“בחזרה לעתיד” גרסת תל אביב ינואר 2012
נניח שנוציא מסיפור המנהל הערבי, שבבית המחוקקים הישראלי יש מי שתובע כעת את פיטוריו, לא פחות, על שום שלקח את תלמידיו למצעד זכויות האדם בתל אביב, נניח שנוציא מהסיפור הזה את המלה "ערבי", ומיד הוא הופך לסיפור בלתי מתקבל על הדעת שאין סיכוי שיתרחש במציאות. נחזיר לשם את המלה "ערבי" ופתאום הוא נשמע סביר. מקומם, מרתיח ו"לא יעלה על הדעת" מבחינת כמה אנשים בעלי דעות מסוימות וידועות, כמו זו הכותבת את השורות האלה (ואלה הרי אנשים שוליים ופגומים, אנשים שדעתם משובשת עליהם ונוטה ממילא, מלכתחילה, בזווית מסוכנת לכיוון עניינים בעייתיים כאלה כמו זכויות אדם והזדהות עם מיעוטים ולכן אין צורך להקשיב להם, לאנשים כאלה), אבל סיפור שעולה גם עולה, בצער ובצקצוק שפתיים, על בדל הלשון ועל הדעת וגם אכן מתרחש במדינתנו, גם אם לא מדברים עליו ומסתירים אותו מתחת לסיפורים אחרים, עסיסיים יותר כמו חכ"ית יפהפייה וחמומת מוח שממלאת כוס מים ושופכת את כל תכולתה על פרצופו של ח"כ אחר באמצע ישיבה (אופס, בעצם גם זה סיפור שלא יעלה על הדעת – עד שמוסיפים את אותה המילה…?).
אנחנו עוסקים כאן במציאויות מקבילות המוציאות זו את זו, כלומר אינן יכולות להתקיים בו-זמנית, אך למרבה הפרדוקס מקיימות ביניהן בכל זאת חפיפה חלקית באמצעות פרט קטן, חלק מהתמונה שהופך להיות השער, ה-vehicle, כמו מפתח קסמים או דלת סתרים, אל המציאות המקבילה. הפרט הזה, ה"ערבי" בסיפור הנוכחי וה"מכונית" בחלום שיסופר מיד, הפרט הזה נמצא בשני המישורים, בשתי המציאויות, אך במציאות ה"מרכזית", זו שמספרת לנו מה עינינו רואות ומה אוזנינו שומעות – במציאות הזאת מתנהגים כאילו הוא לא קיים.
התעוררתי זה עתה מחלום. בחלומי (שכדרך רוב החלומות, היה משופע בפרטים "ריאליסטיים", כדי לשכנע אותי להמשיך לישון, לא לפתח מודעות מנכרת כלפיו) נהגתי בחיפושית הישנה והאהובה של חברתי, כי אין לי אוטו, בדרך חזרה הביתה ממשהו שנראה כמו ירושלים, ולקחתי שלושה טרמפיסטים במושב האחורי. עניין הטרמפיסטים היה מוסדר לחלוטין באיזה נוהל קשיח, ידוע לכל: הנסיעה היא חינם, אבל אני נוסעת ישר לביתי, הם יכולים לרדת בדרך כרצונם אבל הם לא יכולים לבקש שאעשה בשבילם עוד סיבובים – הם לא מעכבים אותי וגם אני מצידי מתחייבת לא להתעכב בדרך. היו הרבה טרמפיסטים בתחנה, אני זוכרת, הם היו להוטים להיכנס פנימה, כולם היו לבושים בבגדי מתמחים כמו ב"אנטומיה של גריי", והשלושה שנכנסו, שני בחורים ובת, אחד מהם נראה לא טוב, מעולף או סובל ממשהו, והבחורה היתה מאוד לחוצה ועצבנית, אני זוכרת, והם הדגישו שהם מאוד ממהרים. ובכן נסענו. באמצע הנסיעה, בירידה מאיזה הר, ירידה שלא לקחתי אותה מספיק לאט, פתאום עפנו. התהום היתה עמוקה מאוד, אבל בדרך נס יצאתי ללא פגע, החול היה רך. מצאתי את עצמי במשהו שנראה כמו מזבלה, חשוך, מלא