Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘יומן מלחמה’ Category

26 ילדים כבר נעצרו, נכון לעכשיו.

"לא היה סבון ומים חמים… רחצתי את התינוק במים קרים בכיור. הייתי צריכה לדפוק על הדלת הרבה כדי לקבל מים חמים לבקבוק."

מהגרות עבודה פיליפיניות, חלקן עובדות בארץ באופן חוקי כבר שנים רבות, העזו ללדת ילדים והפכו כך בן-לילה לבלתי חוקיות. עכשיו הן נעצרות עם ילדיהן בתנאים כאלה, כאן מתחת לאף שלנו. על זה לא מדווחים, על המאסרים האלה איש לא יוצא לרחוב להשתולל, לחסום את התנועה ולהאשים את הממשלה בפשע נורא. לעצורות ולעצורים הצעירים האלה אין קהל חסידים.

לא רק זה: האימהות שמארגנות את ההפגנה בשישי בבוקר עלולות להיתפס ולהיעצר במהלכה. לכן חשוב שבעתיים שכמה שיותר ישראלים יצעדו יחד איתן. והן זקוקות גם למתנדבים שיוכלו לשמש כסדרנים, אחרת לא יהיה אפשר לקיים את ההפגנה. הנה כל הפרטים להלן וגם קישורים. בואו, בואו. תכלס, יש מקום טוב יותר להיות בו מאשר שדרות רוטשילד בשישי בבוקר, ולצעוד יחד עם אנשים שבאו לעבוד ולעזור, שלא פגעו באיש? אני לא מכירה כזה.

צועדות נגד מעצר ילדים

יום שישי 1.7 ב-10:00 – היום הראשון לחופש הגדול
צעדה מרחבת הבימה עד קצה שדרות רוטשילד

את ההפגנה יוזמת ומארגנת קבוצה של אמהות פיליפניות שלא מוכנות לעמוד מנגד בזמן שילדים נכלאים על לא עוול בכפם. חלק מהן עבדו כאן בצורה חוקית יותר מעשרים שנה, אך ברגע שהעזו להביא ילד לעולם הפכו מיד ל"לא חוקיות" בהתאם ל"נוהל עובדת זרה בהריון" של משרד הפנים. הן לא מוכנות לשתוק יותר בזמן שהמדינה מתייחסת אליהן כאל כלי עבודה! הן לא מוכנות לשתוק עוד בזמן שחברותיהן וילדיהן נכלאים ללא זכויות אדם בסיסיות! הן לא מוכנות לשתוק יותר – נקודה.

***אנחנו מבקשים בכל לשון של בקשה שכמה שיותר ישראלים יצטרפו להפגנה. מחשש שיחידת עוז תבצע מעצרים בהפגנה, נוכחות של ישראלים חשובה יותר מתמיד. חשוב שנהיה שם כמה שיותר אנשים, מאוחדים נגד המעצרים!
נפגש בשעה 10:00 ברוטשילד פינת הבימה. נצעד עד לתחילת רוטשילד, וכמה אמהות יישאו דברים.

דרושים סדרנים וסדרניות להפגנה

דרושים לנו סדרנים וסדרניות להפגנה בשישי. כרגע אנחנו במחסור ואם לא יהיו מספיק לא נוכל לקיים את ההפגנה. התפקיד אינו מסובך ודורש בעיקר עזרה בהכוונת הצעדה. אפשר להירשם במייל: yjonas83@gmail.com

נעצרו כבר 26 ילדים. אנו מצרפים עדות קצרה וחלקית של אחת האמהות שנעצרו כדי שאנשים יבנו מה מתרחש מתחת לאף שלנו:
"החדר לא היה נקי והיה בו חלון אחד ומחניק ונעלו אותנו בחדר מרגע שהגענו, לא נתנו לנו לצאת לחצר. יום אחר כך שמו עוד משפחה עם ילד בחדר. לא היה לי סבון ומים חמים ולא יכולתי להכין בקבוק לתינוק בלי מים חמים. רחצתי את התינוק במים קרים בכיור. הייתי צריכה לדפוק על הדלת הרבה כדי לקבל מים חמים לבקבוק. בכיתי כל הזמן וביקשתי להתקשר. הפקחים אמרו לי כל הזמן שהאבא לא רוצה קשר איתי ועם הילד וש"מספיק לו ממכם" ושהוא לא אוהב אותנו. "

***אנא בואו להפגין סולידיריות עם נשים שלא מוכנות יותר להיות שקופות! ***עזרו לנו להפיץ את הקריאה ואת השינוי בשעות: במייל, בפייסבוק (http://www.facebook.com/event.php?eid=213812678655727) ומפה לאוזן

http://www.israeli-children.org.il/

Read Full Post »

 

כבר שבועות רבים שאני רוצה לכתוב את זה ולא יודעת איך.

ואני עוד מתלבטת לגבי הכותרת – האם לכתוב "לפני שנהפוך להיות" או "זה כבר כאן"?

לפעמים, ובמיוחד לנוכח הכותרות המצטברות בשבועות האחרונים (כמובן, באתרים שבהם עוד לא מסתירים אותן בפרסומות ובכאילו-חדשות) עולה לי המחשבה שהנאצים בכל זאת השמידו את העם היהודי. ואולי שברו משהו עמוק ומהותי בציוויליזציה האנושית בכלל. שזה נהרס ולא באמת שוקם. שמה שגודל ותופח כאן ותופס תאוצה מטורפת בשנים האחרונות הוא מעין מוטציה נאצית מבהילה, שמדברת במושגים של גזע והפרדה והבחנה בין דם לדם. שדוחפת לאנרכיה "דארוויניסטית" כזאת שבה צריך לחטוף ולרמוס, לסלק ולהשמיד כל מי שלא מוגדר כ"אני" או "אנחנו", בשם צו הישרדותי קדום, טבעי ו"אמיתי" יותר, אך למעשה בשירות המטרות הציניות ביותר, שמפקירות בלי הינד עפעף את חיינו ואת שלומנו [כי משתלם וחסכוני יותר לשסות אותנו זה בזה, כידוע. אבל העובדה הזאת נסתרת כאשר מסווים אותה בהרבה "אנחנו" ו"הם", ובעיקר בהרבה לחם ושעשועים, ובאגדות על ערבים דמוניים בעלי תשע זרועות, זנב ארוך וקלשון שאונסים ילדים קטנים.]

אבל משהו פה בכל זאת לא מסתדר לי, אף שאני יודעת שיש הרבה ספרים שעוסקים בדיוק בזה – בהרס שהמיטו הנאצים על הציוויליזציה האנושית בשם האדרה של איזו "טבעיות" קדמונית, שאיפשרה להם להחליף את שלטון החוק ואת נורמות החוק והצדק האוניברסלי בטרור טוטאלי, פרוע וחסר גבולות.

לא מסתדר לי כי אין שום דבר טבעי – לא במרכאות ולא בלעדיהן – בגזענות. זו בדייה מניפולטיבית ששימשה מאז ומעולם, בידי כל המשטרים, ככלי מניפולטיבי של דיכוי. הדיכוי (והניצול, בעיקר, שהרי לשם מה הדיכוי) הוא מתוחכם ותרבותי, כלומר בדוי ומאורגן, לא פחות מהערכים התרבותיים שעליהם גדלנו ושהיינו כה תמימים לחשוב שמתכוונים אליהם ברצינות – נו זה, אתם זוכרים, פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; שיוויון זכויות חברתי ומדיני גמור בלי הבדל דת, גזע ומין; חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; המקומות הקדושים של כל הדתות; אזרחות מלאה ושווה לערבים ונציגות מתאימה בכל המוסדות; ושאר ירקות שמרקיבים עכשיו במגירה התחתונה של המקרר.

זו תרבות וזו תרבות. אלא שאני מעדיפה להיות חלק מחברה דמוקרטית, גם אם ערכיה נשמעים כיום אוטופיסטיים משהו, אחרי ההרס שעברה האנושות. אני מעדיפה לא רק כי זה נכון יותר בעיני, לא רק כי אני באמת מאמינה שאין הצדקה לקיומם של הבדלים היררכיים בין בני אדם, שמדובר בבדיה, אלא כי אני יודעת שחברות ומשטרים שהיו מבוססים על "הבדלים" כאלה (ליתר דיוק על פמפום של "הבדלים" כאלה בשירות האינטרסים של בעלי הכוח ולטובת הסלמה מיליטריסטית מתמדת) ועל חלוקה לא צודקת, כוחנית ונצלנית של המשאבים המשותפים – קרסו, פשוט קרסו.

וייתכן, שוב, שגם אנחנו קרסנו, או בדרך לשם. שזה נגמר.

גם אם כך הדבר, אין מקום נכון יותר להיות בו כרגע מאשר לצד הערבים – הפלסטינים והישראלים – שאדמותיהם נגזלות עכשיו, ממש עכשיו ובברוטאליות גלויה יותר מאי פעם, לעתים מתחת לרגליהם ממש ותוך הרס בתיהם וכל רכושם והפקרתם המוחלטת. בירושלים וסביבותיה, בלוד, ברמלה, בצפת, בעכו, בדלית אלכרמל ובגליל בכלל, בנגב וביפו.
מחר (שבת, 2 באפריל), ב-17:30 תתקיים ביפו עצרת ותהלוכה במחאה על הניסיונות הגוברים לסילוקם של הערבים מיפו. התהלוכה תצא משכונת ג'בליה (קדם 163) עד לגן השניים, יפת פינת דר' ארליך.

אני מצרפת להלן חלק מהטקסט שהגיע אלי במייל מחד"ש ומתראבוט. כמה לא מפתיע שהסיקור התקשורתי של ההפגנה האחרונה בלוד השבוע, שאותה לצערי פספסתי, הדגיש ככל האפשר את האלמנטים ה"פרובוקטיביים" היחידים, הבטלים בשישים, שהיה אפשר עוד איכשהו לגרד, כדי "להזכיר" עד כמה הערבים הם "מסוכנים", גם כשהם אזרחים, גם כשנולדו כאן.
כי הערבים "מטבע בריאתם" הם עם מסוכן, זה ידוע. כולם חוץ מסייד קשוע.
.
.
.

תושבי יפו,
תושבי הכפרים והערים הסמוכות,
כוחות השמאל,
יחד נעמוד בפני מדיניות האפליה והאפרטהייד,

לא לעקירתנו מביתנו ואדמתנו.
זכותנו לחיות בכבוד ביפו, בלוד, ברמלה, בעכו, בחיפה ובשאר הישובים הערביים ללא מדיניות ההריסה המתמשכת, פינוי הבתים, האיומים והפחדה.


אנו יוצאים להעביר מסר ברור:

לעיריית ת"א יפו אנו אומרים: "די לאפלייה ולמשחקים בגורלנו ובזכויות שלנו. אנו דורשים פתרון מהיר למצוקת הדיור".
למנהל מקרקעי ישראל אנו אומרים: "תפסיקו להפקיע את אדמותינו ועצרו מיד את מכירתה של יפו במכרזים למרבה במחיר".
למשרד השיכון אנו אומרים: "יש ליישם את ההסכם החתום איתנו משנת 1996 לבניית 400 יחידות דיור לתושבים הערבים ביפו".

