת בדיוק איך לסדר אותן בשורות ואיזה מלים לבחור כך שצלילית הן יהדהדו זו את זו, וגם "יתחרזו" לפעמים מבחינת הצבעים או איזה היבט ויזואלי אחר, וכמובן התיארוך המדויק והסידור שהוא בד"כ כרונולוגי אך לפעמים גם מוטיבי (הג'וק שנמחץ בא אחרי האוגר שרגלו נמחצה…), כולל ההקדשות המרובות לכל מי שנוכחותו היתה מקור להיווצרות הגרגיר – בקיצור החיבור בין הכבוד העצום לכל רגע ורגע בתוך היומיום ולכל רגש או התרחשות שהוא מביא איתו, ובין הפרטים השיריים עצמם, שיכולים להיות רציניים או מצחיקים, מרגשים או מגוחכים, אפילו לכאורה מגעילים או סתמיים. לא רק שהמוקפדות והקומיות לא עומדות בסתירה זו לזו, התרכובת שלהן יחד יוצרת טון שמצליח לחמוק מכל הפחים שאורבים בדרך כלל לכתיבה כזאת: פח ההתחכמות והיומרנות, פח הקיטש המתמוגג, פח הכבדות הפומפוזית שמטילה משקל כבד מדי על רגעים קלי משקל. ההתפעמות שיש כאן בגרגרים מסיטואציות קטנות, מתפניות של רגש או מחשבה, היא אכן התפעמות אבל היא שומרת תמיד גם על פליאה מהרגש שהיא מתארת, שמאפשרת מרחק של התבוננות, מאפשרת באמת לחוות הכול כמוזר ומעט פלאי. וכך היא חושפת את ניצוץ הקדושה שבחול. וגם, ובעיקר – ההתפעמות הזאת מקיפה הכול, כולל הכול, לא רק את מה שיפה וראוי ונקי ונכון. אז אפשר למצוא כאן גרגיר על החצילים בפשטידה ומיד אחריו גרגר על הקקי של הכלבה; וגרגר על הרמת שקל מחריץ המדרכה, "עבור איזו קבצנית – אחרת?" (עמ' 66, גרגר 58) או על הדחף להרים עצם מהכביש (עמ' 60) או פיתה עבשה מהמדרכה (עמ' 71). המבט כאן לעתים הוא נמוך יותר מנמוך, הקיפוד שעובר על המדרכה בערב הוא "באותו הגובה" (עמ' 76) כמו המשוררת עצמה וכמו הגרגר הבא שלה. היא עוצרת להביט, בעצמה כמו בכל דבר אחר, והעצירה הזאת – שיש בה פליאה, וגם רכות ואהדה – מייצרת מרחק מהרגש עצמו, כך שאפשר לומר למשל: "השירותים שבורים / השירותים מתוקנים / איזו אומללות, איזה אושר". (עמ' 54) ואנחנו מאמינים לה בדיוק משום שהמרחק הזה של המבט מכיל גם את רגע האומללות וגם את רגע האושר שניהם במקביל, אחד לא טוב או נעלה או שווה יותר ממשנהו, שניהם שווים, שניהם מהמרחק המעט אירוני אבל המחויך הזה ראויים באותה מידה לתיעוד, ולפליאה.

אבל היה עוד משהו במוטו הזה שראיתי בפעם השנייה או השלישית שהתעכבתי עליו, וזה ה"אסור". והאיסור הזה, למרבה ההפתעה, הוא לא כפי שהיינו מצפים על הפגישה עם הקודש, אלא דווקא על הפגישה עם החול: אם אינך יכול לגלות את הקודש בחול, אסור לך להיפגש עם החול. מה זה בעצם אומר, שאסור להיפגש עם החול? למה זה כ"כ אסור ואיפה זה משאיר אותך? עם הקודש. אתה נשאר בממד הקודש, אבל על מי שומרים ומפני מי מזהירים, האם עליך מפני העולם או על העולם מפניך… ופתאום ראיתי את המשורר כמין חיה משונה, חיית קודש כזאת, שהקדושה שבה היא קדושת המלים, שאם היא לא יכולה למצוא בעולם בחוץ את הניצוץ הזה של הקדושה, אסור לה לצאת מהבית, אסור לה לצאת מהחדר אפילו, היא צריכה להישאר חיה משונה וסגורה בתוך חדרה. יש משוררים כאלה.. J אבל מאיה יוצאת החוצה ופוגשת חיות ועצמים, לפעמים היא פוגשת חיות מהסוג שלה (פגישה עם ויזלטיר, עמ' 102) ולפעמים חיות אחרות. היא לא נשארת חיה משונה וקדושה, היא יוצאת אל החול, והיא לא יוצאת אל החול כדי לעשות לו טרנספורמציה למשהו אחר, משהו שאינו חול – זו נקודה מכרעת והיא מביאה אותי אל התמרור השני שמאיה שתלה בפתח הספר.

בכלל אין כאן – וזה משהו חריג מאוד בשירה שכמעט לוקח אותנו אל מעבר לגבולות השירה כאמנות של סימנים וסמלים מילוליים – אין כאן כמעט רצון לעשות טרנספורמציה של חומרי הממשות למשהו אחר, משהו קסום, מאגי-שירי. כפי שאין כאן רצון, כמו שאמרתי, לדון בשירה עצמה באמצעות החומרים של השירה. יש כאן המון מוזיקליות, המון טיימינג קצבי ומצלולי שהוא נשמת אפה של השירה (ראו למשל את הגרגר המקסים, מס' 70, עמ' 78: "הפנים דמו לסחלב והוארו / בחלב סגול וזהוב, / סח הלב ולבלב גבוה גבוה…) אבל אין כאן רצון להמרות, למטאפורות, לדימויים – להפוך דבר אחד לדבר אחר. כמעט ואין כאן (וצריך להיזהר מהכללות, כי בין הדברים שהספר הזה עושה, הוא גם לא מאפשר להכליל, לחלץ ממנו פואטיקה אחת מסודרת).

התמרור השני הוא זה: אחרי המוטו מאיה מביאה כמה התחלות שהן טרום-גרגריות. למה היא מביאה אותן ולמה חשוב לה להדגיש שאלה עוד לא גרגרים? אני לא בטוחה, כי כאמור זה לא שבאופן גורף אין אח"כ בספר אף פעם שום המרות מטאפוריות, אבל יש בכל זאת משהו מאוד שונה באיכותו בין אמירה כמו "אני רוקדת על קיר של נייר / את השיר שברגליי / ורושמת בגיר" (שזה הטרום-גרגר, לפני מס' 1) ובין ההמשך המיידי, גרגר מס' 1, שכמו כל הגרגרים שבאים אחריו, לא מדמה משהו אחד למשהו אחר, אלא מתאר משהו שהתרחש בעולם, בלי לשפוט אבל גם בלי להסוות, לטשטש, לתקן או להמתיק: "משנמחצה רגלו / של האוגר הקטן, /שמעתי לראשונה את קולו" (עמ' 9).

אני רוצה לסיים בקריאה של שני גרגרים רצופים, מס' 48-49 שבעיני עוסקים דווקא, באופן די נדיר בספר הזה, בקלישאות לשוניות ותרבותיות, ובהפרכה העדינה שלהן. שימו לב להדהודים ביניהם ולחוכמה שכל אחד טומן בהיפוך של ציפיות מקובלות.

הדבר הזה קיים בעוד הרבה גרגרים אחרים כאן: הביטול העדין והחכם של הערכיות השלילית שאנחנו מייחסים בד"כ לדברים. אין כאן יותר גבוה ונמוך, טוב ורע, יפה ומכוער, אנושי וחייתי, טעים ומגעיל, בריא וחולה. הדברים מוצבים כפי שהם ובזאת הם נגאלים, חוזרים להיות מוצבים בעולם, ועכשיו הם מנצנצים קצת יותר, קורצים כשאנחנו עוברים לידם, ליד עצמנו – זה הקודש שבחול. הניצוץ שבקליפה.