בשם גלעד

בחמש השנים האחרונות, הקשות מנשוא, שמו של גלעד שליט נוצל באופן ציני על ידי ההנהגה הפוליטית והצבאית שלנו להצדקת פעולות הרסניות באופן קיצוני, שהמיטו סבל עצום לא רק על הקורבנות הישירים שלהן אלא גם על החברה הישראלית. אבל הסבל הזה, ובעיקר הניצול של החייל השבוי לשם הצדקתו, עדיין נעדרים באופן מדאיג מהדיון הציבורי. אולי בגלל זה עדיין כל כך קשה לי לשמוח.

אנחת הקלה נשמעת עכשיו במקביל בישראל ובעזה, וזה לא דבר של מה בכך. סוף סוף קורה כאן משהו שמעלה חיוך גם כאן וגם שם, וזה רגע שצריך לזכור. עם כל הזעם שיש לי עכשיו על הרשעות והציניות של ממשלות ישראל, שיכלו לסגור את העסקה הזאת כבר מזמן, שלא לומר למנוע אותה מראש באמצעות פוליטיקה אחרת, פחות יהירה וכוחנית ויותר מרחיקת-ראות, יש גם תקווה קטנה שאנחת ההקלה הזאת תתרחב לכמיהה ציבורית לסוג אחר של מדיניות. אולי. אבל בינתיים נראה שהכול נוהג כתמול שלשום, וגם בדיון הציבורי כלל לא עולה האפשרות (בינתיים, ככל שהספקתי לראות) שהיינו כל השנים האלה פיונים במשחק קר וציני של גנרלים תאבי-שררה וכוח, שניצלו שוב ושוב את שמו של גלעד שליט ואת תחושות ההשפלה על "חטיפתו" כדי להגביר את השנאה והזעם של הציבור הישראלי כלפי האוכלוסייה הפלסטינית בעזה (ובכלל) ולגייס את תמיכתו האוטומטית בפעולות קיצוניות של ענישה קולקטיבית, הרס מאסיבי של תשתיות אזרחיות והתקפות צבאיות בקנה מידה חסר תקדים, התעמרות באוכלוסייה, מניעת ביקורי משפחות פלסטיניות של אסירים המוחזקים בארץ, מצור וסגר מוחלט, מניעת מוצרי יסוד מאוכלוסייה שלמה, ופגיעות קשות בזכויות האדם של עצורים פלסטינים (שהביאו אותם אל המוצא האחרון של שביתת רעב ללא הגבלת זמן, שביתה שככל הידוע לי עדיין נמשכת). אחרי חמש שנים של סיוט שלא ברא השטן, יכולה משפחת שליט סוף סוף להתחיל לנשום בציפייה. אבל לי עדיין קשה לשמוח, ולא רק מפני שגלעד עוד לא נחת כאן. לא רק מפני שמדובר כרגיל בספין מארץ הספינים של ביבי, לא רק משום שהלב כואב במחשבה שמדובר באותה עסקה בדיוק שהייתה יכולה להיחתם כבר לפני ארבע שנים, ואולי יותר, בתנאים דומים.

מדברים הרבה על "מחיר העסקה" ולא מדברים על מדיניות של כיבוש, מעצרים המוניים ומדיניות שמזמינה שוב ושוב את אקט הטרור הבא, את החייל הבא שיילקח בשבי האויב תמורת מאות או אלפי עצורים. מדברים על מחבלים שישתחררו ולא שואלים על מידת יעילותה של מדיניות הנקמה והענישה הקולקטיבית, על המון ישראלי מוסת שמאמין שכל זה לטובתנו, שכמה שהם יסבלו יותר כך אנחנו נהיה בטוחים יותר.

אלף אסירים, רובם לא מעורבים בטרור, ישוחררו עכשיו, אבל אלפים רבים אחרים עדיין כלואים ללא זכויות יסוד. האם עכשיו, אחרי חמש שנים ארוכות מנשוא, יוכלו סוף סוף אימהות מעזה ומהגדה המערבית לבקר את ילדיהן העצורים? את מה בדיוק משרתת מדיניות הנקמה הישראלית? האם היא באמת משרתת אותנו?

