מלות מפתח ויקומים מקבילים, או: כוס המים והתהום הקבורה מתחתיה

“בחזרה לעתיד” גרסת תל אביב ינואר 2012

נניח שנוציא מסיפור המנהל הערבי, שבבית המחוקקים הישראלי יש מי שתובע כעת את פיטוריו, לא פחות, על שום שלקח את תלמידיו למצעד זכויות האדם בתל אביב, נניח שנוציא מהסיפור הזה את המלה "ערבי", ומיד הוא הופך לסיפור בלתי מתקבל על הדעת שאין סיכוי שיתרחש במציאות. נחזיר לשם את המלה "ערבי" ופתאום הוא נשמע סביר. מקומם, מרתיח ו"לא יעלה על הדעת" מבחינת כמה אנשים בעלי דעות מסוימות וידועות, כמו זו הכותבת את השורות האלה (ואלה הרי אנשים שוליים ופגומים, אנשים שדעתם משובשת עליהם ונוטה ממילא, מלכתחילה, בזווית מסוכנת לכיוון עניינים בעייתיים כאלה כמו זכויות אדם והזדהות עם מיעוטים ולכן אין צורך להקשיב להם, לאנשים כאלה), אבל סיפור שעולה גם עולה, בצער ובצקצוק שפתיים, על בדל הלשון ועל הדעת וגם אכן מתרחש במדינתנו, גם אם לא מדברים עליו ומסתירים אותו מתחת לסיפורים אחרים, עסיסיים יותר כמו חכ"ית יפהפייה וחמומת מוח שממלאת כוס מים ושופכת את כל תכולתה על פרצופו של ח"כ אחר באמצע ישיבה (אופס, בעצם גם זה סיפור שלא יעלה על הדעת – עד שמוסיפים את אותה המילה…?).

אנחנו עוסקים כאן במציאויות מקבילות המוציאות זו את זו, כלומר אינן יכולות להתקיים בו-זמנית, אך למרבה הפרדוקס מקיימות ביניהן בכל זאת חפיפה חלקית באמצעות פרט קטן, חלק מהתמונה שהופך להיות השער, ה-vehicle, כמו מפתח קסמים או דלת סתרים, אל המציאות המקבילה. הפרט הזה, ה"ערבי" בסיפור הנוכחי וה"מכונית" בחלום שיסופר מיד, הפרט הזה נמצא בשני המישורים, בשתי המציאויות, אך במציאות ה"מרכזית", זו שמספרת לנו מה עינינו רואות ומה אוזנינו שומעות – במציאות הזאת מתנהגים כאילו הוא לא קיים.

התעוררתי זה עתה מחלום. בחלומי (שכדרך רוב החלומות, היה משופע בפרטים "ריאליסטיים", כדי לשכנע אותי להמשיך לישון, לא לפתח מודעות מנכרת כלפיו) נהגתי בחיפושית הישנה והאהובה של חברתי, כי אין לי אוטו, בדרך חזרה הביתה ממשהו שנראה כמו ירושלים, ולקחתי שלושה טרמפיסטים במושב האחורי. עניין הטרמפיסטים היה מוסדר לחלוטין באיזה נוהל קשיח, ידוע לכל: הנסיעה היא חינם, אבל אני נוסעת ישר לביתי, הם יכולים לרדת בדרך כרצונם אבל הם לא יכולים לבקש שאעשה בשבילם עוד סיבובים – הם לא מעכבים אותי וגם אני מצידי מתחייבת לא להתעכב בדרך. היו הרבה טרמפיסטים בתחנה, אני זוכרת, הם היו להוטים להיכנס פנימה, כולם היו לבושים בבגדי מתמחים כמו ב"אנטומיה של גריי", והשלושה שנכנסו, שני בחורים ובת, אחד מהם נראה לא טוב, מעולף או סובל ממשהו, והבחורה היתה מאוד לחוצה ועצבנית, אני זוכרת, והם הדגישו שהם מאוד ממהרים. ובכן נסענו. באמצע הנסיעה, בירידה מאיזה הר, ירידה שלא לקחתי אותה מספיק לאט, פתאום עפנו. התהום היתה עמוקה מאוד, אבל בדרך נס יצאתי ללא פגע, החול היה רך. מצאתי את עצמי במשהו שנראה כמו מזבלה, חשוך, מלא חול, ילדים קטנים מלוכלכים, כלבים חמודים וסמרטוטיים. גבוה מעלינו איזה גשר ענק השחיר את השמיים. זוהי ג'יסר א-זרקא, מישהו אמר או הבנתי, אבל עבור העולם שלמעלה, העולם שמעל הגשר, היא לא קיימת. אז איך יוצאים מכאן? אין בעיה. חיש התחילו שני זאטוטים מלוכלכים לבושים בחיתולים, תוך שהם צוחקים ומשחקים זה עם זה, לבנות במיומנות מסחררת מעין גשר מאולתר ממלט רטוב ושאריות של כל מיני דברים. זה קורה כל הזמן, כולם נופלים בקטע הזה של הכביש, קטע מאוד מסוכן, הסבירה לי איזו אישה בחיוך רחב, אנחנו כבר מתורגלים. זה לא בעיה, יש מכאן נקודה שאפשר להתחבר אליה בחזרה לכביש הגדול למעלה. ולא צריך לשלם, עלינו, הרי לא התכוונת להגיע לכאן. צ'יק צ'אק הם בונים, אני עולה על הלגו הבוצי הזה ואיכשהו מתחברת בחזרה לכביש הראשי. אבל המכונית? היא כבר במוסך, צריך לתקן אותה. הלכתי אם כן למוסך של הכפר, לסירוגין זועמת על עצמי ומודה לאל שאני בכלל בחיים. הבנתי שאין כרגע בכלל דרך להסביר לטרמפיסטים שלי, או לחברתי, או לבת זוג שמחכה בבית, מה קרה עכשיו ואיך בנס ניצלנו מתאונה קשה כי כל העולם הזה שאני נעה בו עכשיו בכלל לא קיים בעולם שלמעלה. כך שלמעשה גם הנייד שלי לא קיים או לא פועל כאן, כל עוד אני בכפר. אם ג'יסר א-זרקא לא קיימת בעולם הרגיל אז המכונית כפי שהיא במציאות – על כל תכולתה – לא קיימת כאן. אבל החיפושית עצמה, החיפושית ככלי המסע בין העולמות ניצבה אמנם שם במוסך הצפוף והרועש, כבר חסומה בהמון מכוניות אחרות, ובעל המוסך אמר שזה ייקח עוד זמן. אז מה אני עושה עכשיו? אמנם אין טלפון ואין טרמפיסטים כאן אבל בעולם האחר, בעולם האמיתי, הם קיימים ועוד איך. לא רק זה, פתאום מצאתי שם בתוך האוטו גם איזה חשבון מבהיל, חשבון בנייר אבל המספרים המשיכו לרוץ שם וכבר היו תלת ספרתיים, מאת אחד הטרמפיסטים, שתבע אותי על עיכוב בטרמפ וציין גם, להדגשת חומרת המצב, את סיבת החיפזון שלו – אביו נרצח והוא מיהר לביתו. ואני עיכבתי – עדיין מעכבת, השעות שם עוברות ואני נעלמתי – ועל זה יש לו בהחלט עילה לתבוע ממני כסף, זה הסידור. אז עכשיו אני תקועה עם חשבון שהולך להיות אסטרונומי גם כאן וגם שם. גם על העיכוב וגם על התאונה עם החיפושית. וזה בכלל לא האוטו שלי, ואיך אסביר לה את זה, ולמה בכלל לקחתי טרמפיסטים כשזה לא האוטו שלי, ומה יהיה.

ואז פתאום קלטתי משהו, והחלום חרק ונעצר. לא יכול להיות שתכולת האוטו נעלמה אבל אני בכל זאת כאן. גם אם ג'יסר א-זרקא לא קיימת למעלה, גם אם החיפושית הזאת שכאן למטה היא בגודל כפתור שם למעלה, היא וכל תכולתה הבלתי נראית, העולם שלמעלה קיים גם קיים כאן למטה. ולראייה – אני כאן. וכמו שאני כאן, כך גם כל האחרים היו אמורים להיות, וגם הטלפון הנייד שלי. ואם אני לא רואה אותם, משהו פה לא נכון. אני מסתכלת על ג'יסר בעיניים של העולם שלמעלה. אני לא כאן באמת. התעוררתי.

לפני חמש שנים הועמדתי למשפט על שנתתי טרמפ לחבר שלי (אז עוד היה לי אוטו). התכוונתי להביא אותו לתל אביב כי ממילא שנינו היינו בדרכנו לשם וחשבתי שאולי גם נשב אצלי קצת ואולי הוא יעזור לי עם המדפים החדשים שקניתי, אמנם הוא לא נגר אבל אני עוד יותר גרועה בדברים האלה, והוא בכל זאת גבר מה לעשות, זה כתוב בהוראות יצרן שלהם. אבל הורדתי אותו באמצע הדרך, לפני איזשהו מחסום, אני אפילו לא זוכרת את השם. תוסיפו לסיפור את המלה ערבי ועכשיו אתם מבינים למה שנינו חטפנו פתאום פיק ברכיים והכשלנו את עצמנו, לא הצלחנו לעבור את המחסום ביחד כששנינו ישובים במכונית כמו אנשים מן היישוב המיושבים בדעתם. הוא ניסה להמשיך לבד ברגל אבל החיילים עצרו אותו והחזירו אותו – גם הם נתנו לו טרמפ אבל בכיוון השני – לביתו. עכשיו אתם מבינים גם למה הועמדתי לדין, למה גם היה לי ברור מייד שאני אשמה (וגם מאוד מטומטמת), אם כי העדפתי מסיבות אנוכיות בעליל לעשות 500 שעות עבודות שירות ולשלם הרבה מאוד כסף ובלבד שאשמתי זו לא תופיע בצורת מאסר על תנאי ורישום פלילי.