קואליציית הארגונים היפואים
ארגוני השמאל וזכויות האדם

Read Full Post »

אחרי עוד ביקור במתחם ההרוס בלוד

מתעוררת באמצע הלילה בידיעה ברורה שאין כבר דרך להכחיש אותה או לטשטש את משמעותה, ובבחילה ברורה לא פחות. אני חיה בתוך שקר והוא נעשה גס ומבהיל יותר ויותר מיום ליום. השרים וחברי הכנסת הנכבדים שפניתי אליהם, שהפצרתי בהם  לקיים את חובתם הבסיסית ביותר כלפי אזרחים שנרמסו כאילו אינם בני אדם ולהחזיר להם את מה שחייבים לספק להם בכל מדינה שהיא, אפילו לא היתה מתהדרת בחוקים דמוקרטיים ובמורשת היהודית – האנשים האלה לא רק שאינם עושים דבר בינתיים (ככל הידוע לי) לפיתרון המצב האקוטי במקרה המסוים שעליו כתבתי, אלא משתתפים באופן מודע ופעיל (גם אם לא בריש גלי) בתהליך הכללי של דחיקת הפלסטינים בארץ לשולי הקיום האנושי, בין אם מדובר בתושבי השטחים ובין אם מדובר באזרחי ישראל. אין למדינה הזאת, כידוע, גבול גיאוגרפי מוסכם. אין לה כי קו הגבול האמיתי, מסתבר, הוא גבול גזעי מדומיין, אתני-דתי: הוא עובר בין יהודי לערבי, גם אם הם גרים באותה עיר, באותו יישוב, או בישובים סמוכים.

הגבול הזה הוא הגבול היחיד התקף היום, הוא חוצה אפילו את החוק הישראלי. אין זה סוד כבר שהמדינה פועלת במקרים רבים בניגוד לחוק ובניגוד לפסיקות בג"צ (למשל בבילעין) אבל לעתים קרובות, ויותר ויותר בשנים האחרונות, גם החוק עצמו מוכפף בשירות האג'נדה הברורה והחד כיוונית של מדינתנו, שבהיעדר מונחים מדוייקים יותר (כי שום דבר פה לא מסודר ורשמי, אז גם האפרטהייד לא רשמי והגזענות אף היא רק סטייה פיקנטית של קומץ סהרורים) נקרא לה אג'נדת הייהוד. זה פושה ומחלחל בכל מקום שאליו נביט ובכל תחום בחיינו כאן, עד שעצם הניסיון לבחור דוגמאות מייצגות נעשה אבסורדי. אז חלק מהערבים כבר מזמן במצור רשמי, כלואים מאחורי גדרות וחומות, וחלק במצור לא רשמי אך ממשי מאוד, שגם הוא כולל גדרות, נישול, גזל כלכלי והרס כל תשתית קיום אפשרית. חלקם מנסים עכשיו לישון איכשהו ליד הריסות בתיהם, צנופים באוהל (במקרה הטוב), ולחלקם יש עדיין קורת גג רעועה כלשהי, אבל היא כבר מוגדרת כבלתי חוקית והם עצמם מוגדרים כפולשים בבתיהם, בלתי לגיטימיים במדינתם הדמוקרטית, ומשוללים כל גישה לזכויות היסוד הבסיסיות ביותר שאמורות להיות – על פי חוק יסוד בישראל – נחלתו של כל אדם כאן, אפילו אינו אזרח. כי הם ערבים.

"מדינת ישראל נתונה במלחמה עם העם הפלסטיני, עם מול עם, קולקטיב מול קולקטיב", זה הניסוח המדויק, הבלתי נשכח, מאותו מסמך משפטי שכבר צוטט כאן בעבר, אך עדיין מודחק בקפידה מהתודעה הישראלית, לפחות זו המיינסטרימית, זו שמדברת במלים יפות של דמוקרטיה ויהדות ומקפידה על הבליל המאוזן היטב של פרטי בידור  עם פרטי טריוויה בתור כותרות ראשיות.

שמעת, ווספייה אבו עיד – אזרחית ישראל שעברה מהצפון (אחרי שגירשו את המשפחה מעמק החולה ב-48') ללוד ב-56' וחיה מאז ועד היום במתחם הזה שהפך לפני כשבועיים לעיי חורבות –  מדינת ישראל במלחמה נגדך. כן, נגדך. זה באמת יכול להסביר מדוע פשטו עליכם בהפתעה, בגשם, מאות שוטרים חמושים ורעולי פנים, הוציאו אותך מביתך בכוח ודחפו אותך עד שנפלת לאדמה הבוצית ונרטבת עד לשד עצמותייך. במלחמה כמו במלחמה.

 

PC240287 ווספייה, אם המשפחה, שניסתה לשאוב עידוד מהביקור שלנו, ואולי ניסתה לעודד אותנו, לא פסקה מלחייך וניסתה להתבדח, חייכה אפילו כשסיפרה איך זרקו אותה למים וכל בגדיה נרטבו, ומזל שהשכנה באה.

 

שמעת, אברהים אבו סעלוק, שכן וחבר בוועדה העממית של לוד, המקפיד לשוב ולהסביר, בפעם המאה ובשקט, בנימוס ובלי התלהמות, מדוע נאלצים הערבים לבנות באופן "לא חוקי", וכיצד מוגדרת אותה אי-חוקיות, בדרך כלל בדיעבד (כשיש למדינה פתאום "תכניות", ליהודים בלבד כמובן, על אותו השטח) ואיך אי אפשר אף פעם להשיג אישור על פי תכניות המתאר הישנות (שכוללות לכאורה גם את התושבים הערבים), אתה מבין, אברהים, למה גם על הדירה שלך יש צו הריסה, כמו על 3000 בתים אחרים בלוד כיום? כי מדינת ישראל מנהלת מלחמה נגדך. לא שמעת על התרגיל הארצי שקיימה משטרת ישראל לא מזמן, תרגיל בתפעול  מחנות מעצר לערביי ישראל?

 

20101218_42

עכשיו כ-60 אנשים זרוקים בחוץ, חיים באוהלים ומתקיימים מתרומות בקנה מידה מאוד מצומצם (כן, מה לעשות שחוץ מהשכנים וכמה מתנדבים, ערבים ויהודים, איש עדיין לא נקף אצבע?) מה המדינה מתכוונת לעשות איתם, הוא שואל אותי, ומה היא תעשה אחרי שיהרסו עוד אלפי בתים בלוד ול-60 האלה יצטרפו עוד 3,000, עוד 20,000? (כי להריסות כאמור הקציב ביבי עכשיו הרבה כסף. להריסות, לגדרות ולמחנות מעצר תמיד משום מה יש כסף) האם הרעיון הוא להקים באמת מחנה פליטים? בינות לשכונות וליחידות הדיור החדשות? או שמא פשוט רוצים שהערבים "יבינו את הרמז" ויתנדפו איכשהו, יזוזו קצת הלאה ויהפכו להיות בעייתו של מישהו אחר ביישוב יהודי אחר?

 

מבחינת התרבות המיינסטרימית מה שקורה לאזרחים הערבים בארץ הוא "שולי", לא חדשות, אין בו עניין לציבור (תגובות ששמעתי במו אוזניי כשניסיתי לעניין את התקשורת). כבר שנים אנחנו מולעטים בבידור זול וריק על חשבון חדשות של אמת, או בסילופים מניפולטיביים של העובדות, או בשקרים ממש* שנועדו להעצים עוד את הפילוג והאיבה בין הקבוצות השונות באוכלוסייה (הפרד ומשול, הלא כן?), לשסות אותן זו בזו כדי "לחסוך" את הטיפול בהן – ש"יטפלו" זו בזו למה לא.

 

במדינה שבה האופוזיציה היא בקושי אחוז אחד, מדינה שבה כל הכוחות  – הפוליטיים והכלכליים, התרבותיים והאזרחיים – חוברים יחד כדי לקדם בשיתוף פעולה מדיניות אתנוקרטית גלויה של נישול, אפרטהייד וטרנספר זוחל (גם אם לעולם איש – מלבד ליברמן אולי – לא יודה בכך בגלוי, והניסוחים הרשמיים יישארו נקיים וצחורים, נוטפי חלב ודבש) אין יותר מה לדבר עם היהודים הישראלים, אמר לי היום אודי אלוני ליד ההריסות בלוד. לכל היותר זה מאפשר להם לרכך את מצפונם בתרומה הומניטרית לחסרי הבית, אבל ההריסות והנישול ממשיכים כל הזמן ובעוז. מי שהרס את הבתים האלה הם לא הרבנים שקראו לא להשכיר דירות לערבים אלא בג"צ ומנהל מקרקעי ישראל. מי שמפקיר עכשיו את האנשים האלה בחוץ ולא דואג להם לקורת גג ולקיום בכבוד כפי שחובתו ע"פ חוק לעשות הוא לא ליברמן אלא ברוורמן. מי שהרס השבוע בפעם השמינית את הכפר אל-עראקיב הם לא המתנחלים חמומי המוח של מעון, תפוח ויצהר, לא נוער הגבעות ולא המטיפים הכהניסטים שהפגינו בבית שמש, אלא משטרת ישראל וקק"ל, ובשביל זה. צריך לפנות לקהילה הבינלאומית ולדרוש ממנה להפעיל סנקציות על ישראל, הוא המשיך וטען באוזניי, ולא בפעם הראשונה. זה המוצא הלא-אלים היחיד שנותר, אין פה כבר עם מי לדבר.

 

האמנם?

 

 

20101218_25

 

* למה למשל מתבטא מפכ"ל המשטרה דודי כהן בצורה שקרית במכוון לגבי הפליטים ומהגרי העבודה האפריקאים? למה הוא אומר (קראתי את זה ב"ישראל היום" ברכבת, אין לי לינק, אבל זה נחרט) "אני מודאג מהפשיעה אצלם, מתופעות כמו רצח ואונס" – כשהעובדות שנאספו בכנסת (במסמך הזה של מרכז המחקר והמידע מתאריך 11 אוקטובר 2010) מצביעות דווקא על כך ש"מניתוח נתוני המשטרה" עצמם "עולה כי להאשמות הנשמעות בדיון הציבורי שמתקיים בנושא בדבר הפשיעה הגוברת בעקבות הגידול באוכלוסיית המסתננים ומבקשי המקלט בישראל אין בסיס עובדתי" וכי "שכיחות העבריינות באוכלוסייה זו נמוכה משכיחותה בקרב האוכלוסייה הכללית באופן ניכר". לפי נתוני הפשיעה השנה, כפי שמצוין שם, בתל אביב למשל נפתח תיק כנגד אחד מכל 15 תושבים ורק כנגד אחד מתוך 84 מסתננים ומבקשי מקלט (וזאת כשחלק מהתיקים שנפתחים הם בכלל על עצם 'עבירת' ההסתננות עצמה). וזאת למרות שרבים מהם דווקא נפלו קורבן לפשעים חמורים ביותר כמו אונס והתעללות בדרכם לכאן והם עניים מרודים ומשוללי כל זכויות או מעמד משפטי מסודר שהיה מאפשר להם אפילו לעזוב בצורה מסודרת את הארץ ולבקש מקלט במקום אחר. למה אם כן הוא מדבר דברי בלע חמורים כאלה? למישהו יש הסבר?

[את המסמך הרשמי מהכנסת מצאתי בקישור שנתן יוסי גורביץ בפוסט המומלץ הזה. ומסתבר שכתב גם על הדיווח ההוא של כרמלה מנשה, בפוסט לא פחות חשוב כאן]

 

**שימו לב, עדכון לגבי משמרת המחאה מחר – שלישי, וכתובת לתיאומי טרמפים למעוניינים להגיע**

משפחת אבו עיד והועדה העממית של לוד מזמינות למשמרת מחאה נגד הריסות הבתים בלוד, שתתקיים ביום שלישי הקרוב, ה-28/12, בשעה 6 בערב, בצומת הרחובות הלן קלר והמסגר בלוד. המשמרת תתקיים בשעה 6 בערב. בואו והצטרפו למחאתם של בני משפחת אבו עיד, של תושבי לוד האחרים, של תושבי כפר שלם, של תושבי דהמש ואל עראקיב, ושל רבים אחרים אשר בתיהם נהרסו או נמצאים בסכנת הריסה. בימים אלה, בהם הגזענות מתחזקת וסימניה נראים בכל פינה, מול ממשלה שאינה עושה דבר כמעט נגד גילויי גזענות, פוגעת בזכויות אזרחיה ומנסה ללא הרף לנשל את אזרחיה הערבים מאדמותיהם, חשוב להשמיע קולות אחרים. המשמרת תתקיים בשעה 6 בערב, וההגעה במכוניות פרטיות.  אנו נשתדל, במידת האפשר, לתאם בין בעלי מכוניות לזקוקים להסעה, אם תכתבו לכתובת amit.ramon@gmail.com
ביום שלישי הקרוב, ה-28 בדצמבר בשעה 6 בערב, נצטרף כולנו למשמרת מחאה נגד הריסת בתי משפחת אבו עיד ונגד הפקרתם על ידי כל הרשויות.

