כשוך החגיגות – תודה נרגשת + תמונות מיום שישי ה-13 בלבונטין

איך לסכם את האירוע לכבוד הספר שלי עם טל ניצן, עינב ג'קסון כהן ושאר המופלאים

חודש מסחרר, חודש מאי הנפלא הזה. המון התרגשויות, מעברים משיא לשיא, האירועים (לא רק אצלי, אני יודעת) רודפים זה את זה ואני לא מספיקה אפילו לעצור שנייה לעכל, שלא לדבר על לתעד. מזל שיש תמונות. הפוסט הזה התמהמה בגלל הסיבות הכי משמחות: בין השאר מיקי, אחי היחיד והמיוחד, התחתן עם בחירת לבו סמדר, בחתונה מרגשת, ייחודית, יפה ושמחה כמו שרק מיקי וסמדר יכולים להגות. לא הספקתי להתאושש מלבונטין ומיד התחילה הקלחת של החתונה, וגם ממנה עוד צריך לנחות…

בכל אופן, האירוע לספר שלי בלבונטין עדיין חי אצלי מאוד בראש, יחד עם המוזיקה של עינב ג'קסון כהן, שכבר לא תצא משם כנראה (כן כן, עינב, לא עזר גם האירוע הזה: כבר עברו שבועיים מאז ועדיין, כל בוקר אני מתעוררת עם שיר אחר מהאלבום בראש, ממש פלייליסט מהלך). עינב נתנה בלבונטין את אחת ההופעות אם לא ה… – תשאלו כל מי שהיה שם – ולא רק היא. אז כמובן שלאורך כל האירוע הייתי אחוזת צמרמורות ורעידות שרק הלכו והחמירו ככל שהערב התקדם, אז לכאורה אני פסולה לעדות, אבל כל מי שהיה הסכים איתי שאכן היה ערב מיוחד ומפעים באופן יוצא דופן. אז אם התיאורים הבאים יישמעו לכם רוויים יתר על המידה בסופרלטיבים, דעו לכם שאני פשוט מנסה לדייק.

 

* את כל התמונות שלהלן צילם מקסים ריידר המעולה וכל הזכויות עליהן שמורות לו.

 

הידיים של עינב. אצלי בראש.

 

נתחיל בזה שאין דבר כיפי יותר מעשייה והופעה משותפת עם החברים הכי טובים שלך. על הבמה ולידי בשורה הראשונה היו איתי אמנים נפלאים שהם האנשים שאני הכי אוהבת, מעריצה. הרגשתי – ועל כך אני אסירת תודה יותר מכל – שאנחנו חוגגים יצירה משותפת, שכל אחת תרמה לה את מיטב כוחותיה וכישוריה, עם כל ההתרגשות שנלווית ליצירה עצמית – אלא שזה שלנו.

הרגשתי ככה במידה מסוימת גם בערב הראשון, האינטימי, שעשינו לספר ב"סיפור פשוט", אלא ששם, כמתחייב מאופיו הספרותי של האירוע, היו בעיקר דיבורים על הספר ופרשנות שלו, והפעם היתה בעיקר יצירה מתוכו, איתו או לידו. אם נאמרו "דברים על" הם נגעו ברוב המקרים לשירים ספציפיים.

מי שכן דיברה (נפלא, בעיני) על הספר השלם היתה מנחת האירוע, המשוררת, המתרגמת, העורכת והאישה הלוהטת טל ניצן, חברתי הקרובה והאהובה מאוד מאוד. טל נתנה (כהרגלה, יש לציין, אלא שהפעם אני זכיתי למגע ידה הנדיב והמוקפד לעילא) הופעה מהפנטת, שהכניסה את כולנו לקסם ולמודוס הנכון מהרגע הראשון.

 

היא השכילה לשוות לכל האירוע נופך רציני אך לא כבד, חגיגי אך לא פומפוזי. היה בזה שקט ואינטימיות ויחד עם זאת היתה תחושה – כך לפחות אני הרגשתי – שלא מדובר באירוע "משפחתי" או "שכונתי", שלי ושל חבריי הקרובים, אלא זה קורה בחוץ, איפה שמתרחשים העניינים החדשים והמסעירים, ובכל זאת זה חם ואוהב, ודיאלוגי.

 

טל אהובה שלי, תודה על כל מה שנתת ועל איך שנתת לערב הזה, בזכותך הוא יצא מושלם.

 

תחזיקו חזק, רק התחלנו…

 

אחרי שטל דיברה קצת על הספר (בין השאר אהבתי מאוד, אם להזכיר רק עניין אחד, שהיא אמרה שזה ספר שמכיל בתוכו לפחות שני ספרים, והספר השני מסתכל במבט אירוני על הראשון. זה נראה לי מאוד נכון) היא הזמינה משוררת שנערצת על שתינו, אחת הגדולות שפועלות היום. המלים שלה הן בעצמות שלי, מילדות. דרך השירים שלה (כתבתי על זה פעם) הרגשתי באופן הבלתי אמצעי ביותר מה זאת שירה. טל קראה את המוטו שציטטתי משיר שלה בשער הראשון של הספר, והזמינה אותה לקרוא מתוכו: נורית זרחי.

 

נורית קראה את שיר הפתיחה והשיר הסוגר את הספר, ושיתפה אותנו בהרהורים שלה סביב החוויה המשונה הזאת (היא אמרה: טלי בטח חושבת שככה מרגישים רק בספר הראשון, אבל לא) לכתוב ולהתייצב אחר כך נוכח המלים שכתבתי, ולהרגיש שזה לא אני, או כן אני. משהו מהזרות הזאת כלפי עצמך נוכח לדעתה בשירים בספר.

 

עינת ויצמן, השחקנית והכותבת האמיצה והמבריקה, חברתי האהובה, סיפרה איך התאהבנו….

 

וקראה בצורה הכי מרגשת את "אושר", ואז – בעל פה, ובהתרגשות כמו אז, בחושך על הבמה של צוותא לפני עשר ומשהו שנים – את השיר שהפגיש בינינו ("כשם ששכבה", שיר מגיל 17, פורסם באנתולוגיית "ארוטיקה" של "הליקון" ב-1995, לא מופיע בספר).

