Feeds:
רשומות
תגובות

זה עידן הטרור. כבר זמן-מה, נכון, שזה עידן של טרור, והכול כל הזמן על סף התפוצצות כוללת, אוטוטו. או שהיא כבר מתרחשת אבל רק סמוך מאוד לכאן, עוד לא כאן ממש.

איך כותבים שירה בעידן כזה? ועד כמה השירה עצמה יכולה להישאר מחוץ לאקלים הטרוריסטי? איזה שירה רוצה בכלל להישאר מחוצה לו ואיזה פועלת בתוכו, מעורבת, תוקפת, מתגוננת ונגועה?

לא יכולתי שלא לחשוב על כל השאלות האלה כשקראתי את ספרה החדש [זה עתה יצא] של מאיה בז'רנו, "אקראיים וחפים", שעליו גם הזמינה אותי מאיה לדבר בערב שנערך לכבודו בבית ביאליק בחמישי האחרון, 10.5.18. היה ערב מרתק ומעורר השראה, והדברים – ראשוניים וחלקיים ככל שהם – שאמרתי שם הדהדו את דברי האחרים וביחד נוצרה שיחה או תמונה קוביסטית כזאת, שעוררה בי רצון שכל הדוברים יצרפו את מה שאמרו לאיזה שלם רב-קולי אחד. אז אני מתחילה בשלי, והוא רווי באופן בלתי נמנע גם בכאב ובדאגה של הימים האלה, ונדמה לי כפי שתיכף ארחיב שזה לא בלתי קשור לספר הזה.

אז אני קוראת את השירים בספר הזה, ברגע המסוים הזה בחיי, כשירי הומור וחרדה על האימה הקיומית. נכון, הרבה שירים בספר הם שירי חלום או הזיה. בשירים אחרים יש התבוננויות רגועות בפרטים קטנים, אפילו זעירים, בלי להכביד עליהם במטענים סמליים כלשהם. ועם זאת, התחושה שלי היא שהשירים האלה מתפקדים גם, לפחות חלק מהם, כהשבעות קטנות, מאגיות, כנגד אימת האבדון – גם זה הגדול, האלים והמדמם, וגם זה הקטן, שאין בו השמדה פיזית אבל הוא מפחיד לא פחות. זה הקיום הציני, המתריס או הנדכא עד עפר, הירוד או המרושע, קיום בלי שירה, בלי אור ובלי נשימה. הריחוף הקליל שיש בשירים האלה (שעליו דיברה יפה כל כך צביה ליטבסקי בערב) נדרש להמציא את עצמו מתוך מציאות – גם מציאות שירית, תרבותית – שבה הוא פשוט לא קיים. ככל שהשירים האלה עשויים להיראות בעין ביקורתית-פוליטית כהפלגות דמיון חסרות דאגה, או אפילו כהתעכבות סבלנית על "נַדְנֵדָה שֶׁל קוּר שָׁקוּף / בָּרוּחַ, בְּדִמְמַת הַגַּן, […]" – שאפשרית רק ממקום פריבילגי של שובע ומנוחה, יש בהם לא פעם סיטואציה שכרוכה בסכנה, ובהצלה. ולעתים הם מכילים גם נוסח של השבעה, או שהם עצמם מעין נוסחה מאגית של הצלה. ההצלה לא אומרת בהכרח שהפורענות לא תתרחש. לעתים פירושה של ההצלה הוא שהמשוררת מצאה לפי שעה את הדרך "לזרום" עם הפורענות, ואולי לשנות כך משהו זעיר, ברמת התא, לא רק בעצמה אלא גם בטיבו של אותו אסון מתקרב.

