Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘יומן מלחמה’ Category

אח יא בנט

הסרטון של הבית היהודי הוא הרמה יפה להנחתה – שאכן לא איחרה לבוא. כמעט ניתן היה לחשוד שהוא הוזמן ע"י מרצ ו"המחנה הציוני", אלמלא היה ברור שכולם מרוויחים מהסידור הזה: כי ככל שהוא מעצבן יותר את ה"סמול", כך הוא ימצא חן יותר בעיני המצביעים הפוטנציאליים של הבית היהודי. אלא שההתלהמות הפבלובית הליבראלית ("מה אתם יודעים על אהבה? / מה אתם מתערבים במה שאנשים עושים במיטה?") מול הסרטון הזה מחמיצה את הנקודה: ברור שאנשי הבית היהודי מתנגדים לנישואים חד-מיניים, משום שנישואים כאלה לא קיימים בהלכה האורתודוקסית. הנקודה היא אחרת, הנקודה היא איך קורה – כפי שהסרטון החביב והמוצלח הזה חושף באופן שאינו יכול שלא לעורר אהדה – שבמדינה יעני-דמוקרטית, שאמורה לשרת את כל אזרחיה ללא הבדל דת (או חוסר-דת), גזע ומין, תקבע קבוצת אוכלוסייה יהודית-אורתודוקסית את גורל הרוב הלא-אורתודוקסי. וזה מה שקורה למעשה עד עצם היום הזה, למרות זעקות השבר של לפיד ולבני לדורותיהם. אני אישה נשואה, אבל מבחינת המדינה אני לא נשואה, משום שאני לא נשואה לגבר. וזה היה מטריד אותי, אולי, אלמלא מדינתי היעני-דמוקרטית, בשם "יהדותה", היתה מוחקת עוד קודם לכן ובצורה הרבה יותר גורפת וקטלנית את זכויות היסוד של אזרחים ותושבים שאיתרע מזלם לאייש משבצת שממוקמת עוד יותר למטה מזו שלי בפירמידה המאוד צרה שנקראת החברה הישראלית, שבה שכבה דקה מאוד של יהודים בעלי זכויות-יתר מתמחה בשעבודם של הרוב באמצעות שטיפת מוח דתית-לאומית-"בטחונית" בלתי פוסקת.

כי מה שהסרטון הזה בעצם עושה (בעיקר במה שהוא מראה, יותר מאשר במה שנאמר בו), ובצורה מתוחכמת ואפקטיבית מאוד, כמו בקמפיין ה"שישי ישראלי", הוא לנהל מראית-עין של דיון "דמוקרטי", פלורליסטי ונעים, רב-משתתפים, בסוגיות שהן למעשה סוגיות הלכתיות שנוגעות רק לקבוצה מצומצמת מאוד מהישראלים. "במדינה היהודית שלנו", הם אומרים, כאילו היא באמת שלנו. אבל אם היא שלנו, של כולנו, היא לא יכולה להיות מדינת הלכה, ואם היא באמת שלנו, של כולנו, היא לא יכולה להיות רק יהודית (ונשים לרגע בצד מה זה בכלל אומר "יהודית" כשם תואר למדינה). אבל ה"שלנו" הזה הוא סימפטומטי לגזל העקרוני שמתנהל בשם הזהות היהודית האחידה הזאת. היהדות-בגרסת-הבית-היהודי משתלטת על הישראליות ומעמידה פני זהה עמה, ואז היא יכולה לקחת לעצמה, מדי שבוע, באדיבותו של הח"כ הנמרץ של הבית היהודי, ניצן סלומינסקי, עשרות ומאות מיליונים מתקציב המדינה. באותו אופן מאמינים אנשי הבית היהודי ומצביעיהם בהתנחלויות שאפשר, מותר ואף רצוי לשדוד שטח פלסטיני פרטי, להפוך אותו ל"שלנו" ובו-זמנית להתעלם לחלוטין, אפילו בלי "מכה קלה בכנף", מתושביהם המקוריים של השטחים האלה שנותרו בהם משוללי-כל וחשופים לאלימות רצחנית לעתים של "מתנחלים אידאולוגיים" שאף פעם לא מועמדים לדין. באותו אופן אפשר, מותר ואף רצוי להחיל את ההלכה היהודית הדתית (ובגרסה הכי אורתודוקסית שלה) על כלל החברה הישראלית, תוך התעלמות נינוחה מרוב האזרחים. כי זה מה שהסרטון הזה עושה, במראית-העין הפלורליסטית והנעימה שלו: הוא פשוט מוחק את כל מי שהוא לא יהודי-דתי (ורצוי גם גבר ולבן). אנחנו לא מגורשים מכאן, חלילה. סתם כדאי שנלמד מהו מקומנו. ונשלם מסים בזמן.

אבל המצב הזה הוא לא חדש, הוא רק הקצנה של עיוות שקיים לפחות מ-48'. בשם עליונותו של השיקול הלאומי (שהוא שיקול לא דמוקרטי בעליל) אנחנו כורתים שוב ושוב בריתות עם גורמים שאין להם שום בעיה למחוק אותנו תוך כדי שהם מנצלים אותנו ושודדים אותנו מנכסינו ומזכויות האזרח שלנו. יכול להיות שאנשי הבית היהודי איבדו את תחושת הבושה, שהם הגיעו לנירוונה החזירית המושלמת ואכן לא חשים צורך להתנצל על זה שהם חארות וכולם על הזין שלהם, ואכן אין בי שום כעס כלפיהם (אולי השתאות, אבל זה עניין אחר). יש בי כעס כלפי הלפידים והליבנים והבוז'ים וכן גם הגלאונים, אם שוב ימכרו את הדמוקרטיה, את הצדק החברתי ואת זכויות האדם למען קדושתה של הברית הלאומית. חברה מודרנית, חופשית ודמוקרטית המכבדת את כל אזרחיה צריכה לחבור לכוחות הדמוקרטיים, הסובלניים והחברתיים, אלה שמוכנים להכיל את כולם ולדאוג לכולם, אפילו לבנטים המעצבנים, אבל לא רק לבנטים ובוודאי שלא על חשבון האחרים. גם אם זה אומר שהברית האמיתית של הדמוקרטים במדינה הזאת דורשת שותפות בין יהודים לערבים. מי יודע, אולי זה אפילו יביא חס וחלילה את השלום.

בנט הוא אח? אולי, אבל כשהאח שלך גונב ממך ומשאיר אותך לקפוא מקור בחוץ בחורף, אולי הגיע הזמן לדפוק בדלת של השכן, גם אם יש לו צבע עור קצת אחר ובשישי בערב הוא לא עושה קידוש "ישראלי".

האתגר הפוליטי והמוסרי הגדול מול בנט ודומיו בפוליטיקה הישראלית הוא לשכנע את הישראלים שלא רק כשזה נוגע לפופיק שלהם, או של הילדים שלהם, כדאי להם להיות סולידריים עם הזולת באשר הוא, מתוך כבוד לאחרות באשר היא, לא לדומות. לא בגלל שההומואים דומים לנו, או חברים שלנו, צריך להוקיע את הימין הזחוח והחזירי של נפתלי "רסיס בישבן" בנט.

 

https://www.facebook.com/video.php?v=959803054048169

Read Full Post »

 

עיתונאי שמפרסם דברי בלע בלי לבדוק את העובדות ובלי תחקיר מקדים לא יכול לקרוא לעצמו עיתונאי. עיתונאי שנותן יד להסתה חמורה נגד קבוצות שלמות באוכלוסייה ונגד ארגוני "זכויות אדם" (כך, במרכאות, בקריצה לתעמולה השקרית של "אם תרצו"), איבד את זכותו לקבל ממני כבוד בסיסי. בן כספית הוא מבחינתי כבר לא עיתונאי (ואולי אני רק מגלה פה את בורותי, ואין כאן שום חדש). לטור של כספית ב-thepost [הכותרות האחרות בו מבהירות לי באיזה אתר מדובר, ובכל זאת אי אפשר ואסור לשתוק] ניתנה כותרת "עובדתית" כפולה: "ההמונים שנהרו לכיכר אינם פליטים, ישראל אינה יכולה לקלוט אותם". כספית לא מבזבז זמן ומתחיל מיד בהפחדות ואיומים: "תארו לכם שהם יסלימו את המאבק ויתחילו לנקוט גם באלימות".