 

Read Full Post »

מוזמנות ומוזמנים להשתמש בו (עם השינויים המתבקשים) ולשלוח מטעמכם לברוורמן [את הכותרת הרשמית של תפקיד משרדו אני לא מצליחה אפילו להגות] ולשאר הנפשות הפועלות: לראש עיריית לוד, לשר הפנים, לשר השיכון, לראש הממשלה, לנשיא המדינה. וכמובן לחברי כנסת שמתיימרים למעורבות ופעולה בנושאים האלה.

 

**למי שאיכשהו נקלע לכאן ולא יודע במה מדובר – מוזמן לפוסט הקודם, כאן. וכן לדיווח כאן, וכאן. וכאן.**

 

דיברתי הבוקר עם ריאד אבו-עיד והוא אומר שעד עכשיו דבר לא קרה, איש לא בא ולא דיברו איתם. הוא הוסיף שכמה מהילדים חולים ושבוצעה פנייה לאו"ם. כל התדרדרות חס וחלילה במצבם הרפואי של הילדים הללו היא על ראשם של האחראים ועליהם לתת על כך דין וחשבון. אז לפני האסון הבא, לפני ועדת החקירה הבאה, שלחו עכשיו. עד מתי ינשלו (בהדרגה ובשקט ומבלי לספר לנו) ערבים מבתיהם, עד מתי יהרסו לערבים ויבנו רק ליהודים? עד מתי טרנספר זוחל? האם האנשים הממונים על ביטחוננו ורווחתנו מנסים להבעיר כאן בתוך ישראל את האינתיפאדה השלישית?

דרישה לפעולה בעניין ההריסות בלוד

אל: abraverman@knesset.gov.il

כבוד השר, פרופ' אבישי ברוורמן

כדוקטורנטית במחלקה לספרות עברית בבאר שבע וכמי שזכתה להיפגש איתך פנים אל פנים בעבר ומוקירה מאוד את פועלך מאז היותך נשיא האוניברסיטה, אני פונה אליך כעת בתקווה שלא תשיב את פניי ריקם.

כפי שבוודאי שמעת, ביום שני שעבר נהרסו בתיה של משפחת אבו-עיד בלוד. ההריסה בוצעה בצורה האכזרית ביותר שניתן לדמיין, ביום הקר ביותר, בעיצומו של גשם זלעפות ובגיבוי של מאות שוטרים חמושים, שניתצו והרסו את כל תכולת הבתים, התעמרו באנשים והשפילו אותם, לא הניחו להם להציל דבר מחפציהם והותירו אותם בחוץ בגשם. כל זאת לאחר שהובטחה להם ארכה של חצי שנה לפני ההריסה ולאחר שכביכול הובעה נכונות מצד העירייה להגיע איתם להסדר. כך שההריסה היתה פתאומית ועמדה בניגוד להבטחות שהושמעו באוזניהם קודם לכן. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו אוסר על הוצאת אדם מביתו אם אין לו מחסה אחר, ועל הפגיעה בזכות לקיום בכבוד. מאז שנהרסו בתיה של המשפחה נעלמו כל ההבטחות על הסדר, פיצוי או קרקע חלופית ועד היום עשרות אנשים זרוקים בחוץ. יתרה מכך. למשפחה ולשכניהם, אזרחים ותושבי לוד שנולדו שם, התברר כי על מקומם ועל גופם ממש נרקמות תוכניות ל"העצמת האוכלוסייה האזרחית" בלוד שמשמעותן בעברית לא מכובסת היא נישול התושבים הערבים מבתיהם וייבוא של עשרות אלפי יהודים – דתיים ואנשי צבא – ואכלוסם במקומם. בקרקע שעליה יושבים אנשים אלה כבר עשרות שנים מתוכננת הרחבת בית הקברות, מכללה חרדית ומאות יחידות דיור. את בתיהם של הערבים הורסים, לא מאפשרים להם אפילו לשכור דירה במתחם שבו גרו כל חייהם, ובאותו זמן ממש בונים תחת אפם מאות יחידות דיור ומשכירים אותן במחירים אפסיים – ליהודים בלבד.

אני פונה אליך בדרישה לפעול לעצירת ההתנהלות הבלתי אנושית הזאת, לדאוג לפיצוי מיידי ולקורת גג חלופית לאנשים הללו ולפעול לשיתופם המיידי של ערביי לוד בתוכניות המתאר של עירם! המציאות הנוכחית אינה מתקבלת על הדעת, לא עומדת בשום קריטריון אנושי וגם מסוכנת מאוד – מלבד היותה אבסורדית ואווילית בעליל – לביטחוננו. אני רואה בך אחד מהאחראים הישירים למצב זה ומצפה כי תפעל לתיקונו.

בתודה

טלי לטוביצקי

מצורף קישור לרשימה באתר תראבוט הכוללת הפניות להחלטות הממשלה, בהן היית מעורב, בעניין לוד

http://www.tarabut.info/he/articles/article/abu-eid-demolition/

 .

.

פוסט מעולה כולל עוד מידע מאלף בנושא, שאתם לא יכולים להרשות לעצמכם שלא לדעת, מצאתי עכשיו באתר של מרמיט

 

 .

כתובות נוספות:

אילן הררי, יו"ר הועדה הממונה לעיריית לוד  mayor2@lod.muni.il

אריאל אטיאס, שר הבינוי והשיכון  aatias@knesset.gov.il

אלי ישי, שר הפנים  eyishay@knesset.gov.il

ראש הממשלה  http://www.pmo.gov.il/PMO/PM/Write+to+PM/  (למישהו יש מייל יותר ישיר? שימו לב, הלינק הוא לאתר אינטרנט שצריך למלא בו את הפרטים. לא לכתובת מייל)

נשיא המדינה president@president.gov.il

 

Read Full Post »

ערבים הם מאוד מסוכנים. ועל זה תמיד יספרו לנו בחדשות. זה עוזר לדמיון הלאומי, זה עוזר לתוכניות. וגם לכיס של הקבלן אגוזי. הנה שוב – כך דווח – נשמעו יריות בלוד. אף פעם לא ידווחו על ההריסות. ערוץ 2 וערוץ 10 היו והלכו. לא מתאים להם לעשות על זה כתבה. לא עשו.

 

20101218_19 

גם הלחם נקבר בין ההריסות (אפשר ללחוץ על התמונות להגדלה)

בסתר לבי קיוויתי שאשמע היום משהו שיגרום לי להסס, לעצור על סיפה של המסקנה הנוראה והבלתי נמנעת ולעשות אחורה פנה משם. אבל לא. רשע וטיפשות תהומית וגזענות. אין לי הסבר אחר. ועדיין זה לא מסביר, איך אנשים מצדיקים לעצמם הרס והתעמרות כזאת, אני לא מצליחה להבין. לא רק מול הפנים של אנשים שפולשים באלימות לביתם תוך ניפוץ חלונות ודלתות, מוציאים אותם בכוח ואז מחריבים בשיטתיות את הכול, כולל הכול, כולל העצים, אלא גם מולנו, השכנים שלהם, אזרחיה של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" שמתיימרת גם להיות בית ומקלט לעם היהודי. איזה בית ואיזה מקלט? מפני הממשלה שלי אני צריכה לנוס על נפשי, מפניה אני צריכה להקים מקלט אטומי ולהתכווץ שם, רועדת, לשם היא דוחקת את כולנו, הממשלה הזאת וקודמותיה הפירומאניות לא פחות. אבל זו, הנוכחית, בהחלט הורידה בזמן האחרון את הכפפות. תשאלו את עמותת רופאים לזכויות אדם. תשאלו את הבדואים בכפרים הלא מוכרים בנגב, תשאלו את תושבי דהמש, ג'יסר א-זרקא, יפו, עכו, צפת, עיסאוויה. תשאלו את משפחת עבו-איד.

20101218_33

 

20101218_04

 

נסיעה של עשרים דקות ל"מחנה פליטים אבו-עיד" כפי שמכריז השלט באזור תעשייה שומם בלוד, ליד הקברים, שם נהרסו ביום שני בבוקר, באמצע הסערה, ביום הכי קר, בגשם, שבעת בתיה של משפחת אבו-עיד. הבתים שמסביב עוד עומדים על תילם – בינתיים – כפי שדייריהם מקפידים להוסיף. כל התושבים שם משלמים כבר עשרות שנים קנסות על בנייה "ללא אישור", חלקם כבר קיבלו התרעות על הריסה. כל מה שכבר שילמו וכל המאבקים המשפטיים שניהלו תוך התרוששות מתמדת (ובידיעה שאם לא ישלמו הריביות ירקיעו עוד ועוד ויגמרו אותם) לא יעזור להם בבוא היום כשהדחפור יגיע, מגובה במאות שוטרים חמושים שפניהם מכוסות ומוגנות ומדיהם השחורים אחידים וללא תגיות, ובחסות האנונימיות הזאת הם יכולים להכות ולהשפיל, כפי שעשו ביום שני השבוע לנשים ולילדים של משפחת אבו-עיד.

 

20101218_01

 

הם ישבו שם, השוטרים, בסלון הבית ושתו ואכלו, צוחקים ומדברים כאילו אנחנו לא שם בכלל, סיפרה לי אחת מהאימהות בזעם, כאילו אנחנו כלבים שלא מבינים. לילדה שניסתה להיכנס למתחם של ההריסה כיוון שוטר אחד רובה וגם דרך אותו. בחור אחד סיפר שהיכו אותו, אחד אחר סיפר שהיכו את אחיותיו. המלה "השפלה" חזרה בכל נגזרותיה. הזעם יצא בעיקר על היחס האכזרי שהפגינו השוטרים במהלך ההריסה, על ההתנהגות המבזה. אפילו אם צריך להרוס על פי צו בית המשפט (שאמנם לעולם לא פוסק דבר אחר), היא אמרה, למה ככה, כאילו אנחנו לא בני אדם?

 

20101218_18

 

הם לא רק עשו את תפקידם, השוטרים. לפי התיאורים נשמע שהם ממש נהנו ממנו. נהנו להכין לעצמם קפה כשהאמהות והילדים בוכים בחוץ בגשם, נהנו לנתץ את כל הרהיטים ולהרוס הכול (כן אורטל ספאר דוברת המנהל, מביקור במקום התרשמתי שאכן כפי שהסברת במלוא היושר "יש לנו נוהל קבוע לפינוי. אנחנו אורזים את הדברים שהיו בבית ומאחסנים אותם עד שיגיעו המשפחות לקחת אותם בצורה מסודרת, בלי לפגוע בדבר". האם באת לראות במו עינייך איזה הרס חוללתם שם, אורטל ספאר?)

