ערבים הם מאוד מסוכנים. ועל זה תמיד יספרו לנו בחדשות. זה עוזר לדמיון הלאומי, זה עוזר לתוכניות. וגם לכיס של הקבלן אגוזי. הנה שוב – כך דווח – נשמעו יריות בלוד. אף פעם לא ידווחו על ההריסות. ערוץ 2 וערוץ 10 היו והלכו. לא מתאים להם לעשות על זה כתבה. לא עשו.
גם הלחם נקבר בין ההריסות (אפשר ללחוץ על התמונות להגדלה)
בסתר לבי קיוויתי שאשמע היום משהו שיגרום לי להסס, לעצור על סיפה של המסקנה הנוראה והבלתי נמנעת ולעשות אחורה פנה משם. אבל לא. רשע וטיפשות תהומית וגזענות. אין לי הסבר אחר. ועדיין זה לא מסביר, איך אנשים מצדיקים לעצמם הרס והתעמרות כזאת, אני לא מצליחה להבין. לא רק מול הפנים של אנשים שפולשים באלימות לביתם תוך ניפוץ חלונות ודלתות, מוציאים אותם בכוח ואז מחריבים בשיטתיות את הכול, כולל הכול, כולל העצים, אלא גם מולנו, השכנים שלהם, אזרחיה של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" שמתיימרת גם להיות בית ומקלט לעם היהודי. איזה בית ואיזה מקלט? מפני הממשלה שלי אני צריכה לנוס על נפשי, מפניה אני צריכה להקים מקלט אטומי ולהתכווץ שם, רועדת, לשם היא דוחקת את כולנו, הממשלה הזאת וקודמותיה הפירומאניות לא פחות. אבל זו, הנוכחית, בהחלט הורידה בזמן האחרון את הכפפות. תשאלו את עמותת רופאים לזכויות אדם. תשאלו את הבדואים בכפרים הלא מוכרים בנגב, תשאלו את תושבי דהמש, ג'יסר א-זרקא, יפו, עכו, צפת, עיסאוויה. תשאלו את משפחת עבו-איד.
נסיעה של עשרים דקות ל"מחנה פליטים אבו-עיד" כפי שמכריז השלט באזור תעשייה שומם בלוד, ליד הקברים, שם נהרסו ביום שני בבוקר, באמצע הסערה, ביום הכי קר, בגשם, שבעת בתיה של משפחת אבו-עיד. הבתים שמסביב עוד עומדים על תילם – בינתיים – כפי שדייריהם מקפידים להוסיף. כל התושבים שם משלמים כבר עשרות שנים קנסות על בנייה "ללא אישור", חלקם כבר קיבלו התרעות על הריסה. כל מה שכבר שילמו וכל המאבקים המשפטיים שניהלו תוך התרוששות מתמדת (ובידיעה שאם לא ישלמו הריביות ירקיעו עוד ועוד ויגמרו אותם) לא יעזור להם בבוא היום כשהדחפור יגיע, מגובה במאות שוטרים חמושים שפניהם מכוסות ומוגנות ומדיהם השחורים אחידים וללא תגיות, ובחסות האנונימיות הזאת הם יכולים להכות ולהשפיל, כפי שעשו ביום שני השבוע לנשים ולילדים של משפחת אבו-עיד.
הם ישבו שם, השוטרים, בסלון הבית ושתו ואכלו, צוחקים ומדברים כאילו אנחנו לא שם בכלל, סיפרה לי אחת מהאימהות בזעם, כאילו אנחנו כלבים שלא מבינים. לילדה שניסתה להיכנס למתחם של ההריסה כיוון שוטר אחד רובה וגם דרך אותו. בחור אחד סיפר שהיכו אותו, אחד אחר סיפר שהיכו את אחיותיו. המלה "השפלה" חזרה בכל נגזרותיה. הזעם יצא בעיקר על היחס האכזרי שהפגינו השוטרים במהלך ההריסה, על ההתנהגות המבזה. אפילו אם צריך להרוס על פי צו בית המשפט (שאמנם לעולם לא פוסק דבר אחר), היא אמרה, למה ככה, כאילו אנחנו לא בני אדם?
הם לא רק עשו את תפקידם, השוטרים. לפי התיאורים נשמע שהם ממש נהנו ממנו. נהנו להכין לעצמם קפה כשהאמהות והילדים בוכים בחוץ בגשם, נהנו לנתץ את כל הרהיטים ולהרוס הכול (כן אורטל ספאר דוברת המנהל, מביקור במקום התרשמתי שאכן כפי שהסברת במלוא היושר "יש לנו נוהל קבוע לפינוי. אנחנו אורזים את הדברים שהיו בבית ומאחסנים אותם עד שיגיעו המשפחות לקחת אותם בצורה מסודרת, בלי לפגוע בדבר". האם באת לראות במו עינייך איזה הרס חוללתם שם, אורטל ספאר?)
למען ביטחוננו (כי צריך לעזוב את המוסר, נכון? אתם לא רוצים שאדבר איתכם על מוסר, בסדר. אדבר על ביטחון, המילה האהובה עליכם. אז בואו נראה איך זה עובד) למען ביטחונו של העם הנבחר לא רוצים חלילה שהוא יחיה בצורה מעורבת ומעורבבת עם הערבים, (אף שלתומי תמיד חשבתי שזו הדרך הטובה ביותר, למעשה היחידה, להגן על עצמנו ועל ארצנו מפני מתקפת טילים ושאר אמל"ח זוועתיים, הרי אנחנו מוקפים אויבים הלא כן?) לא לא – בדיוק להפך – עשרות שנים שוקדים כאן אך ורק על הפרדה ונישול איטי של הערבים מהשטח, איטי מספיק כדי שלא יעורר סקנדל בינלאומי חריף, אבל ייהוד-תוך-נישול עקבי ומחושב וחד כיווני. לערבים אסור לבנות ולעולם לא נותנים להם אישורים. ליהודים נותנים גם בדיעבד. את הערבים לא שואלים – יוצרים תוכניות ומשרטטים מפות – בין אם מדובר בתכנון עירוני או בשטח שמיועד לכביש או שרוצים לנטוע בו יער – בין אם בצפון, בנגב או בלוד וסביבותיה – ואלה שחיים בשטח עצמו מזה עשרות שנים הם פשוט לא צד בעניין. הם לא קיימים. אוויר.
