Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘שירים’ Category

"כשכל השנינות וההתבשמות העצמית הזאת סבבו ברשתות, הסתובבו 20 אלף עזתים נואשים במרחבי החול שליד הגדר שכולאת אותם וניסו לזעוק לעזרה. לבושים בלויי סחבות, רובם המכריע צעירים, ש–65% מהם מובטלים, נושמים את עשן הצמיגים השחור ויודעים שעברם, ההווה שלהם ועתידם שחורים עוד יותר. היו שהחזיקו בידיהם את הפיתוח האחרון של תעשיית הנשק של עזה: מראות. מראות אמבטיה ומראות חדר שינה, שאמורות לסנוור את עיני החיילים שצלפו בהם. מראות משעשעים כאלו כבר לא נראו כאן מזמן: 1,350 בני אדם נפצעו, 293 מהם מאש חיה, כ–20 מהם באורח אנוש עד קשה. תשע גופות נמנו עד הבוקר."

(גדעון לוי, "אוטם שריר הלב של ישראל", 8.4.18)

הזכות לשלמות הגוף*

בַּמָּסָךְ הַקָּטָן-קָטָן שֶׁל הַנַּיָּד

הַמִּלִּים בְּכָל זֹאת בְּרוּרוֹת מִכְּדֵי לְהַעֲמִיד פָּנִים שֶׁהַכֹּל

עַל מְקוֹמוֹ בְּשָׁלוֹם, תְּלַת-מְמַדִּי וּבִצְבָעִים לֹא מֻגְזָמִים.

אִם הֲיִיתֶם נוֹגְעִים בַּשַּׂעֲרָה מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשָׁה

נוֹרָא מִזֶּה קָשֶׁה לִי לְדַמְיֵן

שֶׁלֹּא אֵחָנֵק, שֶׁלֹּא אֶחְנֹק אֶפְצַע בַּצִּפָּרְנַיִם

2882 פצועים, 523 מהם ילדים

1607 נפגעו מירי חי

94% מההרוגים נורו בפלג גוף עליון*

(וּבַפֵּרוּט כָּל הַמִּלִּים שֶׁאַתְּ

יוֹדַעַת לְהַגִּיד כְּבָר: רֹאשׁ, פָּנִים,

גַּב, חָזֶה וּבֶטֶן)

עַל הַלֶּחִי אַתְּ עוֹשֶׂה טוֹבָה-טוֹבָה לְאִמָּא

וּבַבֶּטֶן נוֹגַעַת לִי בַּפּוּקִיק

"המדיניות דנן רואה בגופו של האדם כשלעצמו אובייקט מופקר"*

שֶׁלֹּא תֵּדְעִי אַף פַּעַם יוּלִי, שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁרוֹצִים לִירוֹת בְּנַעֲרָה

בְּפִקַּת הַבֶּרֶךְ

בְּמָה שֶׁמְּכֻנֶּה בְּלָשׁוֹן רַכָּה "תַּחְמֹשֶׁת מִתְרַחֶבֶת"

יֵשׁ מִי שֶׁחִיּוּךְ עוֹלֶה עַל פְּנֵיהֶם לְמַרְאֶה קְטוּעֵי רַגְלַיִם

שֶׁצּוֹהֲלִים עַל כָּל פְּגִיעָה בָּרֹאשׁ

עַל רִסּוּק הָאֵיבָרִים הַפְּנִימִיִּים שֶׁל אֵלֶּה שֶׁעוֹמְדִים

עִם "מַרְאוֹת אַמְבַּטְיָה וּמַרְאוֹת חֲדַר שֵׁנָה"

וּבֶאֱמֶת אֵין נוֹרָא מֵהַמַּרְאָה, אִם הָיוּ כָּאן מַבִּיטִים

וּבִרְגָעִים כָּאֵלֶּה אַהֲבָה הִיא הֲזָיָה, אֲבָל אַתְּ כָּאן,

וְאַתְּ צוֹחֶקֶת וְרוֹקֶדֶת מִשִּׂמְחָה, בַּגּוּף הַזָּהֹב הַמִּתְאָרֵךְ שֶׁלָּךְ