 

 

ואז, כולי כבר עור ברווז, הייתי צריכה לעלות לבמה בעצמי… אבל ידעתי שאני עומדת להזמין את עינב, ושמחתי נורא לקראת זה. קראתי שיר שכפי אמרתי עליו הוא מעין "אח פואטי", בעיני, לשיר של עינב: "העולם מתערטל מיופיו". והיא ניגנה ושרה את תאומו –  "27", ואחריו את שני היהלומים "עץ נופל ביער" ו- כמובן – "חולשה לאישה"… בביצועים באמת מעולים במיוחד.

עינב יא מהממת אחת, תהרגי אותי אני הולכת לשים כאן עכשיו כמה וכמה תמונות שלך, כי את מהממת. לא יעזור לך.

ג'קסון. אין עליה.

 

המשוררת החזקה סיגל בן יאיר, שאוהבת את השירים שלי, איזה כיף, המשיכה את הקו הרוקנרולי עם ההופעה הקולית שלה והמלים הנוקבות, והמרגשות מאוד, שהיא אמרה, שחברו לביצוע מרגש לא פחות של "יותר לא אכתוב עלייך" (שוב שיר ישן, אך לטענתה כלל לא בוסרי :)) ו"אמולסיה" (שיר שגם אני, לשם שינוי, די מחבבת). בשבילה הם זוג, שני השירים האלה, ויש בזה משהו. איך היא אמרה שם? "אין כמו ההתמכרות להונאה עצמית, אה טלי?"…

 

הארוטיקה של ההונאה העצמית הגיעה לקליימקס שלה עם הביצוע המשובח של הסופר המהולל חגי דגן, הגבר הראשון בערב, שקרא את "תבואי אַל" יותר סקסי ומשעשע וכואב וארוטי מכל ביצוע נשי שיכולתי לייצר, או לדמיין. תודה חגי! 🙂

 

דנה אמיר, משוררת מופלאה שעיצבה, כמו נורית זרחי, את שנות נעוריי –  גדלתי על השירים הארוטיים שלה (והיום אני גדלה על כתיבתה התיאורטית) – אמרה דברים יפים ומדויקים על שני השירים שבחרה לקרוא, "בועת החוץ" ו"סימני פיסוק".

    

 

וחברתי הטובה, האהובה והמוכשרת כרמית רוזן, משוררת (וביבליותרפיסטית, ומורה ליוגה)  קראה בחן ובהתענגות את "שירה" ואת "אין אהבה", דיברה יפה על עניין שגם הדוברים הקודמים הזכירו וכרמית פיתחה אותו – העניין של החוויה הגופנית שכמה מהקוראים של השירים חשו עם קריאת השירים (איזו מחמאה אדירה) , ועל "בבושקה ארוטית" של מבטים מתקלפים . הנה קצת מתוך דבריה: "אז קוטב אחד הוא ההכרזה: אין אהבה, או הקביעה/מסקנה המוטלת בספק "ולא אצטרך לאהוב אותך", שהיא זמר מפוקפק של שכנוע עצמי. ומנגד: האצבעות הנחרכות. המבט המתאווה התלוי באובייקט התמונה שהיא בה בעת מזכרת לקיומה של האהובה, אבל גם להיעדרה. איילות האהבים, מתנוססות-מתמוססות בין טֶרֶף בגידה (האין) לבין המבט אליהן שמיתרגם לטפיפות רכות חמימות לאורך הגב. והבבושקה האחרונה, הקטנה ביותר, היא חוויה גופנית של תשוקה, המפעפעת אל הקורא-קוראת. כך אני יודעת  – זו שירה".

 

חתם את הנבחרת המופלאה מורי ורבי פרופ' נסים קלדרון, עורך סדרת "שירה פלוס", שסיפר איך הכרנו בהקשרים שונים באוניברסיטה, ואיך השתנתה וצמחה הכתיבה שלי ב7-8 השנים האחרונות, מאז שהתוודע אליה. ואז הגדיל לעשות ותיאר גם את עבודת העריכה שלנו על ספרו, ושיבח ופרגן, ואני בשלב הזה כבר עברתי למצב צבירה אחר, פחות מוצק ויותר נוזלי…

 

ובסוף, אחרי עוד שני ביצועים מעולים-מתמיד של עינב ל"קרבות ראווה" ו"לא כוחות" (היה קשה מאוד מאוד לבחור משיריה לערב הזה, כמה מהאהובים עלי ביותר לא בוצעו לבסוף, אבל נדמה לי שבחרנו טוב. היה נפלא, בכל אופן)

היא אמרה שלשיר הבא היא צריכה קצת עזרה…

   

ואז אני עליתי – לשיר! 🙂

  

לבצע בעצמי את "בשלוש לפנות בוקר", שיר ישן (אבל הפעם דווקא כן בספר) שהלחינה פעם רונית קנו הנהדרת בפני עצמה (והוקלט במסגרת אלבום שירי המשוררים של "ארבעים מעלות")

אני פשוט מאוד מאוד אוהבת את הלחן הזה, והייתי די קנאית לו, אז לא היה מנוס… מקווה שעבר בשלום.

   

 

 

ועוד קצת תמונות, ברשותכם, מהכיף של הביפור והאפטר-פארטי. בתודה גדולה למקסים שקלט את כל זה בעדשה החדה והרגישה שלו.

עינת המהממת, שמחה לראות משהו, או מישהו.

וטל המהממת, גם היא שמחה, בצדק!

 

עם יקירתי המשוררת חגית סבג, שהנחתה את הערב ב"סיפור פשוט" (חגית אוחזת את שקית הסוכריות שהכנו לכל מי שבא – מסיבה או לא מסיבה?)

 

 גם נעם נבו באה להגיד שלום, שמחתי להיפגש!

 עינב עם מיכל גבע, פרגנה לנו

 

וגם אליוט המופלאה עשתה לנו כבוד!

 

תודה ענקית לטל, עינב, דנה, נסים, סיגל, כרמית, חגי, נורית, עינת. הייתם נהדרים. תודה.