אברהים מהוועדה העממית של לוד
כשתושבי לוד הערבים חשפו את המפות והתכנונים (שהרי לא שיתפו אותם בתכנונים האלה, אבל הם גילו איכשהו) התברר להם, כפי שהסבירו ריאד ואברהים באוהל המחאה, שצריך למצוא שטח להרחבת בית הקברות הסמוך. זה צריך להיות על חשבונם כמובן, כי בצד השני נמצא מושב זיתן. ומכללה חרדית מתוכננת להיבנות שם גם, מכללת הרב יעקב. ו-500 יחידות דיור בסמוך אליה, הרי התלמידים צריכים לגור איפשהו, וגם כיכר גדולה וכביש גישה למכללה. כל זאת ועוד עליהם, על ביתם וגופם, כי הם הרי לא קיימים. איש לא שיתף אותם, איש לא חשב בכלל מה יהיה עכשיו כשעוד בתים ייהרסו ומשפחות יישארו ברחוב. בדיוק כמו בדהמש, בדיוק כמו בנגב. קצת כן חשבו כנראה ולכן לא הרסו הכול בבת אחת. כי מה יעשו עם המוני אנשים שיישארו בחוץ? יהרסו אם כן טיפין טיפין, בכל פעם משפחה אחרת. אחרי כמה ימים יבואו ארגוני הסיוע המוסלמים שתרמו את האוהלים, יבואו כמה פעילים מארגונים כמו הפורום לדו-קיום, תראבוט ועוד להביע סולידריות, יבואו גם הבדואים מהנגב, למודי סבל טרי מאוד מהריסות שבות ונשנות, ולאט לאט, בעזרה הדדית, ישקמו את חייהם של האנשים שעולמם חרב עליהם, יבנו מכלום שוב בית, לפחות כמה פחונים. עד הפעם הבאה. עד שיימאס להם, כך כנראה מקווים בעלי השררה וההון. ואז הם פשוט יתאדו?
הקבלן אגוזי – על פיו יישק דבר, מסתבר. הוא קבלן ההריסה, השוטרים התייעצו איתו, הוא הכין את הכוחות עד שנמצאה שעת הכושר המופלאה: יום שני בבוקר, אחרי ליל סערה נורא, ובדיוק אחרי שעורך הדין המייצג את המשפחה התבשר שהם קיבלו ארכה של חצי שנה עד ההריסה. אפילו הבטיחו להם אדמה חלופית באזור ואדי חמאם בצפון, שם נמצאים שאר בני המשפחה. הבטחות סרק. הטעיות, שקרים. אפילו להתארגן להריסה לא הספיקו, אפילו לארוז את חפציהם. וכמה מהשוטרים גם לקחו לעצמם חלק מהרכוש. אם ממילא כבר הורסים הכול עד היסוד, לא חראם? אז לוקחים כמובן.
ריאד (עומד) סיפר את כל ההשתלשלות ומסכת התלאות שהם עוברים בעשורים האחרונים (בקרוב גם בוידאו, מקווה)
משפחת אבו-עיד היא בכלל מעמק החולה, אבל משם כבר גירשו אותם ב-48', העמיסו על משאיות וזרקו בלב הכלום בצפון. שם השתקמו איכשהו, בהתחלה בפחונים, ובהמשך הגיעו כמה מבני המשפחה ללוד בחיפוש אחר פרנסה. כך סיפר לי ריאד. הוא גם מכיר כמה חברי כנסת, אבל זה לא עזר הפעם. יש כאן כוחות חזקים יותר והרבה כסף. 50,000 יהודים רוצים להביא לכאן, כך סיפר השייח', זה הפיתרון שלהם למצוקה בלוד. וביבי כבר הקצה הרבה הרבה כסף – להריסה.
כמובן לא לפיצוי של המשפחות. אזרחי ישראל, בעלי תעודות זהות כחולות, משלמים מיסים וקנסות ורואים מהמדינה ומהעירייה רק רובים ודחפורים.
חוט מאריך ארוך ארוך עושה את דרכו על ההריסות עד לבניין של השכנים.
במשך השנים נאלצו בני המשפחה להוסיף הרחבות למיניהם לבית ההורים ולבנות על ידו, כי פשוט לא ניתן היה לקנות בלוד בתים. לא לערבים. (נשמע אקטואלי נכון?) אז הם בנו. והגיעו צווים וקנסות, אז שילמו. ועוד שילמו. והתחילו משפטים. ושילמו לעו"ד. פעם כבר הרסו להם. בנו שוב. מה הם יכולים לעשות? גם עכשיו יבנו בסופו של דבר, איש לא יחזיר להם את הכסף ששילמו עשרות שנים ומימן את עיריית לוד, העיר שממש לא רוצה להיות עיר מעורבת.
"מאז ששרון היה עולה על הגבעה של גני אביב ומסתכל במשקפת על השכונות הערביות, מאז ידענו שמתוכנן משהו", סיפר השייח' באוהל המחאה, שם קיבלו אותנו האנשים האלה שלא נותר להם דבר במים ובקפה, ואח"כ גם הביאו אוכל.
