כשוך החגיגות – תודה נרגשת + תמונות מיום שישי ה-13 בלבונטין

איך לסכם את האירוע לכבוד הספר שלי עם טל ניצן, עינב ג'קסון כהן ושאר המופלאים

חודש מסחרר, חודש מאי הנפלא הזה. המון התרגשויות, מעברים משיא לשיא, האירועים (לא רק אצלי, אני יודעת) רודפים זה את זה ואני לא מספיקה אפילו לעצור שנייה לעכל, שלא לדבר על לתעד. מזל שיש תמונות. הפוסט הזה התמהמה בגלל הסיבות הכי משמחות: בין השאר מיקי, אחי היחיד והמיוחד, התחתן עם בחירת לבו סמדר, בחתונה מרגשת, ייחודית, יפה ושמחה כמו שרק מיקי וסמדר יכולים להגות. לא הספקתי להתאושש מלבונטין ומיד התחילה הקלחת של החתונה, וגם ממנה עוד צריך לנחות…

בכל אופן, האירוע לספר שלי בלבונטין עדיין חי אצלי מאוד בראש, יחד עם המוזיקה של עינב ג'קסון כהן, שכבר לא תצא משם כנראה (כן כן, עינב, לא עזר גם האירוע הזה: כבר עברו שבועיים מאז ועדיין, כל בוקר אני מתעוררת עם שיר אחר מהאלבום בראש, ממש פלייליסט מהלך). עינב נתנה בלבונטין את אחת ההופעות אם לא ה… – תשאלו כל מי שהיה שם – ולא רק היא. אז כמובן שלאורך כל האירוע הייתי אחוזת צמרמורות ורעידות שרק הלכו והחמירו ככל שהערב התקדם, אז לכאורה אני פסולה לעדות, אבל כל מי שהיה הסכים איתי שאכן היה ערב מיוחד ומפעים באופן יוצא דופן. אז אם התיאורים הבאים יישמעו לכם רוויים יתר על המידה בסופרלטיבים, דעו לכם שאני פשוט מנסה לדייק.

 

* את כל התמונות שלהלן צילם מקסים ריידר המעולה וכל הזכויות עליהן שמורות לו.

 

הידיים של עינב. אצלי בראש.

 

נתחיל בזה שאין דבר כיפי יותר מעשייה והופעה משותפת עם החברים הכי טובים שלך. על הבמה ולידי בשורה הראשונה היו איתי אמנים נפלאים שהם האנשים שאני הכי אוהבת, מעריצה. הרגשתי – ועל כך אני אסירת תודה יותר מכל – שאנחנו חוגגים יצירה משותפת, שכל אחת תרמה לה את מיטב כוחותיה וכישוריה, עם כל ההתרגשות שנלווית ליצירה עצמית – אלא שזה שלנו.

הרגשתי ככה במידה מסוימת גם בערב הראשון, האינטימי, שעשינו לספר ב"סיפור פשוט", אלא ששם, כמתחייב מאופיו הספרותי של האירוע, היו בעיקר דיבורים על הספר ופרשנות שלו, והפעם היתה בעיקר יצירה מתוכו, איתו או לידו. אם נאמרו "דברים על" הם נגעו ברוב המקרים לשירים ספציפיים.

מי שכן דיברה (נפלא, בעיני) על הספר השלם היתה מנחת האירוע, המשוררת, המתרגמת, העורכת והאישה הלוהטת טל ניצן, חברתי הקרובה והאהובה מאוד מאוד. טל נתנה (כהרגלה, יש לציין, אלא שהפעם אני זכיתי למגע ידה הנדיב והמוקפד לעילא) הופעה מהפנטת, שהכניסה את כולנו לקסם ולמודוס הנכון מהרגע הראשון.

 

היא השכילה לשוות לכל האירוע נופך רציני אך לא כבד, חגיגי אך לא פומפוזי. היה בזה שקט ואינטימיות ויחד עם זאת היתה תחושה – כך לפחות אני הרגשתי – שלא מדובר באירוע "משפחתי" או "שכונתי", שלי ושל חבריי הקרובים, אלא זה קורה בחוץ, איפה שמתרחשים העניינים החדשים והמסעירים, ובכל זאת זה חם ואוהב, ודיאלוגי.

 

טל אהובה שלי, תודה על כל מה שנתת ועל איך שנתת לערב הזה, בזכותך הוא יצא מושלם.

 

תחזיקו חזק, רק התחלנו…

 

אחרי שטל דיברה קצת על הספר (בין השאר אהבתי מאוד, אם להזכיר רק עניין אחד, שהיא אמרה שזה ספר שמכיל בתוכו לפחות שני ספרים, והספר השני מסתכל במבט אירוני על הראשון. זה נראה לי מאוד נכון) היא הזמינה משוררת שנערצת על שתינו, אחת הגדולות שפועלות היום. המלים שלה הן בעצמות שלי, מילדות. דרך השירים שלה (כתבתי על זה פעם) הרגשתי באופן הבלתי אמצעי ביותר מה זאת שירה. טל קראה את המוטו שציטטתי משיר שלה בשער הראשון של הספר, והזמינה אותה לקרוא מתוכו: נורית זרחי.

 

נורית קראה את שיר הפתיחה והשיר הסוגר את הספר, ושיתפה אותנו בהרהורים שלה סביב החוויה המשונה הזאת (היא אמרה: טלי בטח חושבת שככה מרגישים רק בספר הראשון, אבל לא) לכתוב ולהתייצב אחר כך נוכח המלים שכתבתי, ולהרגיש שזה לא אני, או כן אני. משהו מהזרות הזאת כלפי עצמך נוכח לדעתה בשירים בספר.

 

עינת ויצמן, השחקנית והכותבת האמיצה והמבריקה, חברתי האהובה, סיפרה איך התאהבנו….

 

וקראה בצורה הכי מרגשת את "אושר", ואז – בעל פה, ובהתרגשות כמו אז, בחושך על הבמה של צוותא לפני עשר ומשהו שנים – את השיר שהפגיש בינינו ("כשם ששכבה", שיר מגיל 17, פורסם באנתולוגיית "ארוטיקה" של "הליקון" ב-1995, לא מופיע בספר).

 

 

ואז, כולי כבר עור ברווז, הייתי צריכה לעלות לבמה בעצמי… אבל ידעתי שאני עומדת להזמין את עינב, ושמחתי נורא לקראת זה. קראתי שיר שכפי אמרתי עליו הוא מעין "אח פואטי", בעיני, לשיר של עינב: "העולם מתערטל מיופיו". והיא ניגנה ושרה את תאומו –  "27", ואחריו את שני היהלומים "עץ נופל ביער" ו- כמובן – "חולשה לאישה"… בביצועים באמת מעולים במיוחד.

עינב יא מהממת אחת, תהרגי אותי אני הולכת לשים כאן עכשיו כמה וכמה תמונות שלך, כי את מהממת. לא יעזור לך.

