מלות מפתח ויקומים מקבילים, או: כוס המים והתהום הקבורה מתחתיה

“בחזרה לעתיד” גרסת תל אביב ינואר 2012

נניח שנוציא מסיפור המנהל הערבי, שבבית המחוקקים הישראלי יש מי שתובע כעת את פיטוריו, לא פחות, על שום שלקח את תלמידיו למצעד זכויות האדם בתל אביב, נניח שנוציא מהסיפור הזה את המלה "ערבי", ומיד הוא הופך לסיפור בלתי מתקבל על הדעת שאין סיכוי שיתרחש במציאות. נחזיר לשם את המלה "ערבי" ופתאום הוא נשמע סביר. מקומם, מרתיח ו"לא יעלה על הדעת" מבחינת כמה אנשים בעלי דעות מסוימות וידועות, כמו זו הכותבת את השורות האלה (ואלה הרי אנשים שוליים ופגומים, אנשים שדעתם משובשת עליהם ונוטה ממילא, מלכתחילה, בזווית מסוכנת לכיוון עניינים בעייתיים כאלה כמו זכויות אדם והזדהות עם מיעוטים ולכן אין צורך להקשיב להם, לאנשים כאלה), אבל סיפור שעולה גם עולה, בצער ובצקצוק שפתיים, על בדל הלשון ועל הדעת וגם אכן מתרחש במדינתנו, גם אם לא מדברים עליו ומסתירים אותו מתחת לסיפורים אחרים, עסיסיים יותר כמו חכ"ית יפהפייה וחמומת מוח שממלאת כוס מים ושופכת את כל תכולתה על פרצופו של ח"כ אחר באמצע ישיבה (אופס, בעצם גם זה סיפור שלא יעלה על הדעת – עד שמוסיפים את אותה המילה…?).

אנחנו עוסקים כאן במציאויות מקבילות המוציאות זו את זו, כלומר אינן יכולות להתקיים בו-זמנית, אך למרבה הפרדוקס מקיימות ביניהן בכל זאת חפיפה חלקית באמצעות פרט קטן, חלק מהתמונה שהופך להיות השער, ה-vehicle, כמו מפתח קסמים או דלת סתרים, אל המציאות המקבילה. הפרט הזה, ה"ערבי" בסיפור הנוכחי וה"מכונית" בחלום שיסופר מיד, הפרט הזה נמצא בשני המישורים, בשתי המציאויות, אך במציאות ה"מרכזית", זו שמספרת לנו מה עינינו רואות ומה אוזנינו שומעות – במציאות הזאת מתנהגים כאילו הוא לא קיים.

התעוררתי זה עתה מחלום. בחלומי (שכדרך רוב החלומות, היה משופע בפרטים "ריאליסטיים", כדי לשכנע אותי להמשיך לישון, לא לפתח מודעות מנכרת כלפיו) נהגתי בחיפושית הישנה והאהובה של חברתי, כי אין לי אוטו, בדרך חזרה הביתה ממשהו שנראה כמו ירושלים, ולקחתי שלושה טרמפיסטים במושב האחורי. עניין הטרמפיסטים היה מוסדר לחלוטין באיזה נוהל קשיח, ידוע לכל: הנסיעה היא חינם, אבל אני נוסעת ישר לביתי, הם יכולים לרדת בדרך כרצונם אבל הם לא יכולים לבקש שאעשה בשבילם עוד סיבובים – הם לא מעכבים אותי וגם אני מצידי מתחייבת לא להתעכב בדרך. היו הרבה טרמפיסטים בתחנה, אני זוכרת, הם היו להוטים להיכנס פנימה, כולם היו לבושים בבגדי מתמחים כמו ב"אנטומיה של גריי", והשלושה שנכנסו, שני בחורים ובת, אחד מהם נראה לא טוב, מעולף או סובל ממשהו, והבחורה היתה מאוד לחוצה ועצבנית, אני זוכרת, והם הדגישו שהם מאוד ממהרים. ובכן נסענו. באמצע הנסיעה, בירידה מאיזה הר, ירידה שלא לקחתי אותה מספיק לאט, פתאום עפנו. התהום היתה עמוקה מאוד, אבל בדרך נס יצאתי ללא פגע, החול היה רך. מצאתי את עצמי במשהו שנראה כמו מזבלה, חשוך, מלא חול, ילדים קטנים מלוכלכים, כלבים חמודים וסמרטוטיים. גבוה מעלינו איזה גשר ענק השחיר את השמיים. זוהי ג'יסר א-זרקא, מישהו אמר או הבנתי, אבל עבור העולם שלמעלה, העולם שמעל הגשר, היא לא קיימת. אז איך יוצאים מכאן? אין בעיה. חיש התחילו שני זאטוטים מלוכלכים לבושים בחיתולים, תוך שהם צוחקים ומשחקים זה עם זה, לבנות במיומנות מסחררת מעין גשר מאולתר ממלט רטוב ושאריות של כל מיני דברים. זה קורה כל הזמן, כולם נופלים בקטע הזה של הכביש, קטע מאוד מסוכן, הסבירה לי איזו אישה בחיוך רחב, אנחנו כבר מתורגלים. זה לא בעיה, יש מכאן נקודה שאפשר להתחבר אליה בחזרה לכביש הגדול למעלה. ולא צריך לשלם, עלינו, הרי לא התכוונת להגיע לכאן. צ'יק צ'אק הם בונים, אני עולה על הלגו הבוצי הזה ואיכשהו מתחברת בחזרה לכביש הראשי. אבל המכונית? היא כבר במוסך, צריך לתקן אותה. הלכתי אם כן למוסך של הכפר, לסירוגין זועמת על עצמי ומודה לאל שאני בכלל בחיים. הבנתי שאין כרגע בכלל דרך להסביר לטרמפיסטים שלי, או לחברתי, או לבת זוג שמחכה בבית, מה קרה עכשיו ואיך בנס ניצלנו מתאונה קשה כי כל העולם הזה שאני נעה בו עכשיו בכלל לא קיים בעולם שלמעלה. כך שלמעשה גם הנייד שלי לא קיים או לא פועל כאן, כל עוד אני בכפר. אם ג'יסר א-זרקא לא קיימת בעולם הרגיל אז המכונית כפי שהיא במציאות – על כל תכולתה – לא קיימת כאן. אבל החיפושית עצמה, החיפושית ככלי המסע בין העולמות ניצבה אמנם שם במוסך הצפוף והרועש, כבר חסומה בהמון מכוניות אחרות, ובעל המוסך אמר שזה ייקח עוד זמן. אז מה אני עושה עכשיו? אמנם אין טלפון ואין טרמפיסטים כאן אבל בעולם האחר, בעולם האמיתי, הם קיימים ועוד איך. לא רק זה, פתאום מצאתי שם בתוך האוטו גם איזה חשבון מבהיל, חשבון בנייר אבל המספרים המשיכו לרוץ שם וכבר היו תלת ספרתיים, מאת אחד הטרמפיסטים, שתבע אותי על עיכוב בטרמפ וציין גם, להדגשת חומרת המצב, את סיבת החיפזון שלו – אביו נרצח והוא מיהר לביתו. ואני עיכבתי – עדיין מעכבת, השעות שם עוברות ואני נעלמתי – ועל זה יש לו בהחלט עילה לתבוע ממני כסף, זה הסידור. אז עכשיו אני תקועה עם חשבון שהולך להיות אסטרונומי גם כאן וגם שם. גם על העיכוב וגם על התאונה עם החיפושית. וזה בכלל לא האוטו שלי, ואיך אסביר לה את זה, ולמה בכלל לקחתי טרמפיסטים כשזה לא האוטו שלי, ומה יהיה.