קשה להגיב ישירות לדברי ההסתה האלה, שמפמפמים הממשלה וכותבים דוגמת כספית, משום שהטענות עצמן לא עוסקות בעובדות אלא נגועות באופן די חסר תקנה בגזענות ובלאומנות. ואגב עובדות, מומלץ לקרוא את הפוסט המפורט בבלוג של אישתון שערך תחקיר מדוקדק ומקיף, כולל השוואות עם מדינות אחרות, וכולל גם הרבה נתונים כלכליים – רובם מוסתרים היטב מעיניהם של רוב הישראלים – שסותרים את הטענות הרשמיות ומעידים גם על הרווחים שהמדינה גורפת מהפליטים, בעוד היא מציגה אותם כנצלנים.*

הוויכוח החבוט אם ה"מסתננים" הם פליטים שברחו מאזור אסון או מהגרי עבודה, ויכוח שכספית שש ללבות, הוא מיותר, שהרי ישראל ממשיכה להתחמק, זה זמן רב, מבדיקת הבקשות למעמד פליט שהגישו אריתריאים וסודנים. למה? מה עשוי להתגלות בבדיקה?

מה שעשוי להתגלות הוא שלישראל אין ברירה אלא להכיר באחריותה כלפי אלה שכבר כאן, משום שישראל חתומה על אמנת הפליטים של האו"ם, ולפי האו"ם אריתראים וסודנים נחשבים כרגע לפליטים ולכן אסור לגרש אותם בחזרה למדינות המוצא שלהם, גם כאשר הם עוברים דרך מדינה שלישית (קשה להאמין שיהודים מעזים להעלות טיעון כזה, אבל על זה כבר הצביעו אחרים לפני).

אז אחת מהשתיים: או שישראל צריכה לפרוש מאמנת האו"ם, מה שיאפשר לה אכן לגרש את כל הפליטים בחזרה אל סכנת מוות, או שהיא צריכה לאפשר לאנשים האלה להישאר כאן ולעבוד למחייתם. המצב הנוכחי הוא לא לבלוע ולא להקיא – ישראל ממשיכה לעשות את מה שהיא יודעת הכי טוב לעשות – מתחמקת מאחריות ומטילה את האשמה על "העולם" או על הקורבנות עצמם (והקורבנות הם גם אנחנו, ובמיוחד תושבי דרום ת"א, שהממשלה עושה הכול כדי שזעמם המוצדק יופנה לא כלפיה אלא כלפי העניים האחרים, השחורים).

מה לגבי כליאה? למה שלא נכלא את כל המסתננים האלה בכלא גדול בדרום? (נאמץ, לרגע, את דרך הדיבור הזאת שמאפשרת להתייחס לאנשים שלא ביצעו שום פשע כאילו היו מקקים או ערמת פסולת). כאמור, לישראל אסור לגרש אותם – וביביהו יודע את זה היטב גם כשהוא חוזר ומבטיח שהגירוש קום יקום. ומצד שני, אין ספק שהמדיניות הנוכחית של הממשלה, שאינה אלא העדר מדיניות, מיטיבה מאוד עם ציבור בוחריה של מירי רגב, שרוממות מתקני הכליאה בגרונה. אה, לא?

הכליאה של פליטים ב"מתקן" כליאה, סגור או פתוח, כבר עולה למדינה הרבה כסף ותעלה עוד הרבה יותר. גם בתפוסה מלאה הוא יוכל להכיל רק אחוז קטן מהפליטים – אז מה עשינו בזה, מלבד לבזבז עוד כסף, לאמלל אנשים ולא להועיל בשום צורה לאף אחד?

אבל בחזרה לבן כספית, כי הממתק האמיתי מסתתר בסיום. את הטור הבריוני, הרווי לעג ומשטמה לערכי המוסר האנושי הבסיסי, חותם כספית במשפטים הקצרים והקליטים האלה:

"בקשה קטנה לממשלת ישראל: להמשיך, ובמלוא הכוח. לבצע את מה שכל ממשלה צריכה לבצע: להגן על הריבונות של הארץ הזאת, על האופי שלה, על אזרחיה. גם בישראל, מי שמסתנן ונכנס ללא רשות, צריך להיעצר. ככה נהוג בכל העולם. גם בישראל, רישיון עבודה יוענק רק למי שעמד בתנאי החוק. זה פשוט, זה הגיוני, זה חיוני."

נעזוב לרגע את הסתירות הפנימיות והבורות המדהימה שנשקפת מהמשפטים האחרונים (שהרי ה"מסתננים", שלא עברו על שום חוק, גם נכלאים וגם מועסקים, גם מופקרים תחת כיפת השמיים וגם עובדים בחריצות בכל בתי הקפה בתל אביב עם רישיונות עבודה. המצב האמיתי הוא שהבלגן חוגג ובמכוון, כי לממשלה עדיין נוח יותר כך). בסוף הטור הדמגוגי הזה נשלף קלף ההפחדה האולטימטיבי: "להגן על הריבונות של הארץ הזאת, על האופי שלה, על אזרחיה." מפני מה? מהו אותו אופי שאסור שישתנה? האם לכל אזרחי מדינת ישראל יש אופי אחיד? האם לכולנו יש מוצא אתני אחיד? או שמא הכוונה היא לעניין ה"רוב היהודי השברירי" שמוזכר אי שם למעלה בראשית הטור. כספית החילוני חרד לאופייה היהודי של מדינת ישראל. אבל רבבות עובדים זרים לא-יהודים שקבלני חברות כוח אדם הביאו וממשיכים להביא לכאן, שמועות אומרות שבעזרת שוחד נדיב לפוליטיקאים, ומאות אלפי מהגרים רוסים לא-יהודים שגרים כאן לא מטרידים אותו. הם לא-יהודים, אבל גם כאן מתברר שיש היררכיה. עובדים זרים "טובים", שאנשים כמו בן כספית מוכנים לשאת את נוכחותם כאן, הם עובדים נוצרים או בודהיסטים. באתר של תאגיד שעוסק בייבוא עובדים זרים, דניאל עוז סיעוד בע"מ, מצוינים חגי העובדים הזרים, כראוי. המדינות המוזכרות הן הודו, סרילנקה, נפאל, פיליפינים, מולדובה, אוקראינה ורומניה. אף לא אחת מהן היא מוסלמית.

נוכחותם של לא-יהודים מאיימת על אופייה של המדינה, כך מתברר, רק כאשר הם לא לבנים, וביתר דיוק: רק כאשר הם מוסלמים. שוב חוזרת אלינו בדלת האחורית מלחמת הקודש של היהדות באיסלאם, באדיבות עיתונאי חילוני שמתקשה ככל הנראה לפתח דעה שחורגת במילימטר מהקונצנזוס הצעקני העכשווי. הרי ידוע שהיטלר היה מוסלמי.

 

 

* ציטוט אחד מאישתון, אף שהפוסט הזה משתדל לעסוק פחות בנתונים יבשים ויותר בהלכי רוח ובהנחות יסוד מובלעות: "במצב 'דמוי-פליטות' המדינה לא מעניקה אף נקודת מס, כפי שנהוג עם ישראלים או עובדים זרים אחרים, מה שהופך את האריתראים והסודנים העובדים, למשלמי המיסים הגבוהים בישראל (באותה מדרגת מס כמובן). הכנסות המדינה מהמיסים הללו מוערכות בכ-100 מיליון שקל בשנה."

Read Full Post »

 

המון זמן לא כתבתי כאן משהו חשוף, שלא דרך טקסט אחר. ולא רק בגלל שכל מיני עניינים בריאותיים תפסו לתקופת מה את מרכז הבמה בחיי. גם משום שלראות חשוף וצלול, ישר החוצה, משמעו בשבילי לראות את הפלצות הגזענית והפשיסטית הצומחת לה בששון ובגאון בכל פינה וחונקת את הנפש, וחוטפת (ושוב ושוב חוטפת) את הדמוקרטיה מול עינינו הבוהות, כפי שכתבה לאחרונה אווה אילוז. כדי לחשוב שמה שקורה כאן עדיין עונה להגדרה דמוקרטיה צריך לעצום את העיניים לפרקי זמן מתמשכים יותר ויותר. אולי גם לשים פקקים באוזניים. והמועקה ההולכת ומתגברת שאני מרגישה כבר תקופה ארוכה משתקת אותי, במקום שתגרום לי לצעוק. לימור לבנת יכולה להיות גאה בי – אני מצנזרת את עצמי בעצמי. תרומתי ל”יצירה הציונית” היא שתיקה נדהמת.

וכמובן שאני לא רוצה לשתוק. לא רק שזה מרעיל אותי, זה גם משאיר את המרחב פנוי להשתוללותם של בריוני הייהוד והנישול, ובכל פינה – ממש בכל פינה, אין טעם לפרט –  אני נעשית כך לשותפה-מאונס שלהם. אבל גם לכתוב על זה קשה לי. גם הטקסט הנוכחי נמחק יותר משהוא נכתב. למה קשה לי? גם בגלל הגודש הקקופוני של הכתיבה בכל מקום, באלף זירות בו-זמנית, בתוך כל מיני בועות של מעגלים חברתיים וירטואליים ומודפסים שלא ממש נפגשים זה עם זה. אין זמן לקרוא כי כולם כותבים. לפעמים כתיבה מצוינת, כתיבה שמניעה מעשים, אבל בכל זאת יש תחושה שההסתערות על המקלדת הפכה למוצא קל מדי.