ג'קסון. אין עליה.

 

המשוררת החזקה סיגל בן יאיר, שאוהבת את השירים שלי, איזה כיף, המשיכה את הקו הרוקנרולי עם ההופעה הקולית שלה והמלים הנוקבות, והמרגשות מאוד, שהיא אמרה, שחברו לביצוע מרגש לא פחות של "יותר לא אכתוב עלייך" (שוב שיר ישן, אך לטענתה כלל לא בוסרי :)) ו"אמולסיה" (שיר שגם אני, לשם שינוי, די מחבבת). בשבילה הם זוג, שני השירים האלה, ויש בזה משהו. איך היא אמרה שם? "אין כמו ההתמכרות להונאה עצמית, אה טלי?"…

 

הארוטיקה של ההונאה העצמית הגיעה לקליימקס שלה עם הביצוע המשובח של הסופר המהולל חגי דגן, הגבר הראשון בערב, שקרא את "תבואי אַל" יותר סקסי ומשעשע וכואב וארוטי מכל ביצוע נשי שיכולתי לייצר, או לדמיין. תודה חגי! 🙂

 

דנה אמיר, משוררת מופלאה שעיצבה, כמו נורית זרחי, את שנות נעוריי –  גדלתי על השירים הארוטיים שלה (והיום אני גדלה על כתיבתה התיאורטית) – אמרה דברים יפים ומדויקים על שני השירים שבחרה לקרוא, "בועת החוץ" ו"סימני פיסוק".

    

 

וחברתי הטובה, האהובה והמוכשרת כרמית רוזן, משוררת (וביבליותרפיסטית, ומורה ליוגה)  קראה בחן ובהתענגות את "שירה" ואת "אין אהבה", דיברה יפה על עניין שגם הדוברים הקודמים הזכירו וכרמית פיתחה אותו – העניין של החוויה הגופנית שכמה מהקוראים של השירים חשו עם קריאת השירים (איזו מחמאה אדירה) , ועל "בבושקה ארוטית" של מבטים מתקלפים . הנה קצת מתוך דבריה: "אז קוטב אחד הוא ההכרזה: אין אהבה, או הקביעה/מסקנה המוטלת בספק "ולא אצטרך לאהוב אותך", שהיא זמר מפוקפק של שכנוע עצמי. ומנגד: האצבעות הנחרכות. המבט המתאווה התלוי באובייקט התמונה שהיא בה בעת מזכרת לקיומה של האהובה, אבל גם להיעדרה. איילות האהבים, מתנוססות-מתמוססות בין טֶרֶף בגידה (האין) לבין המבט אליהן שמיתרגם לטפיפות רכות חמימות לאורך הגב. והבבושקה האחרונה, הקטנה ביותר, היא חוויה גופנית של תשוקה, המפעפעת אל הקורא-קוראת. כך אני יודעת  – זו שירה".

 

חתם את הנבחרת המופלאה מורי ורבי פרופ' נסים קלדרון, עורך סדרת "שירה פלוס", שסיפר איך הכרנו בהקשרים שונים באוניברסיטה, ואיך השתנתה וצמחה הכתיבה שלי ב7-8 השנים האחרונות, מאז שהתוודע אליה. ואז הגדיל לעשות ותיאר גם את עבודת העריכה שלנו על ספרו, ושיבח ופרגן, ואני בשלב הזה כבר עברתי למצב צבירה אחר, פחות מוצק ויותר נוזלי…

 

ובסוף, אחרי עוד שני ביצועים מעולים-מתמיד של עינב ל"קרבות ראווה" ו"לא כוחות" (היה קשה מאוד מאוד לבחור משיריה לערב הזה, כמה מהאהובים עלי ביותר לא בוצעו לבסוף, אבל נדמה לי שבחרנו טוב. היה נפלא, בכל אופן)

היא אמרה שלשיר הבא היא צריכה קצת עזרה…

   

ואז אני עליתי – לשיר! 🙂

  

לבצע בעצמי את "בשלוש לפנות בוקר", שיר ישן (אבל הפעם דווקא כן בספר) שהלחינה פעם רונית קנו הנהדרת בפני עצמה (והוקלט במסגרת אלבום שירי המשוררים של "ארבעים מעלות")

אני פשוט מאוד מאוד אוהבת את הלחן הזה, והייתי די קנאית לו, אז לא היה מנוס… מקווה שעבר בשלום.

   

 

 

ועוד קצת תמונות, ברשותכם, מהכיף של הביפור והאפטר-פארטי. בתודה גדולה למקסים שקלט את כל זה בעדשה החדה והרגישה שלו.

עינת המהממת, שמחה לראות משהו, או מישהו.

וטל המהממת, גם היא שמחה, בצדק!

 

עם יקירתי המשוררת חגית סבג, שהנחתה את הערב ב"סיפור פשוט" (חגית אוחזת את שקית הסוכריות שהכנו לכל מי שבא – מסיבה או לא מסיבה?)

 

 גם נעם נבו באה להגיד שלום, שמחתי להיפגש!

 עינב עם מיכל גבע, פרגנה לנו

 

וגם אליוט המופלאה עשתה לנו כבוד!

 

תודה ענקית לטל, עינב, דנה, נסים, סיגל, כרמית, חגי, נורית, עינת. הייתם נהדרים. תודה.

תודה לחברות האהובות שלי שעזרו המון מאחורי הקלעים לפני ותוך כדי, וגם היו שם כדי לאסוף אותי אחרי…

תודה לחברים שפרגנו ולקהל הגדול שהשקיע ובא ומילא את המקום, מקווה שנהניתם!

אם להיפרד מספר ראשון שיוצא אל העולם – אז ככה 🙂

זה כמו מכתב, מכתב תודה. אז מותר לי לחתום באהבה ונשיקות, זו אך הפעם, נכון?

היא תבוא. עינב ג'קסון כהן. לאירוע לכבוד הספר שלי בלבונטין.

החודש וחצי האחרון בחיי עמד בסימן עינב ג'קסון כהן. לא רק בחיי שלי, בעצם – בעולם כולו :). חטפתי את זה יחד עם כל שאר האנשים שאיכשהו הצליחו לפספס אותה עד הלום, וגילו אותה עם הכתבות והידיעות על הופעת אלבום הבכורה. אולי זה היה כשנתנו בוויינט כמה סינגלים לקראת האלבום, ממש בשבוע שהוא יצא? אני לא יודעת בדיוק מתי, אני מחפשת את הרגע שזה קרה ולא ממש מצליחה למקם אותו בזמן,

אבל אני זוכרת בדיוק מה קרה לי כשהגעתי לזה:

גם עכשיו אין לי מלים מדויקות לזה, אולי כי "זה" נוגע כל כך עמוק, מעבר להתלהבות מהיופי של המוזיקה, הביצוע, הקול, המלים. אני חושבת שיותר מכל דבר אחר זה בשבילי כמו לשמוע את עצמי. אפילו הרגיסטר נכון.