וְהַשָּׁלֵם וְהַיָּפֶה מִכָּל יָפֶה

וְאֵין בְּרֵרָה אֶלָּא לְהַחְלִיף תֶּדֶר, לְהַאֲמִין בָּעוֹלָם שֶׁלָּךְ, בָּעוֹלָם הַקָּטָן

שֶׁלָּנוּ כָּאן, לְהַאֲמִין שֶׁהוּא קַיָּם, שֶׁזֶּה בְּצַד זֶה

מִתְקַיְּמִים עוֹלַם הַזְּוָעָה וְעוֹלַם הָאַהֲבָה

וְזֶה בַּזֶּה לֹא נוֹגֵעַ.

 

 

* מתוך עתירת עדאלה ואלמיזאן לבג"צ להורות לצה"ל לחדול משימוש באש חיה כנגד המפגינים בעזה, 23.4.18.

 

Read Full Post »

[ניסיון, לא קל בכלל, לחזור לבלוג, כדי להציל משהו לעצמי מהאבדון הזה שאליו שוקעים כולנו מרצוננו, הר-הסוכר הזה שקובר אותנו ברכּוּת תחתיו. יותר משלוש שנים לא פרסמתי כאן כלום, ומשום מה גם את מעט הפוסטים שכתבתי בפייסבוק לא שמרתי ולא העתקתי לשום מקום אחר. כך נבראו, מבועת סבון, או ענן צמר גפן מתוק, שדינו לפקוע או להתאדות בן רגע]

עד היום לא הצלחתי לכתוב שום דבר על הפעם הבודדת ונטולת הדרמות, בסך הכול, שבה הלכתי לשמוע את אחד הדיונים בתיק הנסחב של המדינה נגד שני חיילים שירו למוות בסמיר עוואד בן ה-16 מהכפר בודרוס.  זו הפעם יוחד הדיון לחקירתו של נאשם מס' 2, חייל פשוט, עולה מרוסיה, שרק מילא פקודות. ישבתי עם מחברת באולם הקטן של בית משפט השלום ברמלה  וכתבתי מהר ככל שיכולתי, כמעט מילה במילה, את כל הדיון, כולל ההתלוצצויות המקדימות. משפחתו של סמיר לא מורשית לקבל עותק מהפרוטוקול. יחד איתי על הספסלים שבצדו השמאלי של האולם הקטן, מאחורי התובע מטעם המדינה, ישבו כמה שועלי קרבות ותיקים ומשופשפים יותר, שמלווים בשנים האחרונות את משפחתו של סמיר במאבקה הסיזיפי לצדק, וגם הם הקלידו. אולי בגלל רחש התיעוד האינטנסיבי הזה הביעה השופטת לראשונה (כך הם אמרו לי אח"כ) צער על ה"טרגדיה העצומה", תוך שהיא מפנה את ראשה לכיוונו של אחמד, אביו של סמיר, שישב איתנו. חייכתי אליו ולחצתי את ידו המושטת, לא הייתי מסוגלת לומר לו שאני משתתפת בצערו. כי זה כבר מזמן כל כך הרבה יותר נורא מצער.

אבל כשהגעתי הביתה לא הייתי מסוגלת לכתוב כלום. הדבר הפשוט שקרה שם – הרג (יש שיאמרו רצח) של נער צעיר, ילד שנורה בעורפו, כמו רבים לפניו ואחריו –  התפצל לאלף פיקסלים מטשטשים של הוראות פתיחה באש ונוהל מעצר חשוד, גדר "טיפשה" ו"חכמה", חיילים ששוכבים שעות במארב לתלמידי תיכון, חייל זוטר שיישא כנראה באחריות במקום מפקדו הישיר והמפקדים שמעליו, ומשפט שאם איננו לגמרי ראווה, בכל זאת הוא לא מאוד רחוק מכך, בהיותו חלול לחלוטין ומרוקן מכל אישום ממשי, ולְמה כבר אפשר לקוות בו? (וזה עוד מבלי להיכנס למסכת הייסורים וההתנכלויות שעוברת כל השנים האלה משפחתו של סמיר עוואד באדיבות מערכת הביטחון, שדרכה המוכרת כבר היא להעניש את הקורבנות עוד בטרם יתעורר בלבם זיק אחד של מרי ותאוות נקם, מעין טקטיקת מניעה שכזאת).

