[כן, אני מנסה כבר די הרבה זמן לכתוב דוקטורט על יעקב שטיינברג, וכל מה שהצלחתי לייצר עד עכשיו זה רק השיר הזה… 🙂 יותר טוב מכלום, אין ספק.
אז לכבוד הגשם, אולי, וגם סתם כי מתחשק לי, הנהו. נדמה לי שהוא כבר מוכן]
דק כאור מכסיף (שיר שטיינברגי)
דַּק כְּאוֹר מַכְסִיף
קַו הַזִּכָּרוֹן שֶׁל הַכָּתֵף
וּפַנייךְ הַמְּאִירִים מִדֶּמַע.
כָּתֵף נוֹשֶׁמֶת, רְחוֹקָה
רֶגַע רטְטָה וּמִשְׁנֵהוּ
נֶאֶלְמָה
הותִירַתני לְבַדִּי.
.
.
עַל דְוַוי הזיכּרון כבר נֶעֱרַם
וְחָם עָפָר
וְרָק סָפֵק זְקוּנִים
אֵינוֹ מַנִּיחַ לי לסגת:
הַאִם כבר מֵת כָּליל הגוף
שאֶל קִבְרִי אֲני אוספת?
Talila 
טלי יקרה,
לעתים נדמה כי משהו בנפשך שייך לאירופה של בין מלחמות העולם במאה העשרים…
(זה נאמר כמחמאה ובחיוך, זאת היתה תקופה טובה לשורר בה…לא בטוח אם לחיות בה)
לגמרי, שועי.. 🙂 אני משם, משהו בי לפחות.
יופי חי.
שיר| דיגום נהדר
הצלחת לתפוש את החמקמקות השטיינברגית.
את התנועה המהירה כברק של התודעה החמקמקת שכה אופיינית לו
וכה נדירה היום.
ממש בת קול מן העבר; עשית חסד עם אדם זקן שכמותי.
תודה רבה אמנון! כבוד עשית לי. חמקמקות מהירה כברק – זה נכון. אני מתייגעת להבין ולהסביר את הבו-זמניות של המהירות הזאת עם המבט ה"נצחי" והעיקש בעבר.
[ולא קשור לתגובה – התנצלותי על הרווחים הגדולים מדי – אצלי בעריכה זה נראה ללא רווחים בכלל, ואני לא מצליחה להיפטר מהם. אם למישהו יש רעיון.. אשמח.. ]
טוב מאוד. עכשיו הבנתי למה שטיינברג.