והפסנתר, והאצבעות שיודעות איך לבטא אותו ולהתבטא איתו ודרכו. אלה הרי האצבעות המדומיינות שלי, בחלומות שבהם אני מעיזה לדמיין אותי (ועד כה – ניצולת אקדמיה שכמוני, שנגינתה סורסה עד שיתוק – רק בחלומות, כלומר באלה הנדירים שאינם סיוטים על בחינות-פתע וקונצרטים כושלים…) מנגנת ככה, חופשי, את עצמי.

התחושה הראשונה, שהתמידה בימים הבאים, כשהמשכתי וחרשתי את הרשת בחיפוש אחר שירים נוספים, היתה – משום מה – תחושה של כאב עצום. שירים כמו "לא להעיר את החיה", "כמו אושר", "חרב סוכות", "לא כוחות", "27" וגם שירים קלילים יותר לכאורה כמו "קרבות ראווה" פשוט לא יצאו לי מהראש, בשינה ובעירות, והמקום שהם פגעו בו המשיך להבהב נון סטופ. אין מה לדבר, חטפתי את זה חזק.

כתבתי לעינב. אנחנו לא מכירות. זה מצחיק עד כמה העולמות האלה, של השירה העברית והרוק/פופ הישראלי – אף שהם מתקיימים פחות או יותר באותו רדיוס גיאוגרפי קטן וצפוף, ולמרות כל שיתופי הפעולה של השנים האחרונות (שרבים מאוד מהם כידוע קיבלו עידוד ודחיפה מפרויקטים שיזם נסים קלדרון, כמו סדרת "שירה פלוס" הוותיקה והמפוארת שלו, שבמסגרתה גם אנחנו נתארח) – הם בכל זאת עולמות שונים. הרגשתי שאני נופלת עליה ישר מהמאה ה-19. אבל היא ענתה לי. והסכימה לקרוא את השירים שלי. וקראה. והבינה על מה אני מדברת.

הלכתי לראות אותה בהופעה. שוב רסיסי היופי האלה, מבעבעים ונשברים כמו מים באור, אלא שזה בחושך של ההופעה, ואני אין לי מלים יותר להבין או לנסח, אני רק כאב צרוף, שותת אל הריצפה הבלתי נראית כמו אל האינסוף, בלי הפוגה, במחזוריות מהפנטת. ולפסקול שלא חדל בראש בלופ אובססיבי נוסף גם הביצוע המושלם של עינב ל"מותק את אצלי בראש" של דילן/שלומי שבן.

קראתי ראיונות שעשו איתה, גם עכשיו וגם לפני שנתיים-שלוש, ושוב מצאתי במלים שלה, בהסברים שלה על האופן שבו היא יוצרת, על השנים שבהן גיבשה, לאט ובהקשבה סבלנית לעצמה, את היצירה שלה, מצאתי שם דברים מדויקים. מקבילים. אני לא רוצה או יכולה בכלל לפרט מה, זה עניין של תחושה כמובן, לא של הסכמה. אני רק יודעת שהרגשתי שזה מדויק. שמצאתי את המוזיקאית לאירוע שלי בלבונטין. שזה הולך להיות אירוע משותף. היצירה שלי בצד היצירה שלה. הוא יהיה משותף גם אם לא יהיו בו עירובים כאלו ואחרים, כי לא בטוח שאנחנו יכולות או מסוגלות "לאייר" אחת את היצירה של השנייה. אבל מה שלא יהיה הרגשתי שזה כן כוחות, לגמרי. שביחד יש כאן משהו אורגני ונכון.

הכאב, למרבה ההקלה, שכך ברגע שהברית נוצרה, קיבלה הכרה. אבל השבועות עוברים וההתרגשות לא פוחתת, רק מתגברת למעשה.

אז עכשיו נשאר רק לחגוג. בואו.

חברים אהובים, יוצרות ויוצרים שאני מעריצה ויקרים מאוד ללבי, וששירתי – אין דבר משמח יותר מזה בעולם, דעו לכם – מצאה חן בעיניהם, יקראו שירים שבחרו מתוך הספר.

טל ניצן, חברתי הדגולה, תנחה אותנו בידיה הבטוחות (והיפות, יש להוסיף. נו, לא התאפקתי :)).

ועינב תשיר. תביא איתה אור.

את ההזמנה היפהפייה הזאת עיצבה סיגל בן יאיר. תודה סיגל!!

וכאן אפשר לשמוע את כל האלבום של עינב, "עץ נופל ביער", ואפילו להוריד אותו

http://music.einavjackson.com/album/–2

הרייך היהודי השלישי?

 

כבר שבועות רבים שאני רוצה לכתוב את זה ולא יודעת איך.

ואני עוד מתלבטת לגבי הכותרת – האם לכתוב "לפני שנהפוך להיות" או "זה כבר כאן"?

לפעמים, ובמיוחד לנוכח הכותרות המצטברות בשבועות האחרונים (כמובן, באתרים שבהם עוד לא מסתירים אותן בפרסומות ובכאילו-חדשות) עולה לי המחשבה שהנאצים בכל זאת השמידו את העם היהודי. ואולי שברו משהו עמוק ומהותי בציוויליזציה האנושית בכלל. שזה נהרס ולא באמת שוקם. שמה שגודל ותופח כאן ותופס תאוצה מטורפת בשנים האחרונות הוא מעין מוטציה נאצית מבהילה, שמדברת במושגים של גזע והפרדה והבחנה בין דם לדם. שדוחפת לאנרכיה "דארוויניסטית" כזאת שבה צריך לחטוף ולרמוס, לסלק ולהשמיד כל מי שלא מוגדר כ"אני" או "אנחנו", בשם צו הישרדותי קדום, טבעי ו"אמיתי" יותר, אך למעשה בשירות המטרות הציניות ביותר, שמפקירות בלי הינד עפעף את חיינו ואת שלומנו [כי משתלם וחסכוני יותר לשסות אותנו זה בזה, כידוע. אבל העובדה הזאת נסתרת כאשר מסווים אותה בהרבה "אנחנו" ו"הם", ובעיקר בהרבה לחם ושעשועים, ובאגדות על ערבים דמוניים בעלי תשע זרועות, זנב ארוך וקלשון שאונסים ילדים קטנים.]

אבל משהו פה בכל זאת לא מסתדר לי, אף שאני יודעת שיש הרבה ספרים שעוסקים בדיוק בזה – בהרס שהמיטו הנאצים על הציוויליזציה האנושית בשם האדרה של איזו "טבעיות" קדמונית, שאיפשרה להם להחליף את שלטון החוק ואת נורמות החוק והצדק האוניברסלי בטרור טוטאלי, פרוע וחסר גבולות.