תודה לחברות האהובות שלי שעזרו המון מאחורי הקלעים לפני ותוך כדי, וגם היו שם כדי לאסוף אותי אחרי…

תודה לחברים שפרגנו ולקהל הגדול שהשקיע ובא ומילא את המקום, מקווה שנהניתם!

אם להיפרד מספר ראשון שיוצא אל העולם – אז ככה 🙂

זה כמו מכתב, מכתב תודה. אז מותר לי לחתום באהבה ונשיקות, זו אך הפעם, נכון?

Read Full Post »

היא תבוא. עינב ג'קסון כהן. לאירוע לכבוד הספר שלי בלבונטין.

החודש וחצי האחרון בחיי עמד בסימן עינב ג'קסון כהן. לא רק בחיי שלי, בעצם – בעולם כולו :). חטפתי את זה יחד עם כל שאר האנשים שאיכשהו הצליחו לפספס אותה עד הלום, וגילו אותה עם הכתבות והידיעות על הופעת אלבום הבכורה. אולי זה היה כשנתנו בוויינט כמה סינגלים לקראת האלבום, ממש בשבוע שהוא יצא? אני לא יודעת בדיוק מתי, אני מחפשת את הרגע שזה קרה ולא ממש מצליחה למקם אותו בזמן,

אבל אני זוכרת בדיוק מה קרה לי כשהגעתי לזה:

גם עכשיו אין לי מלים מדויקות לזה, אולי כי "זה" נוגע כל כך עמוק, מעבר להתלהבות מהיופי של המוזיקה, הביצוע, הקול, המלים. אני חושבת שיותר מכל דבר אחר זה בשבילי כמו לשמוע את עצמי. אפילו הרגיסטר נכון.

והפסנתר, והאצבעות שיודעות איך לבטא אותו ולהתבטא איתו ודרכו. אלה הרי האצבעות המדומיינות שלי, בחלומות שבהם אני מעיזה לדמיין אותי (ועד כה – ניצולת אקדמיה שכמוני, שנגינתה סורסה עד שיתוק – רק בחלומות, כלומר באלה הנדירים שאינם סיוטים על בחינות-פתע וקונצרטים כושלים…) מנגנת ככה, חופשי, את עצמי.

התחושה הראשונה, שהתמידה בימים הבאים, כשהמשכתי וחרשתי את הרשת בחיפוש אחר שירים נוספים, היתה – משום מה – תחושה של כאב עצום. שירים כמו "לא להעיר את החיה", "כמו אושר", "חרב סוכות", "לא כוחות", "27" וגם שירים קלילים יותר לכאורה כמו "קרבות ראווה" פשוט לא יצאו לי מהראש, בשינה ובעירות, והמקום שהם פגעו בו המשיך להבהב נון סטופ. אין מה לדבר, חטפתי את זה חזק.

כתבתי לעינב. אנחנו לא מכירות. זה מצחיק עד כמה העולמות האלה, של השירה העברית והרוק/פופ הישראלי – אף שהם מתקיימים פחות או יותר באותו רדיוס גיאוגרפי קטן וצפוף, ולמרות כל שיתופי הפעולה של השנים האחרונות (שרבים מאוד מהם כידוע קיבלו עידוד ודחיפה מפרויקטים שיזם נסים קלדרון, כמו סדרת "שירה פלוס" הוותיקה והמפוארת שלו, שבמסגרתה גם אנחנו נתארח) – הם בכל זאת עולמות שונים. הרגשתי שאני נופלת עליה ישר מהמאה ה-19. אבל היא ענתה לי. והסכימה לקרוא את השירים שלי. וקראה. והבינה על מה אני מדברת.

הלכתי לראות אותה בהופעה. שוב רסיסי היופי האלה, מבעבעים ונשברים כמו מים באור, אלא שזה בחושך של ההופעה, ואני אין לי מלים יותר להבין או לנסח, אני רק כאב צרוף, שותת אל הריצפה הבלתי נראית כמו אל האינסוף, בלי הפוגה, במחזוריות מהפנטת. ולפסקול שלא חדל בראש בלופ אובססיבי נוסף גם הביצוע המושלם של עינב ל"מותק את אצלי בראש" של דילן/שלומי שבן.

קראתי ראיונות שעשו איתה, גם עכשיו וגם לפני שנתיים-שלוש, ושוב מצאתי במלים שלה, בהסברים שלה על האופן שבו היא יוצרת, על השנים שבהן גיבשה, לאט ובהקשבה סבלנית לעצמה, את היצירה שלה, מצאתי שם דברים מדויקים. מקבילים. אני לא רוצה או יכולה בכלל לפרט מה, זה עניין של תחושה כמובן, לא של הסכמה. אני רק יודעת שהרגשתי שזה מדויק. שמצאתי את המוזיקאית לאירוע שלי בלבונטין. שזה הולך להיות אירוע משותף. היצירה שלי בצד היצירה שלה. הוא יהיה משותף גם אם לא יהיו בו עירובים כאלו ואחרים, כי לא בטוח שאנחנו יכולות או מסוגלות "לאייר" אחת את היצירה של השנייה. אבל מה שלא יהיה הרגשתי שזה כן כוחות, לגמרי. שביחד יש כאן משהו אורגני ונכון.

הכאב, למרבה ההקלה, שכך ברגע שהברית נוצרה, קיבלה הכרה. אבל השבועות עוברים וההתרגשות לא פוחתת, רק מתגברת למעשה.

אז עכשיו נשאר רק לחגוג. בואו.

חברים אהובים, יוצרות ויוצרים שאני מעריצה ויקרים מאוד ללבי, וששירתי – אין דבר משמח יותר מזה בעולם, דעו לכם – מצאה חן בעיניהם, יקראו שירים שבחרו מתוך הספר.

טל ניצן, חברתי הדגולה, תנחה אותנו בידיה הבטוחות (והיפות, יש להוסיף. נו, לא התאפקתי :)).

ועינב תשיר. תביא איתה אור.

את ההזמנה היפהפייה הזאת עיצבה סיגל בן יאיר. תודה סיגל!!