באו הימים והשבועות הבאים והפגנות הנצורים בגבול עזה וכתבו שוב ושוב על גבי המסך המפוקסל לאלפי רסיסים דברים נוראים יותר ויותר; הוכיחו בעצם את מה שטענו סנגוריהם של החיילים היורים, שיש לשחרר אותם לאלתר ולבטל אפילו את האישום המרוכך ביותר כנגדם, משום שהנורמה השלטת במחוזותינו זה שנים רבות היא שלא רק שחיילים כלל לא מועמדים לדין על הרג של נערים וילדים שלא סיכנו אותם  – אדרבה, הם זוכים ל"גיבוי מלא" על צליפות מדויקות, ממרחק של עשרות מטרים, ישר לראש. בגאווה, בתחושת התעלות, לקול תרועות ההמון. אתמול נורה כך בראשו מוחמד איוב, בן 15, בין השאר.

מה שכתבתי לבסוף, בימים האחרונים, הוא זה – טיוטת-שיר (מקווה). מבוסס על חוויותיי מאותו ביקור, אבל מבקש לומר בעצם משהו כללי על התרבות הישראלית היום. יותר מרוע, יותר מאכזריות וטמטום ורשעות, זה "מועדון החברים" שמאפשר לעשות את כל הדברים האלה בלי להרגיש אותם בכלל, בלי להסתאב, בלי לחוש את האפֵלה, בלי שיהיה צורך לפתח עור עבה ומחוספס. מי שכואב לו נמצא כנראה מחוץ למועדון, ולכן מגיע לו.

 

 

 

 

במועדון החברים

("וּלְשׁוֹן תַּהְפֻּכוֹת תִּכָּרֵת")

 

בְּמוֹעֲדוֹן הַחֲבֵרִים הַסָּגוּר

הַשּׁוֹפֶטֶת צוֹחֶקֶת עִם הַסָּנֵגוֹר

עַל הַתּוֹבֵעַ, הַיֶּלֶד הַלֹּא-מְקֻבָּל

אָמְנָם עֲדַיִן בְּתוֹךְ הַמַּעְגָּל.

 

רַק לֶהָרוּג

אֵין יִצּוּג

הַלֹּא אֵינוֹ צַד בָּעִנְיָן.

 

בְּמוֹעֲדוֹן הַחֲבֵרִים הַסָּגוּר

עַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה

עַל כֵּן גְּדֵלָה הִיא וְגָדְלָה

דָּמִים רַבִּים לֹא יִשְׁטְפוּהָ

 

(אָבִיו שֶׁל הֶהָרוּג מְחַכֶּה מוּל הָאֶשְׁנָב

לְחוֹתֶמֶת אִשּׁוּר

שֶׁשֻּׁלַּם הַקְּנָס, שֶׁנִּרְצָה עֲווֹנוֹ, שֶׁזַּכַּאי

הוּא לַעֲבֹר בְּשַׁעַר הַדִּיּוּן הַבָּא)

 

בְּמוֹעֲדוֹן הַחֲבֵרִים הַסָּגוּר

שָׁם הַחִיּוּךְ תָּפוּר

לַלְּחָיַיִם וְהַלָּשׁוֹן מְרַטֶּטֶת כְּגֶ'לִי

דִּבְרֵי לִבּוּב וחִיבּוּבִין.

 

מִן הַשָּׂפָה הוּצְאוּ זֶה מִכְּבָר

כָּל הַלֹּא-חֲבֵרִים.