לא מסתדר לי כי אין שום דבר טבעי – לא במרכאות ולא בלעדיהן – בגזענות. זו בדייה מניפולטיבית ששימשה מאז ומעולם, בידי כל המשטרים, ככלי מניפולטיבי של דיכוי. הדיכוי (והניצול, בעיקר, שהרי לשם מה הדיכוי) הוא מתוחכם ותרבותי, כלומר בדוי ומאורגן, לא פחות מהערכים התרבותיים שעליהם גדלנו ושהיינו כה תמימים לחשוב שמתכוונים אליהם ברצינות – נו זה, אתם זוכרים, פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; שיוויון זכויות חברתי ומדיני גמור בלי הבדל דת, גזע ומין; חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; המקומות הקדושים של כל הדתות; אזרחות מלאה ושווה לערבים ונציגות מתאימה בכל המוסדות; ושאר ירקות שמרקיבים עכשיו במגירה התחתונה של המקרר.

זו תרבות וזו תרבות. אלא שאני מעדיפה להיות חלק מחברה דמוקרטית, גם אם ערכיה נשמעים כיום אוטופיסטיים משהו, אחרי ההרס שעברה האנושות. אני מעדיפה לא רק כי זה נכון יותר בעיני, לא רק כי אני באמת מאמינה שאין הצדקה לקיומם של הבדלים היררכיים בין בני אדם, שמדובר בבדיה, אלא כי אני יודעת שחברות ומשטרים שהיו מבוססים על "הבדלים" כאלה (ליתר דיוק על פמפום של "הבדלים" כאלה בשירות האינטרסים של בעלי הכוח ולטובת הסלמה מיליטריסטית מתמדת) ועל חלוקה לא צודקת, כוחנית ונצלנית של המשאבים המשותפים – קרסו, פשוט קרסו.

וייתכן, שוב, שגם אנחנו קרסנו, או בדרך לשם. שזה נגמר.

גם אם כך הדבר, אין מקום נכון יותר להיות בו כרגע מאשר לצד הערבים – הפלסטינים והישראלים – שאדמותיהם נגזלות עכשיו, ממש עכשיו ובברוטאליות גלויה יותר מאי פעם, לעתים מתחת לרגליהם ממש ותוך הרס בתיהם וכל רכושם והפקרתם המוחלטת. בירושלים וסביבותיה, בלוד, ברמלה, בצפת, בעכו, בדלית אלכרמל ובגליל בכלל, בנגב וביפו.
מחר (שבת, 2 באפריל), ב-17:30 תתקיים ביפו עצרת ותהלוכה במחאה על הניסיונות הגוברים לסילוקם של הערבים מיפו. התהלוכה תצא משכונת ג'בליה (קדם 163) עד לגן השניים, יפת פינת דר' ארליך.

אני מצרפת להלן חלק מהטקסט שהגיע אלי במייל מחד"ש ומתראבוט. כמה לא מפתיע שהסיקור התקשורתי של ההפגנה האחרונה בלוד השבוע, שאותה לצערי פספסתי, הדגיש ככל האפשר את האלמנטים ה"פרובוקטיביים" היחידים, הבטלים בשישים, שהיה אפשר עוד איכשהו לגרד, כדי "להזכיר" עד כמה הערבים הם "מסוכנים", גם כשהם אזרחים, גם כשנולדו כאן.
כי הערבים "מטבע בריאתם" הם עם מסוכן, זה ידוע. כולם חוץ מסייד קשוע.
.
.
.

תושבי יפו,
תושבי הכפרים והערים הסמוכות,
כוחות השמאל,
יחד נעמוד בפני מדיניות האפליה והאפרטהייד,

לא לעקירתנו מביתנו ואדמתנו.
זכותנו לחיות בכבוד ביפו, בלוד, ברמלה, בעכו, בחיפה ובשאר הישובים הערביים ללא מדיניות ההריסה המתמשכת, פינוי הבתים, האיומים והפחדה.

אנו יוצאים להעביר מסר ברור:

לעיריית ת"א יפו אנו אומרים: "די לאפלייה ולמשחקים בגורלנו ובזכויות שלנו. אנו דורשים פתרון מהיר למצוקת הדיור".
למנהל מקרקעי ישראל אנו אומרים: "תפסיקו להפקיע את אדמותינו ועצרו מיד את מכירתה של יפו במכרזים למרבה במחיר".
למשרד השיכון אנו אומרים: "יש ליישם את ההסכם החתום איתנו משנת 1996 לבניית 400 יחידות דיור לתושבים הערבים ביפו".

קואליציית הארגונים היפואים
ארגוני השמאל וזכויות האדם

מוות, בריאה / אביבה-לא; ליטורגיה

 

היום! 🙂

עוד שני קולות נשארו לי לייצג כאן באנתולוגיה-זוטא הזאת, של צביה ליטבסקי ושל שמעון אדף. גם הפעם אני שמחה שהם יצאו לי בזוג. ועניין הקול, כשחשבתי על זה, הוא אכן קריטי בכתיבה של שניהם. קול כייצוג מטונימי של החיבור – או המתח –העקרוני הנטען בשירה של שניהם בין הגשמי לרוחני, בין הבשר הפיזי לערטילאיות של המחשבה. מ"מה שחשבתי צל הוא הגוף האמיתי" ומ"אל תצביע עלי" שניהם מגיעים אל הדיבור הליטורגי דרך הגוף – הגוף הכואב או המתפלל וצלילי הכאב או השיר שבוקעים ממנו. ואת הצלילים האלה השירה העוצמתית, ההולכת בגדולות, של שניהם –  שני אנשים שהם גם מוזיקאים, ובאמת רליגיוזיים במובן מסוים, הרחק מעבר לחלוקות הפשטניות בין חילוני לדתי – אכן מצליחה להכיל ולייצג.

"ואדברה בו ישירות לא על דרך השירה אלא לפי כאב" מחליט אדף בשיר א' בספר השירה האחרון שהוציא עד כה, בן המ"ג שירים, "אביבה-לא" (דביר, 2009), ויודע שהשירה הדגולה ביותר היא זו שנכתבת "לא על דרך השירה"; כפי שצביה יודעת, ככתוב בגב ספרה האחרון עד כה, "ליטורגיה" (הקיבוץ המאוחד, 2010), שהמשאלה "העומדת ביסודה של [כל] כתיבה פואטית" היא המשאלה "לומר את שאינו ניתן להיאמר".

קשה לי הפעם במיוחד לבחור רק שיר אחד מתוך כי בשני הספרים יש חוויה אחת גדולה ועקרונית שאופפת אותם, באמת כמו יצירה מוזיקלית, כמו פולחן דתי שכל השירים שבו הם חלקים מתוך מכלול אחד, משימה אדירה שגורמת לגוף להתכופף ולנשמה לעלות למעלה, באמצעות הקול.

