בשלב מאוחר הגיע האמבולנס – ורצתי אליו – השפה שלי מדממת (בין הקלות שבחבלות שספגנו), בוכה – ואמרתי – תעזרו לנו – אין לי כבר למי לפנות […]
והם – מהאמבולנס – הסתכלו עלי ספק מבולבלים, ספק אדישים ואמרו – את רוצה להיכנס?
זה המפלט שהוצע לי מהפאשיזם – אבל אני יודעת שזה לא יספיק.
(שרה בנינגה)
מעשה מאוד לא חינוכי עשתה המורה האלמונית מהתיכון בירושלים, כשיצאה להפגין לפני שבועיים בענתא-ענתות ולסייע לבעלי הקרקע הפלסטינים, שניסו להגיע לאדמתם השדודה ולעבד אותה. כך זועקים כעת תושבי ענתות, שלשיטתם כנראה נהגו באופן חינוכי להפליא כשיצאו בראש השנה, ערב שבת, כמאתיים מהם, צועקים ומקללים, והרביצו מכות רצח – בידיים ברגליים באבנים ובמקלות – לנשים וגברים לא אלימים, לא חמושים, שלא נגעו בהם ושעמדו מחוץ ליישוב שלהם.
והמשך השתיקה הממלכתית בעניינם משדרת להם שהם צודקים – שהם הקובעים – מה חינוכי ולא חינוכי, מה הנכון ומה לא נכון בישראל של 2011, מדינה שהעיתון הכי נקרא בה מציב בכותרתו הראשית, האדומה, בראשון בבוקר, אמירה סופר-חינוכית: "משחקים באש", בעניין ההשחתה וניתוץ הקברים ביפו בערב יום כיפור. והרי ידוע שאסור לשחק באש, נעים ומגרה ככל שזה עשוי להיות. איזו קריצה קונדסית חביבה מצד העיתון של ראשון בבוקר. כי מי שריסס "מוות לערבים" ו"תג מחיר", מי ששבר, ניתץ והרס קברים, הוא שיחק, הוא שובב. אבל "התגובה לא איחרה לבוא", צוהלת כותרת המשנה, ו"בקבוק תבערה נזרק על בית כנסת". עכשיו הכול ברור, אם כן, ואפשר לנוח – האיזון הושב על כנו, בעיתונות אם לא במציאות, ומתנחלי ענתות, הם והפורעים האלמונים ביפו, ובמקומות אחרים, אתמול ומחר, יכולים להמשיך בשלהם – איש, ככל הנראה, לא במשטרה (שצפתה בדממה מן הצד, במקרה הטוב) לא בכנסת ובממשלה, לא בלשכתו של היועץ המשפטי וגם לא בזו של נשיא המדינה – איש לא יהין להצר את אין-גבולותיהם, ולהזכיר להם – להמחיש להם – את עקרון המציאות, כנראה משום שהמשיחיות הפנאטית, הפשיסטית, הפנטסטית, של הפונדמנטליזם היהודי, היא המציאות של ישראל 2011. ובאפלה הגדולה וחסרת הגבולות הזאת אנחנו נבלעים אט אט, כולנו.
* *
במעבר לא מאוד חד אני רוצה להמליץ בחום על ספר שיצא ממש עכשיו בהוצאת הקיבוץ המאוחד ושהזדמן לי לעשות לו לקטורה באחד מגלגוליו הראשונים ככתב יד. הספר נקרא קוראת בתמרים, מאת רלה מזלי, ועל העטיפה היפה שלו מצולם לא עץ תמר אלא עמוד חשמל – אחד מהמראות הישראליים האופייניים כל כך, ובמידה מסוימת (אירונית, ובכל זאת) זה מראה כמעט יותר אותנטי, יותר אמיתי, ממראה התמרים שנשתלו בגאון לאורך הכבישים בערינו, כפי שרלה מזלי מיטיבה כל כך לתאר.
אני לא מכירה את המחברת, אף שיש סיכוי לא מבוטל בכלל שצעדנו לא פעם בעבר, מבלי דעת, זו לצד זו, באחת מאותן הפגנות סולידריות שקטות שלעולם אינן זוכות לסיקור תקשורתי (או סובלות מסיקור מאוחר, מזלזל ומסולף), ושבהן החשש מהפגיעה מקורו כמעט אף פעם לא ב"אויב" הרשמי, זה ששוקדים כאן השכם וערב על ההפחדה השבטית מפניו, אלא דווקא ב"אחינו" היהודים, הם וגורמי החוק שמופקדים על שלומנו ושמירת ביטחוננו. כך שכן, אני ללא ספק קהל היעד הישיר והמתבקש ביותר של הספר הזה, לכאורה. או של "ספר כזה". אבל קשה לומר שהמשוכנעים מראש יכולים להרשות לעצמם לוותר עליו, ולהנהן א-פריורי על מראותיו ותובנותיו, כפי שקשה לומר שהאחרים יירתעו ממנו או ייחסמו א-פריורי בפני מה שיש לו להגיד. הוא מורכב, גמיש ומתוחכם בהרבה מזה.