מקווה שיהיה בהמשך גם קובץ וידאו שצילמתי באמצעיי הרעועים. בינתיים ציטוטים קטועים –
"היום יש יותר מ-3000 בתים של ערבים בעיר לוד שמתוכננים להריסה. […] כל התוכניות כביכול הן בלוף. יש תוכנית אחת גדולה שדיבר עליה מי שהוא ראש הוועדה הממונה של לוד, הגנרל אילן הררי, שהביאו אותו במיוחד כדי לממש את תוכניות ההריסה, כי זו התוכנית הגדולה – ההריסה. הם הקצו פה באמצע העיר חלקת אדמה ל-500 יחידות דיור לאנשי שב"כ וצבא, פה ליד בית הקברות המוסלמי. באותו יום מנוף אחד הרס פה ומנוף אחד בנה שם. תכננו את שכונת אחיסמך, להביא 15,000 חרדים לגור שם. פה שמעתי מתוכנן אזור תעשייה ומכללה לחרדים – זו התוכנית. דיברו לפני כמה חודשים עם שר הפנים על האפשרות שיהיו בחירות בעיר לוד. פתאום נעלמו כל הדיבורים על בחירות. כדי ששר הפנים יממש את התוכנית שהיא הריסת כמה שיותר בתים לערבים והבאת 50,000 יהודים. כשהיו כאן רציחות באו נתניהו, אהרונוביץ וישי. שלושת השקרנים הנוכלים הללו שבאו כביכול להביע תמיכה בתושבי העיר לוד עשו ישיבה ומה יצא ממנה? שכדי לשמור על העיר לוד צריך להביא 50,000 תושבים יהודים. מה הקשר לרציחות? הם תפסו על זה טרמפ כדי לגרש את הערבים. הקצו 160 מיליון ללוד. 40 מיליון מיועדים ל'מינהלת פינוי', להריסת 3000 בתי הערבים."
בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון יושבים עכשיו אנשים ליד ההריסות על כיסאות פלסטיק שהביאו השכנים (אלה שבתיהם כאמור הם כנראה הבאים בתור) ומקבלים את פני מי שבא לראות ולשמוע במאור פנים, לוחצים ידיים. אומרים תודה. ומה אפשר להגיד? מה אפשר להגיד לאנשים שמנהל מקרקעי ישראל, עיריית לוד שהתעלמה אפילו מהבקשות של הנשים לשמיכות עבור הילדים, משטרת ישראל, קבלן ההריסות ושר הפנים, וראש הממשלה כמובן (הנוכחי וקודמו וקודמו של קודמו) כולם כמדומה חברו כנגדם. כי ערבים הם.
כאן נעצר המוסר שלכם, יהודים-ציונים וחובבי ישראל? בגבולות הגטו היהודי שלכם? זה לא עבד טוב כל כך בעבר, השיטה הזאת של הגטו, אתם זוכרים, ולא נראה שהיא צופנת בחובה יותר מדי טוב לעתיד הקרוב, בלוד ובירושלים ובגליל ובנגב. החשיבה הזאת יכולה להוביל רק למלחמה.
אם לא בשם האנושיות, נניח שהחלטתם שזה מותרות בשבילכם כרגע, הרי שלפחות בשם הביטחון אנחנו זקוקים לסולידריות. צריך לדרוש ממשרד השיכון פיצוי למשפחות, שיקום פיזי ונפשי. שיתוף בתוכניות המתאר. בחירות לעירייה ונציגות שווה לערבים בעירייה. משחקיות לילדים, כמו שריאד אמר כשראה איך ילדיו הקטנים מסתובבים חסרי מעש בין ההריסות, הם מעולם לא זכו לגן ציבורי ליד הבית, לספסלים, לספרייה. הם לא זכו להגנת המשטרה – המשטרה פועלת רק בשכונות היהודיות, "רק בגני אביב". צריך לדרוש שקבלנים יבצעו עבודות בנייה ולא הריסה. צריך להגיד עד שגרוננו ייבש, וגם אחרי זה – צו השעה להתערבב. סולידריות ערבית-יהודית. אין מוצא אחר.
אין להם כלום עכשיו והם ישמחו לכל דבר – שמיכות, ביגוד, ציוד רפואי, ציוד ללימודים, כלי כתיבה, מחברות, וריהוט לכיתה – כיסאות ושולחנות. אולי יצליחו להקים כיתת לימוד זמנית במקום. אולי אפשר גם לבוא ולעזור בפעילות לילדים. כל מה שעולה על דעתכם. הפיצו הלאה, לכל שר וח"כ, לכל ארגון שיכול לסייע.
וגם הקשבה והבעת סולידריות טובות יותר משתיקה וייאוש. אוהל המחאה נמצא בקצה רחוב הלן קלר בלוד. מתל אביב נוסעים על כביש 1 לכיוון ירושלים ויורדים במחלף לוד לכיוון רמלה לוד. כ-200 מטר אחר כך פונים ימינה לכיוון לוד העתיקה. ממשיכים עם הדרך עד לכיכר ופונים בה ימינה, לפי השילוט המכוון לזיתן (רחוב פסח לב). נוסעים עד סוף הרחוב ופונים שמאלה לרחוב המסגר. משם עד לסוף הרחוב המסתיים בצומת טי, ואז ימינה (רחוב הלן קלר). אוהל המחאה מימינכם.
תודה, תודה, תודה.
אני מכין אותך, טלי, לגל תגובות מיתממות-נזעמות: "מה הם מתלוננים? בנו בניגוד לחוק, אז שישלמו את המחיר."
תכיני טיעונים – מהו ומיהו "החוק" הזה, למי יש תכניות מתאר ולמי אין, למי משנים ייעוד קרקע ולמי לא, למי יש נציגים בועדות התיכנון ולמי לא, ולבסוף, על מי אוכפים צווי הריסה ועל מי לא, וכשכבר אוכפים – למי מביאים שוטרים שעושים קפה במטבח שלך, ולמי לא.