נחזור לישון?

* דבר המפרסם: כל הפוסט הסיינס-פיקשני הזה נולד ממצוקה מאוד קונקרטית, שטרם נפתרה. אני מבינה שאני מוטה מראש וגו’ ולכן לא יכולה להבין ובכלל צריך להוציא אותי מחוץ לחוק, אז האם מישהו יכול להסביר לי, במלים שתהיה בהן איזושהי עקיבות, כבר לא אכפת לי מאיזה עולם, עליון או תחתון, דמוקרטי או יהודי, מה יכול להיות הנימוק לדרישה של ח"כ דני דנון לפטר את מנהל בית הספר? כי בעולם שבו אני חיה, כלומר בעולם שבו חשבתי שאני חיה, זו פעולה שמקבלים עליה ציון לשבח, לפחות. ובבקשה, נסו לנסח את הנימוק הזה בלי המלה "ערבי".

 

Read Full Post »

שני שלטים ששימחו את לבי במיוחד

 

אתמול במצעד.

הלכתי בצד אנשי הציונות הדתית והבדואיות והבדואים מתל שבע והסביבה, שצעדו עם נציגי אל-עראקיב. מאחורי שמעתי קריאות לשיוויון בשכר בין נשים וגברים, לפנינו היתה קבוצה של עובדים סוציאליים, היו גם ארגוני סביבה, "פסיכואקטיב",  "פעולה אחת ביום", עמותת גישה, הקהילה הגאה ומי לא – כל נושא שאפשר לחשוב עליו היה מיוצג שם, באמת מכל טוב הארץ – כמו סופרמרקט גדול של מאבקים, רק לבחור, על כל מה שזועק לתיקון בארץ.

 

יש איזה כשל בסיסי בתפיסה הישראלית המצויה שכולנו שבויים בו ביודעין או שלא ביודעין, מרצון או מכורח. הכשל הזה – כך פימפמו לנו לתת מודע – הוא שכל דבר בא או צריך לבוא תמיד על חשבון משהו או מישהו אחר. זכויות האזרח צריכות לבוא על חשבונה של האזרחית וזכויותיהם של האזרחים היהודים על אלו של האזרחים הלא יהודים, וזכויות האזרח בכלל על חשבון אלו שאינם אזרחים ובכל זאת חיים כאן – אם נולדו כאן ואם נמלטו לכאן.

 

זה סילוף מגמתי של המציאות. הסילוף הזה משרת את מי שגורפים את כל הרווחים ממנו, משסים אותנו זה בזה (או באויב חיצוני משותף), אלה שמגיעים בד"כ לעמדות הכוח בממסד ומשם מפקחים ומנתבים את דרכי התיווך והייצוג של המציאות. האמת הפשוטה היא שיחס של שיוויון, חלוקה צודקת של המשאבים המשותפים וסולידריות ועזרה הדדית ייטיבו עם כולם. החתירה הבלתי פוסקת, אפילו הסיזיפית, ליעד הזה עדיפה בעיני כדרך חיים על כל צורת חיים אחרת. כל פגיעה בנפש אחרת היא כפגיעה בנפשך שלך ועקבותיה לא נמחים ממך לעולם. והענשה קולקטיבית של אוכלוסייה שלמה היא פשע נגד האנושות. 

 

יש כל כך הרבה דוגמאות לתוצאות המבורכות – לאדם ולטבע – של עזרה הדדית ושיתוף פעולה, וגם דוגמאות נגדיות, חלקן טריות מאוד, לתוצאה של חשיבה רכושנית ונקמנית, לאומנית ו/או דתית-בדלנית צרה, ולהרס המיידי והוודאי שהתנהלות כזאת מביאה עלינו. כמו תמיד, רק הרס סביבתי בקנה מידה גדול ומוות המוני עשויים לפקוח כאן את העיניים. האם אנחנו באמת צריכים עוד מלחמה בשביל להבין את האמת האנושית הבסיסית הזאת? הרי אנחנו יכולים להיווכח בה יום יום ביחסים שלנו בתוך הבית, עם השכנים בבניין, בהתנהלות שלנו ברחוב, כשאנחנו הולכים לקנות משהו ועם הקולגות בעבודה. זה הרבה יותר פשוט מכפי שהתקשורת והעסקנות הפוליטית המפלגתית הסקטוריאלית והכוחנית מבקשת לצייר את זה. ממש מתבקש לצטט את רבי עקיבא.

 

 

האם המצעד הגדול של זכויות האדם, על סיסמאותיו הצודקות, הוא קיטש? ודאי. (כך שאל – וענה – מילן קונדרה ב"קלות הבלתי נסבלת", כזכור). אין קיטש גדול יותר מדימויים אידיאולוגיים פשוטים-פשטניים ומסיסמאות קליטות שעושות חם בלב על סולידריות, שיוויון ואחווה אנושית וסביבתית. האם הקיטש הזה מזיק לחיינו? האם אנחנו בכלל יכולים לחיות בלי קיטש? אנחנו חושבים בדימויים ובסיסמאות קליטות. זו דרכנו לצקת את המציאות לתבניות בעלות משמעות, מכיוון שרמת המורכבות הבו-זמנית של המציאות היא אינסופית, ויכולת ההשתברות שלה לממדים שונים וסותרים היא גם כן אינסופית. אז אפשר (ורצוי מאוד שכך נעשה) לפרק את התבניות האידיאולוגיות האלה, לתהות עליהן ולנהל עליהן דיון מתמיד, כדי לחדד את הראייה, אך עצם קיומן הוא כנראה בלתי נמנע, כי האופן שבו אנחנו מתבוננים בעולם הוא האופן שבו אנחנו חותכים מתוך החומר הצפוף שלו תבניות ויזואליות-מילוליות של מובן. אחרת לא נוכל לפעול בתוכו. השאלה הגדולה היא בעיני האם ניתן לפעול בו – באופן אקטיבי – בצורה שתגרום הכי פחות נזק לעצמי-לסביבתי (ובעיני זה היינו הך)? ועל השאלה הזאת חייבים להוסיף מייד את השאלה הנגדית – האם הפאסיביות שלי – בכל המישורים וההגדרות שבהם אני נוכחת במציאות – תועיל יותר? תגרום פחות נזק?

 

 

ברגע זה אני מסתכלת דרך החלון ואני יכולה לראות עוול בעשרות אם לא מאות מישורים של הקיום הסמוך אלי. אני יכולה להחליט שזה משתק ומייאש אותי, ושעדיף לא לעשות כלום [מי יודע במי ובמה אני פוגעת כאשר אני עושה מעשה. יש שיגידו שאפילו הכנת סלט מחוללת שרשרת של נפגעים. הרי בכל פסיעה שלנו במציאות אנחנו דורכים על יצור כלשהו…] ואני יכולה להחליט שאני משתדלת לחיות באופן כזה שיגרום למינימום נזק, ובמסגרת שעות העירות והפעילות שלי לחלק את האנרגיות והמשאבים שלי כך שאדרוך על כמה שפחות יצורים ואביא תועלת, מזור או שמחה ולו לאחד. ודאי שצריך לעשות היררכיה של המאבקים, כל אחד עם עצמו (לאו דווקא כולנו כחברה!), והשאלה איך לעשות אותה, איפה לחתוך, היא שאלה מטרידה מאוד ורבים מאיתנו מתחבטים בה באופן יומיומי. אבל אם כל אחד ינסה לפעמים, ולו כתרגיל, להיטיב עם החלש ממנו במקום לחמוס אותו, נדמה לי שהעולם לא יהיה מקום גרוע יותר.

 

 

יכול להיות שזה ייקח עוד הרבה זמן, עוד כמה שנים טובות, עד שאמצא את מקומי, וייתכן שזה לעולם לא ייגמר. למשל הקושי שלי לחיות עם עצמי בשלום בימים אלו כישראלית בצל הידיעה שמה שאני מקדישה לו את עיקר זמני נוגע בצורה עקיפה עד מאוד, אם בכלל, לרוב האנשים כאן ובמיוחד לאלה שהכי זקוקים כרגע לעזרה – זה קושי שמכביד עלי מאוד, גם אם בו זמנית אני יודעת, אולי ברמה הכללית והמופשטת יותר, שאין כמעט דבר שחשוב יותר לתרבות הישראלית מהשפה העברית והספרות העברית, ומי שתורם לתחזוקתה לא עושה דבר רע, אולי עושה אפילו דבר טוב מאוד עבור החברה הישראלית, ובכל זאת.

 

 

גם להתעניין בשכנים שלך בבניין ולעזור להם במידת הצורך זה בעיני דבר נאצל, לא חייבים ישר להתחיל עם העניים שבשולי עירך או מחוצה לה. אבל יש הבדל גדול בין ניסיונות כנים של שיקום ועזרה – הכרוכים או צריכים להיות כרוכים, בשל טבעה של המציאות, בהרבה מאוד איזונים וכיוונונים עדינים, התאמות ובדיקות חוזרות ונשנות של השטח ושל אפשרות הפעולה בתוכו – ובין מאבק נחרץ ואלים, בגיבויו של הממסד השלטוני, לשלילת זכויות של אחרים בשם זכותי המיתולוגית על "הבית".