חול, ילדים קטנים מלוכלכים, כלבים חמודים וסמרטוטיים. גבוה מעלינו איזה גשר ענק השחיר את השמיים. זוהי ג'יסר א-זרקא, מישהו אמר או הבנתי, אבל עבור העולם שלמעלה, העולם שמעל הגשר, היא לא קיימת. אז איך יוצאים מכאן? אין בעיה. חיש התחילו שני זאטוטים מלוכלכים לבושים בחיתולים, תוך שהם צוחקים ומשחקים זה עם זה, לבנות במיומנות מסחררת מעין גשר מאולתר ממלט רטוב ושאריות של כל מיני דברים. זה קורה כל הזמן, כולם נופלים בקטע הזה של הכביש, קטע מאוד מסוכן, הסבירה לי איזו אישה בחיוך רחב, אנחנו כבר מתורגלים. זה לא בעיה, יש מכאן נקודה שאפשר להתחבר אליה בחזרה לכביש הגדול למעלה. ולא צריך לשלם, עלינו, הרי לא התכוונת להגיע לכאן. צ'יק צ'אק הם בונים, אני עולה על הלגו הבוצי הזה ואיכשהו מתחברת בחזרה לכביש הראשי. אבל המכונית? היא כבר במוסך, צריך לתקן אותה. הלכתי אם כן למוסך של הכפר, לסירוגין זועמת על עצמי ומודה לאל שאני בכלל בחיים. הבנתי שאין כרגע בכלל דרך להסביר לטרמפיסטים שלי, או לחברתי, או לבת זוג שמחכה בבית, מה קרה עכשיו ואיך בנס ניצלנו מתאונה קשה כי כל העולם הזה שאני נעה בו עכשיו בכלל לא קיים בעולם שלמעלה. כך שלמעשה גם הנייד שלי לא קיים או לא פועל כאן, כל עוד אני בכפר. אם ג'יסר א-זרקא לא קיימת בעולם הרגיל אז המכונית כפי שהיא במציאות – על כל תכולתה – לא קיימת כאן. אבל החיפושית עצמה, החיפושית ככלי המסע בין העולמות ניצבה אמנם שם במוסך הצפוף והרועש, כבר חסומה בהמון מכוניות אחרות, ובעל המוסך אמר שזה ייקח עוד זמן. אז מה אני עושה עכשיו? אמנם אין טלפון ואין טרמפיסטים כאן אבל בעולם האחר, בעולם האמיתי, הם קיימים ועוד איך. לא רק זה, פתאום מצאתי שם בתוך האוטו גם איזה חשבון מבהיל, חשבון בנייר אבל המספרים המשיכו לרוץ שם וכבר היו תלת ספרתיים, מאת אחד הטרמפיסטים, שתבע אותי על עיכוב בטרמפ וציין גם, להדגשת חומרת המצב, את סיבת החיפזון שלו – אביו נרצח והוא מיהר לביתו. ואני עיכבתי – עדיין מעכבת, השעות שם עוברות ואני נעלמתי – ועל זה יש לו בהחלט עילה לתבוע ממני כסף, זה הסידור. אז עכשיו אני תקועה עם חשבון שהולך להיות אסטרונומי גם כאן וגם שם. גם על העיכוב וגם על התאונה עם החיפושית. וזה בכלל לא האוטו שלי, ואיך אסביר לה את זה, ולמה בכלל לקחתי טרמפיסטים כשזה לא האוטו שלי, ומה יהיה.
ואז פתאום קלטתי משהו, והחלום חרק ונעצר. לא יכול להיות שתכולת האוטו נעלמה אבל אני בכל זאת כאן. גם אם ג'יסר א-זרקא לא קיימת למעלה, גם אם החיפושית הזאת שכאן למטה היא בגודל כפתור שם למעלה, היא וכל תכולתה הבלתי נראית, העולם שלמעלה קיים גם קיים כאן למטה. ולראייה – אני כאן. וכמו שאני כאן, כך גם כל האחרים היו אמורים להיות, וגם הטלפון הנייד שלי. ואם אני לא רואה אותם, משהו פה לא נכון. אני מסתכלת על ג'יסר בעיניים של העולם שלמעלה. אני לא כאן באמת. התעוררתי.