למה הלכתי דווקא להקשר הזה? אולי אני רחוקה מאוד מכוונתה של המשוררת, אבל לא יכולתי שלא לשים לב שכותרת הספר שולחת אותי להקשר פוליטי מאוד, דווקא: אם תחפשו בגוגל את הצירוף הזה, אקראיים וחפים, תגיעו להגדרה הקצרה של טרור, כנראה הגדרה שמישהו ניסח פעם בוויקיפדיה ומאז הועתקה לאתרים שונים: "טרור הוא טקטיקה של שימוש באלימות, המופנ[ית] בעיקר כלפי אזרחים אקראיים וחפים מפשע לשם השגת מטרות פוליטיות". יש כמובן ויכוח על ההגדרה הזאת, כמו תמיד בוויקיפדיה, אבל קשה להתעלם מהצירוף. כך שלפני כל דבר אחר, עצם קיומם של האקראיים והחפים נמצא תחת איום. כמו האזרחים, גם קיומם של השירים אינו יכול להתהוות אפילו במחשבה כמו פעם, בעידנים תמימים יותר. מכאן יש שתי אפשרויות [והן אכן הסתמנו בדיון בערב, למשל בדבריה המרתקים של עדי שורק] – לקרוא את אקראיותם וחפותם של השירים בספר כהכרזה פרובלמטית, אירונית (או מתהפכת בדרכים אחרות); מסגירה לעתים אשמה, בושה ושלל רגשות אחרים הרחוקים מחפּוּת. במלים אחרות,  לקרוא את החפות כדבר-מה שהוא בלתי אפשרי היום בעולמנו. אבל אפשר, וזה הכיוון שבו אני הלכתי, אולי מתוך איזו רומנטיקה נאיבית בסיסית ובלתי ניתנת לעקירה שלי-עצמי, לקרוא אותם כאקראיים וחפים באמת. כי כשנכנסים לַספר החרדה לא נוכחת בו במפורש. קיימת בו חפּוּת שהיא אולי עקבית בשירת מאיה בז'רנו אבל מרעננת במיוחד בימינו אלה: זו החפות מהשיפוט. האגו והסופר-אגו לא מטילים את חיתתם כאן. נדמה שהתודעה הכותבת של מאיה פשוט נפנפה אותם החוצה ללא קושי רב. האווירה צלולה, קלה ונושמת, פתוחה-לכל, מלאה בשחרור הנדיר הזה, נדיר במיוחד במקומותינו בשנים האחרונות, השחרור מהדרמה של הנפש הגחמנית, האגוצנטרית, של האני-המשוררת.

איך היא עושה את זה? השיר הראשון מזמין אותנו אל נס השקט שבתוך הוורד הצהוב, "בְּלִי / הָרַעַשׁ שֶׁבַּחוּץ". זה מעין "רגע אחד שקט בבקשה", אבל מה גדול ההבדל: היא לא מפצירה בנו שנטה אליה אוזן, שנעזוב את העניינים שלנו ונתקרב, ניגש דווקא אליה ונשמע מה יש לה לומר. היא לא תובעת את הריכוז שלנו – המפורק, המפורר, המכוסח-זה-כבר. היא מציעה לנו את הקשב הזה. אבל היא לא מציעה אותו בשמו של הוורד הצהוב, אף על פי שמתבקש להבין אותו כייצוג של הספר הזה עצמו, מבחינתו של הקורא הפותח אותו ומבקש לצלול לתוכו. היא מגלמת בשיר הזה את תפקידו של הקורא דווקא, ביחס לספר שלה: "תֵּן לִי לְהִכָּנֵס / לַשֶּׁקֶט שֶׁבְּתוֹכְךָ, נֵס / קָטָן הוּא בִּשְׁבִילִי". לא בכדי זה השיר – בפונט מוגדל – שפותח את הספר. יש כאן הזמנה להיכנס פנימה. אבל באופן מעניין ונדמה שגם טיפוסי, הדוברת של השיר היא לא זו שיש לה מה להציע, אלא זו שניצבת, כמונו, על סיפו של הדבר, ומבקשת "תן לי להיכנס". כך היא נעשית גם וגם: גם הוורד הצהוב וגם מי שמתדפק על סיפו, על דפנותיו, כמו הקורא. לכן אין פלא שהשיר הבא הוא "השירה מתדפקת". התנודה הזאת בין סובייקט ואובייקט המשתקפים זה בזה או זולגים זה מזה נעשית בשירת מאיה בז'רנו ללא מאמץ. היא נחווית כתנועה אמיתית וטבעית מאוד, ולכן מעוררת את הרושם שהאגו פשוט לא מפריע לה. הוא לא מעניין אותה.