אבחר בכל זאת שניים קטנים, שלא עוזבים אותי מאז שקראתי אותם.

מספרו המטלטל של שמעון, אביבה-לא.

 

 

 

 

 

והשיר החותם את ליטורגיה, סוף והתחלה. (ושימו לב איך נוצרת הבריאה הזאת, שימו לב ללשון הריבוי):

 

 

 

 

בית / טבע עירוני

מסיבת המשוררים נמשכת, וכדי לא להציף בפוסטים אני עוברת לזוגות. אמנם מעט מוזר לערב בנשימה אחת שני עולמות, אבל נדמה לי ש(לפחות הפעם) יש איזה דמיון תמאטי מסוים, ומעניין, בין שני השירים שבחרתי.

חגית סבג, חברה קרובה ומשוררת מצוינת, ספרה הראשון עתיד לראות אור בקרוב. (!) השירים עשו היכרות בינינו, והשיר הזה כאן היה בין הראשונים שראיתי. כמעט מייד ידעתי אותו בעל פה, ועד היום אני קנאית לו מאוד, נוזפת בחגית אם היא מנסה להכניס בו איזה שינוי… וכו' (נו, אהבה). לא אכביר עליו מלים כדי לא להפריע.

 

 

  בית

 

כָּל יוֹם אַחַר-הַצָּהֳרַיִם, עִם נוֹצוֹת תְּעוּפָה שְׁבוּרוֹת,

אַתְּ מְנַסָּה לְהִכָּנֵס לְכָאן מִן הַחַלּוֹן.

נִמְלֶטֶת מִלַּהֲקַת צִפּוֹרִים כְּהַת-כָּנָף.

 

אֶל הַחַלּוֹן הנַרְקוֹטִי הַזֶּה אַתְּ נִדְחֶפֶת.

מִבַּחוּץ אַתְּ רוֹאָה בּוֹ מִטָּה וּמַצָּעִים טוֹבִים וְתַנּוּר גָּדוֹל.

אֶל הַהִשְׁתַּקְּפוּת הַזֹּאת אַתְּ נחְבֵּטֵת.

 

זֶה גְּבוּל לֹא גְּבוּל, עֵרוֹם וזכוּכִיתִי, גַּם לוֹ יֵשׁ טֶבַע לְהַכְאִיב.

בְּדַרְכּוֹ הַלֹּא נֶחֱרֶצֶת, בְּאֵין גְּדֵרוֹת, הוּא קוֹרֵא לָךְ

לְהִכָּנֵס, כָּל יוֹם.

יוֹתֵר טוֹב לֹּא אֶתֵּן לָךְ לְהִכָּנֵס,

אַנִּיחַ לָךְ לְהִשָּׁמֵר, עֵרָה מֵעֵבֶר לַשְּׁמָשׁוֹת.

.

.* *

 

האירוניה המרה בשירים של אורית מיטל היא בין המצמררות שאני מכירה בשירה העברית. השירים בספר "שירי ברירה" (כרמל, 2007) הם מבנים מפוארים ומצמיתים של כאב. מתוכם בחרתי אחד שהניגון הקלאסי שלו ויופיו הפשוט הביאו לי איזו נחמה, בכיוון ההפוך למלים. השני השני מתוך שניים במחזור "טבע עירוני":

 

 

 

 

 

.

.\\

 

"כמו אולם שימשיך להקשיב" / שברים ומכפלות

 

ממשיכה

בספרו החדש והיפה, התשיעי במספר, של רפי וייכרט, "שברים ומכפלות", שראה אור בימים אלו ממש (!) יש הרבה שירים חזקים, אז לכאורה קשה לבחור. אבל יש שם כמה שמבלי משים דמעתי כשקראתי אותם, ובזה במיוחד…

.

.

שאלה

 

הַאִם תִּזְכְּרִי אֶת הַשִּׂמְחָה שֶׁבָּהּ

רַצְתְּ לִקְרָאתִי כְּשֶׁבָּאתִי

לָקַחַת אוֹתָךְ מֵהַגָּן

וְהָעוֹלָם נִפְתַּח לְפָנֵינוּ כְּמוֹ עֵדֶן

וּמַמָּשׁ יָכֹלְנוּ לָגַעַת בָּעֵצִים

וְלִרְאוֹת אֶת הַתַּפּוּחַ מִתְלַקֵּחַ

בֵּין הָעֲנָפִים וְהָיִינוּ גֶּשֶׁר-שֶׁל-יָדַיִם

בַּשְּׁבִילִים הַשְּׁקוּפִים וְדָבָר לֹא הֶעֱכִיר?

  

הַאִם תִּזְכְּרִי אֶת הַשֵּׁמוֹת

וְהַכִּנּוּיִים וְשִׁבּוּשֵׁי הַמִּלִּים

כְּשֶׁנִּסִּית לִיצֹר תַּחְבִּיר חָדָשׁ

וְלָלוּשׁ אוֹתִיּוֹת לְרֵאשִׁית מִשֶּׁלָּךְ

וַאֲנִי הֶעֱרַצְתִּי כָּל צֵרוּף

שֶׁזִּמַּרְתְּ בִּבְקָרִים שֶׁל הַשְׁרָאָה

כְּשֶׁעוֹד אֶפְשָׁר הָיָה לִצְרֹף

דָּבָר לְדָבָר וְהַכֹּל נִדְמָה הַבְטָחָה?

  

הַאִם תִּזְכְּרִי שֶׁהָיִיתִי שָׁם, רָחָב

כְּמוֹ אוּלָם שֶׁיַּמְשִׁיךְ לְהַקְשִׁיב

גַּם כְּשֶׁתְּנַגְּנִי בּוֹ עַל בָּמָה רֵיקָה, לְבַד?

 

 

לקראת שמחה… שירה ושירים

עוד שלושה ימים!

אז ככה. אני מתרגשת מהמחשבה שמשוררים כה נפלאים ומשובחים אוטוטו יופיעו בערב לכבוד הספר שלי ויגידו עליו כל מיני דברים (חוויה משונה! ללא ספק), וחשבתי לחגוג את התרגשותי ושמחתי כאן (אלא איפה), ולקראת האירוע להעלות כל יום שיר מכל משורר שמשתתף, או שניים כי אנחנו כבר מתקרבים…! אני מקווה שתיהנו, בקיצור, ממסיבת השירים הזאת, כפי שאני נהנית להתכרבל שוב עם הספרים-החברים ולבחור מתוכם שירים שקרובים לי.

אז נתחיל

 

עם שיר יפה במיוחד

.

.

