Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘דברים’ Category

 

מלים ערן צור לחן קורין אלאל

עכשיו הכול כמו אבוד
ורוח בעצים חזק
עכשיו עמוק בתוך היער
גזע מן העץ ניתק

גזע מוטל באדמה
הרוח החזק תלש
גזע נשבר מתוך העץ
עכשיו יבש

אפילו כשהכול נראה אבוד
ורוח בעצים חזק
עמוק בתוך היער
שתיל פתאום בתק

.

PC020051

.

בימים האחרונים (איך הכול תמיד איכשהו מתחבר) היו לי מחשבות סביב שיח הוורדים בגינת הבניין שלי (לא בדיוק שיח, יותר כמו ענף? אני לא כ"כ מבינה בדברים האלה… מקווה שזה אכן ורדים בכלל). כל שנה למרות הכול הוא שורד, מוציא פתאום פרח ורוד, ועוד אחד, עוד יותר ורוד. בחודשים האחרונים אני עוברת לידו כל יום לפחות פעמיים, ולא מסתכלת עליו. ראיתי אותו רק כשהצמיח פתאום, באמצע חמסין-נובמבר, שני פרחים. איזה יופי. עכשיו הם כבר שוב בדרכם לנשור, מתחילים לנטות מטה, לכיוון האדמה היבשה, העלים מתרופפים. עוד מעט הוא שוב יהיה קירח. הבאתי לו מים ואמרתי לעצמי שהוא היה קיים גם לפני שהוציא את הפרחים, וימשיך להתקיים גם אחרי שהעלים ינשרו, ושאני צריכה לראות אותו גם כשאין עליו פרחים. ולא רק אותו.

.

PC030058

.

PC030056

.

הפרי נפל שם לא רחוק
הצמיח שורש של ממש
ושורשים הצמיחו שתיל
אשר ירוק לבש

מוציא ישן מפני חדש
הוא שיוציא ענף חדש
מוציא ישן מפני חדש
הוא שיוציא ענף חדש

אפילו כשהכול נראה אבוד
ורוח בעצים חזק
עמוק בתוך היער
שתיל פתאום בתק

.

PC030055

.

Read Full Post »

 

לקרוא לזה בשם

בהמשך לפוסט הקודם, אך בעיקר בהמשך למצב הצבירה הנוכחי שלי, אני מביאה כאן להלן מאמר של חברתי היקרה המשוררת צביה ליטבסקי (שהיא גם עורכת שירה ומורה לספרות וזמרת קלאסית ועוד…). אני יודעת שזה לא מאמר שמתאים לפרסום בבלוג באינטרנט – הוא לא קצר, אי אפשר לרוץ עליו, או איתו, הוא מדבר על הדברים הכי עמוקים, הוא חושף כאבים מהסוג הכי תהומי, ובאופן כללי נדמה לי שהוא דורש התייחדות אינטימית מעין זו שעושים עם אובייקט שאפשר להחזיק בין הידיים, למשש ולהשתהות איתו. אבל לא רציתי לוותר עליו. המאמר פורסם לראשונה בכתב העת "על הקו", בהוצאת מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית (תל אביב 2004), וצביה נתנה לי את אישורה להביא אותו שוב כאן. אני לא יודעת אם צריך לפרט איזה מקומות ספציפיים במאמר פגעו בול מבחינתי וביטאו אותי בצורה מדויקת – ועל כן גם מנחמת ומרגיעה, על אף התוכן הקשה – יותר ממה שהצלחתי עם עצמי בעצמי. לא יודעת אם יש צורך כאמור, כי נדמה לי שלא רק אני יכולה למצוא חלקים מעצמי כאן.

* הציטוטים המובאים במאמר עם מראה מקום חלקי הם משיריה של צביה. ספרי השירה שהוציאה עד כה:

בחושך המיטיב (הקיבוץ המאוחד, 1998)

אל תצביע עלי (הליקון, 2003)

הירוק בדרכו אל הירוק (כרמל, 2006)

לקיר אחד קראתי בית (כרמל, 2007)

ליטורגיה (הקיבוץ המאוחד, 2010)

 

 

 

צביה ליטבסקי

לקרוא לזה בשם

 

 

כִּי מָלֵתִי מִלִּים הֱצִיקַתְנִי רוּחַ בִּטְנִי

הִנֵּה בִטְנִי כְּיַיִן לֹא יִפָּתֵחַ כְּאֹבוֹת חֲדָשִׁים יִבָּקֵעַ

אֲדַבְּרָה וְיִרְוַח לִי אֶפְתַּח שְפָתַי וְאֶעֱנֶה

(איוב לב 18-20)

 

כשהשם – "התעללות מינית" – ניתן לראשונה לחוויה שעיצבה את חיי, קרס עולמי והתחלתי לצמוח.

