בחמש השנים האחרונות, הקשות מנשוא, שמו של גלעד שליט נוצל באופן ציני על ידי ההנהגה הפוליטית והצבאית שלנו להצדקת פעולות הרסניות באופן קיצוני, שהמיטו סבל עצום לא רק על הקורבנות הישירים שלהן אלא גם על החברה הישראלית. אבל הסבל הזה, ובעיקר הניצול של החייל השבוי לשם הצדקתו, עדיין נעדרים באופן מדאיג מהדיון הציבורי. אולי בגלל זה עדיין כל כך קשה לי לשמוח.
אנחת הקלה נשמעת עכשיו במקביל בישראל ובעזה, וזה לא דבר של מה בכך. סוף סוף קורה כאן משהו שמעלה חיוך גם כאן וגם שם, וזה רגע שצריך לזכור. עם כל הזעם שיש לי עכשיו על הרשעות והציניות של ממשלות ישראל, שיכלו לסגור את העסקה הזאת כבר מזמן, שלא לומר למנוע אותה מראש באמצעות פוליטיקה אחרת, פחות יהירה וכוחנית ויותר מרחיקת-ראות, יש גם תקווה קטנה שאנחת ההקלה הזאת תתרחב לכמיהה ציבורית לסוג אחר של מדיניות. אולי. אבל בינתיים נראה שהכול נוהג כתמול שלשום, וגם בדיון הציבורי כלל לא עולה האפשרות (בינתיים, ככל שהספקתי לראות) שהיינו כל השנים האלה פיונים במשחק קר וציני של גנרלים תאבי-שררה וכוח, שניצלו שוב ושוב את שמו של גלעד שליט ואת תחושות ההשפלה על "חטיפתו" כדי להגביר את השנאה והזעם של הציבור הישראלי כלפי האוכלוסייה הפלסטינית בעזה (ובכלל) ולגייס את תמיכתו האוטומטית בפעולות קיצוניות של ענישה קולקטיבית, הרס מאסיבי של תשתיות אזרחיות והתקפות צבאיות בקנה מידה חסר תקדים, התעמרות באוכלוסייה, מניעת ביקורי משפחות פלסטיניות של אסירים המוחזקים בארץ, מצור וסגר מוחלט, מניעת מוצרי יסוד מאוכלוסייה שלמה, ופגיעות קשות בזכויות האדם של עצורים פלסטינים (שהביאו אותם אל המוצא האחרון של שביתת רעב ללא הגבלת זמן, שביתה שככל הידוע לי עדיין נמשכת). אחרי חמש שנים של סיוט שלא ברא השטן, יכולה משפחת שליט סוף סוף להתחיל לנשום בציפייה. אבל לי עדיין קשה לשמוח, ולא רק מפני שגלעד עוד לא נחת כאן. לא רק מפני שמדובר כרגיל בספין מארץ הספינים של ביבי, לא רק משום שהלב כואב במחשבה שמדובר באותה עסקה בדיוק שהייתה יכולה להיחתם כבר לפני ארבע שנים, ואולי יותר, בתנאים דומים.
מדברים הרבה על "מחיר העסקה" ולא מדברים על מדיניות של כיבוש, מעצרים המוניים ומדיניות שמזמינה שוב ושוב את אקט הטרור הבא, את החייל הבא שיילקח בשבי האויב תמורת מאות או אלפי עצורים. מדברים על מחבלים שישתחררו ולא שואלים על מידת יעילותה של מדיניות הנקמה והענישה הקולקטיבית, על המון ישראלי מוסת שמאמין שכל זה לטובתנו, שכמה שהם יסבלו יותר כך אנחנו נהיה בטוחים יותר.
אלף אסירים, רובם לא מעורבים בטרור, ישוחררו עכשיו, אבל אלפים רבים אחרים עדיין כלואים ללא זכויות יסוד. האם עכשיו, אחרי חמש שנים ארוכות מנשוא, יוכלו סוף סוף אימהות מעזה ומהגדה המערבית לבקר את ילדיהן העצורים? את מה בדיוק משרתת מדיניות הנקמה הישראלית? האם היא באמת משרתת אותנו?