הקפיצה

 

הָיְתָה לָנוּ אַחֲוָה שֶׁל יְלָדִים מֻכִּים

שִׂחַקְנוּ מִשְׂחָק, הֶעֱמַדְנוּ פְּנֵי

מְאֹהָבִים, וּבַחֲלוֹמוֹתֵינוּ בָּנִינוּ לָנוּ

בַּיִת, רֵיק מֵחוֹבוֹת וּמֵהוֹרִים וְאִסּוּרִים,

אֶת כֹּל כַּסְפֵּנוּ כִּלִינוּ עַל מִלִּים

וְתַקְלִיטִים, יָדַעְנוּ שֶׁנִּגְוַע בָּרָעָב, שֶׁנִּהְיֶה

מוּזנחִים, וְלֹא הָיָה אִכְפַּת לָנוּ,

הָגִינוּ מִרְדָּפִים, לְבַדֵּנוּ בָּרְחוֹבוֹת הַחֲשׁוּכִים

וְהָרֵיקִים, רַק צִלֵנו אִתָּנוּ, לְהַזְכִּיר

שֶׁהָיוּ גַּם חַיִּים

אֲחֵרִים

 

הָיִיתָ צַנְחָן וְלָכֵן הֶאֱמַנְתִּי בְּךָ,

דימיתי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ אֵיךְ לְהַשְׁלִיך אֶת

עַצְמְךָ מִן הַמַּסּוֹק, אֵיךְ לְמלֵט אֶת נשִימתְךָ

אֶל מוּל הַיֹּפִי הַחוֹבֵט בְּךָ כְּמוֹ אֲדָמָה,

הָרוּחַ הָיְתָה חֲזָקָה וְיַחַד טִפַּסְנוּ

עַל סֻלָּם הַחֲבָלִים, צַעַד צָעַד,

רֵיאוֹתֵינוּ שׁוֹרְקוֹת כְּבָר מֵחֹסֶר

אֲוִיר, אֲחוּזֵי אֹשֶׁר הִגַּעְנוּ לְמַעְלָה,

נוֹשְׁכִים אֶת צִיפּורנינוּ בְּאֵימָה,

שִׁלַּחְתָּ אוֹתִי רִאשׁוֹנָה, וּמִשָּׁם

הִתְבּוֹנַנְתָּ בִּי, קוֹרַעַת אֶת כָּל הַחוּטִים,

עַד אַחֲרוֹן, וְאַתָּה אַחֲרַי

לֹא קָפַצְתָּ.

.

.

שירה סתיו

.

קצת על שירה היקרה והמוכשרת כאן.

.

ראו הוזמנתם! :)

אני נרגשת לספר שמנהלות "סיפור פשוט", חנות הספרים הקסומה בנווה צדק, הזמינו אותי לערוך ערב השקה לספרי אצלן. טוב, הן לא היו צריכות להציע פעמיים.. 🙂 אז ב-19 לינואר, שזה כבר אוטוטו, נתכנס שם ואני שמחה וגאה להזמין אתכם לבוא לשמוע את האנשים היקרים והמצוינים שיופיעו שם, ומודה להם מאוד על הסכמתם להשתתף. הוקרה ותודה מיוחדת לעורכת הספר, צביה ליטבסקי, לרפי וייכרט העורך והמו"ל של הוצאת קשב לשירה, ולחברתי המוכשרת יוטבת זרקא שעיצבה את ההזמנה היפה וגם את העטיפה המאממת. 

 

 

 

 

ואם כבר התחלנו עם הפינוקים… אז תראו שתי התייחסויות יפות מאוד, של ארז שוייצר ושל אלי הירש, שריגשו ושימחו אותי. הם  קלעו – בהרגשה שלי – לכמה יסודות מהותיים בספר.

זו תחושה מסחררת למדי שאני מרגישה סביב כל זה, ומכיוון שבגבהים האוויר נעשה דליל, וההשפעה על המוח מיידית וידועה… אעצור כאן 🙂

 

 

נזכרתי אתמול בשיר הזה

 

זה אחד השירים האהובים עלי במיוחד בספר "הנפש היא אפריקה" (2005) של נורית זרחי. אתמול כשניסיתי לנסח איזה טיעון נזכרתי במשפט החותם אותו (כלומר לא זכרתי בהתחלה מה זה ומאיפה זה) כמו שנזכרים במכתם פילוסופי או בנוסחה מתמטית שהצליחה ללכוד משהו מהותי ביותר בעולם, ובכך גם בו-זמנית שינתה אותו, כמובן.

.

 

 

הסוואה

 

.

לחתולות החדשות בשכונה, שהצמיחו להפליא פַּרְוַת חֹרֶף,

יש חלום קטן ועגֹל, החלום של קיומן.

הן חידות זעירות שהגיעו בצמוד לפתרונן.

סקסי הכלבה המנֻקדת של השכנה מלמטה

רובצת על מִטָּתָהּ למִן הַבֹּקֶר.

דרך דלת הדירה הפתוחה אני רואָה

איך שתיהן מתבוננות יחד בַּמִרְקע.

סקסי מְאֻשֶּרֶת, היא דבר דֹּאַר שהגיע לְיַעֲדו.

 

אבל נִראֶה שבני אדם אינם מכתבים.

אולי רק מכתב שכותב אדם לעצמו,

להַחְשִיךְ את המַּכָּה.

 

.

.

. 

כשחיפשתי את השיר נזכרתי בביקורת הנפתלת והמאומצת שכתבתי על הספר אי-אז, בחיל ורעדה והתרגשות. ההתרגשות מהכתיבה על המשוררת הדגולה היתה כנראה בעוכריי. משונה למשל איך לא ראיתי קודם כמה הומור יש בספר הזה (או אולי אז התייחסתי לזה כ"מובן מאליו" שכולם ממילא מכירים מכתיבתה של זרחי) בצד כל הייאוש והפיכחון המצמית. שורות כמו, למשל: "מסוגלת ללמוד לבשל? כבר בישלתי. / יכולה להיות יצירתית? כבר ניסיתי. / זה מה שבדרך כלל מציעים, / אבל בדיוק מזה אני צריכה לצאת" ("קו החיים", עמ' 40). זה אפילו לא בצד הייאוש, זה ההומור של הייאוש עצמו ("ככל שאינך מגיע מתווסף עוד ספר. / […] מזל שיש מי שמוסיף וכותב עבורי", היא כותבת באחד השירים המפלחים והמכאיבים ביותר בספר הזה, "אווז הנייר"). אבל זה בדיוק אחד מהדברים שנותנים לשירים האלה את הכוח ללכת באוויר, מעל לתהום. לא שלא קראתי בו מאז, אבל נחמד לחזור אליו עכשיו ולמצוא שהוא השתנה לגמרי…:)  כמה טוב שיש ספרים בעולם, בקיצור. לשכוח ולהיזכר בהם, והם היו כאן כל הזמן, על המדף, אוצרים בתוכם שרבוטים מוזרים שלי מפעם, שנבללים עם השרבוטים המוזרים של עכשיו.