צירוף מלים זה איפשר לי לראשונה להרפות ממאמץ ההתקיימות ולצנוח באחת לתוך התהום ששכנה תמיד תחת רגלי. מלים אלה גילמו בשבילי הכרה (במובן של recognition), כאילו לראשונה מישהו רואה אותי. לאיש המקצוע שהעניק לי הגדרה זו הודיתי באמירה המסורבלת, היחידה שהיתה ברשותי: "זו ההתייחסות האימהית ביותר שזכיתי לה מימי". היתה זו תחושה של אחיזה בממשי, שאיפשרה לי לצנוח לתוך התהום ולהתחיל, סוף סוף, לבדוק אותה. יחד איתה צנח לו עולם הרוח שבניתי, קרעים קרעים של הזדהות נואשת עם גדולי רוח, פילוסופים ואמנים, עולם של דימויים שאבד להם המדומה, המדומה הנורא, הממשי.

לקרוא לזה בשם.

ואמנם התחלתי מחדש, כילד, לקרוא לדברים בשמם, להכיר מחדש את עצמי והעולם, לספר את סיפורי, משום שאני קיימת, קיימת מעבר לספק. הזיקה בין מציאות ושפה מתוארת להפליא בדבריו של אמיר אור על האפוסים העתיקים: "בעולם זה שבו הפעולה היא גורל, גם סיפור המעשה היה בבחינת מעשה, ושום דיבור לא היה יכול להתקיים כמלים בעלמא, אלא מרגע שהובע הפך למעשה מכונן במלוא מובן המילה" (שיר טאהירה, עמ' 14). גם בעולם בו אני רוצה לחיות, אותו אני בוראת למען עצמי ודומים לי, אין מלים בעלמא. הסיפור שלי הוא יצירה של מציאות. הוא שיחרור של יסודות כאוטיים מן האלם שנכפה עליהם. הוא מעשה בעולם. ביצירת עולם זו, אני מרגישה, "זורמות מחשבותי ורגשותי אל תכליתן" (שם), כלומר, אל חיי ככותבת. הכתיבה היא מציאות בהיווצרותה, בלידתה המתמדת.

הקשר בין המלה והמסומן שלה איננו שרירותי, ואף לא ניתן לרדוקציה של קדימות. כלומר, אבן אינה קיימת לפני המלה "אבן". ההכרה, recognition , היא אחדותית והיא נעשית בדיבור. הדיבור הוא האינטגרציה היוצרת של העולם. יתר על כן, אף אין לראות ביחס שבין המלה למסומן שלה יחס של ייצוג "אחד לאחד". הזיקה ביניהם רוטטת מחיים. היא היא מרחב החיים. איזו אבן מייצגת המלה "אבן"? מהו המרקם שלה? באיזו סביבה היא נמצאת? מהו המטען התרבותי והאסוציאטיבי המקושר במלה "אבן" ואיזה זיכרון מגע ורגש היא מעוררת דרך המצלול שלה ודרך ההקשר שבו היא מופיעה? האם אין קיומנו מצוי בדיוק במקום החי, האינסופי הזה שבין הדימוי למדומה? כל דיבור, אם כן, הוא השתתפות בהוויה. הוא עצמו ממשות. כל מה ש"נופל" מחוץ לשפה הוא חסר ייצוג בעולם, כלומר, הוא מומת. "נוכחותו" היא מחוץ לסדר האנושי, מחוץ לחוויה האנושית. זהו פשר המשפט הראשון שמוציאה מפיה סו סילברמן בפגישה הטיפולית הראשונה שלה, לאחר שתיקה ארוכה:"אני מרגישה לא אנושית". ואמנם, בפתח ספרה "i remember you, father, because I remember terror ” היא מציבה מוטו מאת ויטגנשטיין, המצוטט רבות: "השפה היא גבולות עולמי". על כן, לאכול ארוחת בוקר עם אבא ואמא כאילו לא התרחש דבר בלילה, פירושו לחורר את חוויית הממשות, להפוך אותה לקרעים צפים על פני נהר אפל.