טלי יקרה,
בשנים האחרונות נכנסה אוכלוסיה דתית-לאומית רחבה ללוד לפרוייקטים חדשים ("רמות אלישיב") במחירי-רצפה; בפרסומות אז לא נמנעו כלל מהכרזות על ייהוד לוד וכיו"ב. אפילו אני קיבלתי הצעה אטרקטיבית בפלייר מושקע להפליא, אבל לא הייתי מוכן להיות חלק בכינון מהומות דמים לעתיד לבוא. חברה דתיה שיש לה קרובי משפחה בלוד הגיעה לאחרונה לביקור ונסתה לארגן משחק משותף בין הילדים היהודיים ובין הילדים הערבים. היא ננזפה קשות על ידי נציגי ועד הפרוייקט ובני משפחה על כך שהיא מתערבת להם בחינוך, כלומר לשיטתם: לא יעלה על הדעת שילדים יהודיים ישחקו בצוותא עם ילדים ערבים. כמובן, אלו קולות העולים בקנה אחד עם מכתב העיוועים של 70 הרבנים (לא רבנים שלי, בהחלט לא שלי. אין לי רבנים) אבל גם עם מגמותיה של הממשלה המכהנת שהצליחה להכניס יועצים פרלמנטרים המייצגים את הקו הקשה של יש"ע, או אפילו כהניסטים מוצהרים לשעבר. אבל מה לנו להתלונן על הממשלה המכהנת, אפשר לשמוע את "תנשב, רוח, תנשב" של הבילויים, ולהעלות על הדעת, שהדברים לא באמת השתנו אי-פעם, אותה הרוח, ממש אותה הרוח; אני קצת סקפטי בקשר לכך שהם אי פעם ישתנו.
הדרת אוכלוסיות בלתי יהודיות מן הארץ נמשכת יתר שאת ויתר עוז; ואנשים המנסים לחיות בדו-קיום ובכיבוד הדדי מודרים אט-אט יותר ויותר מן השיח; כאילו מדובר בתמהונים שאין טעם להתייחס לדבריהם.
שימי לב שגם אחרי שביבי ביקר בעוספיה ודיבר על חשיבות הברית היהודית-דרוזית, המשיכו כלי התקשורת לדבר על הצתה לאומנית– כאילו מנסים לפרוט על רוח לאומנית שממילא נושבת כאן, לפיה מדובר (בכל זאת) בטרור פלסטיני.
גם אחרי שהובהר שדובר בנרגילה שלא כובתה; עוד ממשיכים הלחשים רחשים, וקריצות העין, אשר בסופו של דבר מובילים תמיד להתפרצות אלימות נוספת.
פוסט קשה ונוקב. תודה לך!
ליאור
עצוב…עד כמה המשפט "מפני הממשלה שלי אני צריכה לנוס", נכון!
שבוע טוב טלי
וְעַתָּה מַה-לְךָ פֹּה, בֶּן-אָדָם, קוּם בְּרַח הַמִּדְבָּרָה
וְנָשָׂאתָ עִמְּךָ שָׁמָּה אֶת-כּוֹס הַיְגוֹנִים,
וְקָרַעְתָּ שָׁם אֶת-נַפְשְׁךָ לַעֲשָׂרָה קְרָעִים
וְאֶת-לְבָבְךָ תִּתֵּן מַאֲכָל לַחֲרוֹן אֵין-אוֹנִים,
וְדִמְעָתְךָ הַגְּדוֹלָה הוֹרֵד שָׁם עַל קָדְקֹד הַסְּלָעִים
וְשַׁאֲגָתְךָ הַמָּרָה שַׁלַּח – וְתֹאבַד בִּסְעָרָה.
תודה.
היי טלי,
קשה לקרוא את הדברים. אני משכיר טרי בלוד, באחד מהפרויקטים ששועי הזכיר, ולומד לאט לאט להכיר את המקום. באתי לעיר מסיבות כלכליות גרידא, שכירות נמוכה יותר וקרבה גיאוגרפית למקום העבודה. לא עסוק בייהוד המקום וכדו'.
התגובה שלי לתיאורים שלך מורכבת. מצד אחד, זעזוע וגועל מהיחס, מההשפלה, מההתנשאות הגזענית. כעס איום על השוטרים (ובעיקר שולחיהם) בדומה לכעס שחוויתי אי אז בגירוש המטומטם מגוש קטיף. אך באותה העת קשה להתעלם מהמצב השורר בעיר.
חצי שעה מתל אביב, מתקיימת בנחת מובלעת של זוהמה, עוני, פשיעה ושיממון (עבור כל מגזרי העיר). רוב הסעיפים הללו נובעים מהזנחה פושעת של הרשויות במשך השנים, וכן בהחלט גם מהדרת הציבור הערבי ויצירת מתקנים עבורו. ובכל זאת, גם בערים אחרות בישראל קיים עוני ועדיין התחושה ברחוב שונה. אי אפשר להתעלם, גם אם נתהדר בכל טקסט PC קיים, מהאיום החברתי שמסיבים חלק מהתושבים הערביים לעיר. אני מדבר על בריונות, נהיגה פרועה, אלימות מילולית, השלכת אבנים על תושבים מבוגרים שחוזרים מבית הכנסת, מקרים חוזרים ונשנים של הכאת ילדים וגניבת אופניים. כן, מצבים חברתיים קשים מובילים לאלימות, מובן (לא בציניות). אבל זה פחות נסבל כשזה קורה מתחת לבית לאחיך הקטן.
אני לא יודע מה הפיתרון למצב, קרוב לוודאי שגירוש נוסף לא יעשה זאת. אבל אני מצליח להזדהות עם התקווה הטפשית שמסר עירוני תקיף של שמירה על החוק (לא משנה כרגע איזה חוק ומה מידת תקפותו המוסרית) עשוי להשיב מידה של שפיות -בורגנית?- לעיר המסוכסכת הזו.