אבל גם בגלל שבכל פעם שאני מנסה לומר או לכתוב משהו קונקרטי, מפורש, זועם, על מה שקורה כאן, אני מרגישה שאני מלבה את התוקפנות, את האש ואת העשן והחנק שבאים איתה. כנראה קשה לי מאוד להיות כועסת. לפחות כשאני ערה. לא במקרה הטקסט ה”פוליטי” האחרון שכתבתי כאן הוא בעצם חלום. גם בזמן האחרון, שבו מועקת הסופרלנד הגיעה לשיאים חדשים, רק בחלומות אני יכולה לדבר, לצעוק, את מה שהוא בעצם לא מילולי, כי אין לי מלים בשבילו כשאני מתעוררת. דיקטטורה יהודית (לבנה, יש להוסיף) דוהרת בדרך אלינו, עוד מעט הברירה היחידה שלנו תהיה אם להיות בין נוסעיה או תחת גלגליה. ואני מפחדת שאני כבר בין נוסעיה, וזה מפחיד אותי אפילו יותר מהאפשרות השנייה. הייתי צריכה בעצם לעצור הכול, אבל אני לא עושה את זה. אני צוללת, במאמץ גדול יותר ויותר, לעבודה, ללימודים, לעברית ולספרות העברית שהיא החיים שלי ונעשתה לגטו שבו אני כלואה, כמו בתל אביב, מרחב אחרון של שפיות ודיאלוג – אבל גם המרחב הזה הוא חלק מהמכונה המפלצתית של הציונות מודל 2013.  יותר ויותר העדשה מוכתמת, או שהמרחב שבו עדיין יש לי פריבילגיות מסוימות זועק את כל מי שהודר ממנו, הוגלה במקרה הטוב אל המטבח או אל השירותים, ובמקרה הפחות טוב אל תא המעצר, אל מחוץ לחוק או אל שטח ההפקר שבו הוא פשוט לא קיים, מטרד זמני על קרקע נחשקת.

גם השפה העברית עצמה מוכתמת, או שמא מולבנת, כמו האקונומיקה של הפקחים ההם, בשלל מלים מכובסות שמאפשרות לנו להמשיך להתנהל. כשהסופרת עינת יקיר שלחה לי את השאלות הרגישות ומרחיבות הדעת שניסחה לגבי היחס שלי לשפה למדור “לשונות” שלה, באופן לא מפתיע הדבר הראשון שיצא ממני היה זה –  המועקה הזאת של אין-מלים לנוכח כל מה שפעם היו קוראים לו “המצב”, אבל זאת מילה קלה מדי, כי זה לא מצב, זה פועל.

תודה לעינת על הקשב שאיפשר לי לשחרר קצת ממה שהיה כלוא בפנים, ועל העריכה החכמה שלה, שניפתה החוצה מקצת מהמרירות והבליטה גם חלקים אחרים, נושמים יותר. אשמח אם תקראו, זה כאן.

 

Read Full Post »

“בחזרה לעתיד” גרסת תל אביב ינואר 2012

נניח שנוציא מסיפור המנהל הערבי, שבבית המחוקקים הישראלי יש מי שתובע כעת את פיטוריו, לא פחות, על שום שלקח את תלמידיו למצעד זכויות האדם בתל אביב, נניח שנוציא מהסיפור הזה את המלה "ערבי", ומיד הוא הופך לסיפור בלתי מתקבל על הדעת שאין סיכוי שיתרחש במציאות. נחזיר לשם את המלה "ערבי" ופתאום הוא נשמע סביר. מקומם, מרתיח ו"לא יעלה על הדעת" מבחינת כמה אנשים בעלי דעות מסוימות וידועות, כמו זו הכותבת את השורות האלה (ואלה הרי אנשים שוליים ופגומים, אנשים שדעתם משובשת עליהם ונוטה ממילא, מלכתחילה, בזווית מסוכנת לכיוון עניינים בעייתיים כאלה כמו זכויות אדם והזדהות עם מיעוטים ולכן אין צורך להקשיב להם, לאנשים כאלה), אבל סיפור שעולה גם עולה, בצער ובצקצוק שפתיים, על בדל הלשון ועל הדעת וגם אכן מתרחש במדינתנו, גם אם לא מדברים עליו ומסתירים אותו מתחת לסיפורים אחרים, עסיסיים יותר כמו חכ"ית יפהפייה וחמומת מוח שממלאת כוס מים ושופכת את כל תכולתה על פרצופו של ח"כ אחר באמצע ישיבה (אופס, בעצם גם זה סיפור שלא יעלה על הדעת – עד שמוסיפים את אותה המילה…?).

אנחנו עוסקים כאן במציאויות מקבילות המוציאות זו את זו, כלומר אינן יכולות להתקיים בו-זמנית, אך למרבה הפרדוקס מקיימות ביניהן בכל זאת חפיפה חלקית באמצעות פרט קטן, חלק מהתמונה שהופך להיות השער, ה-vehicle, כמו מפתח קסמים או דלת סתרים, אל המציאות המקבילה. הפרט הזה, ה"ערבי" בסיפור הנוכחי וה"מכונית" בחלום שיסופר מיד, הפרט הזה נמצא בשני המישורים, בשתי המציאויות, אך במציאות ה"מרכזית", זו שמספרת לנו מה עינינו רואות ומה אוזנינו שומעות – במציאות הזאת מתנהגים כאילו הוא לא קיים.

התעוררתי זה עתה מחלום. בחלומי (שכדרך רוב החלומות, היה משופע בפרטים "ריאליסטיים", כדי לשכנע אותי להמשיך לישון, לא לפתח מודעות מנכרת כלפיו) נהגתי בחיפושית הישנה והאהובה של חברתי, כי אין לי אוטו, בדרך חזרה הביתה ממשהו שנראה כמו ירושלים, ולקחתי שלושה טרמפיסטים במושב האחורי. עניין הטרמפיסטים היה מוסדר לחלוטין באיזה נוהל קשיח, ידוע לכל: הנסיעה היא חינם, אבל אני נוסעת ישר לביתי, הם יכולים לרדת בדרך כרצונם אבל הם לא יכולים לבקש שאעשה בשבילם עוד סיבובים – הם לא מעכבים אותי וגם אני מצידי מתחייבת לא להתעכב בדרך. היו הרבה טרמפיסטים בתחנה, אני זוכרת, הם היו להוטים להיכנס פנימה, כולם היו לבושים בבגדי מתמחים כמו ב"אנטומיה של גריי", והשלושה שנכנסו, שני בחורים ובת, אחד מהם נראה לא טוב, מעולף או סובל ממשהו, והבחורה היתה מאוד לחוצה ועצבנית, אני זוכרת, והם הדגישו שהם מאוד ממהרים. ובכן נסענו. באמצע הנסיעה, בירידה מאיזה הר, ירידה שלא לקחתי אותה מספיק לאט, פתאום עפנו. התהום היתה עמוקה מאוד, אבל בדרך נס יצאתי ללא פגע, החול היה רך. מצאתי את עצמי במשהו שנראה כמו מזבלה, חשוך, מלא חול, ילדים קטנים מלוכלכים, כלבים חמודים וסמרטוטיים. גבוה מעלינו איזה גשר ענק השחיר את השמיים. זוהי ג'יסר א-זרקא, מישהו אמר או הבנתי, אבל עבור העולם שלמעלה, העולם שמעל הגשר, היא לא קיימת. אז איך יוצאים מכאן? אין בעיה. חיש התחילו שני זאטוטים מלוכלכים לבושים בחיתולים, תוך שהם צוחקים ומשחקים זה עם זה, לבנות במיומנות מסחררת מעין גשר מאולתר ממלט רטוב ושאריות של כל מיני דברים. זה קורה כל הזמן, כולם נופלים בקטע הזה של הכביש, קטע מאוד מסוכן, הסבירה לי איזו אישה בחיוך רחב, אנחנו כבר מתורגלים. זה לא בעיה, יש מכאן נקודה שאפשר להתחבר אליה בחזרה לכביש הגדול למעלה. ולא צריך לשלם, עלינו, הרי לא התכוונת להגיע לכאן. צ'יק צ'אק הם בונים, אני עולה על הלגו הבוצי הזה ואיכשהו מתחברת בחזרה לכביש הראשי. אבל המכונית? היא כבר במוסך, צריך לתקן אותה. הלכתי אם כן למוסך של הכפר, לסירוגין זועמת על עצמי ומודה לאל שאני בכלל בחיים. הבנתי שאין כרגע בכלל דרך להסביר לטרמפיסטים שלי, או לחברתי, או לבת זוג שמחכה בבית, מה קרה עכשיו ואיך בנס ניצלנו מתאונה קשה כי כל העולם הזה שאני נעה בו עכשיו בכלל לא קיים בעולם שלמעלה. כך שלמעשה גם הנייד שלי לא קיים או לא פועל כאן, כל עוד אני בכפר. אם ג'יסר א-זרקא לא קיימת בעולם הרגיל אז המכונית כפי שהיא במציאות – על כל תכולתה – לא קיימת כאן. אבל החיפושית עצמה, החיפושית ככלי המסע בין העולמות ניצבה אמנם שם במוסך הצפוף והרועש, כבר חסומה בהמון מכוניות אחרות, ובעל המוסך אמר שזה ייקח עוד זמן. אז מה אני עושה עכשיו? אמנם אין טלפון ואין טרמפיסטים כאן אבל בעולם האחר, בעולם האמיתי, הם קיימים ועוד איך. לא רק זה, פתאום מצאתי שם בתוך האוטו גם איזה חשבון מבהיל, חשבון בנייר אבל המספרים המשיכו לרוץ שם וכבר היו תלת ספרתיים, מאת אחד הטרמפיסטים, שתבע אותי על עיכוב בטרמפ וציין גם, להדגשת חומרת המצב, את סיבת החיפזון שלו – אביו נרצח והוא מיהר לביתו. ואני עיכבתי – עדיין מעכבת, השעות שם עוברות ואני נעלמתי – ועל זה יש לו בהחלט עילה לתבוע ממני כסף, זה הסידור. אז עכשיו אני תקועה עם חשבון שהולך להיות אסטרונומי גם כאן וגם שם. גם על העיכוב וגם על התאונה עם החיפושית. וזה בכלל לא האוטו שלי, ואיך אסביר לה את זה, ולמה בכלל לקחתי טרמפיסטים כשזה לא האוטו שלי, ומה יהיה.

