"ההפרדה היא משאת הלב של הקונסנזוס היהודי בישראל, וההפרדה התרבותית כבר כאן מזמן."
(יעל לרר, מול"ית הוצאת אנדלוס, מסבירה למה היא נאלצת להקפיא את פעילות ההוצאה לעת עתה)
בַּחֲלוֹמִי
רָאִיתִי אֶמֶשׁ
שֶׁאֲנִי גּוֹסֵס.
אֶת הַמָּוֶת רָאִיתִי,
וְהִסְתַּכַּלְתִּי לוֹ בָּעֵינַיִם.
חַשְׁתִּי בּוֹ
הָיִיתִי נוֹכֵחַ בְּתוֹכוֹ.
הָאֱמֶת, לֹא יָדַעְתִּי
מִקֹּדֶם
שֶׁהַמָּוֶת
בְּרֹב מַהֲלָכָיו
זוֹרֵם בַּעֲדִינוּת שֶׁכָּזֹאת –
עֶלְפוֹן-חוּשִׁים צָחוֹר חָמִים
מוֹכִי וְלֹא הָדוּק
נִים-לֹא-נִים נָעִים.
עַל כָּל פָּנִים
נְטוּל כְּאֵב
וַחֲרָדָה.
יִתָּכֵן
שֶׁהַפַּחַד שֶׁלָּנוּ
הַמֻּגְזָם
מִן הַמָּוֶת
מְקוֹרוֹ בַּהִתְגַּבְּרוּת הַנִּמְרֶצֶת
שֶׁל רְצוֹנֵנוּ לִחְיוֹת.
יִתָּכֵן.
אֲבָל
אֶת שֶׁאֵינִי יָכוֹל בֶּאֱמֶת לְתָאֵר
בַּאֲשֶׁר לְמוֹתִי
הוּא רַק
הָרַעַד הַזֶּה, הָאִינְסְטִינְקְטִיבִי,
הַמַּחֲרִיב,
שֶׁאוֹחֵז בָּנוּ
כְּשֶׁמִּתְבָּרֵר תּוֹךְ כְּדֵי הַמָּוֶת
כִּי הִנֵּה, עוֹד מְעַט,
אֲנַחְנוּ מִתְנַתְּקִים מֵאֲהוּבֵינוּ –
לֹא נִרְאֶה אוֹתָם עוֹד
לֹא נוּכַל אֲפִלּוּ סְתָם לַחְשֹׁב עֲלֵיהֶם.
22 במארס, 1988
כמו מצדו השני של הקיום, מלים של מי שכבר מת, ומצטער בשבילנו. טאהא מוחמד עלי מת אתמול בבוקר בביתו בנצרת, אני גיליתי את זה רק בערב, ואני מניחה שרבים אחרים, רוב העם היושב בציון, לא שמעו על זה עד עכשיו.
אני לא יודעת למה התחלתי לבכות עכשיו כשראיתי בוידאו את הקהל כולו, בפסטיבל בניו ג'רזי, קם על רגליו, מודה לו בהתרגשות. וזו אכן התגובה היחידה המתקבלת על הדעת אחרי ששומעים שיר אלמותי כל כך כמו "נקמה" (בוידאו אפשר לשמוע אותו בערבית ובאנגלית, והנה כאן צילום התרגום לעברית), שיר שההומאניזם הגדול שלו הופך את השנאה והאלימות עצמן לאירוניות, כמו הכותרת של השיר.
ולמה אני ממשיכה לבכות כשאני חושבת שכאן, בארצו, מעטים מדי זכו להכיר אותו ואת שירתו ולהיפתח לבשורה המרפאת שטמונה בה. דווקא אלה הזקוקים לה יותר מכל הורחקו ממנה, והם מאמינים עד עצם הרגע הזה שזה לטובתם. "את מי מעניין סיקור של אויב?" רטנו הטוקבקיסטים בוויינט. ואלה היו המתונים יותר מביניהם, כפי שאתם יכולים לדמיין לבד.
מת כאן משורר גדול, ובדסק החדשות תוהים "מי זה?" ושולחים את הכתב לענייני ערבים לדווח.