הספר הזה ערער ואיתגר את החשיבה ואת הראייה שלי, הקפיץ ועקץ את הלב ואת הגוף עוד בצורתו הראשונית, כשהיה כתב יד ארוך מדי ולא מעובד. אני רוצה לצטט קטע או כמה קטעים מתוכו ולא יודעת במה לבחור ואיך לתחום מתוך השטף העשיר, הרב-שכבתי, קטע יחסית קצר שיהיה אפשר להביא כאן בפורמט המהיר של האינטרנט, כי חלק מהעוצמה הרגשית, האינטלקטואלית והפוליטית המיוחדת של הספר הזה נובעת בדיוק מחוסר היכולת להפריד בין הנושאים השונים שעולים בו ובין אופני הכתיבה והנוכחות שבאים בו לידי ביטוי – האוטוביוגרפיים, התיאורטיים, הפוליטיים, הבדיוניים והתיעודיים. עד עכשיו קראתי על החשיבות של הערבוב בין האישי לפוליטי ובין החשיבה התיאורטית או האקדמית לבין הפעולה בשטח (האינטימי או הציבורי) רק בטקסטים פמיניסטיים תיאורטיים, שדיברו על העירוב הזה בשפה חזונית ואוטופית. אני לא בדיוק מהדיציפלינה הזאת, כך שמן הסתם פספסתי כמה וכמה ספרים שמימשו את החזון הזה בעשור או בשני העשורים האחרונים, אבל בכל זאת נדמה לי שמעט מאוד נכתב כאן ברוח הזאת, ודאי שלא בז'אנר המכונה ספרות יפה. נעשו הרבה פרויקטים אמנותיים-מחקריים-פוליטיים, נכתבו מאמרים ומסות חוצבי להבות, אבל מעט מאוד פרוזה אפקטיבית נכתבה כך. נדמה לי. והספר הזה, יותר מאחרים שנחשפתי אליהם, מצליח להמחיש בצורה חריפה מאוד את העיוות החמור שבאינספור ההפרדות שכולנו עושים במאמץ לנהל את חיינו במקסימום יעילות, הצלחה ושגשוג. מתברר יותר ויותר וביתר שאת לאחרונה שבמדינה הזאת אי אפשר להמשיך להכחיש או להפנות הצידה את המבט וגם להישאר בן-אדם. פשוט מאוד.
אם לתאר את הספר הזה רק ברמה הכי אינפורמטיבית: הוא בנוי משבעה סיפורים/מסות שיוצאים וחוזרים לחייה האישיים של המחברת, אבל מוסיפים על מה שידוע גם את השכבות הנוספות – התת-קרקעיות – שצריך להרחיב את המבט כדי לגלות אותן. אם לצטט מהכריכה האחורית, זה אכן "ספר הקורא בתוך המציאות של חיינו שכבות נעלמות, או כאלה שלפעמים נוח לנו להעלים אותן. הוא עושה זאת תוך דיאלוג נמשך עם ספרות עיונית על נושאים כגון גזענות, מצב האישה, ניצול עובדים זרים, או מה שמעולל הכיבוש." ואני מסכימה לגמרי גם עם הקביעה ש"כתיבתה של רלה מזלי – עברית יומיומית ודיבורית קולחת, שבתוכה מפתיע אותנו מדי פעם ריצוד של פיוט מרגש – מעניקה לתכנים המסופרים עוצמה וישירות מיוחדות במינן. זוהי כתיבה מאוד מודעת לעצמה, הבוחנת ללא הרף את השפה ככלי לביטוי המציאות וליצירת קול ספרותי ייחודי". אכן. וגם במקומות שבהם השפה מדממת, ונשברת, וכאשר הייצוג של המציאות מתקלף שוב ושוב כקליפה, כפי שתמיד קורה בסופו של דבר כשיש אומץ לחקור היטב את החוץ ואת הפְּנים – הטקסט מכיר בכך ודן בפירוק המפחיד הזה, ובעיקר באוזלת היד המייאשת והמפחידה לא פחות שבאה בעקבותיו. זה ספר שמבקש – ומצליח – ללמד אותנו להביט בחיי היומיום שלנו, גם בצדדים הבנאליים ביותר לכאורה שלהם, ולהבין כיצד פועל בהם הממד הפוליטי, וכיצד אנו מעורבים בפעולה הזאת באופן בלתי נמנע. הוא תובע מאיתנו להכיר בכך ולקחת על כך אחריות. ואת זאת הוא עושה גם, ואולי בעיקר, ברגעיו הכי פחות "פוטוגניים", ברגעי הכישלון של הפעולה ושל הסיפור, במקומות שבהם המחברת-המספרת, שהיא גם הדמות הפועלת ברוב סיפורי-המסה, מגיעה למבוי סתום, ואפילו מקומם.