ואז פתאום קלטתי משהו, והחלום חרק ונעצר. לא יכול להיות שתכולת האוטו נעלמה אבל אני בכל זאת כאן. גם אם ג'יסר א-זרקא לא קיימת למעלה, גם אם החיפושית הזאת שכאן למטה היא בגודל כפתור שם למעלה, היא וכל תכולתה הבלתי נראית, העולם שלמעלה קיים גם קיים כאן למטה. ולראייה – אני כאן. וכמו שאני כאן, כך גם כל האחרים היו אמורים להיות, וגם הטלפון הנייד שלי. ואם אני לא רואה אותם, משהו פה לא נכון. אני מסתכלת על ג'יסר בעיניים של העולם שלמעלה. אני לא כאן באמת. התעוררתי.

לפני חמש שנים הועמדתי למשפט על שנתתי טרמפ לחבר שלי (אז עוד היה לי אוטו). התכוונתי להביא אותו לתל אביב כי ממילא שנינו היינו בדרכנו לשם וחשבתי שאולי גם נשב אצלי קצת ואולי הוא יעזור לי עם המדפים החדשים שקניתי, אמנם הוא לא נגר אבל אני עוד יותר גרועה בדברים האלה, והוא בכל זאת גבר מה לעשות, זה כתוב בהוראות יצרן שלהם. אבל הורדתי אותו באמצע הדרך, לפני איזשהו מחסום, אני אפילו לא זוכרת את השם. תוסיפו לסיפור את המלה ערבי ועכשיו אתם מבינים למה שנינו חטפנו פתאום פיק ברכיים והכשלנו את עצמנו, לא הצלחנו לעבור את המחסום ביחד כששנינו ישובים במכונית כמו אנשים מן היישוב המיושבים בדעתם. הוא ניסה להמשיך לבד ברגל אבל החיילים עצרו אותו והחזירו אותו – גם הם נתנו לו טרמפ אבל בכיוון השני – לביתו. עכשיו אתם מבינים גם למה הועמדתי לדין, למה גם היה לי ברור מייד שאני אשמה (וגם מאוד מטומטמת), אם כי העדפתי מסיבות אנוכיות בעליל לעשות 500 שעות עבודות שירות ולשלם הרבה מאוד כסף ובלבד שאשמתי זו לא תופיע בצורת מאסר על תנאי ורישום פלילי.

נחזור לישון?

* דבר המפרסם: כל הפוסט הסיינס-פיקשני הזה נולד ממצוקה מאוד קונקרטית, שטרם נפתרה. אני מבינה שאני מוטה מראש וגו’ ולכן לא יכולה להבין ובכלל צריך להוציא אותי מחוץ לחוק, אז האם מישהו יכול להסביר לי, במלים שתהיה בהן איזושהי עקיבות, כבר לא אכפת לי מאיזה עולם, עליון או תחתון, דמוקרטי או יהודי, מה יכול להיות הנימוק לדרישה של ח"כ דני דנון לפטר את מנהל בית הספר? כי בעולם שבו אני חיה, כלומר בעולם שבו חשבתי שאני חיה, זו פעולה שמקבלים עליה ציון לשבח, לפחות. ובבקשה, נסו לנסח את הנימוק הזה בלי המלה "ערבי".