הטור האחרון של גדעון לוי בשבחיו של ראש העיר המכהן בתל אביב ודאי גרם ללא מעט קוראים לשפשף את העיניים, ולחפש שוב ושוב לשווא איזה פאנץ' שיוכיח שהכול נאמר בהפוך על הפוך. האם מדובר בתעלול אירוני מתוחכם או באטימות בורגנית וצביעות שערורייתית של "אביר זכויות האדם הפלסטיני"? האם מי שבדרך כלל מפגין מצפון אינטלקטואלי חד עיוור לסבלם של ה"אחרים" דווקא בסביבתו הקרובה? אבל יותר חשוב מהתחקוּת אחר המניעים הנסתרים של הטקסט המאכזב של לוי, כדאי לדעתי לתת את הדעת על השאלה העקרונית המשתמעת מדבריו: האם כשאנחנו מצביעים הצבעה "חברתית" אנחנו מצביעים בשביל אחרים, וכאשר אנחנו מצביעים בעד שבילי אופניים וטיפוח צפון העיר אנחנו מצביעים למען עצמנו? הבחירה של לוי – בהנחה שמדובר בגילוי לב כן, ולא בהפוך על הפוך (אבל זה בעצם לא משנה) – מבליעה תפיסה כזאת, שהיא מיושנת, אטומה-מרצון וא-פוליטית באופן מקומם. לוי חושב (לצורך העניין, וכל עוד לא התגלה שזה טקסט סאטירי) שאם יש לו שכונה מטופחת וטיילת לדווש עליה זה ממש בסדר ואפילו ראוי לשבח, למרות שהדרום מוזנח, אין שירותים ציבוריים ומחירי הדירות בשמים. אפילו ראש העיר הכי מצטיין לא יכול לעשות הכול, ואם מחירי הדירות יקרים זה דווקא טוב, זה אומר שהעיר מבוקשת.
ברגע הראשון קשה לדעת מאיפה להתחיל, אבל נדמה לי שכל הליקויים המחשבתיים מתנקזים לאותה תפיסה בסיסית. זו תפיסה שרואה במעורבות חברתית-פוליטית משהו פילנתרופי שעושים כדי להרגיע את המצפון, "בשביל הנשמה" כמו שלוי כתב, אבל לא קשורה באמת לחיי היום-יום הרגילים, שבהם מדוושים בטיילת בהנאה, קונים בסופרמרקט גם באמצע הלילה, אוכלים אבטיח עם גבינה על חוף הים, עושים קניות במתחם הנמל, הולכים להצגות במבנה המשופץ המפואר של הבימה ותוך כדי כל זה עוצמים עיניים טוב טוב כדי לא לראות את כל מה שלא נעים לראות. האמת היא בדיוק הפוכה. האמת היא שהצבעת תמיכה במצב הקיים היא הצבעה נגדנו, תושבי תל אביב. האמת היא שבראשותו של חולדאי תל אביב של השנים האחרונות הולכת במסלול הבטוח לעבר הפיכתה לפרבר של עצמה. פרבר יוקרתי לעשירים עם ג'יפים ולתיירים, עם מתחמי קניות ובילוי שמופרדים בקפידה מרחובות מגורים, ומגדלי דירות מפוארות לאלפיון העליון ולתיירים שבאים לווקאנס בקיץ. עיר רפאים. מי שהפכו את תל אביב למה שהיא – בירת חיי הרוח והיצירה, המעורבות החברתית, הסובלנות החילונית והקיום הרב-תרבותי ורב-לאומי – יידחקו הצידה והחוצה. תל אביב לא תהיה יותר תל אביב, אלא מעין גרסה מוגזמת ומופרזת של ראשל"צ. הפרבר של הפרבר. המרקם האנושי המגוון, הסובלני-יחסית, הפתוח, המודרני והדמוקרטי בתל-אביב-יפו ייעלם. במקומו יישארו כאן עשירים ומשרתיהם. בלי דיור ציבורי, סבסוד של אמנים, תמיכה אמיתית בפרויקטים לעידוד החיים המעורבים של יהודים וערבים ביפו, התוצאה תהיה מה שכבר מתחיל להסתמן: שכונות יוקרה בצד שכונות עוני ופשע, מצוקה שרק הולכת ומתגברת ואלימות שמחלחלת גם לשכונות המבוססות יותר.
העצמות שחולדאי זורק לנו פה ושם – שבילי אופניים, כיכר עם גינה – אגב עצמות שעלותן מאות מיליונים, כבר לא יכולות להסתיר את העובדה שאנחנו משלמים על מרחב ציבורי שהולך ודוחק אותנו החוצה. לא בזמן שאנשים משוועים לשווא לדיור במחיר סביר וילדי הגנים והכיתות בעיר נאלצים ללמוד בצפיפות שמתחרה בהצלחה בזו של האסירים בבתי הסוהר. כבר עכשיו צצות יוזמות פרטיות שנוגסות במרחב הציבורי ושעליהן אנחנו משלמים למעשה פעמיים, כי העירייה הפכה לעסק כלכלי לכל דבר, שכל תכליתו להרוויח, ולעזאזל עם התושבים עצמם. בקרוב מאוד יהפוך המרחב הציבורי הקרוב לביתו של לוי ליקר מכפי השגתו, ומתחמי דיור לאוכלוסיות מסוימות, ולא לאחרות, יסמנו לו מסלול דיווש הולך ומצטמצם. האם אז ייפקחו עיניו לראות מה קרה לעירו האהובה? האם גם אז עדיין יחשוב שלמען עצמו ובני ביתו כדאי להצביע חולדאי, ושהשמאלנים במועצה יילחמו (בהתנדבות כמובן) למען עלובי החיים ה"אחרים"?
* *
שתי הערות בשולי הדברים:
* צריך לא מעט אטימות ובורות – או שמא ציניות? – כדי לשבח את חולדאי על יחסו ל”קהילה הזרה” בת”א. מרכז מסי”לה אולי הוקם בזמן המשמרת שלו, אבל מי שנותן אוכל לפליטים וכסות-מעט בחורף הגשום היא לא עיריית תל אביב ולא מרכז מסיל”ה, אלא מתנדבים פרטיים. והיו אלה פקחיו של חולדאי שפשטו בלילות החורף הגשומים והקשים ביותר כדי להחרים שוב ושוב מדרי הגינה חסרי הכול את שקי השינה ויריעות הניילון שבהן התגוננו מפני הגשם.
* רק בתחילת השבוע לימד אותנו גדעון לוי ברשימתו על “בית לחם” שאי אפשר לעשות סרט “א-פוליטי” על הכיבוש, ואי אפשר להתעלם מהקונטקסט של הטרור הפלסטיני, כי ההתעלמות הזאת היא הכול חוץ מא-פוליטית, ומשרתת למעשה את הצד השליט. רק סיים לוי להתגולל על הסרט ה”א-פוליטי” לכאורה וכבר עשה בעצמו בדיוק את אותו גלגול עיניים א-פוליטי שבו האשים – שלא בצדק ולא בחוכמה במקרה הזה, לדעתי – את יוצרי הסרט. אלא שלהבדיל מ”בית לחם”, שהוא יצירה מורכבת שפועלת בכמה מישורים, ומה שהיא אומרת או מחוללת במישור הסמוי חותר תחת הרושם הגלוי שלה, ברשימה האחרונה של לוי אין למרבה הצער שום חתרנות פוליטית במסווה של אדישות והיתממות א-פוליטית. לא, במקרה הזה הוא משרתו הנלהב של השלטון.
Talila 