התמרים מהכותרת בוקעים מסדק באדמה בביתה של הכותבת. הנחישות שלהם מבהירה לה שאין לנו באמת זמן או פריבילגיה להמשיך להתעלם ממה שקורה וממה שקרה כאן. וגם בקטעים המעיקים והמתישים בספר, ויש כמה כאלה, אי אפשר להפסיק לקרוא. אני לפחות לא יכולתי להפסיק. הרגשתי שכתיבה כזאת, התבוננות נוקבת וערנית כזאת, בלתי מתפשרת, מציקה, מנדנדת לפעמים, היא כבר בלתי נמנעת. היא צעד ראשון בחינוך עצמי לקראת שינוי שחייב להתחולל כאן אצל כולנו, אחרת זה רק אבדון, עבור כולנו.
קשה כאמור מאוד לבחור קטע אחד. יש הרבה שנחרטו בי כבר לפני שנתיים. על העצים הזרים שנשתלו כאן, על מבטים של גברים באישה שמחנה את האוטו, על משמעותו של "ייהוד הגליל", על קירות הבזלת ברמת הגולן, שנעלמו "לפתע פתאום", על מה שקורה מאחורי הוילון במס הכנסה ברמאללה, ומעל לכל על ההיררכיה של האלימות – אפשר אולי לומר המנעד האקוסטי של האלימות – משָׁקט לשקט-פחות לרועם – בכל המקומות שבהם היא מתגלה, כלומר בכל מקום.
והספר מסתיים בפיאניסימו כזה של אלימות שקטה, "אלימות-לייט" של המנגנון הבירוקרטי, באולם המחלקה לאשרות הגירה בשגרירות האמריקאית, ודווקא השקט הזה הופך את הבטן.
אני רוצה בכל זאת לצטט את הסוף, למרות שהאפקט הרבה יותר חזק כשקוראים את הקטע הזה בהקשרו, כקטע שחותם את הסיפור-מסה האחרון ואיתו את הספר כולו:
קצת אחרי שהתיישבתי בשורה השנייה וחזרתי לנסות לקרוא, שמתי לב לקול של אישה שהולך ומתגבר במבטא כבד של דוברת רוסית. היא עמדה מול החלון הכי קרוב אלי. כשהרמתי את המבט מהמאמר כדי לראות את הקול, קלטתי שהיא חוזרת כבר פעם שלישית על אותה השאלה בעברית במבטא. מבקשת עוד פעם תשובה שהיא לא הבינה בפעם הקודמת. הפקידה כנראה ישבה מהצד השני על מושב גבוה, כי הקצה התחתון של החלונות עובר יותר גבוה מאמצע החזה של רוב האנשים (ואצלי הוא עובר כמעט מתחת לסנטר), ולא נראה לי הגיוני שהפקידות והפקידים עומדים כל הזמן. […]
הפקידה מעבר לזכוכית אמנם ישבה כנראה, אבל אפשר היה לראות אותה זזה בעצבנות די גדולה כשהאישה שהגיע תורה שאלה אותה פעם שלישית בעברית במבטא. אבל היא חזרה על התשובה שלה פעם שלישית בנימוס מעושה ומופגן. ראיתי לפי הפנים שהאישה שוב לא הבינה. שמעתי את הקול מגיע כמעט לצעקה כשהיא אמרה, כבר הייתי פה ארבע פעמים וכל פעם יום עבודה כי מחכה כל-כך הרבה זמן וכּל פעם (היא ביטאה 'כּל' מנוקד בקוּבּוּץ או בצליל שנשמע בין חוֹלם לקוּבּוּץ) כּל פעם אומרים להביא לי עוד משהו שאני לא יודעת. אני לא הולכת עד שאת לא כותבת לי הנה כאן (היא דחפה נייר דרך הפתח בזכוכית שמיועד להעברת מיסמכים) תכתבי לי בבקשה בדיוק מה אני עוד צריכה כל מה אני צריכה. הקול שלה רעד מהתרגשות ומהמאמץ שלה לא לצעוק ולהישאר מנומסת אבל גם להיות תקיפה. ובטח גם מכעס. ובטח גם מעברית. שומר לחלון שתים-עשרה, שומר לחלון שתים-עשרה. אני מבקשת שתכתבי לי בדיוק-בדיוק. אני לא מבינה. אני לא הולכת (בחוֹלם-קוּבּוּץ ולמ"ד מגולגלת) לפני שתכתבי לי בבקשה כי אני כבר ארבע פעמים ולא מבינה כּל פעם. משהו אחר כּל פעם. שומר לחלון מספר שתים-עשרה, שומר נא לגשת לחלון מספר שתים-עשרה.