השירה מתהווה וקורית דרך התזוזה או הגלגול לאובייקט אחר – כדור הנייר למשל (מהשיר "השירה מתדפקת": "אַחֲרֵי יָמִים רַבִּים, בִּדְמוּת / כַּדּוּר נְיָר קָטָן גַּלְגְּלָנִי / קְפִיצִי כָּזֶה מְגֻלְגָּל בְּאֶצְבְּעוֹתַי"…), שהוא בעת ובעונה אחת השירה, הדוברת והוא עצמו. דווקא זניחותו, היותו לא-כלום, האקראיות והחפּות שלו, הם שמאפשרים את הגלגול אליו, או את הגלגול באמצעותו, שהלא מדובר בכדור.

אבל החרדה בכל זאת קיימת. כך למשל החרדה ה"אל-ביתית" מהמוכר שנעשה לזר בשלושה שירים מדהימים –  "חיפשתי מלון", "חלום התינוק" ו"חיות הים" – שמבחינתי הם מעין קבוצה (למרות שהם לא מופיעים ביחד), משום שבשלושתם יש איזו תמורה והתחלפות מעגלית או ספיראלית בין האנושי לחייתי, ובין החייתי לדומם או לאיזה ערבוב לא מוגדר. הופעת החיה היא רגע של ממשות, שיש בו אימה, אבל לא אימה מהסוג של הבום החזק שמגיע מבחוץ ונוחת או ננעץ פנימה. ועם כל זאת, ההומור הקליל, האירוני, לא נעלם גם ברגעים כאלה. ב"חיפשתי מלון" אנשים נמלטים בזעקה מהתגרה בין הדוב לנמר אבל כמעט מיד שבים כדי "לְהִסְתַּכֵּל מִקָּרוֹב". האימה והבהלה מעורבת בסקרנות ואפילו בבדיחות הדעת. אבל הטון המסיים חוזר לחרדה. סיבוב חדש מתחיל, והאימה שהפכה לבידור חוזרת שוב בדרך אחרת: "אֲבוֹי כְּשֶׁסָּב רָאשִׁי לֹא נִרְאָה אִישׁ לְיָדִי / וְיָדִי רֵיקָה הָיְתָה".

המוזיקליות האינטנסיבית והמהפנטת שבשירים האלה היא בעצם העיקרון העליון שלהם. נדמה שזה מה שמאפשר להומור, לשחרור העליז הזה מכבלי האגו וגם לאימה לעמוד באופן משכנע בלי שהם מגחיכים או מבטלים זה את זה, משום שאף אחד מהם לא גורף את כל הקלפים: יש משהו חזק יותר ששולט בכל, וזו הצליליות האינטנסיבית, עד כדי כך שנדמה שהמילים מצטרפות זו לזו, ובוודאי מאורגנות בשורות, בהתאם לשילובים המצלוליים והקצביים שהן יוצרות, לפני הכול.

"חיות הים" הוא אולי השיר המופתי ביותר בהקשר הזה. שיר שמחולל מצב מעין היפנוטי, אולי מקביל לחוויה החלומית וההזויה שמתוארת בו. בעצם היה צריך לקרוא אותו יחד עם השיר שבא לפניו, "חנק", שיר מדהים לא פחות שחולק איתו צלילים דומים וגם איזו תבנית עקרונית דומה של נוסחת השבעה-הצלה שטמונה בלב החוויה המסוכנת שמתוארת:

 