לפני חמש שנים הועמדתי למשפט על שנתתי טרמפ לחבר שלי (אז עוד היה לי אוטו). התכוונתי להביא אותו לתל אביב כי ממילא שנינו היינו בדרכנו לשם וחשבתי שאולי גם נשב אצלי קצת ואולי הוא יעזור לי עם המדפים החדשים שקניתי, אמנם הוא לא נגר אבל אני עוד יותר גרועה בדברים האלה, והוא בכל זאת גבר מה לעשות, זה כתוב בהוראות יצרן שלהם. אבל הורדתי אותו באמצע הדרך, לפני איזשהו מחסום, אני אפילו לא זוכרת את השם. תוסיפו לסיפור את המלה ערבי ועכשיו אתם מבינים למה שנינו חטפנו פתאום פיק ברכיים והכשלנו את עצמנו, לא הצלחנו לעבור את המחסום ביחד כששנינו ישובים במכונית כמו אנשים מן היישוב המיושבים בדעתם. הוא ניסה להמשיך לבד ברגל אבל החיילים עצרו אותו והחזירו אותו – גם הם נתנו לו טרמפ אבל בכיוון השני – לביתו. עכשיו אתם מבינים גם למה הועמדתי לדין, למה גם היה לי ברור מייד שאני אשמה (וגם מאוד מטומטמת), אם כי העדפתי מסיבות אנוכיות בעליל לעשות 500 שעות עבודות שירות ולשלם הרבה מאוד כסף ובלבד שאשמתי זו לא תופיע בצורת מאסר על תנאי ורישום פלילי.
נחזור לישון?
* דבר המפרסם: כל הפוסט הסיינס-פיקשני הזה נולד ממצוקה מאוד קונקרטית, שטרם נפתרה. אני מבינה שאני מוטה מראש וגו’ ולכן לא יכולה להבין ובכלל צריך להוציא אותי מחוץ לחוק, אז האם מישהו יכול להסביר לי, במלים שתהיה בהן איזושהי עקיבות, כבר לא אכפת לי מאיזה עולם, עליון או תחתון, דמוקרטי או יהודי, מה יכול להיות הנימוק לדרישה של ח"כ דני דנון לפטר את מנהל בית הספר? כי בעולם שבו אני חיה, כלומר בעולם שבו חשבתי שאני חיה, זו פעולה שמקבלים עליה ציון לשבח, לפחות. ובבקשה, נסו לנסח את הנימוק הזה בלי המלה "ערבי".
טקסט מעולה. מזכיר לי טקסטים של קורטאזר (אחד במיוחד), שבהם הסיוט הדמיוני והמציאות השלווה מתחלפים. טוב שחזרת.
טלי יקרה,
הקלות הבלתי נסבלת של החומה והמחסום, והצדקתם הבלתי-מעורערת של שיקולי ביטחון במקומותינו (כל מי שמערער נחשד אוטומטית כעוכר ישראל) היא מן המפורסמות. גם ההתבוננות הביטחונית הרואה בכל פלסטיני פוטנציאל ל-"מאורע-ביטחוני", וכך קורה למשל שסטודנטים פלסטינים בתחומי רפואה וסיעוד עוכבו בעבר במחסומים בבוקר מבחן בירושלים הואיל והיו לחוצים לעבור, ידיהם נכבלו, עיניהם כוסו, וכך עוכבו במחסום עד אחר הצהריים (אלמלא קבוצת נשים שצילמה ותיעדה ספק אם מישהו היה יודע על זה). קיימים/לא קיימים.
ידועני תל-אביב וכתובות "תג מחיר" מעניינים את התקשורת (הארצית והבין לאומית) הרבה יותר.
עם זאת טלי, שאלה לך (אולי גם לעידן), האם הייתם לוחמים את מלחמתו של מורה מתנחל-דתי,
שרצה לצאת ולהשתתף במצעד זכויות האדם בתל-אביב, ובדיעבד גילה כי אנשי מועצת יש"ע
מבקשים לפטר אותו, משום שתפסו אותו משתתף במצעד?
שועי, אני עונה לתגובתך הראשונה למרות שבינתיים כבר הגבת שוב לתשובתו של עידן. אני חייבת לומר שאני לא כ"כ מבינה מה אתה רוצה ממני כאן. אתה חושב שלא אתמוך במתנחל שינסה לפעול למען זכויות אדם? ומה הקשר בכלל? אני מסכימה ומזדהה עם הדברים שאתה כותב בתגובה השנייה אבל הם קצת על יד הנושא. ההשוואה שאתה עושה בין בית המחוקקים הישראלי למועצת יש"ע היא השוואה די מוזרה, ושוב נראה לי שכאן אתה מחמיץ את העניין. למועצת יש"ע אולי מתאים באמת לגנות מורה מתנחל שנוסע עם תלמידיו למצעד זכויות אדם, וגם אז הם זקוקים לנימוק, משהו בנוסח – המצעד הזה הוא רק לכאורה מצעד לזכויות אדם, וכו' – נימוק כזה אולי עושה איזשהו היגיון. אבל לגנות אדם על שהוא מחנך את תלמידיו לפעול למען זכויות אדם, איך אפשר לומר – בכל הקשר שיח – שיש כאן משהו לא ראוי? אלא אם כן כאמור מבחינתם המצעד הוא רק כאילו למען זכויות אדם ובעצם למען דברים אחרים שפוגעים באיזשהו חוק אחר. כי על זה אנחנו מדברים. באיזה מסגרת שיח אנחנו נמצאים ועל פי אילו חוקים אנחנו פועלים. וחוץ מזה, שאלתך כלל לא ברורה לי כי לאורך כל הפוסט הזה אני מדגישה ברמות משתנות של נואשות אירונית עד כמה אנשים כמוני כבר "פסולים לעדות" כאן, כי אני מראש מוטה, מודה באשמה, לטובת זכויות אדם והגנה על מיעוטים נרדפים. איך שלא תסובב את זה, המתנחלים אינם מיעוט נרדף במדינה הזאת, בלשון המעטה.
מקווה שעניתי לשאלתך.
שועי, אשיב בשמי.
בעל דמיונות אתה. נער הייתי וגם זקנתי וטרם ראיתי מתנחל-דתי אחד (מורה או סתם אדם מן השורה) שירצה להשתתף במצעד זכויות האדם. מדובר בניסוי מחשבתי פנטסטי לגמרי. בוא נוריד את הדרישה – לא להשתתף במצעד כזה, אלא סתם להביע בפומבי עמדה כזאת, שמכירה בערכו הסגולי של אדם באשר הוא אדם.
לצערי אין מתנחלים כאלה. ואנא, בל יזכיר מישהו כאן את יעל משאלי. העובדה שמתנחלים רדפו אותה לא הופכת אותה לחובבת זכויות אדם.
אוקיי, בוא נניח שהניסוי המחשבתי צולח ונמצא מתנחל כזה. ודאי וודאי שאתייצב לצידו. זה לא יעצור אותי מלתבוע ממנו תשובה – איך בדיוק מתיישבת תמיכתו ב"זכויות אדם" עם עובדת התנחלותו בשטח כבוש על כל הפרות זכויות האדם הנוראיות שמתחייבות ממנה.
כיף לקרוא, כרגיל…
אני רק חייבת להעיר שבעיני האירוע הזה (של משרד החינוך Vs. תיכון ערערה) דווקא כן נחווה בעיני החברה כבלתי סביר בעליל, גם כאשר כוללים את המילה 'ערבי' על הטיותיה השונות. אפשר לראות את זה גם בטוקבקים לכתבה, שרובם מבקרים ומוחים כנגד התגובה של משרד החינוך.
אבל בנוגע למעשה עצמו – באמת שאין הסבר. שפשפתי את עיני כשקראתי את הכתבה, בחיי.. חיפשתי את העוקץ, ולא מצאתי..
עצוב..
תודה עידן,
רחוק אני מלהיות סניגורם של המתנחלים וההתנחלויות. עם זאת, אני מכיר כמה וכמה מתנחלים
שעבדו במשותף עם פלסטינים כפועלים והנדסאי חשמל (לא כמפקחי-עבודה ולא כבעלי מגלבים) ועוד אחד, שהגיע בעקבות עבודה משותפת לרכישה אינטנסיבית של מוסיקה ערבית (אום-כולתום לנדבכיה), ולעניין רב ביחסים שבין התורה ובין הקוראן. לאום-כולתום הוא נוהג להאזין בסלונו אשר באחת מן ההתנחלויות המבוססות, כאמור, רבנים מתנחלים או שעמדו בעבר בראשות ישיבות ומוסדות חינוך בהתנחלויות או בגוש עציון ודאי אינם מזוהים עם שנאת אדם או עם פשעי מלחמה, כוונתי לרב מנחם פרומן, לרב אהרן ליכטנשטיין, ולרב חיים סבתו–
לא אנשי שמאל, אבל רחוקים מאוד מהפצת תיאולוגיה גזענית ורחוקים מאוד מקריאות עמיתיהם רבני יש"ע לאלימות.
יותר מכך, בימים אלו מתארגנת קבוצה של צעירים מן ההתנחלויות לפעילות שלום ודו-קיום עם
הפלסטינים בכדי להשמיע קול הנוגד את אלו של אנשי "תג מחיר". הם אמנם לא מדברים על נסיגה מן ההתנחלויות אבל הם מעוניינים בדו-קיום ובחינוך ילדיהם נגד אלימות מכל סוג שהוא,
בה הם רואים כדבר הנוגד את התורה (אגב עמדת הפשט בתורה היא כי ארץ ישראל היא רכושו של האל, לא של העם).
אפילו פנו אליי (כסוג של איש שלום, כסוג של מקורב למקורות יהודיים ואסלאמיים) כדי לכתוב באיזה עלון אינטרנטי מתרקם שלהם. תחילה הסתייגתי. הבהרתי מראש כי מעולם לא הצבעתי או אצביע למפלגה התומכת בהמשכו של פרוייקט ההתנחלויות (אני מתנגד לו ולמועצת יש"ע) או בהמשך דיכוי הפלסטינים בגדה המערבית, והבהרתי כי לא ארשה כל עריכות או תיקונים בדבריי במידה שאסכים לשלוח טור, אני שמח להשתתף בכל פעילות התומכת בקידום השלום והשיוויון באמצעים בלתי-אלימים בין בני אדם. ובמידה שבכבר דיברתי בעבר, במועדון הגדה השמאלית בתל-אביב או בכינוסים יהודים-אסלאמיים בנצרת ובעכו בעניינים כאלה, איני רואה כל מניעה לדבר בעניינים אלו עם מתנחלים המעוניינים להראות שישנה מורכבות בקרב יושבי ההתנחלויות באשר ליחס לאוכלוסיה מוסלמית, ולקידום דו-קיום.
גם כמתנגד להתנחלויות אני מכיר ויודע, כי אם וכאשר יפונו ההתנחלויות נצטרך לקלוט את המתנחלים בחזרה בתחומי מדינת ישראל. לטעמי, יש לסייע למתונים מבין המתנחלים להגדיל את השפעתם המועטה בקרב הציבור בו הם חיים. אני רואה בזה יסוד חשוב בקריאה מתוך ציבור המתנחלים כנגד אלימותם של אנשי "תג מחיר", ולקראת הטבת החיים המשותפים בין
הסקטורים החילוניים-והדתיים במדינת ישראל.
.
שועי,
בעבר כבר אמרת דברים דומים בבלוג שלי ועדיין אינני מקבל את ההגיון שבהם. כן, יש מתנחלים שמאזינים בהנאה לאום-כולתום ויש כאלה שנפגשים דרך קבע עם אנשי דת מוסלמים. סו וואט?
ההבדל בינינו הוא כנראה שאני שופט את הפרופיל המוסרי של אנשים קודם כל על פי התוצאות המוסריות של פעולתם, או אי-פעולתם, ולא על פי שלל התנהגויות אחרות, בעלות משמעות תרבותית או פסיכולוגית. מכל הפעולות שמתנחל עושה או לא עושה ביום-יום שלו, אחת היא המכריעה ביותר מבחינה מוסרית ופוליטית: זו היא המשך ישיבתו על שטחים כבושים. נדגיש שחלקם הגדול של שטחים כבושים אלה אינם רק אדמות מדינה אלא קרקעות פרטיות שנגזלו משכניו הפלסטינים של המתנחל. על מנת להמשיך ולקיים את המפעל הזה, כידוע לך, מאות אלפי אנשים סובלים מדי יום מפשיטות של הצבא על בתיהם, ירי בלתי מובחן של רימוני גז לשכונות מגורים, חסימת דרכי יציאה מכפרים, שבירת מטה לחמם ועוד ועוד ועוד. כל זה, אסור לשכוח, הוא פועל יוצא של הצורך לשמר את ההגמוניה היהודית בשטח. זאת ההתנחלות וזה מחירה.
העובדה המקוממת הזאת מאפילה על כל יתר ההצטעצעויות של גשרים בין-תרבותיים ו"אמפתיה" לסבלו של האחר. שהרי זה ההבדל בין אינפנטיליות לבגרות מוסרית: היכולת לצעוד מעבר לרגש האגוצנטרי לפעולה ממשית, שנגזרת מאחריותך המוסרית.
הדעת לא סובלת שאנשים כמו אליעז כהן, ששייך לקבוצת הדו-קיום שכל כך מרשימה אותך, ממשיך ללכת למילואים ולעמוד במחסומים – תוך כדי שהוא מקפיד על "ערבית אדיבה":
http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1216934
זהו הניוול המכוער ביותר של הכיבוש – הטריקים העלובים של ההתמרקות העצמית. מופרעי עמונה עדיפים בעיני אלפי מונים על פני המתחסדים נוסח אליעז כהן.
"אם וכאשר יפונו ההתנחלויות" – התפכח נא שועי מאשליותיך. הן לא יפונו. לא בימי חיינו וספק אם אי פעם. המצב הוא שהם ייאלצו לחיות איתנו, ולא אנחנו איתם. בה במידה, ניאלץ לחיות יחד עם יותר מ-3 מליון פלסטינים שסבלו מנחת זרוענו הרבה יותר מהמתנחלים. לעת עתה, החובה השנייה מטרידה אותי הרבה יותר מהחובה הראשונה.
עידן,
א. איני עומד במחסומים (גם לא במילואים).
ב. איני מכיר את אליעז כהן (אני יודע שהוא משורר אבל איני מקורב ככל שדעתי משגת לאנשי
"משיב הרוח" ולמשוררים הדתיים הצעירים).
ג. אליעז כהן וחבריו יישמחו לשוחח איתך, עם פלסטינים, ואולי גם למצוא מן המשותף ומן העתיד המשותף והבלתי-אלים. מתנחלים אחרים, מן הקו הקשה של יש"ע רוצים להיפטר גם מן הפלסטינים וגם מאנשי השמאל ולשיטתם הדרך סלולה. אם תקשיב היטב לרבני התנחלויות תגלה שהם מטיפים לנשים ללדת הרבה כדרך הביא למהפכה אמונית במדינת ישראל שבסופה יוקם סנהדרין, בית מקדש וכיו"ב. אליעז כהן וחבריו, אולי אינם מוכנים להתפנות מבתיהם או להפסיק לשרת בצה"ל, אבל הם מוכנים לעשות צעדים לעבר "האחר" ולא למחות אותו ואת זכרו.
זה דבר שאיני ממעיט בערכו. גם תנועות התשובה שקמו בשנים האחרונות מטעם ישיבות הציונות הדתית, כגון: "מעייני הישועה" (פעילה בתל-אביב). פועלת תחת הדגל של חתירה לקראת "מהפכה אמונית-ציונית" שתביא לנפילת החילונות ולמיעוט החרדיות.
ד. מה שאנשי שמאל עדיין אינם מבינים הוא שמתנחלים מן הקו הקשה כבר נמצאים בכנסת ועל יד שולחן הממשלה, ובעמדות ייעוץ בכירות לממשלה המכהנת (שר המשפטים, שר החוץ, ראש הממשלה). אי התמיכה שלהם בקולות דתיים מתונים ותומכי שלום והדרתם ממש (ממש יפה מצד מר"ץ היה להציב את צביה גרינפלד במקום בלתי ריאלי לכנסת האחרונה) היא טיפשות וקלות ראש. שיתוף פעולה להגברת יסודות חינוכיים הומניסטיים ואי-אלימים בחינוך הדתי היתה
מביאה לתוצאות שהיו רואים בעתיד בראש ובראשונה על ידי הגברת היסודות הליברליים ותומכי
זכויות האדם בקרב ציבורים דתיים.
ה. בשנות השמונים החליטו בשב"ס להגביר את החינוך האסלאמי בקרב אסירי פת"ח, מתוך רצון להוציא אותם ממעגל הטרור. התוצאה היתה הקמת חמאס. עכשיו תאר לך מה היה קורה
אם הם היו מתוודעים בכלא לג'ון סטיוארט מיל, עמנואל קאנט, אם היו להם שיעורי חובה בתולדות האמנות. או במחשבה פוליטית דמוקרטית ליברלית, אולי אני נאיבי. אבל הגישה הזאת של להחרים את יושבי ההתנחלויות ואת הציבורים הדתיים, להדירם, לעזבם לנפשם, עתידה לעלות לכולנו ביוקר בעתיד.
שועי, והקשר לפוסט הנוכחי הוא?…. ראה גם תשובתי למעלה ביחס לשאלתך. אולי היית מעדיף שנשיב לך שאנחנו מדירים מתנחלים באשר הם, אבל זה לא מה שענינו. החרמת מתנחלים היא כלל לא נושא הפוסט הזה, ואם ברצונך להמשיך להתווכח על כך עם עידן, אנא עשה זאת אצלו. כפי שכבר אמרתי קודם, אני מסכימה איתך וגם אני תמיד בעד דיאלוג. סלח לי שאני אומרת את זה, אבל יש לי תחושה שלא משנה מה נגיד ועל מה אכתוב, אתה בעיקר מעוניין לספר על עצמך….
הטקסט הזה משיב לחלום את כבודו האבוד כטקסט פוליטי. אפשר להתווכח על גביו, אבל הגשר הנופל מורגש היטב בעמוד השדרה
כרמית, תודה. איזה ניסוח יפה.
שועי יקר,
"גם ההתבוננות הביטחונית הרואה בכל פלסטיני פוטנציאל ל-"מאורע-ביטחוני"…".
הבלים מוחלטים במקרה הרע ופרופגנדה ציונית במקרה הגרוע. היום בגצ הוכיח את ההיפך. הציונים מפחדים מ"השד הדמוגרפי", וכל התועבה הציונית שהתרחשה שם היום, כולל העותרים וביניהם זהבה גלאון, ניסו להסב את הדיון ל"רמת הסיכון הבטחוני" או כדבריו המצוטטים ( ע"י גרוניס) של ברק (לא ארכי פושע המלחמה, לא אובמה, אלא מכשיר האפרטהייד ופשעי המלחמה אהרון): "זכויות אדם אינם כוללים מתכון להתאבדות".
לא זכויות אדם ולא פוטנציאל למאורע בטחוני עניינו את כל המשתתפים בדיון. עניין אותם כמה פלסטינים יכולים להכלל במרשם האזרחים כדי לא לסכן את הרוב היהודי ואת הצדקת היות המדינה הציונית מדינה יהודית ודמוקרטית.
בא דוד רותם ואמר מפורשות: בגצ לא אישר את זכות השיבה. בגלל זה אמרתי לך פעם שאתה גרוע מליברמן. הוא לפחות לא צבוע. את המסר אותו העבירה טלי לטוביצקי בפסקה גאונית אחת, בו הכל נראה טבעי (חבר, נסיעה לת"א, הרכבת מדפים) ואז פתאום משפט פלילי על נסיון הברחה של שוהה בלתי חוקי, את המסר הזה לא הבנת. כל פלסטיני, לא רק סטודנטים פלסטינים בתחומי רפואה וסיעוד (אלה כמובן לא מהווים סיכון בטחוני, מה עם היתר שועי היקר?) עוכבו בעבר במחסומים. חלילה להם להתאהב ולהתחתן, להוות איום דמוגרפי כפי שאמר דיסקין לאחר פרסום מסמכי החזון הפלסטינים וכפי שפסק בגצ אתמול.
טלי ודרור, אני לא באתי לערער על תוקפו של הפוסט היפה שלמעלה חלילה. דעתך מקובלת עליי. השאלה שהפניתי אלייך ואל עידן נוגעת לדידי בגבולות הגדרות זכויות האדם שאתם וגם אני מציבים לפנינו. שאלה זו אינה אמורה לדידי לגעת בשאלות של רוב/מיעוט או בשאלת השייכות לסקטור פוליטי/דתי/חילוני/אידיאלוגי זה או אחר, אלא בשאלה הפשוטה– האם תהיו מוכנים להשמיע קול גם בעבור א/נשים שאינם שותפים אידיאולוגים-פוליטיים לדרככם אלא אדרבה מזוהים פוליטית עם המחנה הנגדי, ובכל זאת, גם לאנשים כאלה מעוללים לעתים עוולות.
ההבדל בינינו, כפי שאני חש בו, אינו עובר בהגדרה פוליטית כגון ציוני/פוסט ציוני אלא בכך שאתה מתעקש לטעון כי החזקה בעמדה פוליטית/אידיאולוגית כמו "ציונות" או "התנחלות" היא סוג של השתייכות מיידית לקהילה של "מדכאים ורודפי אדם".
באותה מידה, דומני, ישנם רבים וטובים שכבר רואים בכל אדם שבנה את ביתו מעבר לגבולות
הקו הירוק כפושע מלחמה בפועל, אישיות בלתי רצויה (פרסונה נון-גראטה),וכאדם שמבוקר עד ליל חושב איך לחולל רק עוול ואוון.
לטעמי, המציאות מורכבת יותר, אין בה רק שחור/לבן, או אדום/לבן, או חולצות חומות (פשיסטים) מול פעילי זכויות אדם. המציאות לעולם מורכבת יותר. ואני עומד על זכותי לחיות בעולם שבו יש לי חברים פלסטינים בעלי תעודת זהות ישראלית (דתיים-מוסלמים), חילונים-אתאיסטים, חילונים-מאמינים, דתיים-ציונים וגם חרדים, אין בזה ולו שמץ צביעות. ואיני מקווה בסתר לבי להשתנותו של איש מהם. יש בזה אהבת אדם והכרה בכך שהאדם אינו רק Zoon Politikon ("יש פוליטי"), ואי אפשר לדון אדם על-פי נטיותיו הפוליטיות בלבד, או השתייכותו לשבט זה או אחר.
כתבתי פעם לעידן, כי התפישה לפיה בכל תמונה בה מצולם חייל ישראלי ועובר אורח פלסטיני
צריכה להיות מובנת על פי המפתח: החייל= מנוול, הפלסטיני= צדיק ונדכא, היא מאוד בעייתית.
כמובן, לא צריך לקבל את התשליל של דובר צה"ל, אבל צריך לחקור ולהבין מה אירע בכל סיטואציה. פשוט משום שמדובר בבני אדם מורכבים ולא במריונטות המייצגות צדדים ידועים של שבין אדנוּת ובין דיכּוּי בסכסוך חסר קצה.
עוד לטלי, בתגובה הקודמת חילקתי בתחילה בין תגובה לך ובין תגובה לדרור ואח"כ איחדתי אותן בחפזוני מבלי לשנות בין המינים (זכר/נקבה/רבים), מתנצל.
עם זאת, בהקשר לתגובתך האחרונה, לא מעניין אותי לספר על עצמי. מעניין אותי להנכיח איזו
אופציה לתודעה המתעקשת לקרוא את המציאות כאילו היא מחולקת בין בני אור ובני חושך. מבחינה זו, לצערי, רבים הם האנשים שמשחר נעוריהם השתייכו למיליה מסויים (נניח נוער רץ,
נוער חד"ש וכיו"ב, המשיכו אחר כך לקרוא בשקיקה את מאמריו של אורי אבנרי, רואים בעצמם
הקצה השמאלי של "שלום עכשיו", יצאו לחו"ל בתמיכת מוסדות אירופאיים למחנות הדיברות עם פלסטינים אבל ברואם אדם חובש כיפה עוברים לצד השני של הרחוב– אני לא מתכוון אלייך, כי איני מכיר את הביוגרפיה שלך וגם לא מעוניין להיכנס לפסים אישיים, אבל אני מכיר די הרבה אנשים, שעברו את כל המסלול הזה ובהצלחה יתירה…) המסוגלים לקרוא את המציאות בשחור ולבן, באופן שאינו שונה הרבה מקריאתו של פעיל יש"ע בוגר "בני עקיבא" והמכינות הקדם-צבאיות. אותו דבר אבל הפוך.
אני מבטיח לך, גם בוגרי בני עקיבא וגם בוגרי היחידות הקדם-צבאיות משוכנעים שהצדק והאמת איתם ושאין כמוהם אינטלקטואלים מבריקים ואוהבי-אדם, ויוצאים לדרכם בחיים ללא ספיקות וללא סימני שאלה.
לכן היה להם כה קל לצאת למלחמת-חרם בעזה ובתושביה.
[וגם לי לעתים נדמה כאילו לאנשי שמאל מן האגף הפוסט-ציוני, אין מחשבות כנות בקשר לעתידם של המתנחלים– אתם מעדיפים להילחם ולהתנגח בהם, להחרים ולעשוק, ולא פעם לעבור לדמונולוגיה פשוטה או למצער דה-הומניזציה. אני יודע שנמאס לך מהסיפורים שלי על עצמי, אבל בתל-אביב עוד הרבה לפני רצח רבין, יצא לי לשמוע הרבה "אנשי רוח" מטעם עצמם (חלקם תופסים עד היום ספסלים ב"הארץ-תרבות וספרות", חלקם עורכי "מטעם" חלקם עורכי "הו!" קוראים בריש גלי למלחמה במתנחלים כי הם נאצים. פעם עזבתי מערכת של כתב-עת כי נמאס לי מהשנאה הזאת). אם תבחרי לענות לי שאין זה כך, שנינו יודעים שתהיה זאת היתממות גדולה מאוד].
ויכוח מעניין. למצער זה לפחות, ואין שום קשר לצער.