כמו אחרי "עופרת יצוקה", אחרי מלחמת לבנון השנייה, ואחרי העסקה הקודמת שהחזירה חיילים בארונות, הסיכום שישראל הגיעה אליו בסופו של דבר, אחרי שנים של סבל נורא ומיותר לכל תושבי האזור, מוצג כניצחון (איזה ניצחון זה? איזו מן מלחמה ניהלנו כאן?), ואיש לא מעז להרהר איך הגענו למצב הזה בכלל. נחילי הדם שנשפכו כאן, כל הזוועות שהתחוללו כאן בשמנו, בעזרתנו ולעתים די קרובות גם על חשבוננו וגופנו, נעשו בשם גלעד ולשם חילוצו או שחרורו – במלים אחרות, השבי הזה נוצל עד תום כדי לגייס אותנו להמשך הקרבות, ושימן את גלגלי הטנקים ואת דרכם הפוליטית של מנהיגינו. זה בדיוק מה שסידר אותנו פעם אחר פעם, בטור ממושמע וזול, לטבוח ולהיטבח. במחזוריות מסחררת, מבחילה, חוזר ומטביע הדיון הציבורי בסיסמאות של דבש וחג את הדם והזוועה, מסתיר אותם בדמעות של איחוד משפחתי-לאומי מדומיין, מתעלם מכך שישראל שוב נדחקה אל הקיר במלכוד שהביאה על עצמה, בתבשיל שהקדיחה במו-ידיה, נחלצה בסופו של דבר בשן ועין ממצב קטסטרופלי שהיא עצמה יצרה, ושנראה שהיא מתעקשת להמשיך וליצור גם בהמשך, בלי שום רצון או יכולת להישיר מבט אל המציאות ולראות מה עשינו שהביאנו עד הלום ומה ניתן לעשות אחרת, כדי שלא נעמוד בקרוב בדיוק באותו מצב, או חמור ממנו.
כי אנחנו תמיד צודקים, הותקפנו על ידי טרוריסטים שניזונים כנראה רק מדם יהודי, וכל מה שנעשה מולם מוצדק מראש. אנחנו יכולים לעצור אותם או להתנקש בחייהם, להביא אותם למשפט (עם או בלי ראיות, עם או בלי סנגור) ולהשית עליהם מאסרי עולם מצטברים או להצניח עליהם ועל שכניהם פצצות של טון ופגזי זרחן, לכלוא אותם לשנים ללא משפט, ללא ביקורי משפחות, מבלי להציג להם את הראיות נגדם ובצמצום מתמיד והולך של זכויות האדם שלהם, לכלוא אותם גם כשהפגינו בכפר שלהם נגד גדר בלתי חוקית, גם כשרק חילקו חומרי הסברה, גם כשהם קטינים, גם אם לא עשו כלום בעצם, ורק אולי יודעים על מישהו שכן, גם אם עוד לא עשו משהו, אבל אולי בעתיד יעשו (אחרי תקופת החניכה בכלא הישראלי?). בקיצור, לנו מותר לעשות הכול, וניחשב בעיני עצמנו עדיין מדינת חוק דמוקרטית, שיצאה למלחמה על המשך קיומה, שבניה כולם לוחמים אמיצים וצודקים, שלוחמיה כולם ילדים רכים, ואויביה הם כל השאר, בעצם. בשיח הציבורי הישראלי נראה הגיוני שמדינת ישראל תכלא במלחמתה המתמשכת (על מה?) נגד העם הפלסטיני יותר מ-10,000 פלסטינים בשטחה בתנאים קשים, לזמן לא ידוע, ומדי פעם גם תפרוק עליהם את חמת זעמה על כך שהחמאס לא מתנהג כפי שהיא רוצה.
כי העם היהודי, הנבחר-שנוא, הנעלה-נרדף, שבוי עדיין בדיבור הכפול, המשקף מוסר כפול ודרך חשיבה מעוותת שלפיה גבולות הדמוקרטיה הם גבולות הגזע. מעמדת העליונות האתנית-שבטית הזאת האוכלוסייה היהודית בישראל תראה בפלסטינים תמיד "מחבלים", יצורים לא-אנושיים שמטרור באו ואל טרור ישובו, שאין להם שאיפות לחיים נורמליים ואינם ראויים לחיים כאלה, שבניגוד אלינו, להם אין זכות לעצמאות ולחופש.