צריך לעשות זאת אחרת, ודאי, אבל ההתגמשות העצלה מול הצפצוף המתמשך על הרשויות ומול ההתנהלות האלימה שאינה הוגנת כלפי אוכלוסיה חפה מפשע, מהווה, לטעמי, חטא מוסרי בעצמה.
תודה בכל אופן על תשומת הלב.
תודה לך שכתבת בכנות. ובוקר טוב.
אין לי זמן כרגע להגיב בפירוט, אבל הטקסט שלך די מאלף. למשל המשפט הזה שכתבת – "(לא משנה כרגע איזה חוק ומה מידת תקפותו המוסרית)" – וגם "הצפצוף המתמשך על הרשויות" – כשמה שקורה בפועל הוא שהרשויות מצפצפות – ולמעלה מזה – על התושבים. אני חושבת שאם תקרא בקפידה את מה שכתבתי (והרי גם הדגשתי, למי שעוד לא התוודע למה שקורה במקביל במקומות אחרים, שזו אותה שיטה בכל מקום. את אל עראקיב, שהוא לא פחות ישראלי, הרסו כבר שבע פעמים) תבין שזה לא חוק אלא שוד וגזל, לא משפט אלא משפח. אני בטוחה שזה לא קל לחיות ליד גילויי בריונות כאלה וגם לי אין פיתרון פשוט – ובטח לא מהיר. אני יכולה רק לספר מה ראיתי ושמעתי ואיך אני התרשמתי מהאנשים שפגשתי. תחשוב איך הם מרגישים כשהם יודעים שמי שגר ממש לידם ואוטוטו במקומם משלם אולי עשירית ופחות ממה שהם היו משלמים – וזה במקרה שהרשויות היו מואילות בטובם לתת להם לקנות שטח ולחיות שם, אזרחים שנולדו וחיו שם עשרות שנים. שמעתי מספרים די מרעישים על הסכומים האפסיים שבהם נמכרו הדירות בפרוייקט הסמוך, לא זוכרת אם מדובר על פרויקט לדתיים בלבד או מה.
אני יכולה להמשיך ולפרט מה שכתוב בקיצור בפוסט על השפעת העובדה שהמשטרה לעולם לא נכנסת לאזורים האלה על מנת להגן, אלא אך ורק על מנת להרוס ולהפחיד, על השפעה לא רק של עוני נמשך אלא עוני כזה שכרוך תמיד גם בחובות למנהל, עוני משולל זכויות, על התחושה שאתה על לא עוול בכפך מוזנח ומופקר. לך תדבר עם האנשים האלה, תשמע מה יש להם לספר (ותיקח איתך כמה שמיכות ומעילים). אם אתה רוצה אני יכולה לתת לך טלפון של אחד מהם דרך המייל.
ידעתי שהמשפט הזה לא ישחק לטובתי (: הוא נכתב בכדי להצביע על אי בקיאות בסיסית שיש לי בהסטוריה המשפטית והמוסרית של האיזור ולכן אני מנסה להימנע מלהביע דעה על החוקיות של העניין לכשעצמו. הפוסט שלך אכן נוגע ברקע לאירועים (ומעציב מאוד), אבל אני מוכרח לקרוא יותר בכדי להתייחס באחריות לנושא.
תראי, נוצר כאן מעגל שקשה מאוד לפתור. האם שדרוג התשתיות והדיור של דיירי המבנים ה"בלתי חוקיים" היה מציל את המצב? ייתכן. לפחות מפחית כפי הנראה ברמת הפשיעה. אבל מסביבי גרים גם תושבים יהודים רבים, חלקם עולים חדשים, חלקם ותיקים, אוכלוסיות חלשות ומוחלשות – בתנאים מגוחכים, באימה מתמשכת ותחושת חוסר מוצא, בעליבות נוראית (אפשר לקפוץ לביקור גם ברחוב חשמונאים למשל), ומה יהיה עליהם?
אי אפשר להמשיך במצב הקיים כי רוב חלקי העיר ותושביה כולם בדרך לדעיכה כאוטית, וכרגיל הכל מסתכם בכסף ותקציבים, לא בבני אדם.
בכדי לסנגר, אני מניח שכוונת המשורר היתה לחזק את המקום והאוירה בכך שינכיחו בכוח (..) אוכלוסיה ממעמד סוציו-אקונומי גבוה יותר, וייצרו מובלעות של נורמליות שיקרינו על הסביבה. כמו שגבעת שמואל הפכה לפנינה עירונית זעירה לאחר ששנים שימשה כמרכז של פשיעה משפחתית רק לאחר הגירה מאסיבית של משפחות מבוססות. זה קפיטליסטי להחריד, אבל כשדיירים כאלה מגיעים לעיר ומתחילים לדרוש מהרשויות (שכבר מזמן שכחו את תפקידן) את כל השירותים שמגיעים להם – גנים ציבוריים ותחבורה, ביוב ופינוי אשפה (לוד מלאה בפחים מוכי זבובים), האווירה מוכרחה להשתנות. ומה יעלה בגורל התושבים הקיימים? אני לא יודע. בכנות. אני מנסה לשכנע את עצמי שכולם עשויים להרויח מהשינוי.
אגב, אני דווקא חושב הרבה ומלין באוזני זוגתי על מה שהם (יהודים וערבים חסרי אמצעים) חשים מול הדירות החדשות שלי ושכמותי שעומדים זקופים מול החורבות שלהם, אבל חוץ מתחושת אשמה בסיסית (נוחה?) זה לא ממש מסייע לאיש.