 

 

אהבתי מאוד את הדברים הפשוטים שאמרה על הבמה אמל א-סאנע אל-חג'וג', נציגת הבדואים, שהסתיימו ב: "אנחנו התשובה לכל מי שחושבים שגזענות היא הדבר הטוב". זה נשמע כמעט עילג מרוב בנאליות, אבל תכל'ס – זה מה שעומד מאחורי מכתב הרבנים, מאחורי ההרס החוזר ונשנה של כפרי הבדואים בנגב ואי-הכרה של עשרות שנים שבעטייה חיים ישראלים רבים ללא חשמל וללא מים זורמים. גזענות פשוטה. ומאחוריה כמובן הפחד. החשיבה שערבי או אפריקאי שגר בשכנותי  מאיים עלי במשהו, מסכן אותי במשהו, לא תורם לחברה שלי אלא לוקח ממנה, לוקח ממני, רק משום שאינו יהודי. האם המסקנה מהתנהלותה של מדינת היהודים ב-2010 היא שאסור לתת ליהודים מדינה? או האם יש דרך לפשר איכשהו בין המחוייבות שלנו לטראומה הקולקטיבית של העם היהודי ובין חובותינו הבסיסיות ביותר כבני אדם?

שתי תמונות מתוך רבות ומעולות שצילם עמית צינמן מ"לא נסתום את הפה" (האלבום המלא בפייסבוק)

Read Full Post »

"להיות אנושי פירושו לדבר".

 

לקרוא לזה בשם

בהמשך לפוסט הקודם, אך בעיקר בהמשך למצב הצבירה הנוכחי שלי, אני מביאה כאן להלן מאמר של חברתי היקרה המשוררת צביה ליטבסקי (שהיא גם עורכת שירה ומורה לספרות וזמרת קלאסית ועוד…). אני יודעת שזה לא מאמר שמתאים לפרסום בבלוג באינטרנט – הוא לא קצר, אי אפשר לרוץ עליו, או איתו, הוא מדבר על הדברים הכי עמוקים, הוא חושף כאבים מהסוג הכי תהומי, ובאופן כללי נדמה לי שהוא דורש התייחדות אינטימית מעין זו שעושים עם אובייקט שאפשר להחזיק בין הידיים, למשש ולהשתהות איתו. אבל לא רציתי לוותר עליו. המאמר פורסם לראשונה בכתב העת "על הקו", בהוצאת מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית (תל אביב 2004), וצביה נתנה לי את אישורה להביא אותו שוב כאן. אני לא יודעת אם צריך לפרט איזה מקומות ספציפיים במאמר פגעו בול מבחינתי וביטאו אותי בצורה מדויקת – ועל כן גם מנחמת ומרגיעה, על אף התוכן הקשה – יותר ממה שהצלחתי עם עצמי בעצמי. לא יודעת אם יש צורך כאמור, כי נדמה לי שלא רק אני יכולה למצוא חלקים מעצמי כאן.

* הציטוטים המובאים במאמר עם מראה מקום חלקי הם משיריה של צביה. ספרי השירה שהוציאה עד כה:

בחושך המיטיב (הקיבוץ המאוחד, 1998)

אל תצביע עלי (הליקון, 2003)

הירוק בדרכו אל הירוק (כרמל, 2006)

לקיר אחד קראתי בית (כרמל, 2007)

ליטורגיה (הקיבוץ המאוחד, 2010)

 

 

 

צביה ליטבסקי

לקרוא לזה בשם

 

 

כִּי מָלֵתִי מִלִּים הֱצִיקַתְנִי רוּחַ בִּטְנִי

הִנֵּה בִטְנִי כְּיַיִן לֹא יִפָּתֵחַ כְּאֹבוֹת חֲדָשִׁים יִבָּקֵעַ

אֲדַבְּרָה וְיִרְוַח לִי אֶפְתַּח שְפָתַי וְאֶעֱנֶה

(איוב לב 18-20)

 

כשהשם – "התעללות מינית" – ניתן לראשונה לחוויה שעיצבה את חיי, קרס עולמי והתחלתי לצמוח.

צירוף מלים זה איפשר לי לראשונה להרפות ממאמץ ההתקיימות ולצנוח באחת לתוך התהום ששכנה תמיד תחת רגלי. מלים אלה גילמו בשבילי הכרה (במובן של recognition), כאילו לראשונה מישהו רואה אותי. לאיש המקצוע שהעניק לי הגדרה זו הודיתי באמירה המסורבלת, היחידה שהיתה ברשותי: "זו ההתייחסות האימהית ביותר שזכיתי לה מימי". היתה זו תחושה של אחיזה בממשי, שאיפשרה לי לצנוח לתוך התהום ולהתחיל, סוף סוף, לבדוק אותה. יחד איתה צנח לו עולם הרוח שבניתי, קרעים קרעים של הזדהות נואשת עם גדולי רוח, פילוסופים ואמנים, עולם של דימויים שאבד להם המדומה, המדומה הנורא, הממשי.

לקרוא לזה בשם.

ואמנם התחלתי מחדש, כילד, לקרוא לדברים בשמם, להכיר מחדש את עצמי והעולם, לספר את סיפורי, משום שאני קיימת, קיימת מעבר לספק. הזיקה בין מציאות ושפה מתוארת להפליא בדבריו של אמיר אור על האפוסים העתיקים: "בעולם זה שבו הפעולה היא גורל, גם סיפור המעשה היה בבחינת מעשה, ושום דיבור לא היה יכול להתקיים כמלים בעלמא, אלא מרגע שהובע הפך למעשה מכונן במלוא מובן המילה" (שיר טאהירה, עמ' 14). גם בעולם בו אני רוצה לחיות, אותו אני בוראת למען עצמי ודומים לי, אין מלים בעלמא. הסיפור שלי הוא יצירה של מציאות. הוא שיחרור של יסודות כאוטיים מן האלם שנכפה עליהם. הוא מעשה בעולם. ביצירת עולם זו, אני מרגישה, "זורמות מחשבותי ורגשותי אל תכליתן" (שם), כלומר, אל חיי ככותבת. הכתיבה היא מציאות בהיווצרותה, בלידתה המתמדת.

הקשר בין המלה והמסומן שלה איננו שרירותי, ואף לא ניתן לרדוקציה של קדימות. כלומר, אבן אינה קיימת לפני המלה "אבן". ההכרה, recognition , היא אחדותית והיא נעשית בדיבור. הדיבור הוא האינטגרציה היוצרת של העולם. יתר על כן, אף אין לראות ביחס שבין המלה למסומן שלה יחס של ייצוג "אחד לאחד". הזיקה ביניהם רוטטת מחיים. היא היא מרחב החיים. איזו אבן מייצגת המלה "אבן"? מהו המרקם שלה? באיזו סביבה היא נמצאת? מהו המטען התרבותי והאסוציאטיבי המקושר במלה "אבן" ואיזה זיכרון מגע ורגש היא מעוררת דרך המצלול שלה ודרך ההקשר שבו היא מופיעה? האם אין קיומנו מצוי בדיוק במקום החי, האינסופי הזה שבין הדימוי למדומה? כל דיבור, אם כן, הוא השתתפות בהוויה. הוא עצמו ממשות. כל מה ש"נופל" מחוץ לשפה הוא חסר ייצוג בעולם, כלומר, הוא מומת. "נוכחותו" היא מחוץ לסדר האנושי, מחוץ לחוויה האנושית. זהו פשר המשפט הראשון שמוציאה מפיה סו סילברמן בפגישה הטיפולית הראשונה שלה, לאחר שתיקה ארוכה:"אני מרגישה לא אנושית". ואמנם, בפתח ספרה "i remember you, father, because I remember terror ” היא מציבה מוטו מאת ויטגנשטיין, המצוטט רבות: "השפה היא גבולות עולמי". על כן, לאכול ארוחת בוקר עם אבא ואמא כאילו לא התרחש דבר בלילה, פירושו לחורר את חוויית הממשות, להפוך אותה לקרעים צפים על פני נהר אפל.

להיות אנושי פירושו לדבר. לחוש את השפה כמאייך ראשוני של תודעת הקיום, כצורך אלמנטרי וחיוני להיות נראה, נשמע, קיים; להיות בדיאלוג, להיות יותר מאחד. חיים ללא אפשרות זו אין פירושם רק תחושת נידוי מן הקהילה. פירושם נידוי מעצמך. השפה במצב זה אינה משמשת ליצירת תקשורת ויחסים, אלא ככיסוי, פנימי וחיצוני כאחד. תהליך ההחלמה מהווה בירור מחדש של משמעויות השפה. הסידור מחדש של מושגים, מלים ותחביר – המשקפים את המחשבה והתודעה – הוא יצירה מחדש של עולם, פנימי וחיצוני; הוא בגדר מיון והפרדה של יסודות הכאוס, שאינו מאפשר דיבור, שבתוכו חי נפגע כרוני של ניצול ודיכוי.

שימוש בשפה ככיסוי (במונחים פוליטיים: הדיכוי וההשתקה, ובמונחים פסיכולוגיים: ההכחשה, ההמרה וההדחקה) פירושו יצירת אִיֵּי-אַיִן במציאות, ההולכים ומתרחבים עם הימשכות השתיקה. חוויית הממשות הופכת להיות חומר אטום ומת, כאילו קמים בלילה המושתק רבי קומות שחורים מתוך בטן האדמה ומאפילים על המרחב.