את הדיבור הכפול הזה בשירות המלחמה המתמדת תיארה עמירה הס במלים מדויקות וצורבות כבר ב-2002, ברשימה שתלויה אצלי על הלוח בבית (את הנוסח המלא אפשר לראות כאן) ונותרה עד היום ללא מענה, כי כל מי שחי כאן ויקרא אותה יודע שהיא מתארת מציאות כהווייתה, וזו הוויה בלתי-אנושית, זועקת לשמיים:
אלה חוקי המלחמה שנקבעים אצלנו מדי יום ביומו, זה שנתיים:
פלשתינאי הוא מחבל כאשר הוא תוקף אזרחים ישראלים משני עברי הקו הירוק – בישראל ובשטחים, וכאשר הוא תוקף חיילים ישראלים בפתח עירו. הוא מחבל כאשר כוח צבא פורץ לשכונתו בטנקים והוא יורה לעבר החייל שיוצא לרגע מהטנק, והוא מחבל כאשר הוא נפגע מאש המסוקים, רובהו בידו. המחבל הפלשתינאי רוצח אזרחים ורוצח חיילים.
החייל הישראלי הוא לוחם כשהוא יורה טיל ממסוק או פגז מטנק על קבוצת אנשים ברחוב בחאן יונס, לאחר שהוא או עמיתו הלוחם ירו פגז או טיל על בית שממנו, אומרים, נורו טילי קסאם, והרגו גבר ואשה. והוא לוחם כשהוא נתקל בשני פלשתינאים חמושים בין השיחים. החייל הישראלי הורג חמושים והורג אזרחים. הוא הורג מפקדים בכירים של גדודי מחבלים רצחניים והוא הורג ילדים בגיל הגן ומבוגרים בבתיהם. יותר נכון, אלו נהרגו מירי צה"ל. והכי נכון: הם נהרגו, לטענת מקורות פלשתיניים.
רשויות הביטחון והצדק רודפות עד חורמה כל מחבל פלשתינאי. מאות נעצרים ונחקרים כדי להשיג מידע על אדם אחד. זוהי מלחמה, אבל הפלשתינאים לא נעצרים כשבויי מלחמה שלהם חסינות מפני חקירה ומשפט. […] אלפי פלשתינאים עצורים במתקני כליאה. ישראל היא מדינת חוק, אבל היא מענישה אותם בעונש הקשה ביותר חוץ משלילת החירות: מניעת ביקורי משפחות עוד לפני שנשפטו.
עשרות מחבלים אחרים הורשעו והושת עליהם גזר דין מוות בלא משפט. עליהם ועל האזרחים שהיו בקרבתם. זוהי הגנה עצמית של מדינת חוק שהותקפה בידי ישות טרוריסטית. מאות ישראלים מעורבים בהוצאות להורג הללו בלא משפט, וזוכים לתהילה. […]
מצופה מהפלשתינאים שיצייתו לצווים הצבאיים של מדינת ישראל, כאילו היו חוקי מדינתם. אבל המדינה מטילת הצווים שצבאה שולט ביישוביהם, באדמתם ובמקורות המים שלהם פטורה מאחריות לרווחתם […] והרשות עדיין אחראית לרווחתם ולשלומם של הפלשתינאים גם לאחר שמוסדותיה הופגזו ונהרסו וטנקים ומסוקים שולטים על כל השטח – אם בתוכו ואם מחוצה לו. […] הפלשתינאי מפר את הסדר כשהוא מפר עוצר שהטילו הלוחמים בטנקים ובג'יפים משוריינים. הוא בר-ענישה: גז מדמיע במקרה הטוב, ירי במקרה האחר. הלוחם הישראלי וצבאו שומרים על הסדר ועל הביטחון כשהם מונעים ממאות אלפי ילדים ללכת לבית הספר וממורים להגיע לעבודה ומחולים להגיע לבית חולים ומחקלאים להגיע לשדותיהם ומסבתות לראות את נכדיהן.