שלום, (ושוב בקיצור ומהמותן – אני לא אמורה בכלל לענות עכשיו :)) הדבר היחיד שהם אומרים הוא – שתפו אותנו בתכנונים על עתידנו. שתפו אותנו. זה הכול. זה לא נעשה עד היום והגיע למצב לא רק לא אנושי אלא גם אבסורדי. כשהקפיטליזם – שאומר שנענים רק לתביעותיו של מי שיש לו כסף; חובר לגזענות – כלומר רק ליהודי שיש לו כסף – כשזה מה ששולט כאן אכן מה שאנחנו רואים ונראה עוד בהמשך יותר ויותר זה "פינויים" של אוכלוסיות עניות (ומה קורה ביפו עכשיו?) לטובת אוכלוסיות (יהודיות) אמידות. במקום לפתור את הבעיה מחליפים את האוכלוסייה. למה רק כשיהודי דורש את אותם הדברים מקשיבים לו ומפנים את האשפה, מספקים שירותים עירוניים בסיסיים? כמי שגר שם זה גם האינטרס שלך. למה זה צריך להיות או-או? למה זה לא יכול להיות גם וגם? למה צריך לייבא לשם יהודים על חשבונם? במקום רגשי אשמה (לא כ"כ נוחים, הם די מרעילים) אפשר להתחיל לעשות משהו. ובתור יהודי ממעמד קצת יותר מבוסס אולי לך יותר יקשיבו. יש הרבה אפשרויות פעולה, הן מתחילות בסולידריות, בדרישה שיתייחסו לאנשים האלה כבני אדם. שישתפו אותם בתוכניות על עתידם.
סליחה, המציאות הרבה יותר חריפה מכפי שתיארתי – לא סתם "החלפת" אוכלוסיה, אלא זריקה של אוכלוסיה מסוימת פשוט לרחוב כאילו היא אשפה מתאדה. מה הם אמורים לעשות עכשיו? לאן יילכו? אין להם דבר. הם לא קיבלו אפילו שהות לארוז את החפצים, שלא לדבר על פיצוי, מענקים ובית מלון עד שיסתדרו. כאלה דברים ניתנים רק לאוכלוסיה מאוד מסוימת. האזרחים האלה, שנולדו כאן ובשום מקום כאן לא מקבלים אישור לבנות לעצמם בתים או לקנות דירות, כלום. אחרי שגמרה לעשוק ולשדוד אותם, המדינה מסבה את פניה לצד השני כשהם מבקשים שמיכה.
שלום,
קודם כל, אני מצר על כך שפונית מגוש קטיף (גם צר לי שאיני מצליח לראות בכך גירוש כפי שגורסת הדתיות-הלאומית במקומותינו), אני ער לכאב הרב, איני מקל בו ראש חלילה, ועוד יותר מכבד את האנשים המצליחים להמשיך בחייהם על אף מחדלי הממשלות בהשמתן של המשפחות המפונות במקומות עבודה ומגוריים תחליפיים.
אגב, היתה לי איזו יד ורגל קטנטנה בעידוד רבנים מתונים מגוש קטיף בשעתו לנקוט דווקא בהתנגדות בלתי אלימה לפינוי (קרי: השרשרת האנושית המפורסמת לירושלים), שהיתה רחוקה מאוד מדרכם של בעלי "התלאים הכתומים" או המתבצרים על הגגות (אגב, למיטב ידיעתי, אותם רבנים מצטערים היום על הדרך המתונה בה נקטו מה שמצער אותי עוד יותר). ועם כל זאת, איני סובר כי יישוב מחדש בלוד, ביפו, בעכו בנגב ובגליל הוא לטובתו של איש. אם תדפדף עשרים שנה אחורה תגלה כי מה שהצית את האנתפאצ'ה הראשונה ללא ספק, היתה העובדה לפיה בתוך כשבע שנים, במהלך שנות השמונים, צמחו ההתנחלויות ביש"ע ב-400% ויותר (אם זוכרני נכון). עכשיו, ראה את תגובת שמואל אליהו (צר לי, קשה לי לכנות אותו רב) כאשר הוא חש שהאוכלוסיה הערבית בצפת גדלה קמעא-קמעא (אגב, כמי שמבקר בצפת, רוב הצוות בבית החולים "זיו" ומנהלי בתי המרקחת ברחבי העיר הם ערבים שואפי דו-קיום, העוזרים מאוד בנוכחותם לאוכלוסיה היהודית, שהיא ברובהּ אוכלוסיית פיתוח). חשוב, מה קלה היא עבודתם של מציתי מלחמות דת וריבים לאומיים, כאשר ניכר כי אוכלוסייה מסויימת באה כנחשול לסביבה חדשה, ומשנה באחת את המרקם הדמוגרפי. מה שקרה הוא שייקרה. כל הפרוייקטים של הציונות-הדתית המנסה לבסס מרכזים תורניים בערים דו-לאומיות (עכו,יפו,לוד,פקיעין) סופו שיביא לשפיכות דמים מצד זה או מצד אחר, שלום ופעילות של דו קיום היא ודאי אינה מעודדת. עתה, הואיל ועל שלוש מצוות נאמר ייהרג ובל יעבור (עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים) ומצוות יישוב ארץ ישראל אינה אחת מהן– אני נמנע מלדור בשטחים הנמצאים במחלוקת.
כמובן, זכאי אתה לדעתך ולדרכך, ואיני מנסה להשפיע עליה, רק להצביע להיכן הדברים עשויים להגיע.