להיות אנושי פירושו לדבר. לחוש את השפה כמאייך ראשוני של תודעת הקיום, כצורך אלמנטרי וחיוני להיות נראה, נשמע, קיים; להיות בדיאלוג, להיות יותר מאחד. חיים ללא אפשרות זו אין פירושם רק תחושת נידוי מן הקהילה. פירושם נידוי מעצמך. השפה במצב זה אינה משמשת ליצירת תקשורת ויחסים, אלא ככיסוי, פנימי וחיצוני כאחד. תהליך ההחלמה מהווה בירור מחדש של משמעויות השפה. הסידור מחדש של מושגים, מלים ותחביר – המשקפים את המחשבה והתודעה – הוא יצירה מחדש של עולם, פנימי וחיצוני; הוא בגדר מיון והפרדה של יסודות הכאוס, שאינו מאפשר דיבור, שבתוכו חי נפגע כרוני של ניצול ודיכוי.

שימוש בשפה ככיסוי (במונחים פוליטיים: הדיכוי וההשתקה, ובמונחים פסיכולוגיים: ההכחשה, ההמרה וההדחקה) פירושו יצירת אִיֵּי-אַיִן במציאות, ההולכים ומתרחבים עם הימשכות השתיקה. חוויית הממשות הופכת להיות חומר אטום ומת, כאילו קמים בלילה המושתק רבי קומות שחורים מתוך בטן האדמה ומאפילים על המרחב.

אבי הזדעזע והקים שערורייה כאשר שמע מפי אמי את המלה "וסת", מלה בלתי ראויה בעיניו. אך הוא התיר לעצמו לאונן ליד שולחן ארוחת הערב, כשאנו משפילות ראש ואוכלות בדממה. איסור חמור, בלתי מילולי, הוטל על כל ביטוי לגבי מעשה זה. גם ביטוי של הבעת פנים היה אסור. אני זוכרת כיצד קטלה אמי ניסיון כזה מצדי בעודו באיבו, במבט שלא אשכחנו לעולם.

לא היינו ראויות למלים. המציאות היתה אילמת. למרות שהיינו נוכחות ושותפות לה, הסתרנו אותה זו מזו. המעשה איבד את עובדתיותו, הפך ל"פיסה" פנימית, בודדת, חסרת הקשר, ועל כן, מתעתעת, מעוטת ערך, "שאין בה עניין לציבור".

עקרון ההשתקה מתואר בצורה מרתקת בספרו של בועז נוימן "ראיית העולם הנאצית". הנאצים שאפו לרדוקציה של המלה למעשה, כלומר, להעמיד את הפעולה המעשית כקודמת לדיבור, כחשובה ממנו, כמייתרת אותו. בכך הם ביקשו לבטל את מרחב החיים שבין הדימוי למדומה. כשהם דיברו על דם, הדם אמנם נשפך. נוימן מביא בספרו דוגמה מצמררת של אדם שנפצע בידו וקבוצת נאצים הכריחה אותו להכניס את ידו לתוך שק מלח על מנת להתענג על ייסוריו. כך הם החזירו את הדימוי "לזרות מלח על הפצעים" אל המעשה הקונקרטי. האוטונומיה של השפה הלכה לאיבוד. המאפיין המטאפורי שלה – מערכת הזיקות שבין המלה למסומן שלה, שכינינו קודם, דווקא במושג הלקוח מן הסמנטיקה הנאצית (תוך שינוי קל..) מרחב מחייה (את הפלישה למזרח אירופה הצדיקו הנאצים באמצעות מושג זה) – חוסל. ועוד נתון מדהים: במערכת החינוך הנאצית, במפורש, נאסר על התלמיד "לעבד את הטכסט באופן מושגי ורעיוני. הוא נדרש להמחיש אותו באמצעות גוון קולו ושפת גופו, שאמורים היו לסחוף את שומעיו" (עמ' 240).