טלילה היקרה,
כואב כמה שאת צודקת.
ברכות מטלילה
🙂
אה, זה לא אני כתבתי לעצמי.. 🙂 אם זה מה שהצחיק אותך (וברוך הבא…)
אני חושב שהפוסט שלך רוכב על פרשת שליט בדיוק באותה רמת ציניות שאת מלינה כנגדה כאן.
תודה
שלום
בנושא שאני מכיר אינך דוברת אמת והסימוכין שהבאת
מארגון גישה תומכים באמירתי. ישראל לא מנעה כניסת
מוצרים חיוניים לעזה לא במעשה ולא במחדל. מעולם
לא היה חוסר מכריע בשום מוצר חיוני לנהול חיי
יחיד או קהילה. אין שום שמץ של הוכחה לרעב, לחוסר
ביגוד, לחוסר בתים, או לחוסר מערכת רפואית בשום שטח
בו חיים פלשתינים, בודאי לא ברצועת עזה..
הגדרת לוחם והגדרת טרוריסט הנם בחוק הבין לאומי
ישראל אינה קובעת זאת.
רוב הנושאים שכיסית מניחים הנחת בסיס ישראל
100% פושעת הפלשתינים 100% צודקים
העובדות בשטח כרצח אזרחים יזום מתוכנן ומאורגן
ומעודד ע"י מערכות השלטון והחינוך הפלשתיניות.
ירי סתמי לעבר מטרות אזרחיות המעודד כנ"ל
אינן תומכות בהנחה זו כלל וכלל.
זו תעמולה מרושעת סתמית חסרת בסיס שנועדה
ליצור תשתית להצדקה של השמדת ישראל.
זו.
העמדה החד צדדית שלך לא יכולה להיות מוסברת
בשום מערכת עובדות מוכרת גם כאלו שהבאת או
שסימנת כסימוכין.
עוד משהו על מוסר כפול ו"איזונים" מזוייפים. פוסט מצוין ועתיר לינקים של אייל ניב על אלי ישי והמחבלים היהודים:
סימטריה בין הסוס ורוכבו
ישי, שפעם השתייך למפלגת-מרכז לא-ציונית (שאפילו ישבה בממשלות פרס, ואח"כ רבין), מחבק מזה זמן את הימין הקיצוני, ומנסה לעשות סימטריה חסרת שחר בין האסירים הפלסטינים והיהודים. זה פשוט מגוחך: הפלסטינים הם תושבים חסרי זכויות אזרח, תחת שלטון צבאי, הנאבקים לעצמאות (וגם אם מיעוטם עושה זאת בטרור ונקם, הכובש והאויב הוא לא סתם שופט ומבצע בלתי-תלוי). לעומתם, היהודים בשטחים הכבושים, הם מתיישבים בשטח שאיננו חלק מן המדינה על פי חוק, בחסות הצבא, ואינם קרבנות אלא חומסים. ובעוד שהפלסטינים נכלאים אפילו באשמת איסוף תרומות לנכים, עשיית נפשות לאיסלאם, חברות בארגון צדקה, הפגנה, או הפצת חומר המתנגד לכיבוש; הרי שהיהודים בקושי נחקרים, נשפטים, מורשעים או נאסרים על מעשי אלימות טרוריסטיים ברורים. היחס אליהם נע בין קריצת/העלמת עין לבין הנצחה ע"י המדינה כגיבורים.