היי שועי,
לא פוניתי מגוש קטיף, ולחרפתי גם לא פעלתי כלל נגדו בשום אמצעי (מתוך עצלות אסקפיסטית). אני מכיר אנשים רבים שחייהם שונו לבלי שוב בעקבות הגירוש (שווה לבדוק במחלקות לבריאות הנפש כמה נערים ונערות אושפזו לאחר המחווה הברוטלית הזו מצד המדינה אותה הם העריצו). אני מצטער על ההתעקשות הסמנטית, היא לא נובעת מהשתייכות חברתית כזו או אחרת אלא מהאמונה שלי שמה שהתחולל שם היה מחדל שנבע מאטימות שלטונית ורמיסת זכויות יסוד של אזרחים, של בני אדם, באמצעים צבאיים. פינוי אנשים מבתיהם בכפיה ובכוח הזרוע לא יכול להיות מוגדר אחרת מבחינתי. אבל לא ניכנס לזה כאן (:
יישוב מחדש בערים מעורבות לא צריך להביא לשפיכות דמים (אם כי אני ודאי מסכים שמטרתו הראשונית איננה תמיד קירוב לבבות), והוא צריך להיות זכות לגיטימית של כל אזרח במדינתו שלו (לאו דווקא מפני יישוב הארץ אלא מנטל הנדל"ן). זה לא אומר שצריך להתגרות בכח באוכלוסיה הקיימת. מדברים ששמעתי מאנשי הגרעין התורני בלוד (שאיני נמנה על שורותיו – מטעמי עצלות חברתית כאמור), הם רואים את תפקידם בקידום העיר עבור כל האוכלוסיות בו וביניהם ודאי גם זו הערבית (כך בפירוש ובשיחות שאינן למטרת יח"צ). נחשול של תושבים חדשים יכול לתרום למצב הקיימים, הכל תלוי מוטיבציה. אולי אני אופטימי מדי (על חשבונם של אחרים), אבל נדמה לי שהבעיה ב"ייהוד" ערים מעורבות, אינו ברצון -הלגיטימי- לדור בם, אלא בניסיון להרחיק בדרכים מגוונות את האוכלוסיה הקיימת.
לגבי "מכתב הרבנים", רבים מהם כבר התנערו מהסגנון והניסוח, ורבים אחרים הביעו את התנגדותם העקרונית לנאמר. הציבור הדתי לאומי על גווניו המרובים לא נקי מגזענות או שנאת הזר, אבל יש לו גם עקרונות נוספים חיוביים ביסודם.
גם אני אענה בקיצור (בכדי שלא לפגוע בפרנסתו של תאגיד הממון שמעסיק אותי חלילה (: ) –
לגבי השיתוף – מוסכם, ברור וצריך להיות מובן מאליו. זה מוכרח להיות גם וגם.
לגבי הזיווג בין קפיטליזם וגזענות – אכן, אם כי גם אוכלוסיות יהודיות עניות לא צפויות כפי הנראה לגורל מוצלח יותר
לגבי דרישות של יהודים אמידים – ראשית, כפי הנראה גם כאן לא ממש מקשיבים, הרשויות לאות ולא מתורגלות בפעילות אזרחית. שנית, אמידים זה מושג יחסי מאוד, אחרת כפי הנראה לא היינו שוכרים בלוד.. (:
לגבי סולידריות – קיימת, ברובד מגומגם כלשהו, אבל אני בספק כיצד היא יכולה לבוא לידי מעשה מלבד בשיחות מעלית וכדו'. כפי שכתבתי, לצערי, המגורים בעיר מקורם בנוחות כלכלית ואני רחוק מלהיות לוחם זכויות, אבל דברים משתנים (:
לגבי זריקת האוכלוסיה – אין לי הרבה מה לומר, בהנחה שכך אכן נעשה זו חרפה ואכזריות. וזה לוקח אותי שוב לזכרונות העגומים מהגירוש בגוש קטיף ולאופן הבלתי אנושי שבו הושלכו האנשים שם לעבר ה- void שנקרא העתיד החדש שלהם. מכעיס מאוד.
סורי על השימוש השגוי במנגנון התגובות, אני לא מתורגל
שלום,
איני מכיר את לוד די הצורך. שמעתי בעבר פעילת שכונות פלסטינית בהרצאה על נסיונות של כרישי נדל"ן לגרום להרס תשתיות בקרב השכונות הערביות (הרצאה שניתנה אגב באוניברסיטה העברית בירושלים במסגרת יום עיון לישוב סכסוכים, ובה הרצה גם אחד מרבני גוש קטיף); לאחרונה גם הגעתני שמועה מפי אותה חברה דתיה שבאה לבקר את משפחתה הרחבה ומצאה כי בשכונות החדשות מכילים סוג של אפרטהייד/סגרגציה (מלה חזקה, אפרטהייד, הייתי נמנע ממנה בשמחה אלמלא דובר פה על הפרדה מכוונת של יהודים מערבים).
קשה לומר כי הגרעינים התורניים בעכו וביפו (עכשיו מפרסמים פרוייקטים לציבור הדתי-לאומי ביפו, שהלאו הראי"ה קוק היה רבהּ של יפו) באים מתוך מגמת דו קיום. זוהי התממות רבתי. במקרה של עכו, אני משתתף בשנים האחרונות בקביעות באירועים רוחניים התורמים לאוירת דו-הקיום בעיר. מעולם לא השתתף שם איש מן הגרעין התורני המתחדש. אף על פי שמדובר באירועים בהם יש גם נופך יהודי של ממש (לצד זה המוסלמי). שמא קשה להם לחצות את הכביש? המרחק בין הזוויה' הצופית ובין בית הכנסת ע"ש הרמח"ל (המרכז התורני החדש) הוא של כחמש דקות הליכה. מרחק עביר לגמריי (אני נוסע מהמרכז לשם) אם ברצונך להראות כי פניך לשלום ולאחווה.
לא טענתי שמטרת הגרעין היא דו-קיום (זו תהיה אכן היתממות צבועה), רק שהיא לאו דווקא שוללת אותו.
אני מסכים ויודע שחלק ניכר מחברי הגרעינים השונים נלחמים דווקא למען אותה סגרגציה, ובכל זאת אני מאמין שזה לא הכוח המניע היחיד ובוודאי לא של כולם. חלק ניכר מהגרעינים התורניים עסוק בלסייע פיזית (ורוחנית) לתושבי העיר בה הם בוחרים להתיישב, ועל כך אני מעריך אותם מאוד.