חיות הים

וּבְכָל זֹאת חֲלוֹם אֲבָל חֲבָל – רַק חֲלוֹם

הֵרָגְעִי אֵינִי נִרְגַּעַת, אֵיךְ הִגִּיעוּ עַד הֲלוֹם חַיּוֹת הַיָּם

וַאֲנִי הוֹלֶכֶת אִתָּן נִמְצֵאת שָׁם בֵּין חַיּוֹת הַיַּם

חֲלוֹם חַיּוֹת הַיָּם עַל הַיָּם שֶׁחָלַמְתִּי וְהֵן חָלְמוּ אִתִּי

בַּעֲלוֹתָן אֶל רַפְסוֹדַת חַדְרִי הַצָּף עַל הַמַּיִם

בַּעֲלוֹתָן אֵלַי כִּבְשׂוֹרוֹת לְבָנוֹת רַכּוֹת אֲפַרְפָּרוֹת, חַיּוֹת

שֶׁעָלוּ מִן הַמַּיִם בָּזוֹ אַחַר זוֹ אַחַר זוֹ מְמַלְמְלוֹת מְשַׁקְשְׁקוֹת

מָה הֵן מָה, הֵן. אֵינִי יוֹדַעַת אַךְ לִבִּי מִשְׁתּוֹקֵק

אֲלֵיהֶן וְנִרְתַּע – מַתָּנוֹת שֶׁעָלוּ מִן הַיָּם וּבָאוּ לְבַשֵּׂר לִי

אוֹ שֶׁמָּא לָקַחַת אוֹתִי אִתָּן, הֵיכָן מַבָּטָן?

חוֹמֵק נֶעֱלָם –

הוֹ חַיּוֹת יָם לְבָנוֹת נִלְבָּבוֹת לְכוּ מִמֶּנִּי –

רַפְסוֹדַת חַדְרִי אֵינֶנָּה מְקוֹמְכֶן.

 

הַשֶּׁקֶט חָזַר. שִׁמְשַׁת הַחֶדֶר סְגוּרָה וְעָצַמְתִּי עֵינַי

מִתְעַרְסֶלֶת עַל הַמַּיִם, בְּלִקְלוּק חֲרִישִׁי

הֵנָּה הִיא נִפְתַּחַת וְאַפָּהּ שֶׁל חַיָּה מִשְׁתַּרְבֵּב לוֹ

וְהַחֶדֶר נִמְלָא שׁוּב בְּחַיּוֹת הַיַּם

שָׁט כְּאַרְבָּה

וַאֲנִי אִתָּן

 

לדעתי "חנק" ו"חיות הים" הם צמד, אך למעשה ההתרה או ההצלה עובדת הפוך בכל אחד מהשירים: בשני השירים יש תנועה מעגלית, או ליתר דיוק ספיראלית, שכרוכה בתנועה הבסיסית ביותר בשירה, תנועת החזרה, שקראתי לה נוסחת ההשבעה. בשיר "חנק" החזרה יוצרת היפוך: פעם אחת ממיתה, והשנייה מחזירה לחיים. הקריאה "אבא" מביאה לטביעה, ואותה קריאה, בפעם השנייה, מביאה לנסיגת המים ולהצלה:

 

חנק

בְּשׂוֹרַת אוֹ עֻבְדַּת –

שָׁם אֲנִי שָׁם כִּמְעַט הָיִיתִי שָׁם

חֲבוּקָה בַּיָּם בִּזְרוֹעוֹת מַיִם,

וְחִבּוּק הַמַּיִם הַכָּבֵד כִּסָּה אֶת פָּנַי

בְּמַגַּע בַּד צוֹנֵן גָּדוֹל

וְתַדְהֵמָתִי שָׁקְטָה לְרֶגַע בְּתוֹכוֹ.

קָרָאתִי לְךָ אַבָּא

אַבָּא

צָעַקְתִּי בַּחֹשֶׁךְ, לְרֶגַע

וְאַחַר לֹא זַעְתִּי, שָׁקַעְתִּי

וְהַמַּיִם הֵבִינוּ וְהִרְפּוּ.