הפקידה לא ענתה, לא כתבה. ישבה. חיכתה. ישבה. הרגשתי את הדמעות מאיימות, את התהדקות קנה הנשימה שלי. רציתי לא העזתי לקום, לעמוד איתה, להגיד לפקידה במבטא מדויק, באנגלית מושלמת, בעברית צברית מדויקת, בשפה שהיא תכבד ותשמע, שתגיב, שתבין, שתעזור. בבקשה. בבקשה גברת אני מבקשת לכתוב לי כאן.
הוא הגיע ונעמד על-ידה מאוד קרוב, הגוף שלו כמעט נוגע בגוף שלה. אני לא מוכנה אני לא מבינה ואני מבקשת לכתוב לי ברור לפני אני הולכת. ארבע פעמים. אני לא הולכת אם את לא כותבת. גברתי סיימת כאן.
הוא חזר. גברתי סיימת כאן. מנוכר-מנומס. מסך עכשיו ולא מימשק. אטום. קצת מאיים אולי, אם כי לא היה לו שום צורך לאיים. לא היתה שום שאלה מי מחזיק כאן בכוח. שוב הנוסח המתורגל בעליל: גבירתי סיימת כאן.
מאוד קרוב אליה, כמעט נוגע אבל לא, לאט, הוא הסתובב כדי שהיא תצטרך להסתובב, להתרחק, לזוז מהחלון. כל הגוף שלו. היא פתחה את הפה גדול כדי ללגום מהר אוויר, נחנקת גופנית מסתימת הפה שהיא חווה בלי שום מגע.
הרגשתי את עצמי נאבקת לשתות אוויר. לא חשוב מה היא תגיד עכשיו לפקידה, לא חשוב אם היא תצעק או תצרח או תבכה או תשתולל או תתעלף או תכרע ברך ותתחנן או תתפשט ערומה ותשתין על הרצפה. היא לא תישָמַע, היא לא תיענה, היא לא תקבל מידע, היא נטולת זכות בקשה. לא חשוב אם היא צודקת או טועה או נואשת או מבולבלת או ראויה להתחשבות או נרדפת או זכאית. היא בטוח לא עשירה. אחרת היא לא היתה צריכה להפסיד ארבעה ימי עבודה כדי להבין איזה מסמך ואיזה עוד מסמך עדיין לא הומצא. היא המשיכה לנשום עמוק, לבלוע אוויר, להיאבק בכרית על הפנים, בידיים על הצוואר, לופתות.
הוא התחיל להזיז לאט את הרגליים. היא זזה גם. לאט גם היא, מעט. מינימום. אולי בתגובה לא-רצונית בכלל, מתוך רפלקס. רק כמה שדרוש כדי לשמור את המרווח הקטן שהוא הקפיד בינתיים להשאיר, את הפער הזעיר בין איום עצור למגע אלים. כדי לשמוע על מעטפת הגוף הנהוגה, מרחק כאילו תקין, כאילו תרבותי, שהצורך שלה לשמור עליו בתור כל מה שנשאר לה לעשות ולכן לנוע בתיאום איתו חידד עוד יותר את ההשפלה. בעל-כורחה היא נענתה, שיתפה פעולה. הצעדים המדודים שלו הגוף המתקדם שלו דחפו אותה לפניו בעקביות ללא מגע יד. בהפגנה כל הזמן של המרחק, שכאילו מרצונה. לאט, מאוד לאט, היא נדחפה לכיוון הדלת הכבדה.
Read Full Post »
Talila 