לאמיתו של דבר, הגורם המשותף היחיד ביחס ובענישה של המחבלים היהודים והפלסטינים הוא שכשהם נכלאים, שניהם מגיעים אל בתי הכלא הישראליים. וזוהי בסה"כ נקודה נוספת של חוסר סימטריה: האסירים היהודים אינם שבויים אצל הפלסטינים, כמו הפלסטינים שמוחזקים בישראל; ובניגוד לכ-2,500 משפחות פלסטיניות, משפחותיהם של המחבלים-האסירים היהודים, אם הם כבר נכלאים, יכולות לפגוש אותם כל הזמן בכלא ובחופשות, לפחות עד לחנינה. וכפי שמלמד הניסיון, גם היא לא תאחר לבוא.
http://eyalniv.wordpress.com/2011/10/13/jterror/
טלי, רשימה אמיצה, ממש קול נדיר שמושמע כאן בתוך הפסטיבל לכבוד גלעד שליט שממלא את העיתונים והאקרנים ומתנועע בין שמחה וצהלה להפחדה ואימה, כשני קטבים המשרטטים את קיומנו (לא האמנתי למראה עיניי כאשר אתמול, כשהקרינו את הרשימה הארוכה כרכבת אימים של האסירים הפלסטינים המשוחררים, הקרינו מדי פעם (אולי כשחסר צילום?) תמונה כהה המציגה פנים מפחידות, מפלצתיות.
נורא ועצוב להבין, שאין זו אלא השתקפות של פנינו.
וגדעון לוי מסביר הבוקר בתמציתיות ובבהירות מה שניסיתי להגיד בהרבה מלים סוערות:
הבעיה מתחילה עם הכתרים המופרכים שאנחנו קושרים לעצמנו ועם הצביעות, הריקנות והעיוורון שמאפיינים אותם. הקמפיין לשחרור שליט, שלא נעדר סממנים דוחים, דוגמת הפעולות למניעת ביקורים אצל אסירים פלסטינים, נהפך לקמפיין של המדינה, שסתום קיטור להפגין באמצעותו מעורבות אזרחית ואכפתיות – חלולות ונבובות, בדיוק כמו שעשה "נוער הנרות" שייבב לריק על רצח רבין, והצביע נתניהו.
מי לא נגד הטרור ומי לא היה בעד שחרור שליט. אבל אותה חברה מייבבת לא שאלה את עצמה לרגע, ביושר ובאומץ, למה נשבה שליט. היא לא אמרה לעצמה לרגע, באומץ וביושר, כי אם תמשיך בדרכה עוד יהיו הרבה גלעד שליטים, מתים או שבויים. בבחירות היא הצביעה, שוב ושוב, בעבור ממשלות מרכז וימין, כאלה שמבטיחות ששליט לא יהיה האחרון. היא עטתה סרטים צהובים ותמכה בכל הדגלים השחורים. אף אחד גם לא אמר לה, באומץ וביושר: שליט הוא המחיר הבלתי נמנע של מדינה שבוחרת לחיות לנצח על חרבה. אף אחד גם לא שאל: למה מותר לנהל מו"מ עם החמאס על גורלו של חייל אחד, ואסור לעשות כן על גורלם של שני עמים מדממים.
תחת זאת מתעטפת עכשיו החברה בישראל במעטה צדקני של שבחים עצמיים: כמה אנחנו דואגים לגורלו של חייל אחד. ומה על גורלם של חיילים רבים, צבא שלם, עם שלם?
http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1523629
בואי נקווה שעצם ההגעה להסכם עם "השטן" מקיימת גם אם לרגע את הבלתי אפשרי – הסכמה. החלטה מתוך מצב של מורכבות רב משמעית. לקיחת סיכון. פשרה. הידברות. ויתור. אולי באופן פרדוקסאלי דווקא מגלעד עצמו תישוב רוח אחרת. אולי השובים שלו יצטיירו בכל זאת כבני אדם ולא מפלצות רעולי פנים או גורילות עם זקנים וחרבות בחגוריהם.
תודה ג'ודי. מעניין, הייתה לי פנטזיה כזאת לפני כמה ימים.. גלעד נושא נאום לאומה… אבל הסיכוי לכך קלוש עד אפסי, כמובן, מהרבה סיבות עצובות..
תודה טלי
טור מדהים, אמיץ ונוקב
נכון אבל תזמון גרוע.
זה שישראל מבצעת מעשי זוועה באופן יום-יומי ומפעילה מניפולציות סופר מתוחכמות על הציבור שמציגות אותם בתור פעולות הכרחיות ובלתי נמנעות זה ברור.