שׁוּב קָרָאתִי לְךָ אַבָּא

וְהַמַּיִם נָסוֹגוּ וְנִצַּלְתִּי

 

(ועכשיו נא לחזור לכותרת)

וב"חיות הים" – ההצלה מתבטאת בהרפיה דווקא: החדר שהיה רפסודה הופך לארבָּה, והדוברת שטה בתוכו, יחד עם חיות הים. "וְהַחֶדֶר נִמְלָא שׁוּב בְּחַיּוֹת הַיַּם / שָׁט כְּאַרְבָּה /  וַאֲנִי אִתָּן".

השירים האלה לא מכחישים או מדחיקים את הפוליטי ואת האקטואלי, אבל הם גם לא מנסים להתחבר אליו. הם עושים משהו מתוחכם יותר: הם מתקיימים תחת צילו של הפוליטי, כאילו הדבר אפשרי. הם גם לא מתחננים על נפשם מולו. הם חפים אפילו מזה.

הזכות לשלמות הגוף

"כשכל השנינות וההתבשמות העצמית הזאת סבבו ברשתות, הסתובבו 20 אלף עזתים נואשים במרחבי החול שליד הגדר שכולאת אותם וניסו לזעוק לעזרה. לבושים בלויי סחבות, רובם המכריע צעירים, ש–65% מהם מובטלים, נושמים את עשן הצמיגים השחור ויודעים שעברם, ההווה שלהם ועתידם שחורים עוד יותר. היו שהחזיקו בידיהם את הפיתוח האחרון של תעשיית הנשק של עזה: מראות. מראות אמבטיה ומראות חדר שינה, שאמורות לסנוור את עיני החיילים שצלפו בהם. מראות משעשעים כאלו כבר לא נראו כאן מזמן: 1,350 בני אדם נפצעו, 293 מהם מאש חיה, כ–20 מהם באורח אנוש עד קשה. תשע גופות נמנו עד הבוקר."

(גדעון לוי, "אוטם שריר הלב של ישראל", 8.4.18)

הזכות לשלמות הגוף*

בַּמָּסָךְ הַקָּטָן-קָטָן שֶׁל הַנַּיָּד

הַמִּלִּים בְּכָל זֹאת בְּרוּרוֹת מִכְּדֵי לְהַעֲמִיד פָּנִים שֶׁהַכֹּל

עַל מְקוֹמוֹ בְּשָׁלוֹם, תְּלַת-מְמַדִּי וּבִצְבָעִים לֹא מֻגְזָמִים.

אִם הֲיִיתֶם נוֹגְעִים בַּשַּׂעֲרָה מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשָׁה

נוֹרָא מִזֶּה קָשֶׁה לִי לְדַמְיֵן

שֶׁלֹּא אֵחָנֵק, שֶׁלֹּא אֶחְנֹק אֶפְצַע בַּצִּפָּרְנַיִם

2882 פצועים, 523 מהם ילדים

1607 נפגעו מירי חי

94% מההרוגים נורו בפלג גוף עליון*

(וּבַפֵּרוּט כָּל הַמִּלִּים שֶׁאַתְּ

יוֹדַעַת לְהַגִּיד כְּבָר: רֹאשׁ, פָּנִים,

גַּב, חָזֶה וּבֶטֶן)

עַל הַלֶּחִי אַתְּ עוֹשֶׂה טוֹבָה-טוֹבָה לְאִמָּא

וּבַבֶּטֶן נוֹגַעַת לִי בַּפּוּקִיק

"המדיניות דנן רואה בגופו של האדם כשלעצמו אובייקט מופקר"*

שֶׁלֹּא תֵּדְעִי אַף פַּעַם יוּלִי, שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁרוֹצִים לִירוֹת בְּנַעֲרָה

בְּפִקַּת הַבֶּרֶךְ

בְּמָה שֶׁמְּכֻנֶּה בְּלָשׁוֹן רַכָּה "תַּחְמֹשֶׁת מִתְרַחֶבֶת"