את שריפת הספרים בליל הבדולח "אין להבין במשמעות הצרה של חיסול כתבים, שנתנו ביטוי לרעיונות ולסגנונות המנוגדים לאלה של הנאצים בלבד, אלא במשמעות רחבה יותר, מטפורית, של חיסול הספר כמילה כתובה." (עמ' 287). אך זו היתה רק הגשמה חלקית של השתקת המלה. לאחר זמן התממשה זו במלואה בדמות אושוויץ, שאותה מכנה נוימן במושג "אין-שפה". וכך כותב נוימן: "אל מול שפת המעשה הנאצית שהתגשמה במציאות, בבשר, עמדה השפה של הקורבן שחסרה את יכולת הביטוי." (247). הנאצים לא השאירו לקורבן שפה. על כן התערערה יכולתו להבין את המציאות, לדעת היכן הוא נמצא, מה "אמיתי", מה באמת קורה. ובלשונו של נוימן, הקורבן סבל מכֶּשֶׁל תודעתי (הדגשה שלי, צ.ל.), שנבע מחוסר הלימה בין המציאות שלתוכה הושלך לבין יכולתו לקלוט מציאות זו" (עמ' 248). שלילת השפה פירושה שלילת המימד היוצר של המציאות, שלילת החיים, מטמורפוזה חד-כיוונית של החיים למוות, של העולם לתוהו. "אושוויץ הפסיקה להיות חלק מן ההיסטוריה, מפני שהוצאה אל מחוץ להיסטוריה (storia – סיפור). היטלר עצמו, בנאומו הגדול על האנטישמיות, הצהיר על תקוותו ליום "בו תושתקנה המלים ויתחילו המעשים" (עמ' 275).

ז'אן אַמֶרִי מתאר את מימוש תקוותו של היטלר. הוא מתאר את מותה של השפה כמימד אישי-חברתי-רוחני. רגע הגילוי של מות השפה התרחש באופן אירוני באמצעות היזכרות בשיר של הלדרלין. עובדה זו אינה מקרית, משום שהשירה מבטאת בצורה הדחוסה ביותר את המרקם החי והיוצר של הלשון, כפי שתואר קודם לכן: "אני זוכר שערב חורף אחד, כשגררנו את רגלינו אחרי העבודה לשוב אל המחנה…, צועדים בסך ברישול לקריאות ה'שמאל-ימין-שמאל' מורטות העצבים של הקַפּוֹאים, משך את תשומת לבי, השד יודע למה, דגל שהתנופף לפני איזה מבנה לא גמור. 'דוּמָם בַּקֹּר עוֹמְדוֹת הַחוֹמוֹת, וּבָרוּחַ פּוֹעֲמִים הַדְּגָלִים' [שורותיו האחרונות של השיר "מחצית החיים" מאת הלדרלין, צ.ל.] מלמלתי לעצמי מוּכנית, על דרך האסוציאציה. אחר כך חזרתי על הבית בקול מעט רם יותר, האזנתי לצלילן של המלים, ניסיתי לחוש את המקצב, וציפיתי שישוב ויופיע הדפוס הרגשי והרוחני הקשור לגבַּי זה שנים עם השיר הזה של הלדרלין. לא כלום. השיר קיפח את הטרנסצנדנטיות שלו, הוא לא חרג עוד מהמציאות. הוא עמד לו שם ושוב לא היה אלא אמירה עניינית: כך וכך, והקאפו צורח 'שמאל' והמרק דליל וברוח פועמים הדגלים". (מעבר לאשמה וכפרה, עמ' 26-27)

ההשתקה כמושג, מבחינתי, כוללת יותר מאיום כנגד דיבור. היא כוללת את כל השימוש הלא-מוסרי במלים, המניפולציות ("אני אוהב אותך" בפי אב תוך כדי אינוס בתו, בסיפורה של סו סילברמן; "הוא אוהב אותך בדרכו" – השכנוע החוזר של אמי בתגובה על תלונותי), שימוש במלים "אחרות", "יפות יותר", המעוותות את הזיקה המילולית למציאות. נוימן מביא לשימוש זה בלשון דוגמאות רבות שמתוכן אביא רק שתיים: "בסלקציה 'נבחר' הקורבן אל מותו. הקורבן לא ידע להבחין תמיד בין 'סלקציה למוות' לבין 'בחירה לחיים'. הוא לא יכול היה לזהות את מושג הבחירה עם 'בחירה למוות'" (עמ' 271). ועוד: "הנוסחה המנהלית השגורה להוצאות אינדיבידואליות להורג כללה את שם הפועל 'לשחרר' (entlassen). אנשי האס-אס השתמשו גם בפועל 'לסיים' או 'לגמור' (fertig machen) כדי לתאר הוצאה להורג. משמעותו המקובלת של הביטוי בגרמנית היא 'להכין'" (עמ' 270).