וכאן אפשר לשמוע את כל האלבום של עינב, "עץ נופל ביער", ואפילו להוריד אותו

http://music.einavjackson.com/album/–2

Read Full Post »

מוות, בריאה / אביבה-לא; ליטורגיה

 

היום! 🙂

עוד שני קולות נשארו לי לייצג כאן באנתולוגיה-זוטא הזאת, של צביה ליטבסקי ושל שמעון אדף. גם הפעם אני שמחה שהם יצאו לי בזוג. ועניין הקול, כשחשבתי על זה, הוא אכן קריטי בכתיבה של שניהם. קול כייצוג מטונימי של החיבור – או המתח –העקרוני הנטען בשירה של שניהם בין הגשמי לרוחני, בין הבשר הפיזי לערטילאיות של המחשבה. מ"מה שחשבתי צל הוא הגוף האמיתי" ומ"אל תצביע עלי" שניהם מגיעים אל הדיבור הליטורגי דרך הגוף – הגוף הכואב או המתפלל וצלילי הכאב או השיר שבוקעים ממנו. ואת הצלילים האלה השירה העוצמתית, ההולכת בגדולות, של שניהם –  שני אנשים שהם גם מוזיקאים, ובאמת רליגיוזיים במובן מסוים, הרחק מעבר לחלוקות הפשטניות בין חילוני לדתי – אכן מצליחה להכיל ולייצג.

"ואדברה בו ישירות לא על דרך השירה אלא לפי כאב" מחליט אדף בשיר א' בספר השירה האחרון שהוציא עד כה, בן המ"ג שירים, "אביבה-לא" (דביר, 2009), ויודע שהשירה הדגולה ביותר היא זו שנכתבת "לא על דרך השירה"; כפי שצביה יודעת, ככתוב בגב ספרה האחרון עד כה, "ליטורגיה" (הקיבוץ המאוחד, 2010), שהמשאלה "העומדת ביסודה של [כל] כתיבה פואטית" היא המשאלה "לומר את שאינו ניתן להיאמר".

קשה לי הפעם במיוחד לבחור רק שיר אחד מתוך כי בשני הספרים יש חוויה אחת גדולה ועקרונית שאופפת אותם, באמת כמו יצירה מוזיקלית, כמו פולחן דתי שכל השירים שבו הם חלקים מתוך מכלול אחד, משימה אדירה שגורמת לגוף להתכופף ולנשמה לעלות למעלה, באמצעות הקול.

אבחר בכל זאת שניים קטנים, שלא עוזבים אותי מאז שקראתי אותם.

מספרו המטלטל של שמעון, אביבה-לא.

 

 

 

 

 

והשיר החותם את ליטורגיה, סוף והתחלה. (ושימו לב איך נוצרת הבריאה הזאת, שימו לב ללשון הריבוי):

 

 

 

 

Read Full Post »

בית / טבע עירוני

מסיבת המשוררים נמשכת, וכדי לא להציף בפוסטים אני עוברת לזוגות. אמנם מעט מוזר לערב בנשימה אחת שני עולמות, אבל נדמה לי ש(לפחות הפעם) יש איזה דמיון תמאטי מסוים, ומעניין, בין שני השירים שבחרתי.

חגית סבג, חברה קרובה ומשוררת מצוינת, ספרה הראשון עתיד לראות אור בקרוב. (!) השירים עשו היכרות בינינו, והשיר הזה כאן היה בין הראשונים שראיתי. כמעט מייד ידעתי אותו בעל פה, ועד היום אני קנאית לו מאוד, נוזפת בחגית אם היא מנסה להכניס בו איזה שינוי… וכו' (נו, אהבה). לא אכביר עליו מלים כדי לא להפריע.

 

 

  בית

 

כָּל יוֹם אַחַר-הַצָּהֳרַיִם, עִם נוֹצוֹת תְּעוּפָה שְׁבוּרוֹת,

אַתְּ מְנַסָּה לְהִכָּנֵס לְכָאן מִן הַחַלּוֹן.

נִמְלֶטֶת מִלַּהֲקַת צִפּוֹרִים כְּהַת-כָּנָף.

 

אֶל הַחַלּוֹן הנַרְקוֹטִי הַזֶּה אַתְּ נִדְחֶפֶת.

מִבַּחוּץ אַתְּ רוֹאָה בּוֹ מִטָּה וּמַצָּעִים טוֹבִים וְתַנּוּר גָּדוֹל.

אֶל הַהִשְׁתַּקְּפוּת הַזֹּאת אַתְּ נחְבֵּטֵת.

 

זֶה גְּבוּל לֹא גְּבוּל, עֵרוֹם וזכוּכִיתִי, גַּם לוֹ יֵשׁ טֶבַע לְהַכְאִיב.

בְּדַרְכּוֹ הַלֹּא נֶחֱרֶצֶת, בְּאֵין גְּדֵרוֹת, הוּא קוֹרֵא לָךְ

לְהִכָּנֵס, כָּל יוֹם.

יוֹתֵר טוֹב לֹּא אֶתֵּן לָךְ לְהִכָּנֵס,

אַנִּיחַ לָךְ לְהִשָּׁמֵר, עֵרָה מֵעֵבֶר לַשְּׁמָשׁוֹת.

.

.* *

 

האירוניה המרה בשירים של אורית מיטל היא בין המצמררות שאני מכירה בשירה העברית. השירים בספר "שירי ברירה" (כרמל, 2007) הם מבנים מפוארים ומצמיתים של כאב. מתוכם בחרתי אחד שהניגון הקלאסי שלו ויופיו הפשוט הביאו לי איזו נחמה, בכיוון ההפוך למלים. השני השני מתוך שניים במחזור "טבע עירוני":

 

 

 

 

 

.

.\\

 

Read Full Post »

"כמו אולם שימשיך להקשיב" / שברים ומכפלות

 

ממשיכה

בספרו החדש והיפה, התשיעי במספר, של רפי וייכרט, "שברים ומכפלות", שראה אור בימים אלו ממש (!) יש הרבה שירים חזקים, אז לכאורה קשה לבחור. אבל יש שם כמה שמבלי משים דמעתי כשקראתי אותם, ובזה במיוחד…

.