 

20101218_17

20101218_21

 

למען ביטחוננו (כי צריך לעזוב את המוסר, נכון? אתם לא רוצים שאדבר איתכם על מוסר, בסדר. אדבר על ביטחון, המילה האהובה עליכם. אז בואו נראה איך זה עובד) למען ביטחונו של העם הנבחר לא רוצים חלילה שהוא יחיה בצורה מעורבת ומעורבבת עם הערבים, (אף שלתומי תמיד חשבתי שזו הדרך הטובה ביותר, למעשה היחידה, להגן על עצמנו ועל ארצנו מפני מתקפת טילים ושאר אמל"ח זוועתיים, הרי אנחנו מוקפים אויבים הלא כן?) לא לא – בדיוק להפך – עשרות שנים שוקדים כאן אך ורק על הפרדה ונישול איטי של הערבים מהשטח, איטי מספיק כדי שלא יעורר סקנדל בינלאומי חריף, אבל ייהוד-תוך-נישול עקבי ומחושב וחד כיווני. לערבים אסור לבנות ולעולם לא נותנים להם אישורים. ליהודים נותנים גם בדיעבד. את הערבים לא שואלים – יוצרים תוכניות ומשרטטים מפות – בין אם מדובר בתכנון עירוני או בשטח שמיועד לכביש או שרוצים לנטוע בו יער – בין אם בצפון, בנגב או בלוד וסביבותיה – ואלה שחיים בשטח עצמו מזה עשרות שנים הם פשוט לא צד בעניין. הם לא קיימים. אוויר.

 

20101218_26

20101218_45

אברהים מהוועדה העממית של לוד

 

כשתושבי לוד הערבים חשפו את המפות והתכנונים (שהרי לא שיתפו אותם בתכנונים האלה, אבל הם גילו איכשהו) התברר להם, כפי שהסבירו ריאד ואברהים באוהל המחאה, שצריך למצוא שטח להרחבת בית הקברות הסמוך. זה צריך להיות על חשבונם כמובן, כי בצד השני נמצא מושב זיתן. ומכללה חרדית מתוכננת להיבנות שם גם, מכללת הרב יעקב. ו-500 יחידות דיור בסמוך אליה, הרי התלמידים צריכים לגור איפשהו, וגם כיכר גדולה וכביש גישה למכללה. כל זאת ועוד עליהם, על ביתם וגופם, כי הם הרי לא קיימים. איש לא שיתף אותם, איש לא חשב בכלל מה יהיה עכשיו כשעוד בתים ייהרסו ומשפחות יישארו ברחוב. בדיוק כמו בדהמש, בדיוק כמו בנגב. קצת כן חשבו כנראה ולכן לא הרסו הכול בבת אחת. כי מה יעשו עם המוני אנשים שיישארו בחוץ? יהרסו אם כן טיפין טיפין, בכל פעם משפחה אחרת. אחרי כמה ימים יבואו ארגוני הסיוע המוסלמים שתרמו את האוהלים, יבואו כמה פעילים מארגונים כמו הפורום לדו-קיום, תראבוט ועוד להביע סולידריות, יבואו גם הבדואים מהנגב, למודי סבל טרי מאוד מהריסות שבות ונשנות, ולאט לאט, בעזרה הדדית, ישקמו את חייהם של האנשים שעולמם חרב עליהם, יבנו מכלום שוב בית, לפחות כמה פחונים. עד הפעם הבאה. עד שיימאס להם, כך כנראה מקווים בעלי השררה וההון. ואז הם פשוט יתאדו?

 

20101218_14

 

הקבלן אגוזי – על פיו יישק דבר, מסתבר. הוא קבלן ההריסה, השוטרים התייעצו איתו, הוא הכין את הכוחות עד שנמצאה שעת הכושר המופלאה: יום שני בבוקר, אחרי ליל סערה נורא, ובדיוק אחרי שעורך הדין המייצג את המשפחה התבשר שהם קיבלו ארכה של חצי שנה עד ההריסה. אפילו הבטיחו להם אדמה חלופית באזור ואדי חמאם בצפון, שם נמצאים שאר בני המשפחה. הבטחות סרק. הטעיות, שקרים. אפילו להתארגן להריסה לא הספיקו, אפילו לארוז את חפציהם. וכמה מהשוטרים גם לקחו לעצמם חלק מהרכוש. אם ממילא כבר הורסים הכול עד היסוד, לא חראם? אז לוקחים כמובן.

 

20101218_39 ריאד (עומד) סיפר את כל ההשתלשלות ומסכת התלאות שהם עוברים בעשורים האחרונים (בקרוב גם בוידאו, מקווה)

 

משפחת אבו-עיד היא בכלל מעמק החולה, אבל משם כבר גירשו אותם ב-48', העמיסו על משאיות וזרקו בלב הכלום בצפון. שם השתקמו איכשהו, בהתחלה בפחונים, ובהמשך הגיעו כמה מבני המשפחה ללוד בחיפוש אחר פרנסה. כך סיפר לי ריאד. הוא גם מכיר כמה חברי כנסת, אבל זה לא עזר הפעם. יש כאן כוחות חזקים יותר והרבה כסף. 50,000 יהודים רוצים להביא לכאן, כך סיפר השייח', זה הפיתרון שלהם למצוקה בלוד. וביבי כבר הקצה הרבה הרבה כסף – להריסה.

 

20101218_08

כמובן לא לפיצוי של המשפחות. אזרחי ישראל, בעלי תעודות זהות כחולות, משלמים מיסים וקנסות ורואים מהמדינה ומהעירייה רק רובים ודחפורים.

 

20101218_30 חוט מאריך ארוך ארוך עושה את דרכו על ההריסות עד לבניין של השכנים.

 

במשך השנים נאלצו בני המשפחה להוסיף הרחבות למיניהם לבית ההורים ולבנות על ידו, כי פשוט לא ניתן היה לקנות בלוד בתים. לא לערבים. (נשמע אקטואלי נכון?) אז הם בנו. והגיעו צווים וקנסות, אז שילמו. ועוד שילמו. והתחילו משפטים. ושילמו לעו"ד. פעם כבר הרסו להם. בנו שוב. מה הם יכולים לעשות? גם עכשיו יבנו בסופו של דבר, איש לא יחזיר להם את הכסף ששילמו עשרות שנים ומימן את עיריית לוד, העיר שממש לא רוצה להיות עיר מעורבת.

 

20101218_05

 

"מאז ששרון היה עולה על הגבעה של גני אביב ומסתכל במשקפת על השכונות הערביות, מאז ידענו שמתוכנן משהו", סיפר השייח' באוהל המחאה, שם קיבלו אותנו האנשים האלה שלא נותר להם דבר במים ובקפה, ואח"כ גם הביאו אוכל.

 

20101218_46 מקווה שיהיה בהמשך גם קובץ וידאו שצילמתי באמצעיי הרעועים. בינתיים ציטוטים קטועים –

 

"היום יש יותר מ-3000 בתים של ערבים בעיר לוד שמתוכננים להריסה. […] כל התוכניות כביכול הן בלוף. יש תוכנית אחת גדולה שדיבר עליה מי שהוא ראש הוועדה הממונה של לוד, הגנרל אילן הררי, שהביאו אותו במיוחד כדי לממש את תוכניות ההריסה, כי זו התוכנית הגדולה – ההריסה. הם הקצו פה באמצע העיר חלקת אדמה ל-500 יחידות דיור לאנשי שב"כ וצבא, פה ליד בית הקברות המוסלמי. באותו יום מנוף אחד הרס פה ומנוף אחד בנה שם. תכננו את שכונת אחיסמך, להביא 15,000 חרדים לגור שם. פה שמעתי מתוכנן אזור תעשייה ומכללה לחרדים – זו התוכנית. דיברו לפני כמה חודשים עם שר הפנים על האפשרות שיהיו בחירות בעיר לוד. פתאום נעלמו כל הדיבורים על בחירות. כדי ששר הפנים יממש את התוכנית שהיא הריסת כמה שיותר בתים לערבים והבאת 50,000 יהודים. כשהיו כאן רציחות באו נתניהו, אהרונוביץ וישי. שלושת השקרנים הנוכלים הללו שבאו כביכול להביע תמיכה בתושבי העיר לוד עשו ישיבה ומה יצא ממנה? שכדי לשמור על העיר לוד צריך להביא 50,000 תושבים יהודים. מה הקשר לרציחות? הם תפסו על זה טרמפ כדי לגרש את הערבים. הקצו 160 מיליון ללוד. 40 מיליון מיועדים ל'מינהלת פינוי', להריסת 3000 בתי הערבים."

 

20101218_12

 

בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון יושבים עכשיו אנשים ליד ההריסות על כיסאות פלסטיק שהביאו השכנים (אלה שבתיהם כאמור הם כנראה הבאים בתור) ומקבלים את פני מי שבא לראות ולשמוע במאור פנים,  לוחצים ידיים. אומרים תודה. ומה אפשר להגיד? מה אפשר להגיד לאנשים שמנהל מקרקעי ישראל, עיריית לוד שהתעלמה אפילו מהבקשות של הנשים לשמיכות עבור הילדים, משטרת ישראל, קבלן ההריסות ושר הפנים, וראש הממשלה כמובן (הנוכחי וקודמו וקודמו של קודמו) כולם כמדומה חברו כנגדם. כי ערבים הם.

 

20101218_24

 

כאן נעצר המוסר שלכם, יהודים-ציונים וחובבי ישראל? בגבולות הגטו היהודי שלכם? זה לא עבד טוב כל כך בעבר, השיטה הזאת של הגטו, אתם זוכרים, ולא נראה שהיא צופנת בחובה יותר מדי טוב לעתיד הקרוב, בלוד ובירושלים ובגליל ובנגב. החשיבה הזאת יכולה להוביל רק למלחמה.

 

אם לא בשם האנושיות, נניח שהחלטתם שזה מותרות בשבילכם כרגע, הרי שלפחות בשם הביטחון אנחנו זקוקים לסולידריות. צריך לדרוש ממשרד השיכון פיצוי למשפחות, שיקום פיזי ונפשי. שיתוף בתוכניות המתאר. בחירות לעירייה ונציגות שווה לערבים בעירייה. משחקיות לילדים, כמו שריאד אמר כשראה איך ילדיו הקטנים מסתובבים חסרי מעש בין ההריסות, הם מעולם לא זכו לגן ציבורי ליד הבית, לספסלים, לספרייה. הם לא זכו להגנת המשטרה – המשטרה פועלת רק בשכונות היהודיות, "רק בגני אביב".  צריך לדרוש שקבלנים יבצעו עבודות בנייה ולא הריסה. צריך להגיד עד שגרוננו ייבש, וגם אחרי זה – צו השעה להתערבב. סולידריות ערבית-יהודית. אין מוצא אחר.

 

 

אין להם כלום עכשיו והם ישמחו לכל דבר – שמיכות, ביגוד, ציוד רפואי, ציוד ללימודים, כלי כתיבה, מחברות, וריהוט לכיתה – כיסאות ושולחנות. אולי יצליחו להקים כיתת לימוד זמנית במקום. אולי אפשר גם לבוא ולעזור בפעילות לילדים. כל מה שעולה על דעתכם. הפיצו הלאה, לכל שר וח"כ,  לכל ארגון שיכול לסייע.

וגם הקשבה והבעת סולידריות טובות יותר משתיקה וייאוש. אוהל המחאה נמצא בקצה רחוב הלן קלר בלוד. מתל אביב נוסעים על כביש 1 לכיוון ירושלים ויורדים במחלף לוד לכיוון רמלה לוד. כ-200 מטר אחר כך פונים ימינה לכיוון לוד העתיקה. ממשיכים עם הדרך עד לכיכר ופונים בה ימינה, לפי השילוט המכוון לזיתן (רחוב פסח לב). נוסעים עד סוף הרחוב ופונים שמאלה לרחוב המסגר. משם עד לסוף הרחוב המסתיים בצומת טי, ואז ימינה (רחוב הלן קלר). אוהל המחאה מימינכם.