מכאן נובע בהכרח שלא רק הקורבן הוא אילם. גם המתעלל אילם. תובנה זו מזעזעת אותי עד עומק עצמותי. משום מה נראית לי העובדה שאבי לא דיבר עם עצמו מזעזעת עוד יותר מן הקושי שלי. מה הוא סיפר לעצמו? מה הוא ידע? מה פירושה של ידיעה בשבילו, אם אין לה מלים? וכיצד עלי להבין את סלידתו מספרים, את העובדה שהוא השליך ספרים מן הבית בטענה ש"אין מקום בבית"?

כשאין מקום למלים, אין מקום למעשה בתוך התודעה (ידיעה, הכרה, הבנה). מה היה? מה לא היה? מהי האמת??? "…ניצולים רבים חשו שמה שעברו שם, במרחב המוות, לא היה אמיתי. אצל קורבנות אחרים התגובה היתה קיצונית עוד יותר. גם ההימצאות באושוויץ לא היתה מספקת להוכחת קיומה" (עמ' 253) (ההדגשות שלי, צ.ל.).

כל חיי השתוקקתי ל"אמת", שהיתה לגבי "ממשות בלתי ממשית", עמומה ורחוקה, מושא כביר לכיסופים וייסורים, בעוד שהאמת ניצבה מול עיני יום יום, אלא שהיתה מושתקת ונוראה מכדי לגעת בה. (אני זוכרת מדריך בנח"ל שאמר לי שדיבורי האובססיבי על ה"אמת" נראה לו חשוד). חשתי כציפור שנגזר עליה לעוף לעולמים, בלי להניח את רגלה על דבר מה ממשי, "אמיתי":

"עַל מַה אֵרֵד

בְּתֹם הַמָּעוֹף הַצָּחִיחַ,

מַה אֶלְפֹּת בִּשְרִיר הָאֲחִיזָה

מְשֻׁגָּע מִתְּשׁוּקָה

שֶׁמֵעוֹלָם לֹא עָשִׂיתִי בּוֹ שִּׁמּוּשׁ?"

("אשב אקשיב", בחושך הסמוי, עמ' 71)

ההשתקה פוגעת בשתי קטגוריות מרכזיות של התודעה והממשות: ברצף הזמן ובסיבתיות.

הזמן הוא תנועתו של הממשי בתוך המרחב. נוכחותו של המושתק, שלא קיבל בתוכה מקום ע"י דיבור, פוערת פרצות ברצף. במלים אחרות, הטראומה היא מעין נקודה מגנטית, מחוץ לזמן, ה"אוחזת" באירועים, אינה משחררת אותם אל זרימת החיים. נוכחותו של המושתק שלא קיבל את מקומו והקשרו עוצרת את הזרימה, קורעת את הרצף, אינה מאפשרת בניית סיפור.

סיפור הוא סדר אירועים, הקשורים זה לזה בקשר סיבתי. כשהזוועה אינה מדוברת, אינה לגיטימית, כל מה שנותר לומר הוא: "נולדתי משוגעת. אי אפשר להבין אותי. אני לא יודעת מה קורה לי. אין לי תשובה לשאלה 'למה'. אינני שואלת עוד". אין סיפור. ישנם רק קרעים של מציאות ואי-מציאות וניסיון מתיש, חוזר ונשנה, לטוות ביניהם חוטים של פשר.

לא פעם, בעיצומו של סבל הפגיעה הלא-מדוברת, הרגשתי דחף עצום לקפוא במקומי. לא בטחתי ביכולתי להניח כף רגל אחרי כף רגל. זרימת הרגעים הטילה בי אימה. כל רגע העומד לבוא טמן בחובו אסון.