אכן, חלק מהגרעין התורני בלוד מתגורר בתצורה כמעט מבודדת ברוחה (בניינים הפונים לחניה משותפת, סגורה, יש שיכנו זאת גטו), אבל התרשמתי שחיי היום היום מכילים באופן טבעי ערבוב ושיח. אי אפשר לשכוח שכל שיח אפשרי עומד תמיד בצל הפחד מגילויי אלימות לגווניה (שבאה כמעט תמיד ממקור אתני מסוים, גם אם היא נובעת מגורמים חברתיים וכו' וכו', הכל נהיה פחות סובלני כשאתה גר שם וכשאתה מאויים), ואני מוכרח להודות שעם כל רתיעתי מגזענות באשר היא חששנו מאוד לעבור ללוד לאחר אירועים ששמענו עליהם (כולל התפרעות אלימה מתחת לבנין שלנו בחג המוסלמי האחרון). אני מוטרד מהתחושה שלעתים עיקר הגינויים מופנים כלפי האלימות המוסווית (גם אם האכזרית) מצד השלטונות, ולא נגד זו הפשוטה היומיומית שגורמת לאשתי לרעידות ברגליים כשהיא עומדת בתחנת האוטובוס. זה לא מוצדק.
פוסט מצוין וכואב
שתי מחשבות
המחשבה הראשונה היא יותר חוויה. אני זוכר שלפני שהגעתי לראות את ה"בנייה הלא חוקית" ברמלה ולוד תמיד חשבתי שמדובר על כמה סוררים בודדים שהחליטו לזלזל בחוקי המדינה. צריך לראות את זה בשביל להבין. מדובר על אלפי אנשים שאין להם שום אפשרות אחרת. בהרבה מקומות אפשר לראות ילדים משחקים בביוב שזורם ברחובות, כי לבנייה "לא חוקית" לא מספקים ביוב, חשמל ומים. התנאים שם גרועים מבהרבה מדינות עולם שלישי, והכל במרחק 10 דקות מתל אביב. לא משנה מה העמדה הפוליטית שלך, לחשוב שזה בסדר זה פשוט אטימות.
המחשבה השנייה היא על החוק. לפני כבר 10 שנים עבר תיקון 6 לחוק שיווי זכויות האישה שקובע שבכל ועדת מדיניות יהיה יצוג הולם לנשים מכלל שכבות האוכלוסיה. המשמעות היא שעל פי חוק בכל ועדה תכנון ובינוי צריכה להיות נציגות של נשים, ואם מדובר בעיר מעורבת – של נשים ערביות. כמובן, שמשרדי הממשלה פשוט לא מתייחסים לחוק, ובינתיים בג"צ לא התערב.
ארגון "איתך-מעכי" פעם אחר פעם עותר לבג"צ בנושא (בין היתר על רקע הועדה לבחינת איחוד הערים רמלה ולוד) והשיא היה סביב פרשת טירקל שם בג"צ כבר עמד בהרחבה על הזלזול של המדינה בחוק.
נראה לי שזה כלי חשוב מאוד שיכול לאפשר לאוכלוסייה הערבים, באמצעות החוק, לדרוש מקום פעיל בהליכי תכנון (וגם לקדם נשים בו בזמן). הבעיה היא שלרב משרדי הממשלה לא טורחים לדווח לאף אחד על הקמת ועדה. לכן, חשוב מאוד שכל מי ששומע על ועדה לתכנון מדיניות, שיפנה לארגון איתך (אפשר גם דרכי, אבל אפשר פשוט לפנות אליהן במייל). למרות מיעוט כוח האדם שלהן, הן עושות ימים ולילות במאבק הזה, והן עוד ינצחו בשביל כולנו.
מחשבה של סיום, ברוח קצת נאיבית – בהוצאה לפועל ישנו כלל שאין לאסור אדם אם אין גורם מטפל אחר לילדים, ואין לעקל חפצים הנדרשים למינימום של קיום בכבוד. העקרון הזה לא נובע מטוב ליבם של הרשמים, אלא מכוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו (שהוא גובר על כל חוק אחר). על בסיס אותו עיקרון, להוציא אדם מביתו, גם אם הבית לא חוקי, אם אין לו מחסה אחר, נשמע כמו פגיעה לא מידתית בזכות לקיום בכבוד. משכך, מבחינה תיאורטית, הרבה מהבתים ההרוסים הללו נהרסו שלא כדין.
אני לא יודע אם מישהו כבר לקח את זה לבית המשפט על בסיס הטענה הזאת (אני מקווה שלא, כי אם כן ובית המשפט דחה אותה זה מקומם) אבל אולי אפשר לנסות להציף את קו המאבק הזה.
חגי, תודה רבה על התגובה הזאת. גם על המידע (החדש עבורי) שאתה נותן וגם על החשיבה הקונסטרוקטיבית. אני פונה ומנדנדת במהלך היום לאנשים שייקחו את זה הלאה – כל אחד לכיוון שהוא יכול במסגרת יכולותיו – בינתיים לא ממש קורה משהו. בכל אופן אנסה להציע גם את הכיוון המשפטי. ואם אתה מכיר מישהו – אני לא חושבת (לא שמעתי מהם בכל אופן) שהכיוון הזה כבר נוסה. תודה.
בות'ינה דביט הזכירה כוונה להגיש תביעה על ביצוע ההריסה בניגוד לחוק.
כאמור, אני ממליץ מאוד ליצור איתה קשר. יש לה את הידע, הנכונות והקשרים כדי לקדם את מה שאפשר.
טלי, כל הכבוד.
תודה
[…] מנת חלקם של הנגב הרחוק בלבד, הם מתרחשים בכל מקום- אפילו ממש במרכז […]
[…] הקורא שלום (לא בוגוסלבסקי), שאשכרה גר בלוד, פירט בעבר מגוון תקריות קשות ואלימות יותר (ראו גם כאן, בתגובות […]