 

 

 

 

Read Full Post »

 

אתמול במצעד.

PC100127

PC100122

הלכתי בצד אנשי הציונות הדתית והבדואיות והבדואים מתל שבע והסביבה, שצעדו עם נציגי אל-עראקיב. מאחורי שמעתי קריאות לשיוויון בשכר בין נשים וגברים, לפנינו היתה קבוצה של עובדים סוציאליים, היו גם ארגוני סביבה, "פסיכואקטיב",  "פעולה אחת ביום", עמותת גישה, הקהילה הגאה ומי לא – כל נושא שאפשר לחשוב עליו היה מיוצג שם, באמת מכל טוב הארץ – כמו סופרמרקט גדול של מאבקים, רק לבחור, על כל מה שזועק לתיקון בארץ.

 

יש איזה כשל בסיסי בתפיסה הישראלית המצויה שכולנו שבויים בו ביודעין או שלא ביודעין, מרצון או מכורח. הכשל הזה – כך פימפמו לנו לתת מודע – הוא שכל דבר בא או צריך לבוא תמיד על חשבון משהו או מישהו אחר. זכויות האזרח צריכות לבוא על חשבונה של האזרחית וזכויותיהם של האזרחים היהודים על אלו של האזרחים הלא יהודים, וזכויות האזרח בכלל על חשבון אלו שאינם אזרחים ובכל זאת חיים כאן – אם נולדו כאן ואם נמלטו לכאן.

 

זה סילוף מגמתי של המציאות. הסילוף הזה משרת את מי שגורפים את כל הרווחים ממנו, משסים אותנו זה בזה (או באויב חיצוני משותף), אלה שמגיעים בד"כ לעמדות הכוח בממסד ומשם מפקחים ומנתבים את דרכי התיווך והייצוג של המציאות. האמת הפשוטה היא שיחס של שיוויון, חלוקה צודקת של המשאבים המשותפים וסולידריות ועזרה הדדית ייטיבו עם כולם. החתירה הבלתי פוסקת, אפילו הסיזיפית, ליעד הזה עדיפה בעיני כדרך חיים על כל צורת חיים אחרת. כל פגיעה בנפש אחרת היא כפגיעה בנפשך שלך ועקבותיה לא נמחים ממך לעולם. והענשה קולקטיבית של אוכלוסייה שלמה היא פשע נגד האנושות. 

 

יש כל כך הרבה דוגמאות לתוצאות המבורכות – לאדם ולטבע – של עזרה הדדית ושיתוף פעולה, וגם דוגמאות נגדיות, חלקן טריות מאוד, לתוצאה של חשיבה רכושנית ונקמנית, לאומנית ו/או דתית-בדלנית צרה, ולהרס המיידי והוודאי שהתנהלות כזאת מביאה עלינו. כמו תמיד, רק הרס סביבתי בקנה מידה גדול ומוות המוני עשויים לפקוח כאן את העיניים. האם אנחנו באמת צריכים עוד מלחמה בשביל להבין את האמת האנושית הבסיסית הזאת? הרי אנחנו יכולים להיווכח בה יום יום ביחסים שלנו בתוך הבית, עם השכנים בבניין, בהתנהלות שלנו ברחוב, כשאנחנו הולכים לקנות משהו ועם הקולגות בעבודה. זה הרבה יותר פשוט מכפי שהתקשורת והעסקנות הפוליטית המפלגתית הסקטוריאלית והכוחנית מבקשת לצייר את זה. ממש מתבקש לצטט את רבי עקיבא.

 

 

האם המצעד הגדול של זכויות האדם, על סיסמאותיו הצודקות, הוא קיטש? ודאי. (כך שאל – וענה – מילן קונדרה ב"קלות הבלתי נסבלת", כזכור). אין קיטש גדול יותר מדימויים אידיאולוגיים פשוטים-פשטניים ומסיסמאות קליטות שעושות חם בלב על סולידריות, שיוויון ואחווה אנושית וסביבתית. האם הקיטש הזה מזיק לחיינו? האם אנחנו בכלל יכולים לחיות בלי קיטש? אנחנו חושבים בדימויים ובסיסמאות קליטות. זו דרכנו לצקת את המציאות לתבניות בעלות משמעות, מכיוון שרמת המורכבות הבו-זמנית של המציאות היא אינסופית, ויכולת ההשתברות שלה לממדים שונים וסותרים היא גם כן אינסופית. אז אפשר (ורצוי מאוד שכך נעשה) לפרק את התבניות האידיאולוגיות האלה, לתהות עליהן ולנהל עליהן דיון מתמיד, כדי לחדד את הראייה, אך עצם קיומן הוא כנראה בלתי נמנע, כי האופן שבו אנחנו מתבוננים בעולם הוא האופן שבו אנחנו חותכים מתוך החומר הצפוף שלו תבניות ויזואליות-מילוליות של מובן. אחרת לא נוכל לפעול בתוכו. השאלה הגדולה היא בעיני האם ניתן לפעול בו – באופן אקטיבי – בצורה שתגרום הכי פחות נזק לעצמי-לסביבתי (ובעיני זה היינו הך)? ועל השאלה הזאת חייבים להוסיף מייד את השאלה הנגדית – האם הפאסיביות שלי – בכל המישורים וההגדרות שבהם אני נוכחת במציאות – תועיל יותר? תגרום פחות נזק?

 

 

ברגע זה אני מסתכלת דרך החלון ואני יכולה לראות עוול בעשרות אם לא מאות מישורים של הקיום הסמוך אלי. אני יכולה להחליט שזה משתק ומייאש אותי, ושעדיף לא לעשות כלום [מי יודע במי ובמה אני פוגעת כאשר אני עושה מעשה. יש שיגידו שאפילו הכנת סלט מחוללת שרשרת של נפגעים. הרי בכל פסיעה שלנו במציאות אנחנו דורכים על יצור כלשהו…] ואני יכולה להחליט שאני משתדלת לחיות באופן כזה שיגרום למינימום נזק, ובמסגרת שעות העירות והפעילות שלי לחלק את האנרגיות והמשאבים שלי כך שאדרוך על כמה שפחות יצורים ואביא תועלת, מזור או שמחה ולו לאחד. ודאי שצריך לעשות היררכיה של המאבקים, כל אחד עם עצמו (לאו דווקא כולנו כחברה!), והשאלה איך לעשות אותה, איפה לחתוך, היא שאלה מטרידה מאוד ורבים מאיתנו מתחבטים בה באופן יומיומי. אבל אם כל אחד ינסה לפעמים, ולו כתרגיל, להיטיב עם החלש ממנו במקום לחמוס אותו, נדמה לי שהעולם לא יהיה מקום גרוע יותר.

 

 

יכול להיות שזה ייקח עוד הרבה זמן, עוד כמה שנים טובות, עד שאמצא את מקומי, וייתכן שזה לעולם לא ייגמר. למשל הקושי שלי לחיות עם עצמי בשלום בימים אלו כישראלית בצל הידיעה שמה שאני מקדישה לו את עיקר זמני נוגע בצורה עקיפה עד מאוד, אם בכלל, לרוב האנשים כאן ובמיוחד לאלה שהכי זקוקים כרגע לעזרה – זה קושי שמכביד עלי מאוד, גם אם בו זמנית אני יודעת, אולי ברמה הכללית והמופשטת יותר, שאין כמעט דבר שחשוב יותר לתרבות הישראלית מהשפה העברית והספרות העברית, ומי שתורם לתחזוקתה לא עושה דבר רע, אולי עושה אפילו דבר טוב מאוד עבור החברה הישראלית, ובכל זאת.

 

 

גם להתעניין בשכנים שלך בבניין ולעזור להם במידת הצורך זה בעיני דבר נאצל, לא חייבים ישר להתחיל עם העניים שבשולי עירך או מחוצה לה. אבל יש הבדל גדול בין ניסיונות כנים של שיקום ועזרה – הכרוכים או צריכים להיות כרוכים, בשל טבעה של המציאות, בהרבה מאוד איזונים וכיוונונים עדינים, התאמות ובדיקות חוזרות ונשנות של השטח ושל אפשרות הפעולה בתוכו – ובין מאבק נחרץ ואלים, בגיבויו של הממסד השלטוני, לשלילת זכויות של אחרים בשם זכותי המיתולוגית על "הבית".

 

 

אהבתי מאוד את הדברים הפשוטים שאמרה על הבמה אמל א-סאנע אל-חג'וג', נציגת הבדואים, שהסתיימו ב: "אנחנו התשובה לכל מי שחושבים שגזענות היא הדבר הטוב". זה נשמע כמעט עילג מרוב בנאליות, אבל תכל'ס – זה מה שעומד מאחורי מכתב הרבנים, מאחורי ההרס החוזר ונשנה של כפרי הבדואים בנגב ואי-הכרה של עשרות שנים שבעטייה חיים ישראלים רבים ללא חשמל וללא מים זורמים. גזענות פשוטה. ומאחוריה כמובן הפחד. החשיבה שערבי או אפריקאי שגר בשכנותי  מאיים עלי במשהו, מסכן אותי במשהו, לא תורם לחברה שלי אלא לוקח ממנה, לוקח ממני, רק משום שאינו יהודי. האם המסקנה מהתנהלותה של מדינת היהודים ב-2010 היא שאסור לתת ליהודים מדינה? או האם יש דרך לפשר איכשהו בין המחוייבות שלנו לטראומה הקולקטיבית של העם היהודי ובין חובותינו הבסיסיות ביותר כבני אדם?

עמית צינמן מהמצעד 2010

שתי תמונות מתוך רבות ומעולות שצילם עמית צינמן מ"לא נסתום את הפה" (האלבום המלא בפייסבוק)

עמית צינמן מצעד זכויות אדם 2010

Read Full Post »

לא, הוא לא מצחיק והוא גם לא הגיוני ואפילו לא מתקבל על הדעת. אבל הנה, הוא קורה. ולמרות שקשה מאוד להגיב, לומר משהו בכלל, נוכח מציאות כה מטורפת, מוטרפת, מתועבת, חסרת היגיון ומטופשת (ואיוולת עד בכי) בכל זאת אי אפשר שלא להגיד כלום בכלל.

אז בכל זאת –  אולי רק בראשי פרקים.

 

אז מה היה לנו עד עכשיו (סיכום ביניים שכזה):

.

גירוש ילדי העובדים הזרים, סועדי הקשישים (הגירוש חוקי, הם לא) יש? – יש. הוא רק מתעכב עד שמתקני המעצר לילדים יהיו מוכנים.

 

ייהוד (וגם ייעור) של עוד ועוד שטחים תוך סילוקם האגרסיבי של התושבים המתגוררים שם והרס בתיהם יש? – יש.

.

הצהרת נאמנות למדינת ליברמן יש? – יש.

ניצול של חוק הנאמנות כדי לקדם שלילת אזרחות של כל מיני "לא נאמנים" פוטנציאליים שאלי ישי לא מחבב יש? – יש.

 

תרגילי הדמייה של מחנות מעצר לערביי ישראל, כולל משאיות והכול, יש? – יש.

 

הצעד הבא?

 

אני מהמרת, בהתחשב במוצאו התרבותי של מי שנותן את הטון היום בארצנו, על מחנות ל"חינוך מחדש" של כל מי שלא הצביע לליברמן (או לעושי דברו למיניהם, מפה ומש"ס).