הבעייה היא שהציבור תמיד יאכל את מה שהמדינה מטפטפת לו ונקודתית כרגע אנחנו בעיצומה של האופוריה הציבורית לגבי הגלעד הלאומי.
נשאלת השאלה את מי את מנסה לשכנע?
אם את כותבת כדי לשכנע שמאלנים אחרים במה שהם כבר יודעים אז זה יופי וגם כתוב הייטב, אבל אם את רוצה לגרום לאנשים שלא בדיוק באותו ראש כמוך לעשות את הבלתי יאמן ולחשוב על הדברים חייבים לחכות קצת.
בתוך כמה שבועות, כמו בכל עסקת פדיון שבויים בעבר, הציבור יעבור בקשר לעסקת שליט
משלב האופוריה לשלב האנטי-קליימקס לכשיגלו שעם כל הכבוד החזרתו של גלעד השפיעה בעיקר על גלעד ומשפתחו ואנחנו הציבור איבדנו את הריאליטי המושלם (לכל פרק יש פוטנציאל להיות פרק הדחה ובסוף ביבי לוקח את המיליון בזחיחות שמצטלמת הייטב)
שיוביל באופן בלתי נמנע לשלב של חשבון נפש והבנה שלעסקה כזאת גרועה יכולנו להגיע לפני שנים..
עוד כמה שבועות אנשים יהיו מוכנים לשמוע דעות כאלה. אבל עכשיו כל הערבים רוצחים וגלעד הוא הבן של כולנו (במקרה אני הסנדק של גלעד שליט אבל אל תספרו לאף אחד)
כשהעם רואה הכל בשחור ולבן זה מייצר כימית שגורמת לאנשים לחשוב שתכלס, למרות הכל, עם ישראל חי! – תני להם קצת לחם ושעשועים ואחר כך תסתערי – הם בסוף עוד יבינו שאנחנו צודקים.. או שלא.
בקיצור,דברי – אבל לא רק לשמאלנים.
שלום בנצי וברוך הבא לבלוג שלי,
הפוסט הזה נכתב כבר לפני שבוע, אחרי שנודע על העסקה (ובעקבות יומיים של מחשבות, בלבול רגשי, מאמצי כתיבה, שלל טיוטות וכיו"ב) והוא נכתב – כמו כל פוסט אחר בבלוג הזה – בעיקר מצרכים אישיים שלי, כדי לעזור לעצמי ללבן משהו, להבין ולבטא משהו שהיה לי צורך לבטא. במקרה הזה – היה לי צורך חזק להבין מה הסעיר והכעיס אותי, ולמה אני מתקשה לשמוח בפשטות. זה הכול. כבר מזמן ויתרתי על יומרות לשכנע אחרים – אם אי פעם היו לי כאלה. הניסיון הממושך שלי במדיום הזה הבהיר לי שזה בהחלט לא בשבילי.
ברור לי שיש אפס רצון לשמוע דיבורים כאלה עכשיו, אבל אני לא כותבת בשביל הרגע הזה. ברגע הזה גם אני נרגשת ושמחה ומלאת הקלה, כמו כולם, על שגלעד חזר הביתה בריא ושלם, ומבקשת בשבילו ובשביל המשפחה שלו קצת שקט, שיניחו להם עכשיו. ולנו -עמישראל – לא יזיק בכלל אם יספרו לנו גם על האחרים ששוחררו, הפלסטינים והערבים-הישראלים. ועל אלה שלא שוחררו. ולהבין לפי איזה קריטריונים חמאס וישראל משחררות אסירים, ולשמוע את הסיפורים האישיים, ואולי (מותר לקוות) להבין כך משהו שהקונצנזוס הישראלי בד"כ מסרב לקבל וזה שישראל, כמו החמאס, דוחה את אלה המציעים פיוס, שלום ושיתוף פעולה, ומקדמת את מחרחרי המלחמה, שכירי החרב והקנאים הטרוריסטים, אצלם ואצלנו. – אין מה לעשות, הפרשה הזאת היא מקרה פרדיגמטי שמכיל כמו בקליפת אגוז את הסיפור כולו, אולי.