ואז פתאום קלטתי משהו, והחלום חרק ונעצר. לא יכול להיות שתכולת האוטו נעלמה אבל אני בכל זאת כאן. גם אם ג'יסר א-זרקא לא קיימת למעלה, גם אם החיפושית הזאת שכאן למטה היא בגודל כפתור שם למעלה, היא וכל תכולתה הבלתי נראית, העולם שלמעלה קיים גם קיים כאן למטה. ולראייה – אני כאן. וכמו שאני כאן, כך גם כל האחרים היו אמורים להיות, וגם הטלפון הנייד שלי. ואם אני לא רואה אותם, משהו פה לא נכון. אני מסתכלת על ג'יסר בעיניים של העולם שלמעלה. אני לא כאן באמת. התעוררתי.

לפני חמש שנים הועמדתי למשפט על שנתתי טרמפ לחבר שלי (אז עוד היה לי אוטו). התכוונתי להביא אותו לתל אביב כי ממילא שנינו היינו בדרכנו לשם וחשבתי שאולי גם נשב אצלי קצת ואולי הוא יעזור לי עם המדפים החדשים שקניתי, אמנם הוא לא נגר אבל אני עוד יותר גרועה בדברים האלה, והוא בכל זאת גבר מה לעשות, זה כתוב בהוראות יצרן שלהם. אבל הורדתי אותו באמצע הדרך, לפני איזשהו מחסום, אני אפילו לא זוכרת את השם. תוסיפו לסיפור את המלה ערבי ועכשיו אתם מבינים למה שנינו חטפנו פתאום פיק ברכיים והכשלנו את עצמנו, לא הצלחנו לעבור את המחסום ביחד כששנינו ישובים במכונית כמו אנשים מן היישוב המיושבים בדעתם. הוא ניסה להמשיך לבד ברגל אבל החיילים עצרו אותו והחזירו אותו – גם הם נתנו לו טרמפ אבל בכיוון השני – לביתו. עכשיו אתם מבינים גם למה הועמדתי לדין, למה גם היה לי ברור מייד שאני אשמה (וגם מאוד מטומטמת), אם כי העדפתי מסיבות אנוכיות בעליל לעשות 500 שעות עבודות שירות ולשלם הרבה מאוד כסף ובלבד שאשמתי זו לא תופיע בצורת מאסר על תנאי ורישום פלילי.

נחזור לישון?

* דבר המפרסם: כל הפוסט הסיינס-פיקשני הזה נולד ממצוקה מאוד קונקרטית, שטרם נפתרה. אני מבינה שאני מוטה מראש וגו’ ולכן לא יכולה להבין ובכלל צריך להוציא אותי מחוץ לחוק, אז האם מישהו יכול להסביר לי, במלים שתהיה בהן איזושהי עקיבות, כבר לא אכפת לי מאיזה עולם, עליון או תחתון, דמוקרטי או יהודי, מה יכול להיות הנימוק לדרישה של ח"כ דני דנון לפטר את מנהל בית הספר? כי בעולם שבו אני חיה, כלומר בעולם שבו חשבתי שאני חיה, זו פעולה שמקבלים עליה ציון לשבח, לפחות. ובבקשה, נסו לנסח את הנימוק הזה בלי המלה "ערבי".

 

Read Full Post »

בשם גלעד

בחמש השנים האחרונות, הקשות מנשוא, שמו של גלעד שליט נוצל באופן ציני על ידי ההנהגה הפוליטית והצבאית שלנו להצדקת פעולות הרסניות באופן קיצוני, שהמיטו סבל עצום לא רק על הקורבנות הישירים שלהן אלא גם על החברה הישראלית. אבל הסבל הזה, ובעיקר הניצול של החייל השבוי לשם הצדקתו, עדיין נעדרים באופן מדאיג מהדיון הציבורי. אולי בגלל זה עדיין כל כך קשה לי לשמוח.

אנחת הקלה נשמעת עכשיו במקביל בישראל ובעזה, וזה לא דבר של מה בכך. סוף סוף קורה כאן משהו שמעלה חיוך גם כאן וגם שם, וזה רגע שצריך לזכור. עם כל הזעם שיש לי עכשיו על הרשעות והציניות של ממשלות ישראל, שיכלו לסגור את העסקה הזאת כבר מזמן, שלא לומר למנוע אותה מראש באמצעות פוליטיקה אחרת, פחות יהירה וכוחנית ויותר מרחיקת-ראות, יש גם תקווה קטנה שאנחת ההקלה הזאת תתרחב לכמיהה ציבורית לסוג אחר של מדיניות. אולי. אבל בינתיים נראה שהכול נוהג כתמול שלשום, וגם בדיון הציבורי כלל לא עולה האפשרות (בינתיים, ככל שהספקתי לראות) שהיינו כל השנים האלה פיונים במשחק קר וציני של גנרלים תאבי-שררה וכוח, שניצלו שוב ושוב את שמו של גלעד שליט ואת תחושות ההשפלה על "חטיפתו" כדי להגביר את השנאה והזעם של הציבור הישראלי כלפי האוכלוסייה הפלסטינית בעזה (ובכלל) ולגייס את תמיכתו האוטומטית בפעולות קיצוניות של ענישה קולקטיבית, הרס מאסיבי של תשתיות אזרחיות והתקפות צבאיות בקנה מידה חסר תקדים, התעמרות באוכלוסייה, מניעת ביקורי משפחות פלסטיניות של אסירים המוחזקים בארץ, מצור וסגר מוחלט, מניעת מוצרי יסוד מאוכלוסייה שלמה, ופגיעות קשות בזכויות האדם של עצורים פלסטינים (שהביאו אותם אל המוצא האחרון של שביתת רעב ללא הגבלת זמן, שביתה שככל הידוע לי עדיין נמשכת). אחרי חמש שנים של סיוט שלא ברא השטן, יכולה משפחת שליט סוף סוף להתחיל לנשום בציפייה. אבל לי עדיין קשה לשמוח, ולא רק מפני שגלעד עוד לא נחת כאן. לא רק מפני שמדובר כרגיל בספין מארץ הספינים של ביבי, לא רק משום שהלב כואב במחשבה שמדובר באותה עסקה בדיוק שהייתה יכולה להיחתם כבר לפני ארבע שנים, ואולי יותר, בתנאים דומים.

מדברים הרבה על "מחיר העסקה" ולא מדברים על מדיניות של כיבוש, מעצרים המוניים ומדיניות שמזמינה שוב ושוב את אקט הטרור הבא, את החייל הבא שיילקח בשבי האויב תמורת מאות או אלפי עצורים. מדברים על מחבלים שישתחררו ולא שואלים על מידת יעילותה של מדיניות הנקמה והענישה הקולקטיבית, על המון ישראלי מוסת שמאמין שכל זה לטובתנו, שכמה שהם יסבלו יותר כך אנחנו נהיה בטוחים יותר.