[וזאת אגב אחת הסיבות לחוסר היכולת שלי להסתגל לרעיון של ספרים אלקטרוניים. ברור לי שזה הרבה יותר נוח, זול וכו'. ועוד אגב יש גם קטגוריה מיוחדת של ספרי ספרייה – שתמיד צריכים אותם אבל הם יקרים או נדירים ואז צריך אחת לכמה זמן ללכת לחפש אותם בספרייה ולשאול, ולקרוא מהר ולהחזיר, וכעבור שנה בערך ללכת לשאול שוב בעצתם]

 

העניין השולי הזה

אחרי עוד ביקור במתחם ההרוס בלוד

מתעוררת באמצע הלילה בידיעה ברורה שאין כבר דרך להכחיש אותה או לטשטש את משמעותה, ובבחילה ברורה לא פחות. אני חיה בתוך שקר והוא נעשה גס ומבהיל יותר ויותר מיום ליום. השרים וחברי הכנסת הנכבדים שפניתי אליהם, שהפצרתי בהם  לקיים את חובתם הבסיסית ביותר כלפי אזרחים שנרמסו כאילו אינם בני אדם ולהחזיר להם את מה שחייבים לספק להם בכל מדינה שהיא, אפילו לא היתה מתהדרת בחוקים דמוקרטיים ובמורשת היהודית – האנשים האלה לא רק שאינם עושים דבר בינתיים (ככל הידוע לי) לפיתרון המצב האקוטי במקרה המסוים שעליו כתבתי, אלא משתתפים באופן מודע ופעיל (גם אם לא בריש גלי) בתהליך הכללי של דחיקת הפלסטינים בארץ לשולי הקיום האנושי, בין אם מדובר בתושבי השטחים ובין אם מדובר באזרחי ישראל. אין למדינה הזאת, כידוע, גבול גיאוגרפי מוסכם. אין לה כי קו הגבול האמיתי, מסתבר, הוא גבול גזעי מדומיין, אתני-דתי: הוא עובר בין יהודי לערבי, גם אם הם גרים באותה עיר, באותו יישוב, או בישובים סמוכים.

הגבול הזה הוא הגבול היחיד התקף היום, הוא חוצה אפילו את החוק הישראלי. אין זה סוד כבר שהמדינה פועלת במקרים רבים בניגוד לחוק ובניגוד לפסיקות בג"צ (למשל בבילעין) אבל לעתים קרובות, ויותר ויותר בשנים האחרונות, גם החוק עצמו מוכפף בשירות האג'נדה הברורה והחד כיוונית של מדינתנו, שבהיעדר מונחים מדוייקים יותר (כי שום דבר פה לא מסודר ורשמי, אז גם האפרטהייד לא רשמי והגזענות אף היא רק סטייה פיקנטית של קומץ סהרורים) נקרא לה אג'נדת הייהוד. זה פושה ומחלחל בכל מקום שאליו נביט ובכל תחום בחיינו כאן, עד שעצם הניסיון לבחור דוגמאות מייצגות נעשה אבסורדי. אז חלק מהערבים כבר מזמן במצור רשמי, כלואים מאחורי גדרות וחומות, וחלק במצור לא רשמי אך ממשי מאוד, שגם הוא כולל גדרות, נישול, גזל כלכלי והרס כל תשתית קיום אפשרית. חלקם מנסים עכשיו לישון איכשהו ליד הריסות בתיהם, צנופים באוהל (במקרה הטוב), ולחלקם יש עדיין קורת גג רעועה כלשהי, אבל היא כבר מוגדרת כבלתי חוקית והם עצמם מוגדרים כפולשים בבתיהם, בלתי לגיטימיים במדינתם הדמוקרטית, ומשוללים כל גישה לזכויות היסוד הבסיסיות ביותר שאמורות להיות – על פי חוק יסוד בישראל – נחלתו של כל אדם כאן, אפילו אינו אזרח. כי הם ערבים.

"מדינת ישראל נתונה במלחמה עם העם הפלסטיני, עם מול עם, קולקטיב מול קולקטיב", זה הניסוח המדויק, הבלתי נשכח, מאותו מסמך משפטי שכבר צוטט כאן בעבר, אך עדיין מודחק בקפידה מהתודעה הישראלית, לפחות זו המיינסטרימית, זו שמדברת במלים יפות של דמוקרטיה ויהדות ומקפידה על הבליל המאוזן היטב של פרטי בידור  עם פרטי טריוויה בתור כותרות ראשיות.

שמעת, ווספייה אבו עיד – אזרחית ישראל שעברה מהצפון (אחרי שגירשו את המשפחה מעמק החולה ב-48') ללוד ב-56' וחיה מאז ועד היום במתחם הזה שהפך לפני כשבועיים לעיי חורבות –  מדינת ישראל במלחמה נגדך. כן, נגדך. זה באמת יכול להסביר מדוע פשטו עליכם בהפתעה, בגשם, מאות שוטרים חמושים ורעולי פנים, הוציאו אותך מביתך בכוח ודחפו אותך עד שנפלת לאדמה הבוצית ונרטבת עד לשד עצמותייך. במלחמה כמו במלחמה.

 

ווספייה, אם המשפחה, שניסתה לשאוב עידוד מהביקור שלנו, ואולי ניסתה לעודד אותנו, לא פסקה מלחייך וניסתה להתבדח, חייכה אפילו כשסיפרה איך זרקו אותה למים וכל בגדיה נרטבו, ומזל שהשכנה באה.

 

שמעת, אברהים אבו סעלוק, שכן וחבר בוועדה העממית של לוד, המקפיד לשוב ולהסביר, בפעם המאה ובשקט, בנימוס ובלי התלהמות, מדוע נאלצים הערבים לבנות באופן "לא חוקי", וכיצד מוגדרת אותה אי-חוקיות, בדרך כלל בדיעבד (כשיש למדינה פתאום "תכניות", ליהודים בלבד כמובן, על אותו השטח) ואיך אי אפשר אף פעם להשיג אישור על פי תכניות המתאר הישנות (שכוללות לכאורה גם את התושבים הערבים), אתה מבין, אברהים, למה גם על הדירה שלך יש צו הריסה, כמו על 3000 בתים אחרים בלוד כיום? כי מדינת ישראל מנהלת מלחמה נגדך. לא שמעת על התרגיל הארצי שקיימה משטרת ישראל לא מזמן, תרגיל בתפעול  מחנות מעצר לערביי ישראל?

