תרומתי הצנועה לחגיגות השְׂבֵעים

[ניסיון, לא קל בכלל, לחזור לבלוג, כדי להציל משהו לעצמי מהאבדון הזה שאליו שוקעים כולנו מרצוננו, הר-הסוכר הזה שקובר אותנו ברכּוּת תחתיו. יותר משלוש שנים לא פרסמתי כאן כלום, ומשום מה גם את מעט הפוסטים שכתבתי בפייסבוק לא שמרתי ולא העתקתי לשום מקום אחר. כך נבראו, מבועת סבון, או ענן צמר גפן מתוק, שדינו לפקוע או להתאדות בן רגע]

עד היום לא הצלחתי לכתוב שום דבר על הפעם הבודדת ונטולת הדרמות, בסך הכול, שבה הלכתי לשמוע את אחד הדיונים בתיק הנסחב של המדינה נגד שני חיילים שירו למוות בסמיר עוואד בן ה-16 מהכפר בודרוס.  זו הפעם יוחד הדיון לחקירתו של נאשם מס' 2, חייל פשוט, עולה מרוסיה, שרק מילא פקודות. ישבתי עם מחברת באולם הקטן של בית משפט השלום ברמלה  וכתבתי מהר ככל שיכולתי, כמעט מילה במילה, את כל הדיון, כולל ההתלוצצויות המקדימות. משפחתו של סמיר לא מורשית לקבל עותק מהפרוטוקול. יחד איתי על הספסלים שבצדו השמאלי של האולם הקטן, מאחורי התובע מטעם המדינה, ישבו כמה שועלי קרבות ותיקים ומשופשפים יותר, שמלווים בשנים האחרונות את משפחתו של סמיר במאבקה הסיזיפי לצדק, וגם הם הקלידו. אולי בגלל רחש התיעוד האינטנסיבי הזה הביעה השופטת לראשונה (כך הם אמרו לי אח"כ) צער על ה"טרגדיה העצומה", תוך שהיא מפנה את ראשה לכיוונו של אחמד, אביו של סמיר, שישב איתנו. חייכתי אליו ולחצתי את ידו המושטת, לא הייתי מסוגלת לומר לו שאני משתתפת בצערו. כי זה כבר מזמן כל כך הרבה יותר נורא מצער.

אבל כשהגעתי הביתה לא הייתי מסוגלת לכתוב כלום. הדבר הפשוט שקרה שם – הרג (יש שיאמרו רצח) של נער צעיר, ילד שנורה בעורפו, כמו רבים לפניו ואחריו –  התפצל לאלף פיקסלים מטשטשים של הוראות פתיחה באש ונוהל מעצר חשוד, גדר "טיפשה" ו"חכמה", חיילים ששוכבים שעות במארב לתלמידי תיכון, חייל זוטר שיישא כנראה באחריות במקום מפקדו הישיר והמפקדים שמעליו, ומשפט שאם איננו לגמרי ראווה, בכל זאת הוא לא מאוד רחוק מכך, בהיותו חלול לחלוטין ומרוקן מכל אישום ממשי, ולְמה כבר אפשר לקוות בו? (וזה עוד מבלי להיכנס למסכת הייסורים וההתנכלויות שעוברת כל השנים האלה משפחתו של סמיר עוואד באדיבות מערכת הביטחון, שדרכה המוכרת כבר היא להעניש את הקורבנות עוד בטרם יתעורר בלבם זיק אחד של מרי ותאוות נקם, מעין טקטיקת מניעה שכזאת).

באו הימים והשבועות הבאים והפגנות הנצורים בגבול עזה וכתבו שוב ושוב על גבי המסך המפוקסל לאלפי רסיסים דברים נוראים יותר ויותר; הוכיחו בעצם את מה שטענו סנגוריהם של החיילים היורים, שיש לשחרר אותם לאלתר ולבטל אפילו את האישום המרוכך ביותר כנגדם, משום שהנורמה השלטת במחוזותינו זה שנים רבות היא שלא רק שחיילים כלל לא מועמדים לדין על הרג של נערים וילדים שלא סיכנו אותם  – אדרבה, הם זוכים ל"גיבוי מלא" על צליפות מדויקות, ממרחק של עשרות מטרים, ישר לראש. בגאווה, בתחושת התעלות, לקול תרועות ההמון. אתמול נורה כך בראשו מוחמד איוב, בן 15, בין השאר.