.

שאלה

 

הַאִם תִּזְכְּרִי אֶת הַשִּׂמְחָה שֶׁבָּהּ

רַצְתְּ לִקְרָאתִי כְּשֶׁבָּאתִי

לָקַחַת אוֹתָךְ מֵהַגָּן

וְהָעוֹלָם נִפְתַּח לְפָנֵינוּ כְּמוֹ עֵדֶן

וּמַמָּשׁ יָכֹלְנוּ לָגַעַת בָּעֵצִים

וְלִרְאוֹת אֶת הַתַּפּוּחַ מִתְלַקֵּחַ

בֵּין הָעֲנָפִים וְהָיִינוּ גֶּשֶׁר-שֶׁל-יָדַיִם

בַּשְּׁבִילִים הַשְּׁקוּפִים וְדָבָר לֹא הֶעֱכִיר?

  

הַאִם תִּזְכְּרִי אֶת הַשֵּׁמוֹת

וְהַכִּנּוּיִים וְשִׁבּוּשֵׁי הַמִּלִּים

כְּשֶׁנִּסִּית לִיצֹר תַּחְבִּיר חָדָשׁ

וְלָלוּשׁ אוֹתִיּוֹת לְרֵאשִׁית מִשֶּׁלָּךְ

וַאֲנִי הֶעֱרַצְתִּי כָּל צֵרוּף

שֶׁזִּמַּרְתְּ בִּבְקָרִים שֶׁל הַשְׁרָאָה

כְּשֶׁעוֹד אֶפְשָׁר הָיָה לִצְרֹף

דָּבָר לְדָבָר וְהַכֹּל נִדְמָה הַבְטָחָה?

  

הַאִם תִּזְכְּרִי שֶׁהָיִיתִי שָׁם, רָחָב

כְּמוֹ אוּלָם שֶׁיַּמְשִׁיךְ לְהַקְשִׁיב

גַּם כְּשֶׁתְּנַגְּנִי בּוֹ עַל בָּמָה רֵיקָה, לְבַד?

 

 

Read Full Post »

לקראת שמחה… שירה ושירים

עוד שלושה ימים!

אז ככה. אני מתרגשת מהמחשבה שמשוררים כה נפלאים ומשובחים אוטוטו יופיעו בערב לכבוד הספר שלי ויגידו עליו כל מיני דברים (חוויה משונה! ללא ספק), וחשבתי לחגוג את התרגשותי ושמחתי כאן (אלא איפה), ולקראת האירוע להעלות כל יום שיר מכל משורר שמשתתף, או שניים כי אנחנו כבר מתקרבים…! אני מקווה שתיהנו, בקיצור, ממסיבת השירים הזאת, כפי שאני נהנית להתכרבל שוב עם הספרים-החברים ולבחור מתוכם שירים שקרובים לי.

אז נתחיל

 

עם שיר יפה במיוחד

.

.

הקפיצה

 

הָיְתָה לָנוּ אַחֲוָה שֶׁל יְלָדִים מֻכִּים

שִׂחַקְנוּ מִשְׂחָק, הֶעֱמַדְנוּ פְּנֵי

מְאֹהָבִים, וּבַחֲלוֹמוֹתֵינוּ בָּנִינוּ לָנוּ

בַּיִת, רֵיק מֵחוֹבוֹת וּמֵהוֹרִים וְאִסּוּרִים,

אֶת כֹּל כַּסְפֵּנוּ כִּלִינוּ עַל מִלִּים

וְתַקְלִיטִים, יָדַעְנוּ שֶׁנִּגְוַע בָּרָעָב, שֶׁנִּהְיֶה

מוּזנחִים, וְלֹא הָיָה אִכְפַּת לָנוּ,

הָגִינוּ מִרְדָּפִים, לְבַדֵּנוּ בָּרְחוֹבוֹת הַחֲשׁוּכִים

וְהָרֵיקִים, רַק צִלֵנו אִתָּנוּ, לְהַזְכִּיר

שֶׁהָיוּ גַּם חַיִּים

אֲחֵרִים

 

הָיִיתָ צַנְחָן וְלָכֵן הֶאֱמַנְתִּי בְּךָ,

דימיתי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ אֵיךְ לְהַשְׁלִיך אֶת

עַצְמְךָ מִן הַמַּסּוֹק, אֵיךְ לְמלֵט אֶת נשִימתְךָ

אֶל מוּל הַיֹּפִי הַחוֹבֵט בְּךָ כְּמוֹ אֲדָמָה,

הָרוּחַ הָיְתָה חֲזָקָה וְיַחַד טִפַּסְנוּ

עַל סֻלָּם הַחֲבָלִים, צַעַד צָעַד,

רֵיאוֹתֵינוּ שׁוֹרְקוֹת כְּבָר מֵחֹסֶר

אֲוִיר, אֲחוּזֵי אֹשֶׁר הִגַּעְנוּ לְמַעְלָה,

נוֹשְׁכִים אֶת צִיפּורנינוּ בְּאֵימָה,

שִׁלַּחְתָּ אוֹתִי רִאשׁוֹנָה, וּמִשָּׁם

הִתְבּוֹנַנְתָּ בִּי, קוֹרַעַת אֶת כָּל הַחוּטִים,

עַד אַחֲרוֹן, וְאַתָּה אַחֲרַי

לֹא קָפַצְתָּ.

.

.

שירה סתיו

.

קצת על שירה היקרה והמוכשרת כאן.

.

Read Full Post »

ראו הוזמנתם! :)

אני נרגשת לספר שמנהלות "סיפור פשוט", חנות הספרים הקסומה בנווה צדק, הזמינו אותי לערוך ערב השקה לספרי אצלן. טוב, הן לא היו צריכות להציע פעמיים.. 🙂 אז ב-19 לינואר, שזה כבר אוטוטו, נתכנס שם ואני שמחה וגאה להזמין אתכם לבוא לשמוע את האנשים היקרים והמצוינים שיופיעו שם, ומודה להם מאוד על הסכמתם להשתתף. הוקרה ותודה מיוחדת לעורכת הספר, צביה ליטבסקי, לרפי וייכרט העורך והמו"ל של הוצאת קשב לשירה, ולחברתי המוכשרת יוטבת זרקא שעיצבה את ההזמנה היפה וגם את העטיפה המאממת. 