אבי הזדעזע והקים שערורייה כאשר שמע מפי אמי את המלה "וסת", מלה בלתי ראויה בעיניו. אך הוא התיר לעצמו לאונן ליד שולחן ארוחת הערב, כשאנו משפילות ראש ואוכלות בדממה. איסור חמור, בלתי מילולי, הוטל על כל ביטוי לגבי מעשה זה. גם ביטוי של הבעת פנים היה אסור. אני זוכרת כיצד קטלה אמי ניסיון כזה מצדי בעודו באיבו, במבט שלא אשכחנו לעולם.

לא היינו ראויות למלים. המציאות היתה אילמת. למרות שהיינו נוכחות ושותפות לה, הסתרנו אותה זו מזו. המעשה איבד את עובדתיותו, הפך ל"פיסה" פנימית, בודדת, חסרת הקשר, ועל כן, מתעתעת, מעוטת ערך, "שאין בה עניין לציבור".

עקרון ההשתקה מתואר בצורה מרתקת בספרו של בועז נוימן "ראיית העולם הנאצית". הנאצים שאפו לרדוקציה של המלה למעשה, כלומר, להעמיד את הפעולה המעשית כקודמת לדיבור, כחשובה ממנו, כמייתרת אותו. בכך הם ביקשו לבטל את מרחב החיים שבין הדימוי למדומה. כשהם דיברו על דם, הדם אמנם נשפך. נוימן מביא בספרו דוגמה מצמררת של אדם שנפצע בידו וקבוצת נאצים הכריחה אותו להכניס את ידו לתוך שק מלח על מנת להתענג על ייסוריו. כך הם החזירו את הדימוי "לזרות מלח על הפצעים" אל המעשה הקונקרטי. האוטונומיה של השפה הלכה לאיבוד. המאפיין המטאפורי שלה – מערכת הזיקות שבין המלה למסומן שלה, שכינינו קודם, דווקא במושג הלקוח מן הסמנטיקה הנאצית (תוך שינוי קל..) מרחב מחייה (את הפלישה למזרח אירופה הצדיקו הנאצים באמצעות מושג זה) – חוסל. ועוד נתון מדהים: במערכת החינוך הנאצית, במפורש, נאסר על התלמיד "לעבד את הטכסט באופן מושגי ורעיוני. הוא נדרש להמחיש אותו באמצעות גוון קולו ושפת גופו, שאמורים היו לסחוף את שומעיו" (עמ' 240).

את שריפת הספרים בליל הבדולח "אין להבין במשמעות הצרה של חיסול כתבים, שנתנו ביטוי לרעיונות ולסגנונות המנוגדים לאלה של הנאצים בלבד, אלא במשמעות רחבה יותר, מטפורית, של חיסול הספר כמילה כתובה." (עמ' 287). אך זו היתה רק הגשמה חלקית של השתקת המלה. לאחר זמן התממשה זו במלואה בדמות אושוויץ, שאותה מכנה נוימן במושג "אין-שפה". וכך כותב נוימן: "אל מול שפת המעשה הנאצית שהתגשמה במציאות, בבשר, עמדה השפה של הקורבן שחסרה את יכולת הביטוי." (247). הנאצים לא השאירו לקורבן שפה. על כן התערערה יכולתו להבין את המציאות, לדעת היכן הוא נמצא, מה "אמיתי", מה באמת קורה. ובלשונו של נוימן, הקורבן סבל מכֶּשֶׁל תודעתי (הדגשה שלי, צ.ל.), שנבע מחוסר הלימה בין המציאות שלתוכה הושלך לבין יכולתו לקלוט מציאות זו" (עמ' 248). שלילת השפה פירושה שלילת המימד היוצר של המציאות, שלילת החיים, מטמורפוזה חד-כיוונית של החיים למוות, של העולם לתוהו. "אושוויץ הפסיקה להיות חלק מן ההיסטוריה, מפני שהוצאה אל מחוץ להיסטוריה (storia – סיפור). היטלר עצמו, בנאומו הגדול על האנטישמיות, הצהיר על תקוותו ליום "בו תושתקנה המלים ויתחילו המעשים" (עמ' 275).

ז'אן אַמֶרִי מתאר את מימוש תקוותו של היטלר. הוא מתאר את מותה של השפה כמימד אישי-חברתי-רוחני. רגע הגילוי של מות השפה התרחש באופן אירוני באמצעות היזכרות בשיר של הלדרלין. עובדה זו אינה מקרית, משום שהשירה מבטאת בצורה הדחוסה ביותר את המרקם החי והיוצר של הלשון, כפי שתואר קודם לכן: "אני זוכר שערב חורף אחד, כשגררנו את רגלינו אחרי העבודה לשוב אל המחנה…, צועדים בסך ברישול לקריאות ה'שמאל-ימין-שמאל' מורטות העצבים של הקַפּוֹאים, משך את תשומת לבי, השד יודע למה, דגל שהתנופף לפני איזה מבנה לא גמור. 'דוּמָם בַּקֹּר עוֹמְדוֹת הַחוֹמוֹת, וּבָרוּחַ פּוֹעֲמִים הַדְּגָלִים' [שורותיו האחרונות של השיר "מחצית החיים" מאת הלדרלין, צ.ל.] מלמלתי לעצמי מוּכנית, על דרך האסוציאציה. אחר כך חזרתי על הבית בקול מעט רם יותר, האזנתי לצלילן של המלים, ניסיתי לחוש את המקצב, וציפיתי שישוב ויופיע הדפוס הרגשי והרוחני הקשור לגבַּי זה שנים עם השיר הזה של הלדרלין. לא כלום. השיר קיפח את הטרנסצנדנטיות שלו, הוא לא חרג עוד מהמציאות. הוא עמד לו שם ושוב לא היה אלא אמירה עניינית: כך וכך, והקאפו צורח 'שמאל' והמרק דליל וברוח פועמים הדגלים". (מעבר לאשמה וכפרה, עמ' 26-27)

ההשתקה כמושג, מבחינתי, כוללת יותר מאיום כנגד דיבור. היא כוללת את כל השימוש הלא-מוסרי במלים, המניפולציות ("אני אוהב אותך" בפי אב תוך כדי אינוס בתו, בסיפורה של סו סילברמן; "הוא אוהב אותך בדרכו" – השכנוע החוזר של אמי בתגובה על תלונותי), שימוש במלים "אחרות", "יפות יותר", המעוותות את הזיקה המילולית למציאות. נוימן מביא לשימוש זה בלשון דוגמאות רבות שמתוכן אביא רק שתיים: "בסלקציה 'נבחר' הקורבן אל מותו. הקורבן לא ידע להבחין תמיד בין 'סלקציה למוות' לבין 'בחירה לחיים'. הוא לא יכול היה לזהות את מושג הבחירה עם 'בחירה למוות'" (עמ' 271). ועוד: "הנוסחה המנהלית השגורה להוצאות אינדיבידואליות להורג כללה את שם הפועל 'לשחרר' (entlassen). אנשי האס-אס השתמשו גם בפועל 'לסיים' או 'לגמור' (fertig machen) כדי לתאר הוצאה להורג. משמעותו המקובלת של הביטוי בגרמנית היא 'להכין'" (עמ' 270).

מכאן נובע בהכרח שלא רק הקורבן הוא אילם. גם המתעלל אילם. תובנה זו מזעזעת אותי עד עומק עצמותי. משום מה נראית לי העובדה שאבי לא דיבר עם עצמו מזעזעת עוד יותר מן הקושי שלי. מה הוא סיפר לעצמו? מה הוא ידע? מה פירושה של ידיעה בשבילו, אם אין לה מלים? וכיצד עלי להבין את סלידתו מספרים, את העובדה שהוא השליך ספרים מן הבית בטענה ש"אין מקום בבית"?

כשאין מקום למלים, אין מקום למעשה בתוך התודעה (ידיעה, הכרה, הבנה). מה היה? מה לא היה? מהי האמת??? "…ניצולים רבים חשו שמה שעברו שם, במרחב המוות, לא היה אמיתי. אצל קורבנות אחרים התגובה היתה קיצונית עוד יותר. גם ההימצאות באושוויץ לא היתה מספקת להוכחת קיומה" (עמ' 253) (ההדגשות שלי, צ.ל.).

כל חיי השתוקקתי ל"אמת", שהיתה לגבי "ממשות בלתי ממשית", עמומה ורחוקה, מושא כביר לכיסופים וייסורים, בעוד שהאמת ניצבה מול עיני יום יום, אלא שהיתה מושתקת ונוראה מכדי לגעת בה. (אני זוכרת מדריך בנח"ל שאמר לי שדיבורי האובססיבי על ה"אמת" נראה לו חשוד). חשתי כציפור שנגזר עליה לעוף לעולמים, בלי להניח את רגלה על דבר מה ממשי, "אמיתי":

"עַל מַה אֵרֵד

בְּתֹם הַמָּעוֹף הַצָּחִיחַ,

מַה אֶלְפֹּת בִּשְרִיר הָאֲחִיזָה

מְשֻׁגָּע מִתְּשׁוּקָה

שֶׁמֵעוֹלָם לֹא עָשִׂיתִי בּוֹ שִּׁמּוּשׁ?"

("אשב אקשיב", בחושך הסמוי, עמ' 71)

ההשתקה פוגעת בשתי קטגוריות מרכזיות של התודעה והממשות: ברצף הזמן ובסיבתיות.