 

*

לדיווח מפורט קצת יותר של מה שהיה שם, שגם משכיל איכשהו למנף את הפארסה העגומה שראיתי לכדי טיעון עם שיניים, ראו אצל ג'ון בראון, "לידיעת הצלפים בעזה: הפרקליטות טוענת שחיילים שהרגו נער בירייה בעורפו ביצעו פקודה בלתי חוקית". אני תבוסתנית יותר, והערותיה של השופטת רבקה גלט, שכמה מהן ג'ון בראון מצטט, הזכירו לי יותר מכל את שורותיו האלמותיות של חנוך לוין ("יופילה: כאם לשלושה ילדים שאחד מהם חייל קרבי וכבת לניצולי שואה אני מוסמכת להגיד: אל תפגעו בערבי, יש הרבה ספלים מלוכלכים במטבח. זאת אני אומרת לכם כאם לשלושה ילדים שאחד מהם חייל קרבי וכבת לניצולי שואה.")

אגב, הדיונים הבאים בתיק נקבעו נכון לעכשיו למועדים האלה:

המשך וסיום עדות הנאשם 2 , 8.5.18  בשעה 10:00

דיון בטענות הנאשמים לאכיפה בררנית נגדם, ובעניין מדיניות הפרקליטות הצבאית – 15.5.18 בשעה 10:00.

מועד אחרון לסיום וסיכומים ביום 3.7.18 שעה 10:00.

  • יש איסור פרסום על שמות החיילים, אבל המשפט עצמו מתנהל בדלתיים פתוחות.

המשפחה תשמח לכל תמיכה. אני חייבת לומר שהנוכחות שלנו כן עשתה משהו. היא שינתה ולו במילימטר את מאזן הכוחות בחדר, הפריעה קצת לאווירת מועדון החברים הסגור.

במוצ"ש ה-28 באפריל אשתתף עם השיר שלעיל בערב מחאה שעורך אורי וייס בננוצ'קה, ת"א, הזכות לומר לא לכיבוש. אשמח מאוד אם תגיעו.

Read Full Post »

[כן, אני מנסה כבר די הרבה זמן לכתוב דוקטורט על יעקב שטיינברג, וכל מה שהצלחתי לייצר עד עכשיו זה רק השיר הזה… 🙂  יותר טוב מכלום, אין ספק.

אז לכבוד הגשם, אולי, וגם סתם כי מתחשק לי, הנהו. נדמה לי שהוא כבר מוכן]

 

דק כאור מכסיף (שיר שטיינברגי)

 

 

 

 

 

 

דַּק כְּאוֹר מַכְסִיף

קַו הַזִּכָּרוֹן שֶׁל הַכָּתֵף

וּפַנייךְ הַמְּאִירִים מִדֶּמַע.

כָּתֵף נוֹשֶׁמֶת, רְחוֹקָה

רֶגַע רטְטָה וּמִשְׁנֵהוּ

נֶאֶלְמָה

הותִירַתני לְבַדִּי.

.

.

עַל דְוַוי הזיכּרון כבר נֶעֱרַם

וְחָם עָפָר

וְרָק סָפֵק זְקוּנִים

אֵינוֹ מַנִּיחַ לי לסגת:

הַאִם כבר מֵת כָּליל הגוף

שאֶל קִבְרִי אֲני אוספת?