 

 

 

 

ואם כבר התחלנו עם הפינוקים… אז תראו שתי התייחסויות יפות מאוד, של ארז שוייצר ושל אלי הירש, שריגשו ושימחו אותי. הם  קלעו – בהרגשה שלי – לכמה יסודות מהותיים בספר.

זו תחושה מסחררת למדי שאני מרגישה סביב כל זה, ומכיוון שבגבהים האוויר נעשה דליל, וההשפעה על המוח מיידית וידועה… אעצור כאן 🙂

 

 

Read Full Post »

נזכרתי אתמול בשיר הזה

 

זה אחד השירים האהובים עלי במיוחד בספר "הנפש היא אפריקה" (2005) של נורית זרחי. אתמול כשניסיתי לנסח איזה טיעון נזכרתי במשפט החותם אותו (כלומר לא זכרתי בהתחלה מה זה ומאיפה זה) כמו שנזכרים במכתם פילוסופי או בנוסחה מתמטית שהצליחה ללכוד משהו מהותי ביותר בעולם, ובכך גם בו-זמנית שינתה אותו, כמובן.

.

 

 

הסוואה

 

.

לחתולות החדשות בשכונה, שהצמיחו להפליא פַּרְוַת חֹרֶף,

יש חלום קטן ועגֹל, החלום של קיומן.

הן חידות זעירות שהגיעו בצמוד לפתרונן.

סקסי הכלבה המנֻקדת של השכנה מלמטה

רובצת על מִטָּתָהּ למִן הַבֹּקֶר.

דרך דלת הדירה הפתוחה אני רואָה

איך שתיהן מתבוננות יחד בַּמִרְקע.

סקסי מְאֻשֶּרֶת, היא דבר דֹּאַר שהגיע לְיַעֲדו.

 

אבל נִראֶה שבני אדם אינם מכתבים.

אולי רק מכתב שכותב אדם לעצמו,

להַחְשִיךְ את המַּכָּה.

 

.

.

. 

כשחיפשתי את השיר נזכרתי בביקורת הנפתלת והמאומצת שכתבתי על הספר אי-אז, בחיל ורעדה והתרגשות. ההתרגשות מהכתיבה על המשוררת הדגולה היתה כנראה בעוכריי. משונה למשל איך לא ראיתי קודם כמה הומור יש בספר הזה (או אולי אז התייחסתי לזה כ"מובן מאליו" שכולם ממילא מכירים מכתיבתה של זרחי) בצד כל הייאוש והפיכחון המצמית. שורות כמו, למשל: "מסוגלת ללמוד לבשל? כבר בישלתי. / יכולה להיות יצירתית? כבר ניסיתי. / זה מה שבדרך כלל מציעים, / אבל בדיוק מזה אני צריכה לצאת" ("קו החיים", עמ' 40). זה אפילו לא בצד הייאוש, זה ההומור של הייאוש עצמו ("ככל שאינך מגיע מתווסף עוד ספר. / […] מזל שיש מי שמוסיף וכותב עבורי", היא כותבת באחד השירים המפלחים והמכאיבים ביותר בספר הזה, "אווז הנייר"). אבל זה בדיוק אחד מהדברים שנותנים לשירים האלה את הכוח ללכת באוויר, מעל לתהום. לא שלא קראתי בו מאז, אבל נחמד לחזור אליו עכשיו ולמצוא שהוא השתנה לגמרי…:)  כמה טוב שיש ספרים בעולם, בקיצור. לשכוח ולהיזכר בהם, והם היו כאן כל הזמן, על המדף, אוצרים בתוכם שרבוטים מוזרים שלי מפעם, שנבללים עם השרבוטים המוזרים של עכשיו.

[וזאת אגב אחת הסיבות לחוסר היכולת שלי להסתגל לרעיון של ספרים אלקטרוניים. ברור לי שזה הרבה יותר נוח, זול וכו'. ועוד אגב יש גם קטגוריה מיוחדת של ספרי ספרייה – שתמיד צריכים אותם אבל הם יקרים או נדירים ואז צריך אחת לכמה זמן ללכת לחפש אותם בספרייה ולשאול, ולקרוא מהר ולהחזיר, וכעבור שנה בערך ללכת לשאול שוב בעצתם]

 

Read Full Post »

שני שלטים ששימחו את לבי במיוחד

 

אתמול במצעד.

הלכתי בצד אנשי הציונות הדתית והבדואיות והבדואים מתל שבע והסביבה, שצעדו עם נציגי אל-עראקיב. מאחורי שמעתי קריאות לשיוויון בשכר בין נשים וגברים, לפנינו היתה קבוצה של עובדים סוציאליים, היו גם ארגוני סביבה, "פסיכואקטיב",  "פעולה אחת ביום", עמותת גישה, הקהילה הגאה ומי לא – כל נושא שאפשר לחשוב עליו היה מיוצג שם, באמת מכל טוב הארץ – כמו סופרמרקט גדול של מאבקים, רק לבחור, על כל מה שזועק לתיקון בארץ.

 

יש איזה כשל בסיסי בתפיסה הישראלית המצויה שכולנו שבויים בו ביודעין או שלא ביודעין, מרצון או מכורח. הכשל הזה – כך פימפמו לנו לתת מודע – הוא שכל דבר בא או צריך לבוא תמיד על חשבון משהו או מישהו אחר. זכויות האזרח צריכות לבוא על חשבונה של האזרחית וזכויותיהם של האזרחים היהודים על אלו של האזרחים הלא יהודים, וזכויות האזרח בכלל על חשבון אלו שאינם אזרחים ובכל זאת חיים כאן – אם נולדו כאן ואם נמלטו לכאן.