השתיקה היא מחלה. היא קטטוניה של השפה והחיים.

הפרת הטאבו של גילוי עריות היא פגיעה בזמן הליניארי ובזמן המחזורי, שתי תפיסות הזמן של הנסיון האנושי. יש בה משום פנייה לאחור, בניגוד לכיוון הטבעי של הורה-ילד, של דור אחר דור. וכך אומר הנביא לאדיפוס המלך:

"הוּא יִתְגַּלֶּה כְּאָב וְאָח לִילָדָיו,

כְּבֵן וּבַעַל לְאִמּוֹ, וְגַם כְּמִי

שֶׁלְאָבִיו הִנּוֹ שֻׁתָּף לִבְעִילָה

וְגַם רוֹצֵחַ…"

(סופוקלס, ש' 457-460)

גורלו של אדיפוס הוא דימוי לחוויה הנפשית של נפגע אינצסט. הוא חסר הורים, הוא חוזר ו"מוליד" את עצמו, כלוא בתוך עצמו, על ילדיו מוטלת ציפייתו לתיקון חייו שלו, כלומר, הם מקבלים תפקיד של הורה או של שלוחה סימביוטית (ועל כן, בהכרח, גם הם קרבנות). משפחתו היא הגלות הנוראה ביותר.

ברצוני לשתף אתכם בהתבוננות אישית בגלגולי משמעות של כמה מלים, מושגים בשפה ועל כן גם קטיגוריות של חשיבה ושל ממשות, לפני הקריאה בשם ולאחריה, תוך כדי תהליך החלמה.

"מה זאת אהבה?" (הכניסיני / ביאליק)

לרגש הלוהט, הדומיננטי בחיי, שחשתי כלפי אמי קראתי "אהבה". אמי מעולם לא נעדרה ממחשבתי. שִמחתי בהישגי וכשרונותי היתה השמחה להניח אותם לרגליה. כבר כילדה קטנה גידלתי את עצמי למענה. הייתי רקדנית לעתיד, מוזיקאית, משוררת וסופרת, רופאה מפורסמת – למענה. בעיקר היה עלי להיות מעניינת ומרתקת עד בלי די. רגע אחד של התרשלות בתפקיד זה עלול היה להביא עלי אסון: לאבד את תשומת לבה של אמי. גם היכולת לשרוד את עצבונותי וכישלונותי היתה כרוכה ללא הפרד בתקווה הפנטזמטית לנחמה ולפתרון הגואל שיבואו לי מידיה. עצבותה היתה מעוררת בי אימה. אושרה היה פרויקט חיי ותכליתם… האם זוהי אהבה? האם הוודאות המתמדת, גם בשנות בגרותי, שלא אוכל לחיות בלעדיה, פירושה אהבה? מה עצוב, אך גם מאיר עיניים, לגלות שרגשות אלה מיוצגים בעולם על ידי המלה "חרדה". הסימון הלשוני, ועל כן גם התודעתי-ריגשי, היה לקוי. לא היתה זו אהבה אלא זעקת חֶסֶר איום, ויתור על "אני" כדי לקיים את אמי, שכן התמוטטותה או נטישתה פירושה הישארותי חסרת ההגנה מול הצורר.

קתרין הריסון, בספרה "הנשיקה", כותבת: "בעודי יושבת נזופה ושותקת ליד סבתי, אני מתחילה ללמד את עצמי לקרוא למה שאני מרגישה באמת לאמי, לכעס הנואש והמפחיד על שנטשה אותי, כעס שהשאיר אותי מוכת אסתמה וגירוי עור – אהבה." (שם, עמ' 40)

מלים אלה דומות בעיני לזרקור המכוון לפינה אפלה בנפש. גם אני קראתי לכעס אהבה, וליתר דיוק, לפחד מן הכעס. הכעס זרם בעורקי. הוא היה חסר כתובת, מְעַנֶּה, התגלגל להתקפי זעם נואש, ובעיקר, נוכח תמיד תחת הכול גם אם לא נקרא בשמו. ערוצו המרכזי היה האנרגיה האדירה של אהבתי לאמי; אהבה המקיפה את הנטישה כפלזמה המקיפה את גרעין התא. אהבתי כרוכה היתה תמיד בתחושה טראגית של אובדן, פורצת את גבולות הזמן והמרחב שאינם יכולים להכילה. בבוז ובקנאה הייתי מתבוננת בתופעות של אהבה שלא ידעתי מעודי: זוגות מחובקים, אב מלמד את בתו הקטנה לרכב על אופניים. אהבה כזאת לא ידעתי, אבל ידעתי אהבה אחרת, ענקית, מטאפיזית, אהבה שאין לה מקום בעולם הזה. אהבת ההיעדר.