 

 

Read Full Post »

אני נרגשת לספר שמנהלות "סיפור פשוט", חנות הספרים הקסומה בנווה צדק, הזמינו אותי לערוך ערב השקה לספרי אצלן. טוב, הן לא היו צריכות להציע פעמיים.. 🙂 אז ב-19 לינואר, שזה כבר אוטוטו, נתכנס שם ואני שמחה וגאה להזמין אתכם לבוא לשמוע את האנשים היקרים והמצוינים שיופיעו שם, ומודה להם מאוד על הסכמתם להשתתף. הוקרה ותודה מיוחדת לעורכת הספר, צביה ליטבסקי, לרפי וייכרט העורך והמו"ל של הוצאת קשב לשירה, ולחברתי המוכשרת יוטבת זרקא שעיצבה את ההזמנה היפה וגם את העטיפה המאממת

 

 tally_latovitzki_hazmana05

 

 

ואם כבר התחלנו עם הפינוקים… אז תראו שתי התייחסויות יפות מאוד, של ארז שוייצר ושל אלי הירש, שריגשו ושימחו אותי. הם  קלעו – בהרגשה שלי – לכמה יסודות מהותיים בספר.

זו תחושה מסחררת למדי שאני מרגישה סביב כל זה, ומכיוון שבגבהים האוויר נעשה דליל, וההשפעה על המוח מיידית וידועה… אעצור כאן 🙂

 

 

Read Full Post »

נובמבר

 

[נכתב-והולך בשבועות האחרונים. ובניגוד לעצת השכל המחמיר והזהיר-מזהיר אני מעלה אותו כבר עכשיו, ולכאן, כי הוא דוחק בי]

.

.

נובמבר

בְּפִנַּת אִבְּן גְּבִירוֹל, לְיַד הבראסרי

אִשָּׁה לְבוּשָׁה

יַחֲסִית בִּקְפִידָה, מְחַטֶּטֶת

בַּפַּח, בּוֹרֶרֶת קְלִפּוֹת.

.

*

חַיָּל-חיילת

עוֹמְדִים בַּתַּחֲנָה, צְמוּדִים,

מתנשקים, מתנשקים,

מתנשקים. הִיא נִרְתַּעַת,

רוֹקַעַת בָּרֶגֶל.

.

*

חוֹד הַשַּׂעֲרָה שֶׁעָלָיו יוֹשֶׁבֶת

"קוֹל הַמּוּזִיקָה".

לְרֶגַע מְבַצְבֵּץ

פסנתר וקוֹל אִשָּׁה

נִּשָּׂא כְּמוֹ מֵרָחוֹק מְאוד,

נִקְבָּר.

.

*

הזמן הַחַי הוּא טְלַאי

עַל זְמַן אַהֲבָתִי אוֹתָךְ.

עַל הָעַיִן מְצֻיֶּרֶת עַיִן

עַל הַפֶּה תָּפוּר לִי פֶּה.

אִשָּׁה קְלִפָּה עוֹטָה קְלִפּוֹת בְּגָדִים

מִלִּים יוֹצְאוֹת מֵאֵיזֶה פֶּה

בנובמבר לְהַגִּיד אהובתי.

.

אַהֲבָתִי הִיא אַיִן הַגּוֹמֵעַ בַּשָּׂפָה וּבוֹרֵא

בִּנְשִׁיפַת הָרַעַל א':

אַתְּ אֵינֵךְ אהובתי.

שִׁעוּר רִאשׁוֹן כָּתוּב עַל מדרכות העיר:

צַעַד צַעַד יִתְרוֹקֵן דָּמִי.

אֶשׁדוד מִמֶּנִּי אֶת חיי.

.

Read Full Post »

 
תוך כדי סידור הדירה – סידור רציני אם הגעתי עד כדי כך ששמתי נפשי בכפי ונטלתי את הערמה הלא מזוהה שהתגבבה על שולחני ביומרה ההיבריסית למיין ולחלץ מתוכה איזה סדר – בקיצור תוך כדי זה (אל, אל תנסו את זה בבית) נתקלתי בטיוטה שהדפסתי פעם כי כנראה חשבתי שזה יעזור לי לעבוד על השיר, ושכחתי ממנה לחלוטין. איזה כיף לגלות פתאום גולם-שיר שלא זכרת שקיים בין כל הניירות, כמו מתנה. ככה המתינה המתנה ונמנמה בין כל שאר הג'אנק, עד לרגע הנכון, שזה עכשיו – מסתבר. אני חושבת שהוא כבר שיר, כלומר שהוא גמור, אפשר להביא אותו בין הבריות, אבל גם אם זה עוד לא המצב – מתחשק לי, בתור מחווה מעצמי של עכשיו אל העצמי ההיא, להביא אותו לכאן, ולו לכבוד פרויקט סידור הניירת האינסופית שבחדרי.
וכמובן שהוא גם יצא מאוד מתאים לרגע הזה, רגע של מתח בין התחלה חדשה לנבירה המדכדכת למדי בכל החיים הישנים האלה, על האבק, הטעויות, הכאבים והגיחוך שהם מכילים בתוכם, כמו אזהרה: היית כאן כבר פעם, ואת שוב עומדת להיכנס לאותו סיבוב-סחרור עצמו, הביטי בנו!