הזמן הוא תנועתו של הממשי בתוך המרחב. נוכחותו של המושתק, שלא קיבל בתוכה מקום ע"י דיבור, פוערת פרצות ברצף. במלים אחרות, הטראומה היא מעין נקודה מגנטית, מחוץ לזמן, ה"אוחזת" באירועים, אינה משחררת אותם אל זרימת החיים. נוכחותו של המושתק שלא קיבל את מקומו והקשרו עוצרת את הזרימה, קורעת את הרצף, אינה מאפשרת בניית סיפור.

סיפור הוא סדר אירועים, הקשורים זה לזה בקשר סיבתי. כשהזוועה אינה מדוברת, אינה לגיטימית, כל מה שנותר לומר הוא: "נולדתי משוגעת. אי אפשר להבין אותי. אני לא יודעת מה קורה לי. אין לי תשובה לשאלה 'למה'. אינני שואלת עוד". אין סיפור. ישנם רק קרעים של מציאות ואי-מציאות וניסיון מתיש, חוזר ונשנה, לטוות ביניהם חוטים של פשר.

לא פעם, בעיצומו של סבל הפגיעה הלא-מדוברת, הרגשתי דחף עצום לקפוא במקומי. לא בטחתי ביכולתי להניח כף רגל אחרי כף רגל. זרימת הרגעים הטילה בי אימה. כל רגע העומד לבוא טמן בחובו אסון.

השתיקה היא מחלה. היא קטטוניה של השפה והחיים.

הפרת הטאבו של גילוי עריות היא פגיעה בזמן הליניארי ובזמן המחזורי, שתי תפיסות הזמן של הנסיון האנושי. יש בה משום פנייה לאחור, בניגוד לכיוון הטבעי של הורה-ילד, של דור אחר דור. וכך אומר הנביא לאדיפוס המלך:

"הוּא יִתְגַּלֶּה כְּאָב וְאָח לִילָדָיו,

כְּבֵן וּבַעַל לְאִמּוֹ, וְגַם כְּמִי

שֶׁלְאָבִיו הִנּוֹ שֻׁתָּף לִבְעִילָה

וְגַם רוֹצֵחַ…"

(סופוקלס, ש' 457-460)

גורלו של אדיפוס הוא דימוי לחוויה הנפשית של נפגע אינצסט. הוא חסר הורים, הוא חוזר ו"מוליד" את עצמו, כלוא בתוך עצמו, על ילדיו מוטלת ציפייתו לתיקון חייו שלו, כלומר, הם מקבלים תפקיד של הורה או של שלוחה סימביוטית (ועל כן, בהכרח, גם הם קרבנות). משפחתו היא הגלות הנוראה ביותר.

ברצוני לשתף אתכם בהתבוננות אישית בגלגולי משמעות של כמה מלים, מושגים בשפה ועל כן גם קטיגוריות של חשיבה ושל ממשות, לפני הקריאה בשם ולאחריה, תוך כדי תהליך החלמה.

"מה זאת אהבה?" (הכניסיני / ביאליק)

לרגש הלוהט, הדומיננטי בחיי, שחשתי כלפי אמי קראתי "אהבה". אמי מעולם לא נעדרה ממחשבתי. שִמחתי בהישגי וכשרונותי היתה השמחה להניח אותם לרגליה. כבר כילדה קטנה גידלתי את עצמי למענה. הייתי רקדנית לעתיד, מוזיקאית, משוררת וסופרת, רופאה מפורסמת – למענה. בעיקר היה עלי להיות מעניינת ומרתקת עד בלי די. רגע אחד של התרשלות בתפקיד זה עלול היה להביא עלי אסון: לאבד את תשומת לבה של אמי. גם היכולת לשרוד את עצבונותי וכישלונותי היתה כרוכה ללא הפרד בתקווה הפנטזמטית לנחמה ולפתרון הגואל שיבואו לי מידיה. עצבותה היתה מעוררת בי אימה. אושרה היה פרויקט חיי ותכליתם… האם זוהי אהבה? האם הוודאות המתמדת, גם בשנות בגרותי, שלא אוכל לחיות בלעדיה, פירושה אהבה? מה עצוב, אך גם מאיר עיניים, לגלות שרגשות אלה מיוצגים בעולם על ידי המלה "חרדה". הסימון הלשוני, ועל כן גם התודעתי-ריגשי, היה לקוי. לא היתה זו אהבה אלא זעקת חֶסֶר איום, ויתור על "אני" כדי לקיים את אמי, שכן התמוטטותה או נטישתה פירושה הישארותי חסרת ההגנה מול הצורר.

קתרין הריסון, בספרה "הנשיקה", כותבת: "בעודי יושבת נזופה ושותקת ליד סבתי, אני מתחילה ללמד את עצמי לקרוא למה שאני מרגישה באמת לאמי, לכעס הנואש והמפחיד על שנטשה אותי, כעס שהשאיר אותי מוכת אסתמה וגירוי עור – אהבה." (שם, עמ' 40)

מלים אלה דומות בעיני לזרקור המכוון לפינה אפלה בנפש. גם אני קראתי לכעס אהבה, וליתר דיוק, לפחד מן הכעס. הכעס זרם בעורקי. הוא היה חסר כתובת, מְעַנֶּה, התגלגל להתקפי זעם נואש, ובעיקר, נוכח תמיד תחת הכול גם אם לא נקרא בשמו. ערוצו המרכזי היה האנרגיה האדירה של אהבתי לאמי; אהבה המקיפה את הנטישה כפלזמה המקיפה את גרעין התא. אהבתי כרוכה היתה תמיד בתחושה טראגית של אובדן, פורצת את גבולות הזמן והמרחב שאינם יכולים להכילה. בבוז ובקנאה הייתי מתבוננת בתופעות של אהבה שלא ידעתי מעודי: זוגות מחובקים, אב מלמד את בתו הקטנה לרכב על אופניים. אהבה כזאת לא ידעתי, אבל ידעתי אהבה אחרת, ענקית, מטאפיזית, אהבה שאין לה מקום בעולם הזה. אהבת ההיעדר.

Read Full Post »

על חוסר אונים ואהבה

 

מי ששוכב עכשיו על הספסל ליד הבית שלי, מכוסה כולו בשמיכה עד מעל לראשו וכל חפציו מגולגלים תחתיו, יודע שאיש לא יפריע לו במהלך הלילה, אף אחד לא יעז להסיט את השמיכה כדי להביט בפניו.

 

* 

אחרי שהלכתי הרבה זמן בלילה בקור, נעשה לי חם. אולי זה עובד ככה גם עם בדידות.

 

* 

יש לפחות שש חנויות לשוקולד בלגי ברחוב אבן גבירול בתל אביב. 

 

* 

היום בבוקר הרסה המשטרה את בתיהן של שלושים משפחות במתחם מח"ל-משה דיין בשכונת כפר שלם. בחמש וחצי בערב, כשעבר שם האוטובוס, נותרו רק חורבות. אם לא הייתי מסתכלת ימינה ברגע הנכון גם אותן הייתי מפספסת. האישה באוטובוס אמרה: "כאן הרסו את כל הבתים. ראיתי בטלוויזיה". ומישהי אחרת (אולי אני?) אמרה: "כן, זה נורא".

 

* 

פעולה מוסרית, כמו אהבה, היא ההתמסרות המודעת לאשליה שאינך לבד, שאינך חסרת-אונים. לכן, כמו אהבה, היא בריאה לנפש. אפילו שהדיכאון וחוסר האונים הם הרבה יותר מציאותיים. 

 

 *

ביום שבת ראיתי אשה מבוגרת מחטטת בפח האשפה ברחוב שלי, מחפשת אוכל.  

 

 *

הבוקר התעוררתי עם הזיכרון של מתילדה, החתולה שלי, שמתה לפני חמש שנים, לאט ובייסורים קשים, בגללי, כלומר בגלל טיפול לא נכון שנבע מאבחנה רפואית שגויה. נזכרתי גם שאחרי שזה קרה השתדלתי מאוד לא לכעוס לא על עצמי ולא על הווטרינר, להמשיך הלאה ומהר. כמעט לא חשבתי עליה.

 

* 

"בחדר היתה אפלולית. הוא שכב לבדו. הוא שם את האצבע במים הקרים, וזו צבתה, עד שלא היה יכול אחר-כך לזוז ממקומו גם לצרכיו. פטור היה, איפוא, מכל צרכי אחרים. פטור לגמרי. באה ההקלה. […] במרחק של עשרה רגעים הליכה ממנו פרש לילה קשה ובלתי-נעים את כנפיו גם על הטראנספורט השלישי של המהגרים, ששים ותשע נפשות, שבא בצהרים, שלא במועד הקבוע. הוא ידע זאת. הפועל-התלמיד סיפר לו בדרך. אבל לו לא נגע הדבר. הוא לא יצא ולא הלך. הוא לא יכול ללכת. היתה הרווחה." (י.ח ברנר, "המוצא", כתבים ב', הקיבוץ המאוחד, תשל"ח, עמ' 1703).

 

 

 

 

Read Full Post »

מי הכי יפה בארץ?

 

 

נכון, שולה שלי.

 

אבל שני הגורים שאמא שלי אימצה, כזכור (לשלישית כבר מצאנו בית), גדלו במהירות מסחררת ונהיו יפים ומקסימים ומצחיקים כמעט כמו שולה. הם עדיין מעיבים על אושרם ובריאותם של החתולים המבוגרים, בעלי הוותק והזכויות, ולכן אנחנו עדיין מחפשים להם בית, אבל בינתיים גם נקשרנו אליהם… כך שאנחנו כבר לא מוכנים למסור אותם בכל מחיר… רק אם אתם בית ממש ממש טוב ואוהב.