 

זה סילוף מגמתי של המציאות. הסילוף הזה משרת את מי שגורפים את כל הרווחים ממנו, משסים אותנו זה בזה (או באויב חיצוני משותף), אלה שמגיעים בד"כ לעמדות הכוח בממסד ומשם מפקחים ומנתבים את דרכי התיווך והייצוג של המציאות. האמת הפשוטה היא שיחס של שיוויון, חלוקה צודקת של המשאבים המשותפים וסולידריות ועזרה הדדית ייטיבו עם כולם. החתירה הבלתי פוסקת, אפילו הסיזיפית, ליעד הזה עדיפה בעיני כדרך חיים על כל צורת חיים אחרת. כל פגיעה בנפש אחרת היא כפגיעה בנפשך שלך ועקבותיה לא נמחים ממך לעולם. והענשה קולקטיבית של אוכלוסייה שלמה היא פשע נגד האנושות. 

 

יש כל כך הרבה דוגמאות לתוצאות המבורכות – לאדם ולטבע – של עזרה הדדית ושיתוף פעולה, וגם דוגמאות נגדיות, חלקן טריות מאוד, לתוצאה של חשיבה רכושנית ונקמנית, לאומנית ו/או דתית-בדלנית צרה, ולהרס המיידי והוודאי שהתנהלות כזאת מביאה עלינו. כמו תמיד, רק הרס סביבתי בקנה מידה גדול ומוות המוני עשויים לפקוח כאן את העיניים. האם אנחנו באמת צריכים עוד מלחמה בשביל להבין את האמת האנושית הבסיסית הזאת? הרי אנחנו יכולים להיווכח בה יום יום ביחסים שלנו בתוך הבית, עם השכנים בבניין, בהתנהלות שלנו ברחוב, כשאנחנו הולכים לקנות משהו ועם הקולגות בעבודה. זה הרבה יותר פשוט מכפי שהתקשורת והעסקנות הפוליטית המפלגתית הסקטוריאלית והכוחנית מבקשת לצייר את זה. ממש מתבקש לצטט את רבי עקיבא.

 

 

האם המצעד הגדול של זכויות האדם, על סיסמאותיו הצודקות, הוא קיטש? ודאי. (כך שאל – וענה – מילן קונדרה ב"קלות הבלתי נסבלת", כזכור). אין קיטש גדול יותר מדימויים אידיאולוגיים פשוטים-פשטניים ומסיסמאות קליטות שעושות חם בלב על סולידריות, שיוויון ואחווה אנושית וסביבתית. האם הקיטש הזה מזיק לחיינו? האם אנחנו בכלל יכולים לחיות בלי קיטש? אנחנו חושבים בדימויים ובסיסמאות קליטות. זו דרכנו לצקת את המציאות לתבניות בעלות משמעות, מכיוון שרמת המורכבות הבו-זמנית של המציאות היא אינסופית, ויכולת ההשתברות שלה לממדים שונים וסותרים היא גם כן אינסופית. אז אפשר (ורצוי מאוד שכך נעשה) לפרק את התבניות האידיאולוגיות האלה, לתהות עליהן ולנהל עליהן דיון מתמיד, כדי לחדד את הראייה, אך עצם קיומן הוא כנראה בלתי נמנע, כי האופן שבו אנחנו מתבוננים בעולם הוא האופן שבו אנחנו חותכים מתוך החומר הצפוף שלו תבניות ויזואליות-מילוליות של מובן. אחרת לא נוכל לפעול בתוכו. השאלה הגדולה היא בעיני האם ניתן לפעול בו – באופן אקטיבי – בצורה שתגרום הכי פחות נזק לעצמי-לסביבתי (ובעיני זה היינו הך)? ועל השאלה הזאת חייבים להוסיף מייד את השאלה הנגדית – האם הפאסיביות שלי – בכל המישורים וההגדרות שבהם אני נוכחת במציאות – תועיל יותר? תגרום פחות נזק?

 

 

ברגע זה אני מסתכלת דרך החלון ואני יכולה לראות עוול בעשרות אם לא מאות מישורים של הקיום הסמוך אלי. אני יכולה להחליט שזה משתק ומייאש אותי, ושעדיף לא לעשות כלום [מי יודע במי ובמה אני פוגעת כאשר אני עושה מעשה. יש שיגידו שאפילו הכנת סלט מחוללת שרשרת של נפגעים. הרי בכל פסיעה שלנו במציאות אנחנו דורכים על יצור כלשהו…] ואני יכולה להחליט שאני משתדלת לחיות באופן כזה שיגרום למינימום נזק, ובמסגרת שעות העירות והפעילות שלי לחלק את האנרגיות והמשאבים שלי כך שאדרוך על כמה שפחות יצורים ואביא תועלת, מזור או שמחה ולו לאחד. ודאי שצריך לעשות היררכיה של המאבקים, כל אחד עם עצמו (לאו דווקא כולנו כחברה!), והשאלה איך לעשות אותה, איפה לחתוך, היא שאלה מטרידה מאוד ורבים מאיתנו מתחבטים בה באופן יומיומי. אבל אם כל אחד ינסה לפעמים, ולו כתרגיל, להיטיב עם החלש ממנו במקום לחמוס אותו, נדמה לי שהעולם לא יהיה מקום גרוע יותר.

 

 

יכול להיות שזה ייקח עוד הרבה זמן, עוד כמה שנים טובות, עד שאמצא את מקומי, וייתכן שזה לעולם לא ייגמר. למשל הקושי שלי לחיות עם עצמי בשלום בימים אלו כישראלית בצל הידיעה שמה שאני מקדישה לו את עיקר זמני נוגע בצורה עקיפה עד מאוד, אם בכלל, לרוב האנשים כאן ובמיוחד לאלה שהכי זקוקים כרגע לעזרה – זה קושי שמכביד עלי מאוד, גם אם בו זמנית אני יודעת, אולי ברמה הכללית והמופשטת יותר, שאין כמעט דבר שחשוב יותר לתרבות הישראלית מהשפה העברית והספרות העברית, ומי שתורם לתחזוקתה לא עושה דבר רע, אולי עושה אפילו דבר טוב מאוד עבור החברה הישראלית, ובכל זאת.