אלף אסירים, רובם לא מעורבים בטרור, ישוחררו עכשיו, אבל אלפים רבים אחרים עדיין כלואים ללא זכויות יסוד. האם עכשיו, אחרי חמש שנים ארוכות מנשוא, יוכלו סוף סוף אימהות מעזה ומהגדה המערבית לבקר את ילדיהן העצורים? את מה בדיוק משרתת מדיניות הנקמה הישראלית? האם היא באמת משרתת אותנו?

כמו אחרי "עופרת יצוקה", אחרי מלחמת לבנון השנייה, ואחרי העסקה הקודמת שהחזירה חיילים בארונות, הסיכום שישראל הגיעה אליו בסופו של דבר, אחרי שנים של סבל נורא ומיותר לכל תושבי האזור, מוצג כניצחון (איזה ניצחון זה? איזו מן מלחמה ניהלנו כאן?), ואיש לא מעז להרהר איך הגענו למצב הזה בכלל. נחילי הדם שנשפכו כאן, כל הזוועות שהתחוללו כאן בשמנו, בעזרתנו ולעתים די קרובות גם על חשבוננו וגופנו, נעשו בשם גלעד ולשם חילוצו או שחרורו – במלים אחרות, השבי הזה נוצל עד תום כדי לגייס אותנו להמשך הקרבות, ושימן את גלגלי הטנקים ואת דרכם הפוליטית של מנהיגינו. זה בדיוק מה שסידר אותנו פעם אחר פעם, בטור ממושמע וזול, לטבוח ולהיטבח. במחזוריות מסחררת, מבחילה, חוזר ומטביע הדיון הציבורי בסיסמאות של דבש וחג את הדם והזוועה, מסתיר אותם בדמעות של איחוד משפחתי-לאומי מדומיין, מתעלם מכך שישראל שוב נדחקה אל הקיר במלכוד שהביאה על עצמה, בתבשיל שהקדיחה במו-ידיה, נחלצה בסופו של דבר בשן ועין ממצב קטסטרופלי שהיא עצמה יצרה, ושנראה שהיא מתעקשת להמשיך וליצור גם בהמשך, בלי שום רצון או יכולת להישיר מבט אל המציאות ולראות מה עשינו שהביאנו עד הלום ומה ניתן לעשות אחרת, כדי שלא נעמוד בקרוב בדיוק באותו מצב, או חמור ממנו.

כי אנחנו תמיד צודקים, הותקפנו על ידי טרוריסטים שניזונים כנראה רק מדם יהודי, וכל מה שנעשה מולם מוצדק מראש. אנחנו יכולים לעצור אותם או להתנקש בחייהם, להביא אותם למשפט (עם או בלי ראיות, עם או בלי סנגור) ולהשית עליהם מאסרי עולם מצטברים או להצניח עליהם ועל שכניהם פצצות של טון ופגזי זרחן, לכלוא אותם לשנים ללא משפט, ללא ביקורי משפחות, מבלי להציג להם את הראיות נגדם ובצמצום מתמיד והולך של זכויות האדם שלהם, לכלוא אותם גם כשהפגינו בכפר שלהם נגד גדר בלתי חוקית, גם כשרק חילקו חומרי הסברה, גם כשהם קטינים, גם אם לא עשו כלום בעצם, ורק אולי יודעים על מישהו שכן, גם אם עוד לא עשו משהו, אבל אולי בעתיד יעשו (אחרי תקופת החניכה בכלא הישראלי?). בקיצור, לנו מותר לעשות הכול, וניחשב בעיני עצמנו עדיין מדינת חוק דמוקרטית, שיצאה למלחמה על המשך קיומה, שבניה כולם לוחמים אמיצים וצודקים, שלוחמיה כולם ילדים רכים, ואויביה הם כל השאר, בעצם. בשיח הציבורי הישראלי נראה הגיוני שמדינת ישראל תכלא במלחמתה המתמשכת (על מה?) נגד העם הפלסטיני יותר מ-10,000 פלסטינים בשטחה בתנאים קשים, לזמן לא ידוע, ומדי פעם גם תפרוק עליהם את חמת זעמה על כך שהחמאס לא מתנהג כפי שהיא רוצה.

כי העם היהודי, הנבחר-שנוא, הנעלה-נרדף, שבוי עדיין בדיבור הכפול, המשקף מוסר כפול ודרך חשיבה מעוותת שלפיה גבולות הדמוקרטיה הם גבולות הגזע. מעמדת העליונות האתנית-שבטית הזאת האוכלוסייה היהודית בישראל תראה בפלסטינים תמיד "מחבלים", יצורים לא-אנושיים שמטרור באו ואל טרור ישובו, שאין להם שאיפות לחיים נורמליים ואינם ראויים לחיים כאלה, שבניגוד אלינו, להם אין זכות לעצמאות ולחופש.

את הדיבור הכפול הזה בשירות המלחמה המתמדת תיארה עמירה הס במלים מדויקות וצורבות כבר ב-2002, ברשימה שתלויה אצלי על הלוח בבית (את הנוסח המלא אפשר לראות כאן) ונותרה עד היום ללא מענה, כי כל מי שחי כאן ויקרא אותה יודע שהיא מתארת מציאות כהווייתה, וזו הוויה בלתי-אנושית, זועקת לשמיים:

אלה חוקי המלחמה שנקבעים אצלנו מדי יום ביומו, זה שנתיים:

פלשתינאי הוא מחבל כאשר הוא תוקף אזרחים ישראלים משני עברי הקו הירוק – בישראל ובשטחים, וכאשר הוא תוקף חיילים ישראלים בפתח עירו. הוא מחבל כאשר כוח צבא פורץ לשכונתו בטנקים והוא יורה לעבר החייל שיוצא לרגע מהטנק, והוא מחבל כאשר הוא נפגע מאש המסוקים, רובהו בידו. המחבל הפלשתינאי רוצח אזרחים ורוצח חיילים.

החייל הישראלי הוא לוחם כשהוא יורה טיל ממסוק או פגז מטנק על קבוצת אנשים ברחוב בחאן יונס, לאחר שהוא או עמיתו הלוחם ירו פגז או טיל על בית שממנו, אומרים, נורו טילי קסאם, והרגו גבר ואשה. והוא לוחם כשהוא נתקל בשני פלשתינאים חמושים בין השיחים. החייל הישראלי הורג חמושים והורג אזרחים. הוא הורג מפקדים בכירים של גדודי מחבלים רצחניים והוא הורג ילדים בגיל הגן ומבוגרים בבתיהם. יותר נכון, אלו נהרגו מירי צה"ל. והכי נכון: הם נהרגו, לטענת מקורות פלשתיניים.

רשויות הביטחון והצדק רודפות עד חורמה כל מחבל פלשתינאי. מאות נעצרים ונחקרים כדי להשיג מידע על אדם אחד. זוהי מלחמה, אבל הפלשתינאים לא נעצרים כשבויי מלחמה שלהם חסינות מפני חקירה ומשפט. […] אלפי פלשתינאים עצורים במתקני כליאה. ישראל היא מדינת חוק, אבל היא מענישה אותם בעונש הקשה ביותר חוץ משלילת החירות: מניעת ביקורי משפחות עוד לפני שנשפטו.

עשרות מחבלים אחרים הורשעו והושת עליהם גזר דין מוות בלא משפט. עליהם ועל האזרחים שהיו בקרבתם. זוהי הגנה עצמית של מדינת חוק שהותקפה בידי ישות טרוריסטית. מאות ישראלים מעורבים בהוצאות להורג הללו בלא משפט, וזוכים לתהילה. […]

מצופה מהפלשתינאים שיצייתו לצווים הצבאיים של מדינת ישראל, כאילו היו חוקי מדינתם. אבל המדינה מטילת הצווים שצבאה שולט ביישוביהם, באדמתם ובמקורות המים שלהם פטורה מאחריות לרווחתם […] והרשות עדיין אחראית לרווחתם ולשלומם של הפלשתינאים גם לאחר שמוסדותיה הופגזו ונהרסו וטנקים ומסוקים שולטים על כל השטח – אם בתוכו ואם מחוצה לו. […] הפלשתינאי מפר את הסדר כשהוא מפר עוצר שהטילו הלוחמים בטנקים ובג'יפים משוריינים. הוא בר-ענישה: גז מדמיע במקרה הטוב, ירי במקרה האחר. הלוחם הישראלי וצבאו שומרים על הסדר ועל הביטחון כשהם מונעים ממאות אלפי ילדים ללכת לבית הספר וממורים להגיע לעבודה ומחולים להגיע לבית חולים ומחקלאים להגיע לשדותיהם ומסבתות לראות את נכדיהן.

Read Full Post »

 

 

בשלב מאוחר הגיע האמבולנס – ורצתי אליו – השפה שלי מדממת (בין הקלות שבחבלות שספגנו), בוכה – ואמרתי – תעזרו לנו – אין לי כבר למי לפנות […]

והם – מהאמבולנס – הסתכלו עלי ספק מבולבלים, ספק אדישים ואמרו – את רוצה להיכנס?

זה המפלט שהוצע לי מהפאשיזם – אבל אני יודעת שזה לא יספיק.

(שרה בנינגה)

 

מעשה מאוד לא חינוכי עשתה המורה האלמונית מהתיכון בירושלים, כשיצאה להפגין לפני שבועיים בענתא-ענתות ולסייע לבעלי הקרקע הפלסטינים, שניסו להגיע לאדמתם השדודה ולעבד אותה. כך זועקים כעת תושבי ענתות, שלשיטתם כנראה נהגו באופן חינוכי להפליא כשיצאו בראש השנה, ערב שבת, כמאתיים מהם, צועקים ומקללים, והרביצו מכות רצח – בידיים ברגליים באבנים ובמקלות – לנשים וגברים לא אלימים, לא חמושים, שלא נגעו בהם ושעמדו מחוץ ליישוב שלהם.

והמשך השתיקה הממלכתית בעניינם משדרת להם שהם צודקים – שהם הקובעים – מה חינוכי ולא חינוכי, מה הנכון ומה לא נכון בישראל של 2011, מדינה שהעיתון הכי נקרא בה מציב בכותרתו הראשית, האדומה, בראשון בבוקר, אמירה סופר-חינוכית: "משחקים באש", בעניין ההשחתה וניתוץ הקברים ביפו בערב יום כיפור. והרי ידוע שאסור לשחק באש, נעים ומגרה ככל שזה עשוי להיות. איזו קריצה קונדסית חביבה מצד העיתון של ראשון בבוקר. כי מי שריסס "מוות לערבים" ו"תג מחיר", מי ששבר, ניתץ והרס קברים, הוא שיחק, הוא שובב. אבל "התגובה לא איחרה לבוא", צוהלת כותרת המשנה, ו"בקבוק תבערה נזרק על בית כנסת". עכשיו הכול ברור, אם כן, ואפשר לנוח – האיזון הושב על כנו, בעיתונות אם לא במציאות, ומתנחלי ענתות, הם והפורעים האלמונים ביפו, ובמקומות אחרים, אתמול ומחר, יכולים להמשיך בשלהם – איש, ככל הנראה, לא במשטרה (שצפתה בדממה מן הצד, במקרה הטוב) לא בכנסת ובממשלה, לא בלשכתו של היועץ המשפטי וגם לא בזו של נשיא המדינה – איש לא יהין להצר את אין-גבולותיהם, ולהזכיר להם – להמחיש להם – את עקרון המציאות, כנראה משום שהמשיחיות הפנאטית, הפשיסטית, הפנטסטית, של הפונדמנטליזם היהודי, היא המציאות של ישראל 2011. ובאפלה הגדולה וחסרת הגבולות הזאת אנחנו נבלעים אט אט, כולנו.

 

* *

במעבר לא מאוד חד אני רוצה להמליץ בחום על ספר שיצא ממש עכשיו בהוצאת הקיבוץ המאוחד ושהזדמן לי לעשות לו לקטורה באחד מגלגוליו הראשונים ככתב יד. הספר נקרא קוראת בתמרים, מאת רלה מזלי, ועל העטיפה היפה שלו מצולם לא עץ תמר אלא עמוד חשמל – אחד מהמראות הישראליים האופייניים כל כך, ובמידה מסוימת (אירונית, ובכל זאת) זה מראה כמעט יותר אותנטי, יותר אמיתי, ממראה התמרים שנשתלו בגאון לאורך הכבישים בערינו, כפי שרלה מזלי מיטיבה כל כך לתאר.

 

 

Koret -- Cover

 

 

אני לא מכירה את המחברת, אף שיש סיכוי לא מבוטל בכלל שצעדנו לא פעם בעבר, מבלי דעת, זו לצד זו, באחת מאותן הפגנות סולידריות שקטות שלעולם אינן זוכות לסיקור תקשורתי (או סובלות מסיקור מאוחר, מזלזל ומסולף), ושבהן החשש מהפגיעה מקורו כמעט אף פעם לא ב"אויב" הרשמי, זה ששוקדים כאן השכם וערב על ההפחדה השבטית מפניו, אלא דווקא ב"אחינו" היהודים, הם וגורמי החוק שמופקדים על שלומנו ושמירת ביטחוננו. כך שכן, אני ללא ספק קהל היעד הישיר והמתבקש ביותר של הספר הזה, לכאורה. או של "ספר כזה". אבל קשה לומר שהמשוכנעים מראש יכולים להרשות לעצמם לוותר עליו, ולהנהן א-פריורי על מראותיו ותובנותיו, כפי שקשה לומר שהאחרים יירתעו ממנו או ייחסמו א-פריורי בפני מה שיש לו להגיד. הוא מורכב, גמיש ומתוחכם בהרבה מזה.

הספר הזה ערער ואיתגר את החשיבה ואת הראייה שלי, הקפיץ ועקץ את הלב ואת הגוף עוד בצורתו הראשונית, כשהיה כתב יד ארוך מדי ולא מעובד. אני רוצה לצטט קטע או כמה קטעים מתוכו ולא יודעת במה לבחור ואיך לתחום מתוך השטף העשיר, הרב-שכבתי, קטע יחסית קצר שיהיה אפשר להביא כאן בפורמט המהיר של האינטרנט, כי חלק מהעוצמה הרגשית, האינטלקטואלית והפוליטית המיוחדת של הספר הזה נובעת בדיוק מחוסר היכולת להפריד בין הנושאים השונים שעולים בו ובין אופני הכתיבה והנוכחות שבאים בו לידי ביטוי – האוטוביוגרפיים, התיאורטיים, הפוליטיים, הבדיוניים והתיעודיים. עד עכשיו קראתי על החשיבות של הערבוב בין האישי לפוליטי ובין החשיבה התיאורטית או האקדמית לבין הפעולה בשטח (האינטימי או הציבורי) רק בטקסטים פמיניסטיים תיאורטיים, שדיברו על העירוב הזה בשפה חזונית ואוטופית. אני לא בדיוק מהדיציפלינה הזאת, כך שמן הסתם פספסתי כמה וכמה ספרים שמימשו את החזון הזה בעשור או בשני העשורים האחרונים, אבל בכל זאת נדמה לי שמעט מאוד נכתב כאן ברוח הזאת, ודאי שלא בז'אנר המכונה ספרות יפה. נעשו הרבה פרויקטים אמנותיים-מחקריים-פוליטיים, נכתבו מאמרים ומסות חוצבי להבות, אבל מעט מאוד פרוזה אפקטיבית נכתבה כך. נדמה לי. והספר הזה, יותר מאחרים שנחשפתי אליהם, מצליח להמחיש בצורה חריפה מאוד את העיוות החמור שבאינספור ההפרדות שכולנו עושים במאמץ לנהל את חיינו במקסימום יעילות, הצלחה ושגשוג. מתברר יותר ויותר וביתר שאת לאחרונה שבמדינה הזאת אי אפשר להמשיך להכחיש או להפנות הצידה את המבט וגם להישאר בן-אדם. פשוט מאוד.

אם לתאר את הספר הזה רק ברמה הכי אינפורמטיבית: הוא בנוי משבעה סיפורים/מסות שיוצאים וחוזרים לחייה האישיים של המחברת, אבל מוסיפים על מה שידוע גם את השכבות הנוספות – התת-קרקעיות – שצריך להרחיב את המבט כדי לגלות אותן. אם לצטט מהכריכה האחורית, זה אכן "ספר הקורא בתוך המציאות של חיינו שכבות נעלמות, או כאלה שלפעמים נוח לנו להעלים אותן. הוא עושה זאת תוך דיאלוג נמשך עם ספרות עיונית על נושאים כגון גזענות, מצב האישה, ניצול עובדים זרים, או מה שמעולל הכיבוש." ואני מסכימה לגמרי גם עם הקביעה ש"כתיבתה של רלה מזלי – עברית יומיומית ודיבורית קולחת, שבתוכה מפתיע אותנו מדי פעם ריצוד של פיוט מרגש – מעניקה לתכנים המסופרים עוצמה וישירות מיוחדות במינן. זוהי כתיבה מאוד מודעת לעצמה, הבוחנת ללא הרף את השפה ככלי לביטוי המציאות וליצירת קול ספרותי ייחודי". אכן. וגם במקומות שבהם השפה מדממת, ונשברת, וכאשר הייצוג של המציאות מתקלף שוב ושוב כקליפה, כפי שתמיד קורה בסופו של דבר כשיש אומץ לחקור היטב את החוץ ואת הפְּנים – הטקסט מכיר בכך ודן בפירוק המפחיד הזה, ובעיקר באוזלת היד המייאשת והמפחידה לא פחות שבאה בעקבותיו. זה ספר שמבקש – ומצליח – ללמד אותנו להביט בחיי היומיום שלנו, גם בצדדים הבנאליים ביותר לכאורה שלהם, ולהבין כיצד פועל בהם הממד הפוליטי, וכיצד אנו מעורבים בפעולה הזאת באופן בלתי נמנע. הוא תובע מאיתנו להכיר בכך ולקחת על כך אחריות. ואת זאת הוא עושה גם, ואולי בעיקר, ברגעיו הכי פחות "פוטוגניים", ברגעי הכישלון של הפעולה ושל הסיפור, במקומות שבהם המחברת-המספרת, שהיא גם הדמות הפועלת ברוב סיפורי-המסה, מגיעה למבוי סתום, ואפילו מקומם.

התמרים מהכותרת בוקעים מסדק באדמה בביתה של הכותבת. הנחישות שלהם מבהירה לה שאין לנו באמת זמן או פריבילגיה להמשיך להתעלם ממה שקורה וממה שקרה כאן. וגם בקטעים המעיקים והמתישים בספר, ויש כמה כאלה, אי אפשר להפסיק לקרוא. אני לפחות לא יכולתי להפסיק. הרגשתי שכתיבה כזאת, התבוננות נוקבת וערנית כזאת, בלתי מתפשרת, מציקה, מנדנדת לפעמים, היא כבר בלתי נמנעת. היא צעד ראשון בחינוך עצמי לקראת שינוי שחייב להתחולל כאן אצל כולנו, אחרת זה רק אבדון, עבור כולנו.

קשה כאמור מאוד לבחור קטע אחד. יש הרבה שנחרטו בי כבר לפני שנתיים. על העצים הזרים שנשתלו כאן, על מבטים של גברים באישה שמחנה את האוטו, על משמעותו של "ייהוד הגליל", על קירות הבזלת ברמת הגולן, שנעלמו "לפתע פתאום", על מה שקורה מאחורי הוילון במס הכנסה ברמאללה, ומעל לכל על ההיררכיה של האלימות – אפשר אולי לומר המנעד האקוסטי של האלימות – משָׁקט לשקט-פחות לרועם – בכל המקומות שבהם היא מתגלה, כלומר בכל מקום.

והספר מסתיים בפיאניסימו כזה של אלימות שקטה, "אלימות-לייט" של המנגנון הבירוקרטי, באולם המחלקה לאשרות הגירה בשגרירות האמריקאית, ודווקא השקט הזה הופך את הבטן.

אני רוצה בכל זאת לצטט את הסוף, למרות שהאפקט הרבה יותר חזק כשקוראים את הקטע הזה בהקשרו, כקטע שחותם את הסיפור-מסה האחרון ואיתו את הספר כולו:

קצת אחרי שהתיישבתי בשורה השנייה וחזרתי לנסות לקרוא, שמתי לב לקול של אישה שהולך ומתגבר במבטא כבד של דוברת רוסית. היא עמדה מול החלון הכי קרוב אלי. כשהרמתי את המבט מהמאמר כדי לראות את הקול, קלטתי שהיא חוזרת כבר פעם שלישית על אותה השאלה בעברית במבטא. מבקשת עוד פעם תשובה שהיא לא הבינה בפעם הקודמת. הפקידה כנראה ישבה מהצד השני על מושב גבוה, כי הקצה התחתון של החלונות עובר יותר גבוה מאמצע החזה של רוב האנשים (ואצלי הוא עובר כמעט מתחת לסנטר), ולא נראה לי הגיוני שהפקידות והפקידים עומדים כל הזמן. […]

הפקידה מעבר לזכוכית אמנם ישבה כנראה, אבל אפשר היה לראות אותה זזה בעצבנות די גדולה כשהאישה שהגיע תורה שאלה אותה פעם שלישית בעברית במבטא. אבל היא חזרה על התשובה שלה פעם שלישית בנימוס מעושה ומופגן. ראיתי לפי הפנים שהאישה שוב לא הבינה. שמעתי את הקול מגיע כמעט לצעקה כשהיא אמרה, כבר הייתי פה ארבע פעמים וכל פעם יום עבודה כי מחכה כל-כך הרבה זמן וכּל פעם (היא ביטאה 'כּל' מנוקד בקוּבּוּץ או בצליל שנשמע בין חוֹלם לקוּבּוּץ) כּל פעם אומרים להביא לי עוד משהו שאני לא יודעת. אני לא הולכת עד שאת לא כותבת לי הנה כאן (היא דחפה נייר דרך הפתח בזכוכית שמיועד להעברת מיסמכים) תכתבי לי בבקשה בדיוק מה אני עוד צריכה כל מה אני צריכה. הקול שלה רעד מהתרגשות ומהמאמץ שלה לא לצעוק ולהישאר מנומסת אבל גם להיות תקיפה. ובטח גם מכעס. ובטח גם מעברית. שומר לחלון שתים-עשרה, שומר לחלון שתים-עשרה. אני מבקשת שתכתבי לי בדיוק-בדיוק. אני לא מבינה. אני לא הולכת (בחוֹלם-קוּבּוּץ ולמ"ד מגולגלת) לפני שתכתבי לי בבקשה כי אני כבר ארבע פעמים ולא מבינה כּל פעם. משהו אחר כּל פעם. שומר לחלון מספר שתים-עשרה, שומר נא לגשת לחלון מספר שתים-עשרה.

הפקידה לא ענתה, לא כתבה. ישבה. חיכתה. ישבה. הרגשתי את הדמעות מאיימות, את התהדקות קנה הנשימה שלי. רציתי לא העזתי לקום, לעמוד איתה, להגיד לפקידה במבטא מדויק, באנגלית מושלמת, בעברית צברית מדויקת, בשפה שהיא תכבד ותשמע, שתגיב, שתבין, שתעזור. בבקשה. בבקשה גברת אני מבקשת לכתוב לי כאן.

הוא הגיע ונעמד על-ידה מאוד קרוב, הגוף שלו כמעט נוגע בגוף שלה. אני לא מוכנה אני לא מבינה ואני מבקשת לכתוב לי ברור לפני אני הולכת. ארבע פעמים. אני לא הולכת אם את לא כותבת. גברתי סיימת כאן.

הוא חזר. גברתי סיימת כאן. מנוכר-מנומס. מסך עכשיו ולא מימשק. אטום. קצת מאיים אולי, אם כי לא היה לו שום צורך לאיים. לא היתה שום שאלה מי מחזיק כאן בכוח. שוב הנוסח המתורגל בעליל: גבירתי סיימת כאן.

מאוד קרוב אליה, כמעט נוגע אבל לא, לאט, הוא הסתובב כדי שהיא תצטרך להסתובב, להתרחק, לזוז מהחלון. כל הגוף שלו. היא פתחה את הפה גדול כדי ללגום מהר אוויר, נחנקת גופנית מסתימת הפה שהיא חווה בלי שום מגע.

הרגשתי את עצמי נאבקת לשתות אוויר. לא חשוב מה היא תגיד עכשיו לפקידה, לא חשוב אם היא תצעק או תצרח או תבכה או תשתולל או תתעלף או תכרע ברך ותתחנן או תתפשט ערומה ותשתין על הרצפה. היא לא תישָמַע, היא לא תיענה, היא לא תקבל מידע, היא נטולת זכות בקשה. לא חשוב אם היא צודקת או טועה או נואשת או מבולבלת או ראויה להתחשבות או נרדפת או זכאית. היא בטוח לא עשירה. אחרת היא לא היתה צריכה להפסיד ארבעה ימי עבודה כדי להבין איזה מסמך ואיזה עוד מסמך עדיין לא הומצא. היא המשיכה לנשום עמוק, לבלוע אוויר, להיאבק בכרית על הפנים, בידיים על הצוואר, לופתות.

הוא התחיל להזיז לאט את הרגליים. היא זזה גם. לאט גם היא, מעט. מינימום. אולי בתגובה לא-רצונית בכלל, מתוך רפלקס. רק כמה שדרוש כדי לשמור את המרווח הקטן שהוא הקפיד בינתיים להשאיר, את הפער הזעיר בין איום עצור למגע אלים. כדי לשמוע על מעטפת הגוף הנהוגה, מרחק כאילו תקין, כאילו תרבותי, שהצורך שלה לשמור עליו בתור כל מה שנשאר לה לעשות ולכן לנוע בתיאום איתו חידד עוד יותר את ההשפלה. בעל-כורחה היא נענתה, שיתפה פעולה. הצעדים המדודים שלו הגוף המתקדם שלו דחפו אותה לפניו בעקביות ללא מגע יד. בהפגנה כל הזמן של המרחק, שכאילו מרצונה. לאט, מאוד לאט, היא נדחפה לכיוון הדלת הכבדה.

Read Full Post »

"ההפרדה היא משאת הלב של הקונסנזוס היהודי בישראל, וההפרדה התרבותית כבר כאן מזמן."

(יעל לרר, מול"ית הוצאת אנדלוס, מסבירה למה היא נאלצת להקפיא את פעילות ההוצאה לעת עתה)

ייתכן

בַּחֲלוֹמִי
רָאִיתִי אֶמֶשׁ
שֶׁאֲנִי גּוֹסֵס.
אֶת הַמָּוֶת רָאִיתִי,
וְהִסְתַּכַּלְתִּי לוֹ בָּעֵינַיִם.
חַשְׁתִּי בּוֹ
הָיִיתִי נוֹכֵחַ בְּתוֹכוֹ.
הָאֱמֶת, לֹא יָדַעְתִּי
מִקֹּדֶם
שֶׁהַמָּוֶת
בְּרֹב מַהֲלָכָיו
זוֹרֵם בַּעֲדִינוּת שֶׁכָּזֹאת –
עֶלְפוֹן-חוּשִׁים צָחוֹר חָמִים
מוֹכִי וְלֹא הָדוּק
נִים-לֹא-נִים נָעִים.
עַל כָּל פָּנִים
נְטוּל כְּאֵב
וַחֲרָדָה.
יִתָּכֵן
שֶׁהַפַּחַד שֶׁלָּנוּ
הַמֻּגְזָם
מִן הַמָּוֶת
מְקוֹרוֹ בַּהִתְגַּבְּרוּת הַנִּמְרֶצֶת
שֶׁל רְצוֹנֵנוּ לִחְיוֹת.
יִתָּכֵן.

אֲבָל
אֶת שֶׁאֵינִי יָכוֹל בֶּאֱמֶת לְתָאֵר
בַּאֲשֶׁר לְמוֹתִי
הוּא רַק
הָרַעַד הַזֶּה, הָאִינְסְטִינְקְטִיבִי,
הַמַּחֲרִיב,
שֶׁאוֹחֵז בָּנוּ
כְּשֶׁמִּתְבָּרֵר תּוֹךְ כְּדֵי הַמָּוֶת
כִּי הִנֵּה, עוֹד מְעַט,
אֲנַחְנוּ מִתְנַתְּקִים מֵאֲהוּבֵינוּ –
לֹא נִרְאֶה אוֹתָם עוֹד
לֹא נוּכַל אֲפִלּוּ סְתָם לַחְשֹׁב עֲלֵיהֶם.

22  במארס, 1988

כמו מצדו השני של הקיום, מלים של מי שכבר מת, ומצטער בשבילנו. טאהא מוחמד עלי מת אתמול בבוקר בביתו בנצרת, אני גיליתי את זה רק בערב, ואני מניחה שרבים אחרים, רוב העם היושב בציון, לא שמעו על זה עד עכשיו.

אני לא יודעת למה התחלתי לבכות עכשיו כשראיתי בוידאו את הקהל כולו, בפסטיבל בניו ג'רזי, קם על רגליו, מודה לו בהתרגשות. וזו אכן התגובה היחידה המתקבלת על הדעת אחרי ששומעים שיר אלמותי כל כך כמו "נקמה" (בוידאו אפשר לשמוע אותו בערבית ובאנגלית, והנה כאן צילום התרגום לעברית), שיר שההומאניזם הגדול שלו הופך את השנאה והאלימות עצמן לאירוניות, כמו הכותרת של השיר.

ולמה אני ממשיכה לבכות כשאני חושבת שכאן, בארצו, מעטים מדי זכו להכיר אותו ואת שירתו ולהיפתח לבשורה המרפאת שטמונה בה. דווקא אלה הזקוקים לה יותר מכל הורחקו ממנה, והם מאמינים עד עצם הרגע הזה שזה לטובתם. "את מי מעניין סיקור של אויב?" רטנו הטוקבקיסטים בוויינט. ואלה היו המתונים יותר מביניהם, כפי שאתם יכולים לדמיין לבד.

מת כאן משורר גדול, ובדסק החדשות תוהים "מי זה?" ושולחים את הכתב לענייני ערבים לדווח.

גם אני לא הכרתי אותו עד ש- אם אני זוכרת נכון – בזכות עאיד עלי סאלח, איש ספרות וחינוך שפגשתי בנווה שלום וסייע לנו לארגן את הערב הגדוש והאופטימי ההוא בצוותא [מכל העבודה הרבה שהשקענו אז בהכנות לערב אני מוצאת במחשב כרגע רק קובץ אחד, מכתב ל"קשת" בו ניסיתי – לשווא כמובן – לעניין אותם באייטם לתוכנית הבוקר…] הוא הגיע איתו בטרמפ מחיפה לצוותא, וישב שעות, כבר אז חולה מאוד, וחיכה באורך רוח ובחיוך, עד שהערב התחיל, ושמר על רוחו הטובה לאורך כל הערב הארוך, וכשעלה לקרוא ביקש דווקא לעודד ולשמח את הקהל אחרי כל הדברים הקשים והכואבים שהושמעו, ולכן הקריא – ונסים קלדרון הקריא את התרגום – דווקא שיר מתוק ומצחיק כמו "מישל", ולא הפסיק לחייך ולהודות לכולם ולנסות לשמח.

אני מניחה שיצחק לאור צודק כשהוא מדבר על הזעם שמפעפע, מתחת לכל ההומור וההסתרה ארוכת השנים מפני השב"כ, של מי שכפרו הוחרב והפך לפליט בארצו. ואין מוצדק מהקישור שהוא עושה, כדי להמחיש באיזה מקום אנחנו חיים, לספרו הגזעני והתמוה מאוד גם מבחינה ספרותית, "הכלה המשחררת"" של א. ב. יהושע – ספר ש"משום מה" נעשה לרב-מכר לא רק בחנויות אלא גם באקדמיה (אני יודעת, כי זו הסיבה שנאלצתי, בקושי רב, לקרוא אותו. אני לא זוכרת עוד ספר פרוזה ישראלי שזכה לכל כך הרבה כנסים אקדמיים). אותנו ימשיכו להאביס – ועוד מידיו של סופר ישראלי "הומאניסט" –  בתיאורים מלעיגים של השירה הפלסטינית, כדי לאטום עוד את עינינו הסגורות ולהצר עוד את לבנו הצר, אבל מי שיקרא שיר כמו "נקמה" של טאהא מוחמד עלי יבין שאנחנו מביאים על עצמנו במו ידינו כליה.

ואוקטובר חדש מתחיל, אחרי קיץ נפלא של סולידריות חברתית וסדק של תקווה לדיבור ציבורי אחר ולקיום אחר, שנייה לפני הכרזה על מדינה פלסטינית, ואין זכר לידיעה על מותו של משורר פלסטיני-ישראלי גדול בכותרות הראשיות. החדשות, אם אינן מתעלמות לגמרי, ממשיכות לטפטף ידיעות מהסוג הזה [הניסוח, כמובן, שלי, משום שאינו מכובס או מסולף]: מתנחלים תושבי ענתות, חלקם אנשי משטרה, ביצעו פוגרום – בעידודה הפאסיבי של המשטרה שנכחה שם – בפלסטינים בעלי הקרקע ובפעילים ישראלים שבאו לסייע להם לעבד את אדמתם; מתנחלים השחיתו וכרתו מאות עצים; שרפו (עוד) מסגד. תג המחיר של כותנות הכפייה שבהן כולנו נחנטים.

עוד תקום מדינה פלסטינית, אינשאללה במהרה בימינו. (ואולי, אם לא תקום, תגיע בסוף – אני לא מבוהלת מזה – המדינה הדו-לאומית, על אפו וחמתו ובתגבורו הנמרץ והאלים של המחנה הלאומני-משיחי-מתנחלי ששולט כאן, שהרי ההיסטוריה כמעט תמיד אירונית).

אבל אם עוד מותר לבקש משאלה לשנה החדשה, שתהא זו בבקשה שנת צדק, שיוויון, כבוד לאדם וכבוד לזכות ההגדרה העצמית של עם, שהכרזת העצמאות שלו כבר נשמעה באו"ם, בכ"ג בספטמבר. וכיתתו חרבותם לעטים, ויביעו אומר, וילדינו יקשיבו, ולא ידעו עוד מלחמה. אמן.

Read Full Post »

Older Posts »