.

.

אשלייה של התקדמות

תִּקְתוּק הַשָּׁעוֹת הַנּוֹשְׂאוֹת אוֹתִי מִמֵּךְ
וָהָלְאָה, מִמֵּךְ וָאֵילָךְ
מְהַדְהֵד כְּאִלּוּ בְּכָל
מַכָּה שֶׁל הַמָּחוֹג מִישֶׁהוּ נִדְקָר,
חַיִּים קְטַנִּים, אוֹ עָלִים
הוֹלְכִים וְנוֹשְׁרִים, אֲבָל
אֲנִי נֶהֱנֵית מֵאַשְׁלָיָה שֶׁל הִתְקַדְּמוּת
בְּיִחוּד בְּשָׁעָה שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה וְדַקָּה
כְּשֶׁמָחוֹג נִפְרָד מִמָּחוֹג
וְיוֹצֵא לְמַסַּע בּוֹדֵד, מָלֵא תִּקְוָה.

(17.7.07/ 22.7.10)

.

.

.

וכמובן, השיר הזה מרמז לשיר שנכתב שנתיים ומשהו אחריו:

.

.

.

בשעון תחנת הרכבת
מְחוֹג הַדַּקּוֹת וּמְחוֹג הַשָּׁעוֹת
נִלְפָּתִים בְּחִבּוּק לֵילִי.
אֲבָל עֵינַי בִּמְחוֹג הַשְּׁנִיּוֹת
הַמְקַרְטֵעַ עוֹד סִיבוּב
עוֹקֵף אֶת הַצְּמוּדִים
לְקוֹל נְקִישָׁה מִתְבַּהֶרֶת:
לֹא תִּהְיִי שֶׁלִּי.
יָדַי שׁוּב כְּבֵדוֹת מִמִּשְׁקָל
כָּל הַזְּמַן שֶׁבָּעוֹלָם.
לְאָן אֶסַּע עַכְשָׁו?

(23.10.09)

.

.

אשלייה של התקדמות? 🙂

.

Read Full Post »

אורפאה

 

כְּמוֹ אוֹרְפֵאוּס הָפוּךְ

אֲנִי בּוֹרֵאת אוֹתָךְ עוֹד פַּעַם

כֹּל פַּעַם אֶוּרִידִיקֶה

מֵאֲחוֹרֵי גַּבִּי.

מְזַהָה אוֹתָךְ כְּשֶׁאַתְּ נִשְׁמֶטֶת

אִם אֶתְפָּתֵה לְהִסְתּוֹבֵב לְעוֹד מַבָּט

אַתְּ שׁוּב תִהְיִי שָׁם מִתְפּוֹגֶגֶת,

צוֹלֶלֶת אֶל הַשְּׁאוֹל

בְּעוֹד רַגְלַי

בְּעַל כָּרְחִי נוֹשְׂאוֹת אוֹתִי

קָדִימָה וּלְמָעְלָה

אֶל אֶרֶץ הַחַיִּים.

שָׁם אֶלְמַד לְנַגֵּן, לְכַשֵּׁף

לְאַכְזֵב, לְהִקָּרַע לִגְזָרִים וְכוּלֵי.

Read Full Post »

Older Posts »