 

 

גם להתעניין בשכנים שלך בבניין ולעזור להם במידת הצורך זה בעיני דבר נאצל, לא חייבים ישר להתחיל עם העניים שבשולי עירך או מחוצה לה. אבל יש הבדל גדול בין ניסיונות כנים של שיקום ועזרה – הכרוכים או צריכים להיות כרוכים, בשל טבעה של המציאות, בהרבה מאוד איזונים וכיוונונים עדינים, התאמות ובדיקות חוזרות ונשנות של השטח ושל אפשרות הפעולה בתוכו – ובין מאבק נחרץ ואלים, בגיבויו של הממסד השלטוני, לשלילת זכויות של אחרים בשם זכותי המיתולוגית על "הבית".

 

 

אהבתי מאוד את הדברים הפשוטים שאמרה על הבמה אמל א-סאנע אל-חג'וג', נציגת הבדואים, שהסתיימו ב: "אנחנו התשובה לכל מי שחושבים שגזענות היא הדבר הטוב". זה נשמע כמעט עילג מרוב בנאליות, אבל תכל'ס – זה מה שעומד מאחורי מכתב הרבנים, מאחורי ההרס החוזר ונשנה של כפרי הבדואים בנגב ואי-הכרה של עשרות שנים שבעטייה חיים ישראלים רבים ללא חשמל וללא מים זורמים. גזענות פשוטה. ומאחוריה כמובן הפחד. החשיבה שערבי או אפריקאי שגר בשכנותי  מאיים עלי במשהו, מסכן אותי במשהו, לא תורם לחברה שלי אלא לוקח ממנה, לוקח ממני, רק משום שאינו יהודי. האם המסקנה מהתנהלותה של מדינת היהודים ב-2010 היא שאסור לתת ליהודים מדינה? או האם יש דרך לפשר איכשהו בין המחוייבות שלנו לטראומה הקולקטיבית של העם היהודי ובין חובותינו הבסיסיות ביותר כבני אדם?

שתי תמונות מתוך רבות ומעולות שצילם עמית צינמן מ"לא נסתום את הפה" (האלבום המלא בפייסבוק)

Read Full Post »

"אל גופו החלול של העץ כמו עצב" / הקתרזיס של הליריקה ו"תקרת האדמה" של נדב ליניאל

 

[טרום-פוסט]

 

 

כידוע, כשאריסטו דיבר ב'פואטיקה' על הקתרזיס הוא תיאר אותו כאפקט רגשי (ובעצם: תהליך) סגולי של הטרגדיה. מהאפקט התראפויטי הרצוי הזה של הקתרזיס הוא גוזר את כל תכונותיו הפנימיות של הז'אנר – מבנה, אפיון הדמות ומהלך עלילתי כללי – כל המרכיבים בלי יוצא מהכלל נמדדים על-פי מידת האפקטיביות הקתארטית שלהם, ומשועבדים לאותו אפקט רגשי שמגדיר את יופיו המיוחד של הסוג הזה, מתוך תפיסה שא) הטרגדיה היפה והמשובחת ביותר היא הטראגית ביותר, כלומר המובהקת ביותר, וב) כאשר היא משובחת, כלומר טראגית ביותר, מתחולל בנו במהלך ובעקבות הצפייה בה אותו מירוק-זיכוך מסתורי של החמלה והחרדה (או "רגשות כמו אלה", כפי שאריסטו מקפיד להוסיף). מההערות הפזורות פה ושם ב'פואטיקה' ניתן לשער, כפי שאכן משערים, שאריסטו תיאר גם סוגים אחרים על פי אותה שיטה, כלומר למשל הגדיר גם את האפקט הרגשי המיוחד לקומדיה, באותו כתב יד מפורסם ואבוד (אפשר לדמיין שמדובר, אולי בדומה לתיאוריה של פרויד על ההומור, בזיכוך של דחפים תוקפניים ויצרים א-סוציאליים דומים). ואני ככה חושבת לי עכשיו, מלב מלא געגוע, איך אריסטו היה מגדיר את הקתרזיס שמחוללת בנו הליריקה כאשר היא יפה באמת – או אם להישאר בראש של אריסטו – כאשר היא לירית במיוחד.

 

והלב שזוכר את הדיבור המיוחד שהיה עם לב אחר ואיננו עוד, מחפש פורקן מהסוג הזה, הקתארטי. לא פורקן נטו, פורקן גס שאחריו יש רק שממה של סתם, לא פורקן שמשכיח או שמעמעם, לא תחליף ולא הסחת דעת. פורקן כזה, כמו שאריסטו דיבר עליו, מתוך מיצוי של אותם רגשות – שליליים? חולים? א-סוציאליים? (א-סוציאליים זה בטוח, שהרי יש רק לב אחד… וגו') – שאחריו ירגיש הלב מתון ומפויס, נכון להיפתח למה שלא יהיה שיבוא עכשיו.

 

ואולי לא קתרזיס מהסוג האריסטוטלי דווקא אני מבקשת אלא פשוט התמרה של העצב המתגעגע שאין איפה לפרוק או להפקיד אותו, והוא נשאר כמו זר תקוע בינך לבין הדברים של העולם, כמו כשעצב בגוף כואב באמת, מקרין לרגל, מקרין לזרוע… שולח סביבותיו קרניים של כאב במקום של אור. אולי אני מחפשת לו חבר, והשיר הלירי הוא אח כזה, אח לגעגוע. ואני מוצאת אותו די מהר, כי למזלי נקרו על דרכי אחים כאלה ממש לאחרונה, כשקראתי את ספר שיריו החדש של נדב ליניאל, תקרת האדמה.

 

זה כאמור עוד לא הפוסט על שיריו של נדב, אקדיש לו רשימה נפרדת בהקדם, אני מקווה. אביא כאן עכשיו רק שיר אחד מתוך הספר, אחד מהאהובים עלי, ויש לא מעט כאלה. השירים האלה, שלא הכרתי את מחברם לפני שהתוודעתי אליהם, הם ידידי-נפשי עכשיו, הם דוברים אותה בדרך המדויקת ביותר (הלירית ביותר?), מזככים אותה.

תודה נדב, על הדיוק, ועל הנדיבות.

.

 

   

Read Full Post »