המשך…

Read Full Post »

****

 

כף יד

 

[לא-סיפור, חצי הגיג, חצי אישי. לפרסם או לא לפרסם…]

 

 

מתי זה התחיל, באיזה יום, שגופך נראה לי חסר דווקא את נשיקותיי שלי, שכף ידך נדמתה לי פתאום קעורה וריקה, חסרה רק את פי החם, את כל פניי שייטמנו בה, שגווך נראה לי דרוך צמרמורת בגלל ידיי שעוד מעט ילפפו אותו, ידובבו אותו, ישיבו אותו לעצמו. כאילו רק בגופי יבוא גופך על תיקונו, כאילו מגעי מאחה אותך. כמה רצון להיטיב יש בתשוקה כשהיא עדיין אצורה בידיים ובחלל הפה, טרם תתגשם בעור ובגידים ובהבל חם. כמה מזוקקת היא, כמעט לא אישית. כמה מאצילה, נושאת מזור. וכמה מתפוקקת בגסות המעשה, מתפרקת, נפרטת לפרוטות זולות. פתיחה ופליטה וסגירה. ומה נותר מהרצון הנעלה לחבר את גופי לגופה כמו שכבת עור נוספת, להשיב את איבריה למקומם הנכון, לנשק כל פיסה עירומה, עד שתהיה מכוסה כולה באהבה כמו במעיל, מה נותר מכל אלה כשאנחנו נצמדות סוף סוף, ומרוות את צמאוננו (צמאוני?)

 

בפעם הראשונה שהתאהבתי חשבתי בעיקר על כף ידי הפעורה. עכשיו אני חושבת על ידך. האם היא קעורה אלי או רק פרושה. האם היא מצפה לי, לחפון את ראשי, את מה שמתקמר אצלי, האם האוויר שסביבותיה באמת חלול.

 

יש משהו בגעגועים שדומה למחלה. הראש כבד, שוקע מטה. השפתיים מתעבות, יבשות כמו אדמה בשמש. הידיים מלאות דם, קשויות. גם המחשבות נעות לאט יותר, תועות מבולבלות בין זיכרון עינייך לאצבעותייך לז'קט הכהה שלבשת בפעם האחרונה שנפגשנו, והצבעים מתערפלים זה לתוך זה. הצער על תשוקה שתעמוד עד שתחמיץ ותתכווץ עולה בשקט בגרון, קריר ודק כמו צליל מקלדת רחוקה, פועם רפה עד שייקטף, לא מאוחר מדי, ביד המחשבה המפרידה והמושלת.  

 

כי בסך הכל, אם חושבים על זה רגע בצלילות, זה בעצם סיפור כל כך שגור, דומה לעשרות אחרים. אפשר בקלות לתחום אותו בקווים מוכרים, מנטרלי פאתוס. הרגש הנכון לבחורה הלא נכונה, ולהפך. חיפוש אהבה במקום התאמה, ולהפך. אבל מה יועיל לי הסיפור המסודר. תצלום קטן, ישן, שאני מחפשת שנים את מקורו, חשוב לי יותר מכל סיפור.

הכתיבה מסלימה את כל הצדדים הנואלים באדם, את תאוות הבזבוז, ההתרופפות המחשבתית, הכמיהה לטבוע. ואני כותבת עכשיו כדי לטבוע, בשקט.

 

גשם עכשיו, הציץ ונסוג, טפטף חלוש. כבר עמוק בלילה, והקיץ עודו מתלבט, בא והולך לסירוגין. עייפות תהומית פועמת בתוך הגוף ומחוץ לגוף. וקשה לוותר. כואב להישאר ואי אפשר להרפות. זאת אהבה?

 

 

 

 

 

 

Read Full Post »