 

 

ועכשיו, ברשותכם, שני קטעים שנחרתו בזיכרוני מתוך סיפור של גרמני המצוין (סבסטיאן הפנר, תרגמה שולמית וולקוב, יצא בחרגול 2002 והייתי ממליצה לכל אדם [במיוחד אם הוא נמצא כרגע בעמדה פריבילגית יחסית, דהיינו לא צפוי לנישול, גירוש או שלילת אזרחות] לקרוא אותו לפחות פעם בשנה, כל שנה):

 

"בבית-המשפט העליון, הערכאה המשפטית הגבוהה ביותר בפרוסיה, שם עבדתי כמתמחה, לא השתנה דבר בשגרת עסקי היומיום עקב העובדה ששר הפנים פרסם באותה עת שורה של הוראות מדהימות. אם לשפוט לפי העיתונים, יכלה החוקה כולה ללכת לעזאזל, אבל אצלנו היו עדיין בתוקף כל הסעיפים בספר החוקים האזרחי, ואפשר היה להמשיך ולפרש אותו בזהירות לכאן ולכאן, כפי שעשינו עד כה. מה היה אם כן מציאותי או אמיתי יותר? ראש הממשלה נהנה אומנם להטיח חרפות ביהודים מדי יום, אך בהרכב בית המשפט שלנו המשיך לשבת כמו קודם שופט עליון יהודי וכתב פסקי-דין מבריקים והוגנים, שהיה להם תוקף מלא ולביצועם ניתן היה להפעיל את המנגנון הממשלתי כולו – גם אם מי שישב בראש המנגנון החליט לחזור ולכנות את כותב פסקי-הדין האלה 'פרזיט', 'תת-אדם', או 'מגפה'. מי כאן עשה צחוק מעצמו? נגד מי היתה מכוונת האירוניה של המצב הזה?

אני מודה שהיתה לי נטייה לראות מעין ניצחון על הנאצים בעצם העובדה שמערכת המשפט המשיכה לתפקד, ושחיינו בכלל המשיכו במסלולם: קולניים ופראיים ככל שיהיו, הרי ברור שלכל היותר עלה בידם להתסיס את פני השטח הפוליטיים – ואילו לכאן, אל מתחת לפני הים של החיים האמיתיים, ידם לא הגיעה […]" (עמ' 75)

.

.

"הלכתי לספרייה, כאילו היה זה יום ככל הימים. כיוון שלא נועד לי משפט לאותו בוקר, מצאתי לי מקום ליד שולחן-כתיבה ארוך והתיישבתי מול אחד התיקים שבעניינו היה עלי להכין חוות-דעת; עניין סבוך, עמוס בקושיות משפטיות. […] כמו בכל יום, שרר באולם הגדול שקט מתוח – שקט של עבודה אינטלקטואלית רבת-פנים אך ממוקדת.

[…] מה היה הרחש הראשון ששמענו? טריקת דלת? איזו צרחה בלתי-ברורה? פקודה? בבת-אחת הזדקפנו כולנו בבהלה, הבעה של קשב מתוח על פנינו. הדממה שררה עדיין בכל, אך אופייה השתנה: לא עוד דממת עבודה, אלא דממת פחד ומתח. בחוץ אפשר היה לשמוע רקיעות רגליים וריצה פרועה במעלה המדרגות, אחר-כך מהומה לא-ברורה, צעקות, ודלתות נטרקות. […] הרעש בחוץ התחזק. מישהו זרק לתוך הדממה המאופקת שבחדר: "ס"א", ואחר ענה בקול שקט: "הם זורקים החוצה את היהודים". אחד או שניים מן הנוכחים צחקקו. באותו רגע היה הצחוק הזה מפחיד יותר מאשר מה שקרה שם באמת: הצחוק הזה הבהיר באחת שגם באולם שלנו, כמו בכל מקום, ישבו נאצים.

[…] אדון אחד, יהודי כפי הנראה, סגר בשקט את הספרים שלו, החזיר אותם בזהירות למדפים, אסף את הניירות שלו ויצא. מייד אחר-כך הופיע מישהו בפתח, אולי איזה מין אחראי-משמרת, והכריז בקול רם אך מבלי שצעק ממש: "הס"א בבניין. האדונים היהודים ייטיבו לעשות אם יעזבו את המקום להיום". ובו-בזמן, כאילו היתה זו מעין הדגמה, נשמעו מבחוץ צעקות: "יהודים החוצה!" ומישהו ענה: "הם הלכו כבר". שוב שמעתי את שני אלה שצחקו קודם מגחכים בעליצות. ראיתי אותם כעת. הם היו מתמחים כמוני.

[…] בתוך כך קרבו אלי המדים החומים ואחד מהם נעמד מולי: "אתה ארי?" שאל, ולפני שהספקתי להבין מה קורה, כבר עניתי: "כן". מבט בוחן לכיוון אפי – והוא נסוג. אשר לי, הדם הציף את פני. חשתי בחרפה ובמפלה – רגע אחד מאוחר מדי. "כן" אמרתי! נכון, הייתי אמנם "ארי". בשם אלוהים, לא שיקרתי, רק הנחתי למשהו גרוע הרבה יותר לקרות. איזו השפלה, להזדרז ולהבהיר למי שאינו מוסמך לשאול שאני ארי – דבר שממילא היה בעיני חסר כל ערך. כמה בזוי לקנות בדרך זו את הרשות להמשיך לשבת כאן בשקט מאחורי התיקים שלי! אפשר עדיין להפתיע אותך! נכשלת במבחן הראשון! רציתי לסטור לעצמי.

כשעזבתי את בית-המשפט המשיך הבניין לעמוד שם, אפרורי, קריר ושליו, כתמיד, מרוחק באלגנטיות מן הרחוב, מעבר לעצי הפארק שלו. לא ניתן היה לראות עליו שזה עתה התמוטט כליל כמוסד. גם עלי לא ניתן היה לראות שזה עתה ספגתי מהלומה נוראה, השפלה שאין לה תקנה. אדם צעיר, לבוש היטב, פסע בשלווה במורד רחוב פוטסדאם. גם ברחוב לא ניתן היה לראות דבר. עסקים כרגיל. […]" (עמ' 100-102).

Read Full Post »

זוהי אזעקת אמת

 

עוד כמה ימים יגורשו הילדים. ילדים, אלוהים ישמור, שצדים ומשגרים מכאן לבדם לארץ זרה שאינם מכירים ולא תמיד יש להם שם משפחה שיכולה לקלוט אותם. וההורים חייבים להתפרנס איכשהו, והם כבר שנים חיים כאן, משרתים אותנו.

אני מצרפת כאן את השיר והמלים שאמרתי אתמול בהפגנת המשוררים בגן מאיר. זה טקסט שכתבתי פעם, אחרי שראיתי איפה ובעיקר איך חיים כאן הפליטים.

. 

 

ערש-אזעקה

ובלילה הזה היה לי קול האזעקה

והיללה של החתולה והמסך המהבהב חרפה

בלילה הזה הוא היה שיר ערש

ושרתי איתו עד שכבה

מלטף את הראשים במטלון 75

מזרן מזרן, ידיים ורגליים ופיות מהבילים, פעורים

עובר כמו מלאך ישיש, רפה שכל

ומנחם אותם בליטופו הסדוק

בשיר ערש-אזעקה המהבהב כחול-לבן

לישון או לצעוק, לחייך או לברוח?

לאסוף את שיניו המתפזרות, לאחות את חיוכו הנידח?

צעד צעד, כמו ילד, ככה עלתה וירדה

האזעקה

פתאום הפסיקה, כמו סימן שאלה

. 

 

בהפגנות שהן לכאורה בקונצנזוס, כמו ההפגנות למען גלעד שליט, כמו הפגנות כאלה נגד גירוש הילדים, יש נטייה לנטרל ולעקר כל אמירה פוליטית [גלעד צריך לחזור – אבל אף מלה על אלפי האסירים המוחזקים שנים ללא משפט שהיה צריך לשחרר מזמן, מלכתחילה, גם לולא נחטף ]. אז בצד החמלה וההומאניות הבסיסית והחשובה, נראה לי שחשוב להדגיש שיש כאן מדיניות גזענית ואפליה שיטתית שהמטרה שלה היא כנראה ליצור כאן גטו יהודי סגור ומבוצר.

הבעיה תמיד – כמו בכל גטו יהודי –  היא מי יהיה הגוי של שבת – שידליק את האור, ישטוף את הכלים ויטפל בסבא. פלסטיני, בדואי, רומני או פיליפיני – כולם טובים כעבדים חסרי זכויות, ומהר מהר מחליפים אותם בחדשים לפני שיספיקו להתמקם כאן ולדרוש זכויות אזרח כבני אדם שווים. הממשלה הזאת רוצה דמוקרטיה יהודית של אזרחים יהודים ומשרתיהם הלא-יהודים. אני לא מוכנה לחיות במדינת האפרטהייד הגזענית של הגטו היהודי. זו דמוקרטיה ואנחנו נילחם עליה.

. 

 

 poets gan meir

תמונה שצילם ארל'ה הצמצם הבוער 

 

דיברו וקראו: טל ניצן, יודית שחר, אהרן שבתאי, דרור בורשטיין, יערה שחורי, אגי משעול, רוני סומק, יהודה אטלס, שמעון אדף, מתי שמואלוף, רפי וייכרט, צביה ליטבסקי, יעל גלוברמן, יונתן ברקאי, דניאל עוז, עדי עסיס, יובל פז. 

תמכו בנוכחותם יעל דיין ומשוררים ואמנים נוספים, ביניהם יעקב ביטון, איריס לעאל, ציבי גבע, דורית פלג, דנה לובינסקי, כרמית רוזן, רוני הירש, נדב אברוך, דרור משעני.

.

הטקסט שטל ניצן קראה:

 

ההפגנה הזאת לא היתה צריכה להיערך. ההחלטה האומללה לרדוף, לצוד ולגרש ארבע-מאות ילדים רכים, ישראלים, צברים, היתה צריכה להיגנז ולהישכח. החלטות ומעשים רבים של ממשלת ישראל ראויים להגדרה תועבה מוסרית, אבל דומה שההחלטה הזאת חצתה קו אדום חדש. מעידה על כך בין השאר ההתנגדות הרחבה שהתעוררה בכל קצות הקשת הפוליטית. שר הביטחון, נשיא המדינה, אשת ראש הממשלה, איגוד העובדים הסוציאליים, רופאים, ניצולי שואה, אנשי ציבור, עשרות אלפי אזרחים פרטיים מתנגדים, נחרדים, מוחים, קוראים אפילו למרי אזרחי – והממשלה בשלה. היה אפשר לצפות שראש הממשלה יתעשת, אם לא מתוך התעוררות הומנית ומוסרית פתאומית, לפחות מתוך הכרה בנזק העצום, ויפטור את מדינת ישראל מן החרפה הזאת.

אבל לא – למרבה החלחלה, גלגלי הגירוש כבר מתגלגלים, והזוועה עתידה להתרחש בעוד שבוע.

אנחנו משוררים, אנשי מילים. אבל חשוב לציין שני נתונים מספריים. האחד: שר הפנים, אלי ישי, הוא שיאן יבוא העובדים הזרים לישראל. ב-2008, כשכיהן כשר התעשייה, המסחר והתעסוקה, אישר מספר שיא של 118,000 אשרות לעובדים זרים. כשר הפנים, עד ספטמבר 2009 אישר 120,000 אשרות. אלי ישי הוא אביר הדלת המסתובבת: יד אחת מכניסה עבדים, יד שנייה מגרשת. בכל סיבוב כזה יש, כמובן, רווח כספי, ויש מי שהתרגל להרוויח אותו, ומסרב להיפרד ממנו.

והמספר השני הוא ארבע-מאות. ארבע-מאות הילדים הם 0.0057 אחוז מאזרחי מדינת ישראל. זה גודל האיום על "דמותה היהודית של המדינה", זו מידת האבסורד.