גם אני לא הכרתי אותו עד ש- אם אני זוכרת נכון – בזכות עאיד עלי סאלח, איש ספרות וחינוך שפגשתי בנווה שלום וסייע לנו לארגן את הערב הגדוש והאופטימי ההוא בצוותא [מכל העבודה הרבה שהשקענו אז בהכנות לערב אני מוצאת במחשב כרגע רק קובץ אחד, מכתב ל"קשת" בו ניסיתי – לשווא כמובן – לעניין אותם באייטם לתוכנית הבוקר…] הוא הגיע איתו בטרמפ מחיפה לצוותא, וישב שעות, כבר אז חולה מאוד, וחיכה באורך רוח ובחיוך, עד שהערב התחיל, ושמר על רוחו הטובה לאורך כל הערב הארוך, וכשעלה לקרוא ביקש דווקא לעודד ולשמח את הקהל אחרי כל הדברים הקשים והכואבים שהושמעו, ולכן הקריא – ונסים קלדרון הקריא את התרגום – דווקא שיר מתוק ומצחיק כמו "מישל", ולא הפסיק לחייך ולהודות לכולם ולנסות לשמח.
אני מניחה שיצחק לאור צודק כשהוא מדבר על הזעם שמפעפע, מתחת לכל ההומור וההסתרה ארוכת השנים מפני השב"כ, של מי שכפרו הוחרב והפך לפליט בארצו. ואין מוצדק מהקישור שהוא עושה, כדי להמחיש באיזה מקום אנחנו חיים, לספרו הגזעני והתמוה מאוד גם מבחינה ספרותית, "הכלה המשחררת"" של א. ב. יהושע – ספר ש"משום מה" נעשה לרב-מכר לא רק בחנויות אלא גם באקדמיה (אני יודעת, כי זו הסיבה שנאלצתי, בקושי רב, לקרוא אותו. אני לא זוכרת עוד ספר פרוזה ישראלי שזכה לכל כך הרבה כנסים אקדמיים). אותנו ימשיכו להאביס – ועוד מידיו של סופר ישראלי "הומאניסט" – בתיאורים מלעיגים של השירה הפלסטינית, כדי לאטום עוד את עינינו הסגורות ולהצר עוד את לבנו הצר, אבל מי שיקרא שיר כמו "נקמה" של טאהא מוחמד עלי יבין שאנחנו מביאים על עצמנו במו ידינו כליה.
ואוקטובר חדש מתחיל, אחרי קיץ נפלא של סולידריות חברתית וסדק של תקווה לדיבור ציבורי אחר ולקיום אחר, שנייה לפני הכרזה על מדינה פלסטינית, ואין זכר לידיעה על מותו של משורר פלסטיני-ישראלי גדול בכותרות הראשיות. החדשות, אם אינן מתעלמות לגמרי, ממשיכות לטפטף ידיעות מהסוג הזה [הניסוח, כמובן, שלי, משום שאינו מכובס או מסולף]: מתנחלים תושבי ענתות, חלקם אנשי משטרה, ביצעו פוגרום – בעידודה הפאסיבי של המשטרה שנכחה שם – בפלסטינים בעלי הקרקע ובפעילים ישראלים שבאו לסייע להם לעבד את אדמתם; מתנחלים השחיתו וכרתו מאות עצים; שרפו (עוד) מסגד. תג המחיר של כותנות הכפייה שבהן כולנו נחנטים.
עוד תקום מדינה פלסטינית, אינשאללה במהרה בימינו. (ואולי, אם לא תקום, תגיע בסוף – אני לא מבוהלת מזה – המדינה הדו-לאומית, על אפו וחמתו ובתגבורו הנמרץ והאלים של המחנה הלאומני-משיחי-מתנחלי ששולט כאן, שהרי ההיסטוריה כמעט תמיד אירונית).
אבל אם עוד מותר לבקש משאלה לשנה החדשה, שתהא זו בבקשה שנת צדק, שיוויון, כבוד לאדם וכבוד לזכות ההגדרה העצמית של עם, שהכרזת העצמאות שלו כבר נשמעה באו"ם, בכ"ג בספטמבר. וכיתתו חרבותם לעטים, ויביעו אומר, וילדינו יקשיבו, ולא ידעו עוד מלחמה. אמן.
Talila 