בינתיים הם גם עברו את כל הטיפולים הדרושים והם בריאים ומחוסנים ומתוקים ונקיים ומתכרבלים ומדברים ומגרגרים.

 

ג'ני – ראיתם פעם חתולה עם עיניים חומות??

 

 

 

ושוקי – ברגעים הנדירים שבהם הוא לא קפץ או רץ או התכרבל או דגדג מישהו וסוף סוף ישב בשקט ואפשר היה לצלם אותו  

 

 

 

 

אז זהו. שני הפליטים המאושרים האלה בינתיים מסובבים אותנו על האצבע הקטנה, אבל אתם בהחלט מוזמנים להגיש מועמדות!…

 

 

* * *

 

 

ובינתיים לא יכולה להפסיק לחשוב על הפליטים האמיתיים, מאות פליטים שמצטופפים בחוסר-כל במרתפים קטנים ומחניקים, ממש פה בתל אביב. מתכננת ביקור אצלם בקרוב, ואולי פוסט. משהו, בכל אופן. זה לא ייאמן שזה קורה, ובעצם זה מאוד ייאמן. כמעט אפשר לומר שרק זה קורה כאן – ההפקרות השלטונית היא המאפיין הכי מובהק של החיים במדינה הזאת בשנים האחרונות.

 

 

Read Full Post »

אחים שלי, תעזרו (שלושה קטנים)

עת לעשות (שלושה כאן, ועוד שניים למטה)  

 

כבר שבוע עבר מאז שאמא שלי גילתה שלישיית גורים קטנטנים שמישהו השאיר בסלסלה בגינת הבניין. אחרי שחיכתה לילה ועוד כמעט יום, ואף אמא חתולה לא הופיעה, וגם לא שום מושיע אחר, ולעומת זאת הגורים עדיין שרדו וגם התחילו להביע את דעתם בקולי קולות שהגיע הזמן להציל אותם, הבינה אמא שלי שאין הרבה ברירה, ונכנסה לתפקיד. בימים הראשונים היא ירדה כל כמה שעות לגינה להאכיל אותם (שמנת וחלמון ביצה) בטפטפת, תפסה לעצמה את הגב וגם גילתה שהיא מדריכה בעל כורחה קייטנה לשלושה ילדים נלהבים מהבניין, שהעבירו את הגורים מיד ליד אבל לא ממש הצליחו להאכיל אותם.

 

 

 

אחרי עוד כמה ימים של שרירים תפוסים, משמרות האכלה ארוכות, ילדים צורחים וחשש מתמיד שמישהו ידרוך בטעות על איזה גור פצפון, הבינה אמא שלי שאין ברירה, וצריך להעלות את הגורים למעלה. שם סגרה אותם בחדר הישן שלי (יש עוד שלושה חתולים בדירה, שהמצב החדש די מעליב אותם) וצפתה בפליאה בהתבגרות המואצת של הגורים, שהם כנראה כבר בני כמה שבועות, אבל בגלל מחסור במזון נשארו עדיין קטנים.

 

 

 

הם למדו להיכנס ולצאת מהקרטון ומגיגית החול בקפיצה (והם גם מיד הבינו מה עושים בחול, אגב), ולא ממש מטריד אותם אם הם נוחתים על הבטן. מהר מאוד הגיעו למיטה וגם למדו איך לטפס על אמא שלי. ככל שהם גדלים הם נהיים רעבים יותר. היום הם קיבלו מנת בשר קטנה לניסיון. ג'ני הראשונה (כרגיל) שנתנה נגיסה, וכולם למדו ללקק את דייסת הבשר, כך שעכשיו הם כבר שולטים בכמה טכניקות אכילה, ופה ושם גם נושכים קצת איזה אצבע, או אחד את השני.

 

ג'ני כבר מטפסת על אמא שלי עד לעורף, ואחר-כך יורדת בזהירות ובנחישות את כל הדרך הארוכה למטה. שוקי עדיין מפחד לטפס, אולי יש לו ניסיון לא טוב עם זה, אבל אין לו בעייה לקפוץ מחוץ לגיגית או מהקרטון. בסך הכל שלושת הגורים, גם אם נמוכי קומה מעט, חזקים, אמיצים ובעיקר מאוד אינטליגנטים.

 

הם ניצחו – שרדו את הימים הכי קשים. עכשיו תורנו. קוראים יקרים, אם יש באפשרותכם לאמץ אותם או אחד/אחת מהם, אנא צרו איתי קשר, או העבירו את הבשורה הלאה. תודה.  

 

***

וחוץ מזה – מחר, יום שישי ב-16:00, בואו ללבונטין.

 

ובמוצ"ש – בואו בהמוניכם לכיכר רבין ב-19:30, למחות כנגד עסקת הטיעון המבישה עם עבריין המין משה קצב. ושימו לב למה שכותבת אורית קמיר. חשוב לא להפוך את מני מזוז למוקד זעמנו המוצדק, אלא לחשוב על הבחורות שחייהן נהרסו ועדויותיהן עכשיו למעשה נמחקו, ולדרוש מבית המשפט – וזה עדיין אפשרי – למצות את הדין עם הפושע, נשיאנו הנכבד. כפי שמציין רחביה ברמן בצדק, אם רמון שנישק בכוח בחורה אחת מקבל עונש כבד יותר מעבריין המין הסדרתי היושב בבית הנשיא, פירוש הדבר "שלמעלה הוא למטה, שחור הוא לבן, מלחמה היא שלום ואמת היא שקר – הכל כפי גחמת בעל השררה."

 

 

Read Full Post »

מלמול פנימי (אתם מוזמנים לדלג)

 

[תרגיל באנטי-צנזורה-עצמית. בעל ערך אנתרופולוגי כללי, לכל היותר. ולא ערוך.]

זהו.

אבל אם אתם נשארים, אשמח לשמוע איך זה אצלכם.

 

עם שמהומת ציפר דועכת לה באופן טבעי וכראוי לה (חייבת לומר שזה הפתיע גם אותי, הגל הזה של הפוסטים ב'רשימות' סביב הנושא הזה, ובכל זאת יש באמת גדולים וחמורים ממנו. האם זה רק כדור השלג של הרייטינג?) התחלתי לחשוב שחסר לי דיבור חיובי, לא ביקורתי, לא עסוק בכלל בזולת ובמהומות סמי-תרבותיות למיניהן. להגיד משהו משלי, ודרך זה לנסות לתרום למה שהייתי רוצה לראות קצת יותר בחוץ – בסביבה הטקסטואלית והחוץ טקסטואלית שלי.

**

בינתיים גיליתי את עצמי, לגמרי במקרה, בערך "בני ציפר" בויקיפדיה… העולם הזה כ"כ משונה, שנדמה לפעמים שמהלכו של הזמן מתנהל בו בדומה לסרט מדע בדיוני, או ספר של דגלס אדמס. בקושי התחלת לחשוב על משהו וכבר הוא מקבל ערך אנציקלופדי. זה גרם לי לתהות אם זה עובד גם עם פרוייקטים שעוד לא לגמרי מומשו, כאלה אפויים למחצה, כלומר אם מספיק לזרוק איזו הצהרה לחלל האויר, או לחלום על זה בלילה, בשביל לזכות אח"כ, כלומר מבעוד מועד, באיזה אייטם מפרגן בעכבר העיר למשל, שהגיע כבר למצב של היפר-עדכונים, כי זה צריך להיות תמיד הדבר החם הבא. 

**

לאור זאת החלטתי להזמין מעצמי חלום על מה שאני הכי רוצה עכשיו שיקרה אצלי, כלומר מבחינת הכתיבה. אבל אז קצת נתקעתי – אני לא לגמרי יודעת, ליתר דיוק אני ממש לא יודעת, מה אני רוצה עכשיו. לכתוב שירים? כן, לכאורה  אין דבר בעולם שאני רוצה יותר מזה. אבל כל פעם כשאני באה לכתוב משתלטת עליי תחושה איומה של שקריות שאין ממנה מפלט. השפה הזאת היא הראי הכי מיידי והכי מכאיב למה שקרה לאידיאלים הגדולים שבראו אותה, ויחד איתה וממנה אותנו, כלומר אותי למשל. התפייטות אישית בשפה הזאת, בעת הזאת (כלומר ממה שנשאר מהשפה הזאת שעוד נשמע טבעי, שלא נשמע נפוח וגבוה ותלוש בצורה צורמת מדי מהשימוש היומיומי)  נראית לי כמעט מתועבת. ומצד שני, אני לא מסוגלת כרגע להוציא מעצמי מלה אותנטית וטבעית אחת בהקשר הרחב יותר, כלומר הפוליטי. הכל נראה לי כללי מדי, בנאלי, חוטא ביומרה דידקטית או בהכללות גסות. אני מעריצה את מי שמסוגל עכשיו לכתוב פשוט ונוקב את האמירה, אפילו את ההטפה, שאני לא מעזה להגיד. כבר הרבה זמן אני מסתובבת עם השיתוק או התקיעות הזאת, ורק עכשיו עלה על דעתי לדבר עליה, לדובב אותה. מן דיבור מטא-פואטי כזה, שאין לי מושג אם הוא יעניין מישהו מלבדי. אבל חייבים להתחיל איפשהו, ולהסתכן לפחות בחטא הטרחנות, לפני שמרהיבים עוז להתקדם לחטאים נועזים יותר.