בלי לשכוח ובלי להתעלם משאר העוולות שנעשות בישראל דבר יום ביומו, אם גירוש הילדים יקום ויהיה, זה יהיה אות קלון ששום דבר לא ימחה. אנחנו קוראים לראש הממשלה, בנימין נתניהו, לחזור בו מן הטעות הקשה הזאת.

ומילה אחרונה למצהירי הצהרות נגד ומצביעי בעד, או נמנעים: אבישי ברוורמן, בוז'י הרצוג ואהוד ברק: הזמן אוזל. אם ההתנגדות שלכם אינה מסתכמת במילים נבובות, קומו ועשו מעשה, עכשיו.

.

 



לא אוכל לתחזק את האתר בזמן הקרוב ולכן אני סוגרת תגובות לעת עתה, כאן וברשימות קודמות. עמכם הסליחה ותודה על ההבנה.

שנה טובה. 

 

 

 

 

Read Full Post »

 

מחר  ב18:00 בפינת רוטשילד ומבנה הבונקר המבעית – כמה הולם שזהו משכנו החדש של התיאטרון הלאומי שלנו

 

 

ומחר! – שלישי – ב-18:30 בגן מאיר, קינג ג'ורג' ת"א

 

שימו לב פלייר מעודכן!

 

נותרו עוד ימים ספורים עד שהגירוש ייצא לדרך. עד שילדים כמו ג'סיקה בת ה-6, שנולדה בסוף דצמבר, יגורשו מכאן (אחרי שפקחים ידלקו אחריהם ויתפסו אותם משל היו פושעים ויעלו אותם למשאיות ויכלאו אותם במתקני מעצר). הייתם מאמינים שהמדינה תגרש ילדים? זה עדיין לא נתפס בעיני, אבל הנה, זה עומד לקרות ממש עכשיו.

 

באמת קשה ללמד אזרחות במדינה הזאת, הכול נראה כל כך רע. לבי לבי לסמלי המדינה הממלכתיים שלנו – לבנת, נתניהו, ישי – שעמלים כל כך כדי לשמור על הממלכתיות ולא לערב פוליטיקה ב…שום דבר בעצם, והנה כל הזמן מימין ומשמאל, מצפון ודרום ומזרח ומערב קמים עליהם מתחכמים ערמומיים ומתפנקים ועושים את כוונותיהם הטהורות לחוכא ואיטלולא – זה שולח איחולי השמדה לעם הפלסטיני (האמת, ביבי, גם משרד המשפטים שלך שיחרר בעבר הצהרה דומה למדי, בניסוח אמנם קצת יותר מכובס – "מדינת ישראל נתונה במלחמה עם העם הפלסטיני" – כן, כך. קחו, מי שצריך, דקה-שתיים לשפשף את העיניים, גם אני צריכה, למרות שזה לא חדש)

ואלה נזכרים ומזכירים שהעיר אריאל היא התנחלות, אוף איתם. מה הם היו צריכים עכשיו לקלקל את חגיגות משכן התרבות החדש בעיר? והלא היא כל כך נחמדה (הייתם שם פעם? אני עברתי שם פעמיים-שלוש, חציתי אותה, אחרי שעברתי את שני המחסומים הנדרשים, אחרי שעברתי את "מטווח אריאל" המקדם את פני הבאים לעיר, חציתי אותה ויצאתי מצידה השני, על הכביש שנסלל ליהודים בלבד ושלפלסטינים אסור לנסוע או לפסוע בו, כדי להגיע אל צידו השני של ההר ולבקר את תושבי המקום שהתנחלויות כמו אריאל נוגסות בשיטתיות בקרקעות שלהם, גוזלות את המים, חומסות את עצי הזית ולעתים גם מארגנות – כלומר עשבים שוטים, קומץ, בודדים שבבודדים – איזה ביקור פתע שתוצאותיו הלא הכי נעימות ניכרות ברכוש ולעתים גם בנפש. הריסות בתים רשמיות עושה הצבא, זה לא המתנחלים) – רגע איפה הייתי? כן, היא נורא נחמדה, אריאל. שורות שורות, כמו קיא מחשב, של וילות לבנבנות עם גגות רעפים אדומים, בזיל הזול. רציתם בית קטן עם גינה? הנה, 20 דקות מתל אביב וזה ממש גן עדן. אם מצליחים לשכוח ולהשכיח שכל פרט בגן עדן הזול הזה נבנה על חשבון – ולעתים גם בידי – ילידי המקום המנושלים ממנו, הנזרקים בצידי הדרכים. מי שנוהג יכול לראות אותם בשולי ענן האבק, בשולי הכביש, נשרכים ברגל או עם חמור, כפויים לחזור לדרכי ניידות של המאה ה-18, וזה בכלל כשהם מעיזים ללכת בצדדים. היו מקרים שזה לא נגמר כל כך טוב. בקיצור אפשר לראות אותם, הם לא שקופים. והם רואים אתכם, תושבי אריאל, תפוח, עלי, יצהר, רחלים.

 

אריאל היא אכן מאוד ממלכתית. היא עוד מפגן של מדיניות ממלכתית מאוד – להשתלט על כמה שיותר שטח בכל האמצעים, תוך ייהודו הטוטאלי ובכל האמצעים (כמעט. מה שמייחל לו בפומבי הרב עובדיה עדיין לא קורה כאן ממש). יש דברים שכבר אי אפשר לשנות. יש דברים שבכוחנו עוד לשנות. לא מאוד ממלכתי מצדי, אכן, יש בדברי בהחלט משום סכנה להעמקת הפילוג והקרע בעם – קרע בין המיתממים-מדחיקים-משקרים-מרמים-מכחישים-ומסווים ובין מי שנאלצים להישיר מבט באמת, כי הם יודעים שאין באמת אלטרנטיבה. הגטו היהודי – אדום-רעפים ככל שיהיה – לא יוכל להאריך עוד ימים רבים כך. הרקב אוכל בו.

* כמה עובדות (שבאמת לא ידעתם??) על אריאל – באדיבות עידן לנדו והמנהל האזרחי.

אנשים טובים שנקלעו לכאן במקרה ולא מבינים על מה המהומה (זה בסדר, אתם בחברה טובה, גם השר אלי ישי צוטט היום כמי ש"אינו מבין על מה כל המהומה") ואני במחילה עם חום ומצוננת ואולי לא הכי רהוטה ומנומקת עכשיו, אבל רציתי לומר את אשר על לבי. אם בקיצור הצלחתם עדיין להישאר עד עצם היום הזה קלולסים-מאושרים אתם מוזמנים בכל הכבוד לאתר המצוין הזה  http://www.israeli-children.org.il/ יש שם עמוד עם "שאלות ותשובות" במיוחד לאנשים כמוכם, שממש לא מבינים על מה כל המהומה.

Read Full Post »

 

 "בחיי היומיום שמי ישראלי לגמרי, משהו כמו לילך או ליאת"

(אנה, הצד המואר של הירח, רסלינג 2009, עמ' 8 )

 

 

 

 

book_534_big

 

בפתח הספר – יומן אמיתי של בחורה ישראלית שתיעדה את קורותיה במשך כשנתיים שבהן עבדה כזונה – מציינת הכותבת, "אנה", שהוא מוקדש לכל הנשים. זה כמובן הולם (הוא שלהן ממילא, הוא במובן מסוים סיפורה של כל אישה בעולמנו הפטריארכלי) אבל עכשיו כשסיימתי לקרוא אותו אני מקווה שהוא יגיע אל כמה שיותר קוראים ממין זכר דווקא. גברים ישראלים, לפי מה שמספרת המחברת, הם צרכנים נלהבים מאוד של תעשיית הזנות על כל צורותיה, והם גודשים את "דירות האירוח" ו"מכוני הספא" ומתקשרים בהמוניהם (אנה מדווחת מניסיונה האישי על 45 שיחות בחצי שעה) לטלפונים במודעות מסוימות בעיתונים, אלה שכוללות גוף נשי עירום ונטול פנים ומבטיחות פינוק מטריף ודיסקרטי עם "סטודנטית ליברלית" שתעניק לך כמה "רגעים בלתי נשכחים" – בהתאם לגובה ה"תמיכה" שתוכל לתת לה, כמובן.

 

הספר מתווה בחדות, בין השאר, את הזליגה של הזנות בשנים האחרונות משוליה האפלים של העיר והתודעה אל לב הסלון ואל המוח הכי ממוצע. קטעים רבים ממחישים את הזליגה הזאת, למשל ציטוטים שאנה מביאה מפורומים באינטרנט שבהם גברים "חולקים חוויות" וציונים ממפגשים עם זונות, מודעות של "תומכים" ו"נתמכות", האשליה – של גברים ונשים כאחד – ש"עיסוי עם הרפייה" זה לא ממש זנות, ועוד ועוד. כפי שאנה כותבת – כשסרטוני פורנו קשים זמינים לכל ילד בן 12, שגדל במחשבה שבחורות מאוד נהנות כשחודרים אליהן בכוח מלפנים ומאחור וגומרים להן על הפרצוף, אין פלא שגברים נוהרים בהמוניהם לזונות. רווקים ובעיקר נשואים, עשירים ועניים, ליברלים ושמרנים. בכל הגילאים. הזנות היא תופעה מקובלת וחביבה על גברים רבים בחברתנו, מסתבר – עד שזה מגיע לבית שלהם, כמובן. אבל גם זה רק לכאורה. בחברה שהיא עדיין פטריארכלית מאוד האישה וה"שירותים" שהיא אמורה לספק, ביניהם גם שירותי מין, נתפסים כעסקת חבילה שהגבר קונה במעמד ובכסף שלו. מכאן ועד לתשלום ממש בשטרות כסף בתמורה לחצי שעה של "הרפייה" או "חדירה אנאלית/ ואגינלית" או "גמירה בפה" הדרך לא ארוכה.

 

קראתי כמה ביקורות (או התרשמויות) על הספר לפני שהתחלתי לקרוא אותו. הקוראים ציינו שהספר "לא קל" לקריאה (אלא מה?) אך לאו-דווקא מהסיבה הצפויה: התרשמתי שלעתים מה שהיה להם קשה לעיכול הוא שנחסם בפניהם ערוץ האהדה האוטומטי כלפי אנה. ברור מאוד למי שקורא את הספר, ברור משום שאנה מבהירה זאת מלכתחילה, שהיא לא קורבן פאסיבי של מצבה, של "השיטה": היא לא נחטפה לזנות, היא לא מכורה לסמים, היא לא מפרנסת את הוריה החולים או את חמשת ילדיה היתומים מאב. היא בוחרת בזנות כשהיא נקלעת לחובות לא גדולים ומתוך החלטה: היא תעבוד בזה במשך תקופה ותחסוך מספיק כסף לשכר דירה, שכר לימוד, רהיטים לדירה, אוטו וטיול למזרח שתמיד רצתה לעשות. אני דווקא מאוד אהבתי את הישירות המתריסה הזאת, וגם את הפיכחון האירוני שבו אנה מתארת בחודשי כתיבתה הראשונים את העבודה בזנות. קראתי בביקורות שאלו קטעים של "ניכור" והדחקה רגשית. זה אולי נכון, אבל זה לא חזות הכול, ובעיקר – זאת לא הפואנטה.

