מחמת כיסופים, ספרה של חגית סבג, ראה אור

 

חגית אהובה שלי, מזל טוב ובשעה טובה. ותודה.

 

 

 

 

*

כשמשהו גדול כזה קורה, זה כמעט כואב. זה פרטי כל-כך, אפשר לבטא את זה רק במונחים פיזיים שמרגישים מבפנים, בלי קול: רעד, עיניים מוצפות. היום החזקתי לראשונה את הספר של חגית ורעדתי. הכותרת שלו – "מחמת כיסופים" – מוסרת אולי משהו מסוג המתח שמאפיין באופן כללי את השירה של חגית, שירה עוצמתית, טוטאלית ואמיצה ויחד עם זאת חסרת אונים, מפוכחת, שבורה: כל האש והלהט הרומנטיים עד העצם שב"כיסופים", כל האירוניה, הכאב והיובש המשפטי של עקרון המציאות – "מחמת". חגית לא מסוגלת לכתוב דבר שקר אחד, גם אם היא מגיעה לפעמים עד סף האידיוסינקרטיות, כמו "ואדע את אובדן כל / שנכבש בכתמים בהירים: / חליי עור של הזהירים", או: "קרומים הסיגו אותנו אחורה / למעננו. ערלים לטובתנו / היינו אנשים כפופים לאדמה, / רק עיקר לעינינו". וכשקוראים אותה יודעים שזו אמת, ושלא היה ניתן לכתוב את זה בשום דרך אחרת.

*

איך להסביר מהי שירת אמת? אני חוזרת כעבור כמה ימים לנסות לכתוב שוב על הספר הזה, בתקווה שהמרחק יעזור לי לנסח דברים באופן יותר "אובייקטיבי", אבל זה לא הולך: אני קוראת שירים וקטעי שירים ודומעת כמעט מייד. אז אני נאלצת לוותר לפי שעה על הניסיון לשכנע או להסביר. איך להסביר מדוע שורות כאלה הן כל כך יפות בעיני, בקדרות השקטה והצלולה שלהן: "ומשהו כָּבָה כשהאור הרקיע: / לשוטט כך בפנס בעמקךָ, / יחידה בַּדממה / ולא למצוא".

השירים כאן שבים וחוזרים למשאלה הצנועה: "שניסע לחיי מעשה / ובחולצת עבודה שחורה / נוציא אל הפועל, ננער. נתקין / את אהבתנו", משאלה שנאמרת בטון שקט, מדוד, במלוא הפיכחון ביחס למשקל הנורא לעתים שיש לחיי אהבה שמתגשמים בעולם הזה: "אני מציעה לך אהבה, / שוב. / גדם איננו פצע פאר, / אני מציעה לך / דבר-מה חומרי, צהבהב, / יומיום עמלני". אבל ההצעה – המשאלה, התביעה – להכניס את האהבה הגדולה לחיים הממשיים ולשאת בעול של המימוש יחד, נשארת להדהד בחלל הריק, במבט שמכיר בבדיה של "ראייה כפולת עיניים": "לא מבכי כהתה עיני, / אלא מראיית יחיד, בחזרה אל הצל". הדיבור השירי אל האהוב מכיר בשני פניה המנוגדים של השפה – צד המאגיה וצד חוסר האונים – ומפעיל את שניהם כמעט בו זמנית:

 

 

 

*

אבל היא יודעת גם לדבר על מה שלא ידוע עדיין, או בכלל, מה שאין לו מלים, אפילו מלים אידיוסינקרטיות, משום שעדיין לא קם ונהיה, גם לא כרגש. עצב של בלבול ואוזלת יד. זה אחד השירים שאני הכי אוהבת בספר, אם כי אני חייבת להודות שאני אוהבת את כולם. אבל רגעים כאלה, כמו כאן, הם אולי הרגעים האינטימיים ביותר, רגעים שבהם באמצעות הטקסט נדמה שאפשר להגיע קרוב יותר אליה ממה שהיא עצמה יכולה:

 

 

 

 

*

ורגעים אחרים, חסרי בושה כמעט, מעורטלים. אבל זה ערטול וחוסר בושה על הסקאלה של המשוררת הזאת, לא על שום סקאלה אחרת. אין בה שמץ מהגסות הרגילה של השירה הנכתבת כיום.

רגע כזה גורם לי ולחגית כשאנחנו קוראות אותו להסמיק:

 

 

 

 

*

אני לא רוצה לדבר הרבה ולצטט הרבה, שלא אכביד. כל שיר כזה צריך זמן קליטה, השתהות, מישוש, והבאתי כבר יותר מדי. בכל זאת אולי אסיים ב"ממתקים" שחגית טומנת כאן מדי פעם. אני מקווה שזה יהיה איכשהו מובן גם למי שעוד לא קרא את הספר. יש כמה רגעים כאן שבהם היא פתאום מתרככת, כאילו, ונותנת לקורא תופין-שירי, כמו "חיכיתי לילה" או החזרה ה”מיותרת” על מלה: “חשבתי על הסערה, שאלתי / מה מרפד אותך בסערה”, או הצימוד של חרס וחרש בשורה כמו "יותר משעה התבוננתי בחרס, חרש נכנסו" (כל הציטוטים מתוך השיר הנפלא "מאמצים בתוהו", שאביא את חלקו הראשון כאן). בתוך התנועה הגמישה והגדושה של הדיבור השירי בשיר הזה, דיבור סיפורי-כמעט ועם זאת נאמן בקנאות חמורה ונועזת לתחביר ולאוצר המלים האישי, משתלבים ביטויים כגון אלה כמו מתנות סמויות. רק משוררת-אמת טוטאלית וחסרת פשרות יכולה להעניק מתנות כאלה, משום שרק אצלה משחקים "שיריים" כאלה הם בגדר התגמשות, רגע של חסד לעולם ולעצמה. והחסד הזה מצומצם מאוד: זו בסך הכול הנכונות לרקוד, קצת, בתוך הבדידות המצמיתה הזאת של הדיבור הפנימי, הכל-יכול והעקר לנצח.