**

ובכן, ניסיתי לכתוב על זה משהו עוד בביקורת שלי על 'הדברים שמאחורי השמש', אני יודעת שאי אפשר היה כמעט להבחין בזה. ניסיתי לומר שאני מסתובבת כבר הרבה זמן עם טעם מר בפה, אפילו בתחושת גועל, בכל פעם כשאני באה לכתוב, כלומר להקליד, משהו לאומה על מצב האומה – כלומר משהו שלא מיועד רק לעיניים שלי או לחברים שלי אלא מתכוון, מתיימר לפחות, להיות רלבנטי ואפילו מחדש עבור הזולת האנונימי, באינטרנט או בעיתון. ואני מגלה שקשה לי לדמיין את הנמען הזה. משהו באותו גוש אמורפי  (אבל ביקורתי, תחרותי, חסר סבלנות ותוקפני-לתיאבון) של קהל נמענים גורם לי לצנזורה עצמית כמעט מוחלטת, יחד עם תשוקה מאוד עקבית לכתוב כבר, להגיד משהו משלי, על מה שזה לא יהיה. האם זה בגלל שאני מדמיינת את עצמי באותו נמען?

**
מצאתי עכשיו שיר ישן באחת המגירות הוירטואליות, בין הרבים שנגנזו. כתבתי שם שבסוף כמו המברק החלמאי לא יישאר ממני כלום. צחקתי כשראיתי אותו, אבל בעצם זה מפחיד. כי בזמן שעבר הנטייה הזאת רק החריפה. ההקפדה שלי לא לכתוב  אם אין לי משהו חדש משלי לתרום לנושא, לא משנה מה הנושא, הביאה לזה שהמון פעמים אני פשוט סותמת את הפה – כי בעומס הטקסטואלי הבלתי פוסק שבו אנחנו חיים, תמיד יימצא מישהו שאמר את מה שרציתי להגיד שנייה לפני שאני אמרתי את זה, ועשה את זה הרבה יותר נוקב או חינני ממני [לרוב זאת סימפוניה…]. אינספור פעמים רציתי להעלות, למשל, פוסט, בעקבות כל מיני אירועים שהרגשתי מאוד מחוברת אליהם  ועצרתי את עצמי כי לא היה לי משהו חדש להגיד בנושא. מה שלא לקחתי בחשבון הוא שהדיאטה הזאת עשויה גם להחליש. המלים שלא נאמרו לא נצרפו בינתיים לאט לאט ובשקט בשקט במכרה הפנימי, והפכו ליהלומים. הן אבדו.

**

האלימות הקשה ביותר היא אלימות שמסווה את עצמה, שמחייכת חיוך מנומס ושומרת על נקיון ותקינות פוליטית. וזאת האלימות שאנחנו חיים בה עכשיו. כל החיים האמיתיים במדינה הזאת מתנהלים תחת מעטה קרח עבה מאוד של שתיקה, המסווה את עצמה במלל ריק אינסופי. ואני כבר לא יודעת איך לחתוך בה, איך לפרק אותה. אי אפשר כבר לחזור ולהצביע על הדברים – הם ידועים. לא יעזור (כפי שרציתי לעשות עשרות פעמים בחודשים האחרונים, ועצרתי את עצמי) להביא ציטוטים ממסמכים היסטוריים על החיים האזרחיים והפוליטיים בגרמניה ההולכת-ונהיית נאצית – כולם יודעים שזה דומה להפליא למה שקורה כאן; כולם יזדעקו על עצם ההשוואה; תוצאה – הויכוח העקרוני ירד לטמיון בשאון הצעקות על עצם החוצפה הלא נורמלית של ההשוואה. מטריף אותי שאין ברירה אלא להמשיך וללכת על הקרח הבלתי אפשרי הזה של השתיקה – לא רק על המעמד הכפול של השטחים ותושביהם בתודעה הישראלית אלא גם על המעמד המקודש של הצבא ומערכת הביטחון אף על פי כן ולמרות הכל, שימשיכו לייצר עוד מלחמות [ברגעים אלו ממש הם רוקחים לנו את מלחמת העולם השלישית, כמדומני] ולבלוע את כל התקציב, על חשבון הכל, כל היתר –  ורשימת הדברים ששותקים עליהם, גם כשלכאורה מדברים עליהם, היא ידועה. זאת אותה רשימה תמיד – כמו אותה ילדה משכונת הארגזים – כל כמה שנים והבית מוצף, ועושים כתבה בעיתון. ותמיד אומרים את אותם דברים, ומה שמדהים הוא שכבודדים אנחנו כולנו אנשים טובים, ויודעים מהו סדר העדיפויות הנכון, ואף אחד לא מחרחר מלחמה, ואף אחד לא נהנה לראות אנשים שנזרקים לרחוב או מהגרי עבודה בכלא. אז איך זה בכל זאת קורה? זאת בדיוק שכבת הקרח שעליה אני מדברת. השכבה העבה הזאת של השתיקה, כי איך יכול להיות שכולנו כל-כך טובים ובכל זאת כל-כך רע, אפילו מרושע, כל מה שקורה כאן?  זה חייב להיות קשור למקומות שעליהם אנחנו שותקים.

**

בזמן האחרון נדמה לי שכריאקציה לתרבות החזירית שהתפתחה כאן, חיבתי לדברים שכבר אי אפשר לשים עליהם ברקוד רק מתעצמת. לא במכוון או דווקא, אבל ככה זה יוצא. אני יודעת שיש אנשים שחיים ככה את רוב שעות היממה, לא גיליתי את אמריקה. להפך – אני חושבת שמה שמאפיין אותי בעיקר הוא הפסיחה המתמדת על הסעיפים, ההיסוס בין השאפתנות (האקדמית? היצירתית?) לסלידה מפס הייצור. זאת אמנם לא האסוציאציה הכי מיידית או הדוגמא הכי טובה לעניין, אבל – בפעם האחרונה שהלכתי לקולנוע חשבתי על זה שאחת הסיבות שאני אוהבת כל-כך לראות סרטים היא העובדה שהקולנוע, למרות שהוא כביכול פורח, הוא בעצם – ובבירור – אמנות של העבר. אמנות מובהקת של המאה שחלפה; הצפייה הקבוצתית במסך הגדול, הישיבה הצפופה והלא נעימה לעתים בחברת אנשים זרים, הפצפוצים (הנפלאים…) של ההקרנה והשריטות על הסרט עצמו – גם כשמדובר בסרט חדש… ההישאבות הזאת לתוך המדיום הענקי, האלילי – כל אלו תופעות שהמסך הקטן של האינטרנט או של הקולנוע הביתי כבר הפך לנלעגות, או לכל הפחות לאירוניות-משהו. ההתרפקות על הקולנוע היא כבר עכשיו נוסטלגית.

**

אולי בשביל לכתוב שירים פוליטיים או מעורבים היום, אולי תמיד, אי אפשר להציב את הסובייקט שכותב מול העוולה אלא בתוכה, חלק ממנה בין אם כקורבן או כתליין. השירים הפוליטיים האפקטיביים והידועים ביותר של ברכט הם בכלל לא שירי מחאה. הם הוראות הישרדות. הסובייקט והנמען של השירים האלה הוא זהה – הוא האדם שנרדף, הוא זה שצריך לטשטש את העקבות, להתכחש לרכושו, לאהוביו ואפילו לשמו, לזנוח כל מה שאי פעם היה לו חשוב, ולהתאים את עצמו לכל רוח שעוברת. להיות כל-אדם ואף אחד, לוותר באופן פרדוכסלי על התשוקה לחיים עצמה. ודווקא התכליתיות הטכנית הזאת, המכשירית, שאסטרטגיית ההתמודדות שלה עם הפירוק של האנושי היא ההסכמה להפוך למכונה שחלקיה ברי פירוק והחלפה, דווקא היא אפקטיבית יותר מכל זעקה. צריך ללמוד לדבר בשקט, בקור, על מה שהכי כואב. כמו על עובדה מוגמרת, ויחד עם זה מישהו או משהו בפנים חייב עדיין להזדעזע, אחרת לא יהיה טקסט, כלומר גם לא יהיה בו טעם.

**

מרחק קטן מאוד מפריד בין צניעות ליוהרה אינסופית כשמדובר בצנזורה עצמית. תחשבי על זה. בבקשה

 

Read Full Post »

לתת סליחה (חצי הרהור ספונטני)

 

[בדרך לחג האהוב עליי, ולא {רק} בגלל שאני פולניה]

 
בקשות הסליחה הקולקטיביות, החינניות, עם הסמייליז המצחיקים, בסמסים ובאימיילים, כבר מציפות כל חלקה טובה. ומאוד מפתה להצטרף אליהן. בעודי עושה כן שמתי לב שמה שאני בעצם מתכוונת הוא שאני נותנת את הסליחה – כמו את שאר האיחולים, הברכות והאהבה –  ולא מבקשת אותה. לומר "סליחה" באופן כללי, א-פריורי כזה, זה נראה לי משהו שאפשר רק לתת, לא לבקש. ממילא הנתינה, אם היא אמיתית, לעצמי ולאחרים, תביא בתורה סליחה – ואת כל הדברים הטובים הנוספים שבאים יחד איתה –  מהצד השני. זה תמיד נראה לי קצת חצוף, או אולי בעיקר פחדני,  לנצל את ההזדמנות ולהתנצל כאילו בקבלנות על כל חטאינו בחג הזה, במקום להתנצל בזמן אמיתי, מיד אחרי שפגעת.
נכון שיש גם פגיעות שלא ראינו, לא ידענו שפגענו, ובכל זאת פגענו ולעתים אפילו מאוד. אבל בקשת הסליחה הכללית על מקרים שלא ידענו על קיומם, ועוד מתוך ציפייה שבזאת אנחנו 'מכוסים', נשמעת לי לא ממש רצינית, או ליתר דיוק היא לא באמת מובנת לי. יש בה משהו מגלומני מצד אחד וחסר אונים מצד שני. אני אשמח אם תינתן לי ההזדמנות לכפר על פגיעות שפגעתי כלפי הזולת, לפצות אותו ולבקש את סליחתו. אבל אני לא יכולה להזמין את סליחתו, לדרוש, כאילו, את התקיימותה בזמן הזה. אני יכולה רק לקוות שהצד השני יבחר לתת לי את ההזדמנות הזו.
וגם במישור הקולקטיבי, כמובן… הלואי ונרשה לעצמנו סוף סוף לסלוח לזולת שלנו, כדי לאפשר למשהו אחר, חדש, להתחיל לצמוח. אולי גם, מי יודע, נלמד פעם גם לסלוח, באמת, לעצמנו.  

 

 

 

 

 

 

Read Full Post »

חצי שעה לפני הזילזאל

 

הדר יוסף, יולי 2006

 

 

 

 

 

 

 

 

 

      

 

 

 

Read Full Post »

ארנה קזין ושיח האהבה באינטרנט

 

"הלחם לעומת זאת/ הוא מוצר לאהבה/ מתפלצת מאהבה" (יונה וולך)

 

 

הדיון של ארנה קזין בשיח האהבה של אתרי השידוכים באינטרנט הישראלי ("מוכרחים להיות שמח") הוא כרגיל דבר שבא בדיוק בעיתו, נוקב ונחוץ, אבל – אני מתפתה לומר שוב "כרגיל", ותסלח לי ארנה – נטול חמלה. הוא גם (כרגיל?) קצר ומסתיים מהר מדי, בדיוק במקום שבו הוא באמת 'מתחיל': כשהוא מגיע לתפיסה המקובלת בשיח הזה –  תוצר האינסטנט, הפאסט-פוד של השיח הפסיכולוגיסטי הרווח –  על הצורך 'לעבוד קשה' ביחד בבילויים המשותפים ובזוגיות בכלל. הקישורים שקזין יוצרת בין השיח הזה לתרבות הקפיטליסטית, בתיווכה של אווה אילוז, חושפים בצורה קולעת את טיב ה'אהבה' בעידן הצרכני העכשווי, שחלון הראווה שלו הוא המוצר אבל הסחורה האמיתית שהוא מייצר, ובזיל הזול, נמצאת בעומק החנות, בדמות האדם העובד ועובד ועובד. ההנחה המובלעת, ה'פרוטסטנטית' אפשר לומר, שצריך "לעבוד קשה" בחיים, נמצאת בתשתית החשיבה של אורח החיים העכשווי ההדוניסטי לכאורה. ובעצם לא רק ביחס לבילויים, ל"הוללות" שמצופה מאיתנו לאחר שעבדנו קשה כל היום. התפיסה הזו נמצאת גם בתשתית החשיבה הרווחת על יחסי האהבה עצמם. תמיד תהיתי: איך אפשר 'לעבוד' על אהבה? אבל חברים שלי שנמצאים במערכות יחסים ארוכות חזרו ואישרו באוזניי – אכן, אהבה של ממש, זוגיות לאורך זמן, היא משהו שצריך לעבוד עליו. ומשתמע מכאן אולי  – זה לא משהו "שבא לבד". אפשר היה אפילו לחשוב ש"זה לא טבעי"…

לקזין, כעדותה, יש משיכה לכאב המלווה את יחסי האהבה. הוא נתפס כחלק החי והמעניין ביותר שלהם: "אני מחפשת דווקא עימות, כאב, משהו שמעורר". קובץ סיפוריה שהתפרסם לאחרונה חושף – במעט שהספקתי כבר לקרוא ממנו ועליו – היקסמות סאדית למדי מכאב ומהאפקטים שלו על התודעה האנושית ועל היחסים הבין-אישיים. מתוך הפרספקטיבה הזו, העמוקה כשם שהיא חלקית, היא קוראת את הטקסטים השיווקיים הקצרים שאנשים מחברים על עצמם באינטרנט ורואה בהם – ובצדק – את השטחיות והכזב של העליצות החוגגת את "ההנאות הקטנות של החיים".

אתרי ההיכרויות הם – אכן, מה לעשות – חלון ראווה, וכפי שקזין מיטיבה לאבחן הם מוכרים בעיקר מוצר אחד: שמחה. וכך, רוב המוצרים (שהם גם בה-בעת הקונים הפוטנציאליים, כמובן)  מיישרים קו עם התביעה הזו, ומיישרים את הקמטים ואת עצמם עם מראה מגוהץ, הנענה לתביעה המובלעת ובכך שב ומייצר את הביקוש עבורה. גם בשיחות הוירטואליות, הסמסיות, הצ'אטיות, המסנג'ריות – מה שתרצו – שמתפתחות בין לקוחות/סחורות במהלך השיטוטים בין חלונות הראווה או המדפים הוירטואליים האלה  מורגש המאמץ הסמוי לא להכזיב את הציווי הקטגורי: "התענג!" (ושוב עולה כאן באוב סאד – יחד עם קאנט, כפי שקראו אותם לאקאן וז'יז'ק – או בגרסתו היהודית המוכרת: "מוכרחים להיות שמח!").

אבל המחשבות על האלטרנטיבה לשיטוט ה'קניוני' הזה הן עגומות לא פחות, ואולי שלא במפתיע מעוררות דימוי זהה. יושבת לבד, בבר האפלולי, מוזיקה מחרישת אזניים וכוס משקה מולי, אני מרגישה שאני מציגה – כמו הנשים שיושבות ממול, מסביב – את בדידותי לראווה, עושה ממנה מוצר (ותפקיד?), מחכה שמישהי תוריד אותי מהקולב. אם חשבנו שהגענו כאן לעומק החנות – שהרי כאן הכל חשוף, בשר ודם, עיניים וחיוכים או מבטים מתחמקים, לא מעוניינים, תנועות מזמינות או דוחות – הרי שאנחנו עדיין מודדים, נמדדים, אבל בניגוד למבט המסוקרן שאנחנו שולחים בחלון הראווה החיצוני, כשאנחנו מקליקים על הכפתורים מול המסך בבית, הרי שכאן אין הגנות, כאן אפשר לעתים לקבל גם איזו נגיחת מרפק לא-מכוונת מלקוחה אחרת, או להתמשש לפתע באצבעות מחוספסות, עסוקות, ממהרות, מנפצות אשליות, בבואה לא נעימה של עצמי.

מאחורי כל זה מסתתר – לא אושר גדול – אולי פחד. אבל אולי טוב שהוא נשאר מאחורי הקלעים ולא מוצג אף הוא לראווה, לבל יהפוך בתוך כך למוצר בפני עצמו, לבל נתחיל לסחור גם בו כמושא תשוקה, ואז מה יישאר לנו מלבד תיאטרון סאדיסטי, עצוב, של מענים ומעונים, של פחד ותשוקה, של חרדה ואימת בדידות וניכור?

 

**

 

כשחיפשתי את השיר שאליו שייכת השורה שציטטתי למעלה מהזיכרון*, נתקלתי באחד השירים המאוחרים, הדיבוריים, של יונה וולך – "שוב אינני אוהבת כל כך לפחד" –  שגם הוא, אולי, מתקשר לענייננו כאן. אני לא אצטט אותו במלואו כי הוא קצת ארוך וכמו רבים משיריה מתפספס לה בדרך (לטעמי!….). שימו לב שהיא לא יודעת מה לעשות אחרי שהיא מוותרת על הפחד, אבל חשוב לה, לפחות, לציין שהיא ויתרה עליו (בשל אופיו הדיבורי הרשיתי לעצמי לצטט אותו במאוזן ולא במאונך, ועמכם הסליחה):

 

הייתי משחקת בפחד/ כמו עם ילד/ מניפה אותו מולי/ מסתכלת בפניו/ וקוראת לו/ פחד פחד בוא/ הייתי קוראת/ את הדברים/ הכי מפחידים/ הייתי מתמכרת לַתְּחושות/ כאילו זה היה הדבר היחיד/ ועודי/ הפחד,/ פחדים קטנים לא עניינו אותי/ רק הפחד הגדול/ סוחף הכל/ כעת שוב אינני אוהבת לפחד כל כך/ מצאתי עצמי יושבת/ וקוראת לו שוב בלחש/ כמאז בימים ההם/ פחד פחד בוא/ בוא לשחק איתי בפחד/ חשבתי שזה מה/ שאני צריכה לעשות/ [….]

אני יוצאת נמאס לי/ שוב אינני אוהבת כל כך לפחד,/ כעת הוא זמן האסיף/ אני אוספת את פירות הפחד/ הבאושים בדרך כלל/ מביטה בהם בחיוך/ לא בזוועה/ ודוחה אותם מלפניי/ שוב איני אוהבת לפחד.

 

 

 

 

 

*[הרוח אוהבת אותי] מתוך "כמה עניינים", דברים (1966); השיר המאוחר מתוך "רציתי יותר" (שירים שאחרי הספרים ומן העיזבון), את שניהם אפשר למצוא במבחר שערכה הלית ישורון, תת הכרה נפתחת כמו מניפה (1992).

 

 

 

 

 

 

 

 

Read Full Post »