אמנם קשה שלא להבחין שאנה נמנעת בהתחלה מתיאורים מפורטים של האקט עצמו, ומתארת רק מסביב, באופן כללי, תיאורים מאלפים בפני עצמם. רק מאוד בהדרגה היא מתארת חוויות מהמפגשים עצמם, ואז גם מתייחסת לסיכונים הבריאותיים, לכל המחלות המזוויעות שאפשר לחטוף, לסיטואציות לא נעימות או מפחידות, לקשיים אחרים, לחוויה הפשוטה של הגועל שהיא מרגישה לפעמים. אבל הקטעים האירוניים הם לדעתי לא רק מופע של הדחקה, הם גם ביטוי של מחאה וביקורת חברתית. וזה מה שהיה חשוב לי להוסיף או לענות לכמה מההתרשמויות שקראתי –

מה שה"פסיכולוגים" (לצורך העניין, כל מי שנוקט בקריאתו גישה "פסיכולוגית" "אישיותית" כלשהי) לא מבינים או לא מוכנים לקבל הוא שאין הבדל גדול בין הזרקור שמופנה החוצה לזרקור שמופנה פנימה. אין סתירה בין הביקורת התרבותית של אנה לעבודה הנפשית שהיא עושה עם עצמה ולזיכרונות הילדות שעולים לקראת הסוף, על אבא מכה ואולי גם מתעלל מינית ועל חיים בבית נטול חום שהיו בו רק מריבות, צעקות, מכות ו"חוסר כבוד". ההתרשמויות שקראתי עד כה נחלקות באופן גס למי שהקשיב בעיקר לביקורת הכלכלית של אנה על מדינה שאין בה שום פרופורציה מתקבלת על הדעת בין המשכורת לתנאי המחייה ולכן מאלצת את אזרחיה "לרדת לזנות" בכל מיני דרכים, ומי שהקשיב לתהליך הטיפולי שהיא עוברת עם עצמה, כאשר באומץ רב, בפיכחון ובמודעות מרשימה היא מתקדמת בהדרגה (תוך קפיצות ונסיגות) לעבר ההכרה שהתמכרה לפיתרון הכלכלי ה"קל" (במרכאות משולשות ומרובעות, מי שיקרא יבין) של הזנות, בהתמודדות עם ההתמכרות הזאת ובגמילה ממנה. הפטיש של אנה לכסף, שהפך אצלה – כך היא מאבחנת – מאמצעי למטרה, לא ייחודי לה אלא מאפיין את כל התרבות שלנו. רק כשהיא מעיזה פעם אחת לכתוב שיש דברים "חשובים יותר" מכסף לדירה ולשכר לימוד, רק אז נסדק לראשונה הלופ הטובעני שבו היא מתנהלת והיא מעיזה גם להתחיל לרצות משהו אחר, ולהודות שנמאס לה מהזנות והיא שונאת את מה שהיא עושה. אבל לדעתי מי שקורא את הספר רק כתהליך של "התפתחות" ו"גדילה" ממצב של האשמת החברה והמדינה למצב של "לקיחת אחריות" והתמודדות עם טראומות וחסכים אישיים, לא קרא חצי מהספר ולא מקבל ממנו חצי ממה שהוא יכול לקבל ממנו, ולמעשה מעקר את כל הפוטנציאל הביקורתי והחברתי של הספר. צריך לזכור שגם הבעיות האישיות והפרטיות שלנו הן בעיות חברתיות. ואת זה לא אני אמרתי אלא מרקס. הוא גם אמר שחייו של אדם שמוריד את עצמו לדרגת סחורה גרועים מחיי בהמה. ומבחינתו אגב אין גם הבדל בין עבודת פרך במפעל לבין "שירותי מין", זאת זנות וגם זאת:

 

"…ולא רק מחושיך הבלתי-אמצעיים, כגון אכילה וכיו"ב, עליך להתנזר, אלא עליך להיגמל אף מנטילת חלק בעניינים כלליים, מהשתתפות-בצער, מהבעת אמון וכיו"ב, אם-אמנם יש את נפשך להתנהג בצורה כלכלית, אם אינך רוצה להיהרס בגלל אשליות.

עליך להפוך כל מה שברשותך לסחיר, כלומר לשימושי. כאשר שואל אני את איש הכלכלה המדינית, אם אמנם נוהג אני לפי חוקי הכלכלה כאשר אני מרוויח כסף ממכירת גופי, מכך שאני מזנה אותו לתאווה זרה (פועלי החרושת בצרפת מכנים את הזנות של נשותיהם ובנותיהם בתור שעת העבודה ה-X שלהם, מה שנכון פשוטו כמשמעו); או האומנם מתנהג אני בהתאם לכלכלה המדינית כשאני מוכר את ידידי […] הרי משיב לי איש הכלכלה המדינית לאמור: אכן, אין אתה פועל בניגוד לחוקי; אולם שאל-נא לעצתה של הדודה מוסר ולדעתה של הדודה דת"….

(מרקס, כתבי שחרות [1844], מגרמנית: שלמה אבינרי, 1977, עמ' 158-159)

 

אפשר עוד לצטט הרבה קטעים רלבנטיים ממרקס, אבל הקטע הזה נוגע גם בסוגיית הצביעות האופיינית מאוד לשיח סביב הזנות. הרגשתי אפילו בחלק מהתגובות לספר את הבל פיה הלא-נעים של הדודה מוסר: מי שציפה לקרוא רק תיאורים מזעזעים ומעוררי אימה של תעשיית הזנות, הבעת גועל חד משמעי מהעיסוק הזה ונהי על מר גורלה של מי שהתדרדרה לשם – לא ממש מצא את מבוקשו; מי שציפה לקרוא שמצבה הכלכלי של אנה לא הותיר לה שום ברירה אחרת – נותר גם הוא תוהה ונבוך. אנה לא עושה לנו חיים קלים. כן, היא נקלעה לחובות אבל היא יודעת היטב שזנות היא לא המוצא היחיד. וכן, אולי לא כל אחת היתה בוחרת כמוה. יש מרכיבים של הענשה או פגיעה עצמית באופי שלה והרבה חסכים שעמם נאלצה לגדול, ויש גם כאמור אלמנט של התמכרות בבחירה הזאת. את כל אלה היא בודקת ומאווררת במהלך הכתיבה של הספר. ונכון, זנות זה לא בדיוק היינו-הך כמו מלצרות או עבודה במפעל. מרקס אמנם צודק שכאן וגם כאן אנחנו מוכרים את גופנו ואת כוח העבודה שלנו בתמורה לפרוטות שיחזיקו אותנו בחיים ותחת קורת גג עד המשמרת הבאה, אבל יש בכל זאת הבדל בין מכירת כוח העבודה שלי לבין ה"שירותים" שהייתי נאלצת להעניק בתור זונה, שירותים שחלק מהותי מהם, כפי שאנה מפליאה לתאר, כוללים העמדת-פנים כאילו היא משתוקקת אל הגבר הלקוח, כאילו הוא נפלא ומהמם, מושך ושנון ומשעשע ומקסים בעיניה, וכאילו הדבר שהכי בא לה בעולם כרגע, אחרי 7-8 גברים ולפני עוד 5-6 גברים נוספים, זה להזדיין איתו בפראות, בשיכרון-חושים ובשלל תנוחות ספורטיביות, ולמה לא גם לרדת לו ושאר "בונוסים" ופעלולים, כי הוא כ"כ מושך וגברי.

אנה לא מפסיקה להתפלא – וגם אותי זה עדיין מפליא – איך גברים מסוגלים "לשכוח" שהם משלמים כסף עבור החוויה הזאת ומאמינים באמת ובתמים שהיא נהנית, שגניחותיה מעידות שהוא עושה לה את זה, שהוא באמת מושך אותה, שבדיחותיו אכן משעשעות אותה, שמשמניו או קרחתו או טבעת הנישואין על אצבעו או הריח שלו ושאר קסמיו באמת נעימים וחביבים עליה. ואם הוא לא מאמין ויודע טוב מאוד שמחמאותיה כוזבות כמו אנחותיה, שלא משהו בו "עושה לה את זה" אלא רק הכסף שהוא נותן לה, שאין הוא גבר אלא שטר כפי שהיא אינה אישה אלא מכשיר, איך הוא מסוגל ליהנות מזה בכלל?

בתכלית הקיצור: אם הזונה שאתה הולך אליה עכשיו (גם אם קוראים לה "מעסה", "נתמכת" או "נערת ליווי") היתה באמת נהנית ממה שהיא עושה איתך, היתה באמת אוהבת מין, היא לא היתה עובדת בזנות. פשוט מאוד. אתה הולך אליה בשביל מין, היא רואה שטר מול העיניים, ליתר דיוק היא מזכירה לעצמה את השטר כדי להחזיק מעמד, בשעה שהיא משמשת כשפחת המין שלך. שניכם נמצאים בחוויה שהשקר מכונן אותה על כל פרטיה, מאל"ף ועד תי"ו. ומילא לחייך חיוך כוזב בתור מלצרית, להישאר מנומסת ו"לשרת" גם את הלקוחות הגסים והמגעילים ביותר, אבל לשרת אנשים באמצעות החלקים הכי עמוקים והכי אינטימיים בגוף ובנפש זה למחוק את עצמנו. וגם אם חלק מאיתנו מדי פעם רוצה להרגיש איך זה להיות אובייקט, אף אחד ואף אחת, אני מאמינה, לא רוצים להפוך לחפץ בצורה המונית, מסחרית, סדרתית, 12-15 פעמים בלילה.

 

הספר הזה גם שינה – או ייצב – את דעתי בנושא מיסוד הזנות. אני מודה שעד שקראתי אותו לא הייתי סגורה על זה, הכרתי את הנימוקים לכאן ולכאן וחשבתי שכמו סמים, אם זה ממילא קיים עדיף שזה יהיה חוקי, כך יהיה פחות פשע ועושק ועוול סביב זה. אבל כמובן שאין לדעה הזאת כל שחר. גם לפני שאנה מגיעה לנושא הזה ופורשת בכובד ראש נימוקים לכאן ולכאן ומצטטת מאמרים וסטטיסטיקות, ברור שאי אפשר לעשות גזירה שווה מסמים לזנות. אין דמיון בכלל. וכמו שאנה כותבת בצדק, אנשים גם גונבים ורוצחים – אז עכשיו נמסד את כל הפשעים רק בגלל שהם קיימים? בניגוד לסמים הלא-חוקיים, שהם מוצרים שאנשים קונים ולא נבדלים בהרבה מאלכוהול, ניקוטין ותרופות מסוימות שנמכרות בבתי מרקחת, בזנות מדובר לא במוצר אלא באקט הרדוקציה-למוצר שבני אדם עושים לעצמם בתמורה לכסף. ומעל לכול – למסד את הזנות פירושו, כפי שאנה כותבת, להגדיר אותה כמקצוע ככל המקצועות וכפרנסה נורמלית, ובכך להכשיר את השרץ. המינוח המדויק יותר שאנה נותנת לסוג הקיום הזה, מינוח שמרקס היה מאמץ, וגם סארטר, הוא "אונס עצמי" או "אדם שעזב את עצמו". זנות היא גלות מעצמך, וההישרדות בה מחייבת זרות-עצמית, ניכור וניתוק רגשי. כשאנה רוצה לחזור אל עצמה היא עוזבת את הזנות. חד וחלק.

 

ומי שעדיין חושב שכשהוא הולך לזונה (או קובע עם "נערת ליווי" או הולך ל"ספא + הרפייה") הוא שותף בעסקה בין שני אנשים בוגרים וחופשיים, ו/או עוזר לבחורות שיש להן קשיים כלכליים להתקיים, כדאי מאוד שיקרא את הספר. אנה מצליחה להמחיש, גם בקטעים שהיא לא מאוד סובלת מהזנות ולא מלאת קבס, עד כמה החוויה הזאת כרוכה ברמאות, התכחשות והיפוך של כל רגש אנושי. זה לא סקס – זה פיגוע. מי ששוכר את שירותיה של זונה הוא מחבל, במובן הכי פשוט של המילה. הוא מבצע אקט של חבלה, בה ובמידה מסוימת גם בעצמו.

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »