יש לנו סופרלנד נהדרת (או: למה אני לא יכולה לכתוב)

 

המון זמן לא כתבתי כאן משהו חשוף, שלא דרך טקסט אחר. ולא רק בגלל שכל מיני עניינים בריאותיים תפסו לתקופת מה את מרכז הבמה בחיי. גם משום שלראות חשוף וצלול, ישר החוצה, משמעו בשבילי לראות את הפלצות הגזענית והפשיסטית הצומחת לה בששון ובגאון בכל פינה וחונקת את הנפש, וחוטפת (ושוב ושוב חוטפת) את הדמוקרטיה מול עינינו הבוהות, כפי שכתבה לאחרונה אווה אילוז. כדי לחשוב שמה שקורה כאן עדיין עונה להגדרה דמוקרטיה צריך לעצום את העיניים לפרקי זמן מתמשכים יותר ויותר. אולי גם לשים פקקים באוזניים. והמועקה ההולכת ומתגברת שאני מרגישה כבר תקופה ארוכה משתקת אותי, במקום שתגרום לי לצעוק. לימור לבנת יכולה להיות גאה בי – אני מצנזרת את עצמי בעצמי. תרומתי ל”יצירה הציונית” היא שתיקה נדהמת.

וכמובן שאני לא רוצה לשתוק. לא רק שזה מרעיל אותי, זה גם משאיר את המרחב פנוי להשתוללותם של בריוני הייהוד והנישול, ובכל פינה – ממש בכל פינה, אין טעם לפרט –  אני נעשית כך לשותפה-מאונס שלהם. אבל גם לכתוב על זה קשה לי. גם הטקסט הנוכחי נמחק יותר משהוא נכתב. למה קשה לי? גם בגלל הגודש הקקופוני של הכתיבה בכל מקום, באלף זירות בו-זמנית, בתוך כל מיני בועות של מעגלים חברתיים וירטואליים ומודפסים שלא ממש נפגשים זה עם זה. אין זמן לקרוא כי כולם כותבים. לפעמים כתיבה מצוינת, כתיבה שמניעה מעשים, אבל בכל זאת יש תחושה שההסתערות על המקלדת הפכה למוצא קל מדי.

אבל גם בגלל שבכל פעם שאני מנסה לומר או לכתוב משהו קונקרטי, מפורש, זועם, על מה שקורה כאן, אני מרגישה שאני מלבה את התוקפנות, את האש ואת העשן והחנק שבאים איתה. כנראה קשה לי מאוד להיות כועסת. לפחות כשאני ערה. לא במקרה הטקסט ה”פוליטי” האחרון שכתבתי כאן הוא בעצם חלום. גם בזמן האחרון, שבו מועקת הסופרלנד הגיעה לשיאים חדשים, רק בחלומות אני יכולה לדבר, לצעוק, את מה שהוא בעצם לא מילולי, כי אין לי מלים בשבילו כשאני מתעוררת. דיקטטורה יהודית (לבנה, יש להוסיף) דוהרת בדרך אלינו, עוד מעט הברירה היחידה שלנו תהיה אם להיות בין נוסעיה או תחת גלגליה. ואני מפחדת שאני כבר בין נוסעיה, וזה מפחיד אותי אפילו יותר מהאפשרות השנייה. הייתי צריכה בעצם לעצור הכול, אבל אני לא עושה את זה. אני צוללת, במאמץ גדול יותר ויותר, לעבודה, ללימודים, לעברית ולספרות העברית שהיא החיים שלי ונעשתה לגטו שבו אני כלואה, כמו בתל אביב, מרחב אחרון של שפיות ודיאלוג – אבל גם המרחב הזה הוא חלק מהמכונה המפלצתית של הציונות מודל 2013.  יותר ויותר העדשה מוכתמת, או שהמרחב שבו עדיין יש לי פריבילגיות מסוימות זועק את כל מי שהודר ממנו, הוגלה במקרה הטוב אל המטבח או אל השירותים, ובמקרה הפחות טוב אל תא המעצר, אל מחוץ לחוק או אל שטח ההפקר שבו הוא פשוט לא קיים, מטרד זמני על קרקע נחשקת.

גם השפה העברית עצמה מוכתמת, או שמא מולבנת, כמו האקונומיקה של הפקחים ההם, בשלל מלים מכובסות שמאפשרות לנו להמשיך להתנהל. כשהסופרת עינת יקיר שלחה לי את השאלות הרגישות ומרחיבות הדעת שניסחה לגבי היחס שלי לשפה למדור “לשונות” שלה, באופן לא מפתיע הדבר הראשון שיצא ממני היה זה –  המועקה הזאת של אין-מלים לנוכח כל מה שפעם היו קוראים לו “המצב”, אבל זאת מילה קלה מדי, כי זה לא מצב, זה פועל.

תודה לעינת על הקשב שאיפשר לי לשחרר קצת ממה שהיה כלוא בפנים, ועל העריכה החכמה שלה, שניפתה החוצה מקצת מהמרירות והבליטה גם חלקים אחרים, נושמים יותר. אשמח אם תקראו, זה כאן.