 

עכשיו כ-60 אנשים זרוקים בחוץ, חיים באוהלים ומתקיימים מתרומות בקנה מידה מאוד מצומצם (כן, מה לעשות שחוץ מהשכנים וכמה מתנדבים, ערבים ויהודים, איש עדיין לא נקף אצבע?) מה המדינה מתכוונת לעשות איתם, הוא שואל אותי, ומה היא תעשה אחרי שיהרסו עוד אלפי בתים בלוד ול-60 האלה יצטרפו עוד 3,000, עוד 20,000? (כי להריסות כאמור הקציב ביבי עכשיו הרבה כסף. להריסות, לגדרות ולמחנות מעצר תמיד משום מה יש כסף) האם הרעיון הוא להקים באמת מחנה פליטים? בינות לשכונות וליחידות הדיור החדשות? או שמא פשוט רוצים שהערבים "יבינו את הרמז" ויתנדפו איכשהו, יזוזו קצת הלאה ויהפכו להיות בעייתו של מישהו אחר ביישוב יהודי אחר?

 

מבחינת התרבות המיינסטרימית מה שקורה לאזרחים הערבים בארץ הוא "שולי", לא חדשות, אין בו עניין לציבור (תגובות ששמעתי במו אוזניי כשניסיתי לעניין את התקשורת). כבר שנים אנחנו מולעטים בבידור זול וריק על חשבון חדשות של אמת, או בסילופים מניפולטיביים של העובדות, או בשקרים ממש* שנועדו להעצים עוד את הפילוג והאיבה בין הקבוצות השונות באוכלוסייה (הפרד ומשול, הלא כן?), לשסות אותן זו בזו כדי "לחסוך" את הטיפול בהן – ש"יטפלו" זו בזו למה לא.

 

במדינה שבה האופוזיציה היא בקושי אחוז אחד, מדינה שבה כל הכוחות  – הפוליטיים והכלכליים, התרבותיים והאזרחיים – חוברים יחד כדי לקדם בשיתוף פעולה מדיניות אתנוקרטית גלויה של נישול, אפרטהייד וטרנספר זוחל (גם אם לעולם איש – מלבד ליברמן אולי – לא יודה בכך בגלוי, והניסוחים הרשמיים יישארו נקיים וצחורים, נוטפי חלב ודבש) אין יותר מה לדבר עם היהודים הישראלים, אמר לי היום אודי אלוני ליד ההריסות בלוד. לכל היותר זה מאפשר להם לרכך את מצפונם בתרומה הומניטרית לחסרי הבית, אבל ההריסות והנישול ממשיכים כל הזמן ובעוז. מי שהרס את הבתים האלה הם לא הרבנים שקראו לא להשכיר דירות לערבים אלא בג"צ ומנהל מקרקעי ישראל. מי שמפקיר עכשיו את האנשים האלה בחוץ ולא דואג להם לקורת גג ולקיום בכבוד כפי שחובתו ע"פ חוק לעשות הוא לא ליברמן אלא ברוורמן. מי שהרס השבוע בפעם השמינית את הכפר אל-עראקיב הם לא המתנחלים חמומי המוח של מעון, תפוח ויצהר, לא נוער הגבעות ולא המטיפים הכהניסטים שהפגינו בבית שמש, אלא משטרת ישראל וקק"ל, ובשביל זה. צריך לפנות לקהילה הבינלאומית ולדרוש ממנה להפעיל סנקציות על ישראל, הוא המשיך וטען באוזניי, ולא בפעם הראשונה. זה המוצא הלא-אלים היחיד שנותר, אין פה כבר עם מי לדבר.

 

האמנם?

 

 

 

* למה למשל מתבטא מפכ"ל המשטרה דודי כהן בצורה שקרית במכוון לגבי הפליטים ומהגרי העבודה האפריקאים? למה הוא אומר (קראתי את זה ב"ישראל היום" ברכבת, אין לי לינק, אבל זה נחרט) "אני מודאג מהפשיעה אצלם, מתופעות כמו רצח ואונס" – כשהעובדות שנאספו בכנסת (במסמך הזה של מרכז המחקר והמידע מתאריך 11 אוקטובר 2010) מצביעות דווקא על כך ש"מניתוח נתוני המשטרה" עצמם "עולה כי להאשמות הנשמעות בדיון הציבורי שמתקיים בנושא בדבר הפשיעה הגוברת בעקבות הגידול באוכלוסיית המסתננים ומבקשי המקלט בישראל אין בסיס עובדתי" וכי "שכיחות העבריינות באוכלוסייה זו נמוכה משכיחותה בקרב האוכלוסייה הכללית באופן ניכר". לפי נתוני הפשיעה השנה, כפי שמצוין שם, בתל אביב למשל נפתח תיק כנגד אחד מכל 15 תושבים ורק כנגד אחד מתוך 84 מסתננים ומבקשי מקלט (וזאת כשחלק מהתיקים שנפתחים הם בכלל על עצם 'עבירת' ההסתננות עצמה). וזאת למרות שרבים מהם דווקא נפלו קורבן לפשעים חמורים ביותר כמו אונס והתעללות בדרכם לכאן והם עניים מרודים ומשוללי כל זכויות או מעמד משפטי מסודר שהיה מאפשר להם אפילו לעזוב בצורה מסודרת את הארץ ולבקש מקלט במקום אחר. למה אם כן הוא מדבר דברי בלע חמורים כאלה? למישהו יש הסבר?

[את המסמך הרשמי מהכנסת מצאתי בקישור שנתן יוסי גורביץ בפוסט המומלץ הזה. ומסתבר שכתב גם על הדיווח ההוא של כרמלה מנשה, בפוסט לא פחות חשוב כאן]

 

**שימו לב, עדכון לגבי משמרת המחאה מחר – שלישי, וכתובת לתיאומי טרמפים למעוניינים להגיע**

משפחת אבו עיד והועדה העממית של לוד מזמינות למשמרת מחאה נגד הריסות הבתים בלוד, שתתקיים ביום שלישי הקרוב, ה-28/12, בשעה 6 בערב, בצומת הרחובות הלן קלר והמסגר בלוד. המשמרת תתקיים בשעה 6 בערב. בואו והצטרפו למחאתם של בני משפחת אבו עיד, של תושבי לוד האחרים, של תושבי כפר שלם, של תושבי דהמש ואל עראקיב, ושל רבים אחרים אשר בתיהם נהרסו או נמצאים בסכנת הריסה. בימים אלה, בהם הגזענות מתחזקת וסימניה נראים בכל פינה, מול ממשלה שאינה עושה דבר כמעט נגד גילויי גזענות, פוגעת בזכויות אזרחיה ומנסה ללא הרף לנשל את אזרחיה הערבים מאדמותיהם, חשוב להשמיע קולות אחרים. המשמרת תתקיים בשעה 6 בערב, וההגעה במכוניות פרטיות.  אנו נשתדל, במידת האפשר, לתאם בין בעלי מכוניות לזקוקים להסעה, אם תכתבו לכתובת amit.ramon@gmail.com
ביום שלישי הקרוב, ה-28 בדצמבר בשעה 6 בערב, נצטרף כולנו למשמרת מחאה נגד הריסת בתי משפחת אבו עיד ונגד הפקרתם על ידי כל הרשויות.