כמו אחרי "עופרת יצוקה", אחרי מלחמת לבנון השנייה, ואחרי העסקה הקודמת שהחזירה חיילים בארונות, הסיכום שישראל הגיעה אליו בסופו של דבר, אחרי שנים של סבל נורא ומיותר לכל תושבי האזור, מוצג כניצחון (איזה ניצחון זה? איזו מן מלחמה ניהלנו כאן?), ואיש לא מעז להרהר איך הגענו למצב הזה בכלל. נחילי הדם שנשפכו כאן, כל הזוועות שהתחוללו כאן בשמנו, בעזרתנו ולעתים די קרובות גם על חשבוננו וגופנו, נעשו בשם גלעד ולשם חילוצו או שחרורו – במלים אחרות, השבי הזה נוצל עד תום כדי לגייס אותנו להמשך הקרבות, ושימן את גלגלי הטנקים ואת דרכם הפוליטית של מנהיגינו. זה בדיוק מה שסידר אותנו פעם אחר פעם, בטור ממושמע וזול, לטבוח ולהיטבח. במחזוריות מסחררת, מבחילה, חוזר ומטביע הדיון הציבורי בסיסמאות של דבש וחג את הדם והזוועה, מסתיר אותם בדמעות של איחוד משפחתי-לאומי מדומיין, מתעלם מכך שישראל שוב נדחקה אל הקיר במלכוד שהביאה על עצמה, בתבשיל שהקדיחה במו-ידיה, נחלצה בסופו של דבר בשן ועין ממצב קטסטרופלי שהיא עצמה יצרה, ושנראה שהיא מתעקשת להמשיך וליצור גם בהמשך, בלי שום רצון או יכולת להישיר מבט אל המציאות ולראות מה עשינו שהביאנו עד הלום ומה ניתן לעשות אחרת, כדי שלא נעמוד בקרוב בדיוק באותו מצב, או חמור ממנו.

כי אנחנו תמיד צודקים, הותקפנו על ידי טרוריסטים שניזונים כנראה רק מדם יהודי, וכל מה שנעשה מולם מוצדק מראש. אנחנו יכולים לעצור אותם או להתנקש בחייהם, להביא אותם למשפט (עם או בלי ראיות, עם או בלי סנגור) ולהשית עליהם מאסרי עולם מצטברים או להצניח עליהם ועל שכניהם פצצות של טון ופגזי זרחן, לכלוא אותם לשנים ללא משפט, ללא ביקורי משפחות, מבלי להציג להם את הראיות נגדם ובצמצום מתמיד והולך של זכויות האדם שלהם, לכלוא אותם גם כשהפגינו בכפר שלהם נגד גדר בלתי חוקית, גם כשרק חילקו חומרי הסברה, גם כשהם קטינים, גם אם לא עשו כלום בעצם, ורק אולי יודעים על מישהו שכן, גם אם עוד לא עשו משהו, אבל אולי בעתיד יעשו (אחרי תקופת החניכה בכלא הישראלי?). בקיצור, לנו מותר לעשות הכול, וניחשב בעיני עצמנו עדיין מדינת חוק דמוקרטית, שיצאה למלחמה על המשך קיומה, שבניה כולם לוחמים אמיצים וצודקים, שלוחמיה כולם ילדים רכים, ואויביה הם כל השאר, בעצם. בשיח הציבורי הישראלי נראה הגיוני שמדינת ישראל תכלא במלחמתה המתמשכת (על מה?) נגד העם הפלסטיני יותר מ-10,000 פלסטינים בשטחה בתנאים קשים, לזמן לא ידוע, ומדי פעם גם תפרוק עליהם את חמת זעמה על כך שהחמאס לא מתנהג כפי שהיא רוצה.

כי העם היהודי, הנבחר-שנוא, הנעלה-נרדף, שבוי עדיין בדיבור הכפול, המשקף מוסר כפול ודרך חשיבה מעוותת שלפיה גבולות הדמוקרטיה הם גבולות הגזע. מעמדת העליונות האתנית-שבטית הזאת האוכלוסייה היהודית בישראל תראה בפלסטינים תמיד "מחבלים", יצורים לא-אנושיים שמטרור באו ואל טרור ישובו, שאין להם שאיפות לחיים נורמליים ואינם ראויים לחיים כאלה, שבניגוד אלינו, להם אין זכות לעצמאות ולחופש.

את הדיבור הכפול הזה בשירות המלחמה המתמדת תיארה עמירה הס במלים מדויקות וצורבות כבר ב-2002, ברשימה שתלויה אצלי על הלוח בבית (את הנוסח המלא אפשר לראות כאן) ונותרה עד היום ללא מענה, כי כל מי שחי כאן ויקרא אותה יודע שהיא מתארת מציאות כהווייתה, וזו הוויה בלתי-אנושית, זועקת לשמיים:

אלה חוקי המלחמה שנקבעים אצלנו מדי יום ביומו, זה שנתיים:

פלשתינאי הוא מחבל כאשר הוא תוקף אזרחים ישראלים משני עברי הקו הירוק – בישראל ובשטחים, וכאשר הוא תוקף חיילים ישראלים בפתח עירו. הוא מחבל כאשר כוח צבא פורץ לשכונתו בטנקים והוא יורה לעבר החייל שיוצא לרגע מהטנק, והוא מחבל כאשר הוא נפגע מאש המסוקים, רובהו בידו. המחבל הפלשתינאי רוצח אזרחים ורוצח חיילים.

החייל הישראלי הוא לוחם כשהוא יורה טיל ממסוק או פגז מטנק על קבוצת אנשים ברחוב בחאן יונס, לאחר שהוא או עמיתו הלוחם ירו פגז או טיל על בית שממנו, אומרים, נורו טילי קסאם, והרגו גבר ואשה. והוא לוחם כשהוא נתקל בשני פלשתינאים חמושים בין השיחים. החייל הישראלי הורג חמושים והורג אזרחים. הוא הורג מפקדים בכירים של גדודי מחבלים רצחניים והוא הורג ילדים בגיל הגן ומבוגרים בבתיהם. יותר נכון, אלו נהרגו מירי צה"ל. והכי נכון: הם נהרגו, לטענת מקורות פלשתיניים.

רשויות הביטחון והצדק רודפות עד חורמה כל מחבל פלשתינאי. מאות נעצרים ונחקרים כדי להשיג מידע על אדם אחד. זוהי מלחמה, אבל הפלשתינאים לא נעצרים כשבויי מלחמה שלהם חסינות מפני חקירה ומשפט. […] אלפי פלשתינאים עצורים במתקני כליאה. ישראל היא מדינת חוק, אבל היא מענישה אותם בעונש הקשה ביותר חוץ משלילת החירות: מניעת ביקורי משפחות עוד לפני שנשפטו.

עשרות מחבלים אחרים הורשעו והושת עליהם גזר דין מוות בלא משפט. עליהם ועל האזרחים שהיו בקרבתם. זוהי הגנה עצמית של מדינת חוק שהותקפה בידי ישות טרוריסטית. מאות ישראלים מעורבים בהוצאות להורג הללו בלא משפט, וזוכים לתהילה. […]

מצופה מהפלשתינאים שיצייתו לצווים הצבאיים של מדינת ישראל, כאילו היו חוקי מדינתם. אבל המדינה מטילת הצווים שצבאה שולט ביישוביהם, באדמתם ובמקורות המים שלהם פטורה מאחריות לרווחתם […] והרשות עדיין אחראית לרווחתם ולשלומם של הפלשתינאים גם לאחר שמוסדותיה הופגזו ונהרסו וטנקים ומסוקים שולטים על כל השטח – אם בתוכו ואם מחוצה לו. […] הפלשתינאי מפר את הסדר כשהוא מפר עוצר שהטילו הלוחמים בטנקים ובג'יפים משוריינים. הוא בר-ענישה: גז מדמיע במקרה הטוב, ירי במקרה האחר. הלוחם הישראלי וצבאו שומרים על הסדר ועל הביטחון כשהם מונעים ממאות אלפי ילדים ללכת לבית הספר וממורים להגיע לעבודה ומחולים להגיע לבית חולים ומחקלאים להגיע לשדותיהם ומסבתות לראות את נכדיהן.