מה שכתבתי לבסוף, בימים האחרונים, הוא זה – טיוטת-שיר (מקווה). מבוסס על חוויותיי מאותו ביקור, אבל מבקש לומר בעצם משהו כללי על התרבות הישראלית היום. יותר מרוע, יותר מאכזריות וטמטום ורשעות, זה "מועדון החברים" שמאפשר לעשות את כל הדברים האלה בלי להרגיש אותם בכלל, בלי להסתאב, בלי לחוש את האפֵלה, בלי שיהיה צורך לפתח עור עבה ומחוספס. מי שכואב לו נמצא כנראה מחוץ למועדון, ולכן מגיע לו.

 

 

 

 

במועדון החברים

("וּלְשׁוֹן תַּהְפֻּכוֹת תִּכָּרֵת")

 

בְּמוֹעֲדוֹן הַחֲבֵרִים הַסָּגוּר

הַשּׁוֹפֶטֶת צוֹחֶקֶת עִם הַסָּנֵגוֹר

עַל הַתּוֹבֵעַ, הַיֶּלֶד הַלֹּא-מְקֻבָּל

אָמְנָם עֲדַיִן בְּתוֹךְ הַמַּעְגָּל.

 

רַק לֶהָרוּג

אֵין יִצּוּג

הַלֹּא אֵינוֹ צַד בָּעִנְיָן.

 

בְּמוֹעֲדוֹן הַחֲבֵרִים הַסָּגוּר

עַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה

עַל כֵּן גְּדֵלָה הִיא וְגָדְלָה

דָּמִים רַבִּים לֹא יִשְׁטְפוּהָ

 

(אָבִיו שֶׁל הֶהָרוּג מְחַכֶּה מוּל הָאֶשְׁנָב

לְחוֹתֶמֶת אִשּׁוּר

שֶׁשֻּׁלַּם הַקְּנָס, שֶׁנִּרְצָה עֲווֹנוֹ, שֶׁזַּכַּאי

הוּא לַעֲבֹר בְּשַׁעַר הַדִּיּוּן הַבָּא)

 

בְּמוֹעֲדוֹן הַחֲבֵרִים הַסָּגוּר

שָׁם הַחִיּוּךְ תָּפוּר

לַלְּחָיַיִם וְהַלָּשׁוֹן מְרַטֶּטֶת כְּגֶ'לִי

דִּבְרֵי לִבּוּב וחִיבּוּבִין.

 

מִן הַשָּׂפָה הוּצְאוּ זֶה מִכְּבָר

כָּל הַלֹּא-חֲבֵרִים.

 

*

לדיווח מפורט קצת יותר של מה שהיה שם, שגם משכיל איכשהו למנף את הפארסה העגומה שראיתי לכדי טיעון עם שיניים, ראו אצל ג'ון בראון, "לידיעת הצלפים בעזה: הפרקליטות טוענת שחיילים שהרגו נער בירייה בעורפו ביצעו פקודה בלתי חוקית". אני תבוסתנית יותר, והערותיה של השופטת רבקה גלט, שכמה מהן ג'ון בראון מצטט, הזכירו לי יותר מכל את שורותיו האלמותיות של חנוך לוין ("יופילה: כאם לשלושה ילדים שאחד מהם חייל קרבי וכבת לניצולי שואה אני מוסמכת להגיד: אל תפגעו בערבי, יש הרבה ספלים מלוכלכים במטבח. זאת אני אומרת לכם כאם לשלושה ילדים שאחד מהם חייל קרבי וכבת לניצולי שואה.")

אגב, הדיונים הבאים בתיק נקבעו נכון לעכשיו למועדים האלה:

המשך וסיום עדות הנאשם 2 , 8.5.18  בשעה 10:00

דיון בטענות הנאשמים לאכיפה בררנית נגדם, ובעניין מדיניות הפרקליטות הצבאית – 15.5.18 בשעה 10:00.

מועד אחרון לסיום וסיכומים ביום 3.7.18 שעה 10:00.

• יש איסור פרסום על שמות החיילים, אבל המשפט עצמו מתנהל בדלתיים פתוחות.

המשפחה תשמח לכל תמיכה. אני חייבת לומר שהנוכחות שלנו כן עשתה משהו. היא שינתה ולו במילימטר את מאזן הכוחות בחדר, הפריעה קצת לאווירת מועדון החברים הסגור.

במוצ"ש ה-28 באפריל אשתתף עם השיר שלעיל בערב מחאה שעורך אורי וייס בננוצ'קה, ת"א, הזכות לומר לא לכיבוש. אשמח מאוד אם תגיעו.