יֵשׁ מִי שֶׁחִיּוּךְ עוֹלֶה עַל פְּנֵיהֶם לְמַרְאֶה קְטוּעֵי רַגְלַיִם

שֶׁצּוֹהֲלִים עַל כָּל פְּגִיעָה בָּרֹאשׁ

עַל רִסּוּק הָאֵיבָרִים הַפְּנִימִיִּים שֶׁל אֵלֶּה שֶׁעוֹמְדִים

עִם "מַרְאוֹת אַמְבַּטְיָה וּמַרְאוֹת חֲדַר שֵׁנָה"

וּבֶאֱמֶת אֵין נוֹרָא מֵהַמַּרְאָה, אִם הָיוּ כָּאן מַבִּיטִים

וּבִרְגָעִים כָּאֵלֶּה אַהֲבָה הִיא הֲזָיָה, אֲבָל אַתְּ כָּאן,

וְאַתְּ צוֹחֶקֶת וְרוֹקֶדֶת מִשִּׂמְחָה, בַּגּוּף הַזָּהֹב הַמִּתְאָרֵךְ שֶׁלָּךְ

וְהַשָּׁלֵם וְהַיָּפֶה מִכָּל יָפֶה

וְאֵין בְּרֵרָה אֶלָּא לְהַחְלִיף תֶּדֶר, לְהַאֲמִין בָּעוֹלָם שֶׁלָּךְ, בָּעוֹלָם הַקָּטָן

שֶׁלָּנוּ כָּאן, לְהַאֲמִין שֶׁהוּא קַיָּם, שֶׁזֶּה בְּצַד זֶה

מִתְקַיְּמִים עוֹלַם הַזְּוָעָה וְעוֹלַם הָאַהֲבָה

וְזֶה בַּזֶּה לֹא נוֹגֵעַ.

 

 

* מתוך עתירת עדאלה ואלמיזאן לבג"צ להורות לצה"ל לחדול משימוש באש חיה כנגד המפגינים בעזה, 23.4.18.

 

[ניסיון, לא קל בכלל, לחזור לבלוג, כדי להציל משהו לעצמי מהאבדון הזה שאליו שוקעים כולנו מרצוננו, הר-הסוכר הזה שקובר אותנו ברכּוּת תחתיו. יותר משלוש שנים לא פרסמתי כאן כלום, ומשום מה גם את מעט הפוסטים שכתבתי בפייסבוק לא שמרתי ולא העתקתי לשום מקום אחר. כך נבראו, מבועת סבון, או ענן צמר גפן מתוק, שדינו לפקוע או להתאדות בן רגע]

עד היום לא הצלחתי לכתוב שום דבר על הפעם הבודדת ונטולת הדרמות, בסך הכול, שבה הלכתי לשמוע את אחד הדיונים בתיק הנסחב של המדינה נגד שני חיילים שירו למוות בסמיר עוואד בן ה-16 מהכפר בודרוס.  זו הפעם יוחד הדיון לחקירתו של נאשם מס' 2, חייל פשוט, עולה מרוסיה, שרק מילא פקודות. ישבתי עם מחברת באולם הקטן של בית משפט השלום ברמלה  וכתבתי מהר ככל שיכולתי, כמעט מילה במילה, את כל הדיון, כולל ההתלוצצויות המקדימות. משפחתו של סמיר לא מורשית לקבל עותק מהפרוטוקול. יחד איתי על הספסלים שבצדו השמאלי של האולם הקטן, מאחורי התובע מטעם המדינה, ישבו כמה שועלי קרבות ותיקים ומשופשפים יותר, שמלווים בשנים האחרונות את משפחתו של סמיר במאבקה הסיזיפי לצדק, וגם הם הקלידו. אולי בגלל רחש התיעוד האינטנסיבי הזה הביעה השופטת לראשונה (כך הם אמרו לי אח"כ) צער על ה"טרגדיה העצומה", תוך שהיא מפנה את ראשה לכיוונו של אחמד, אביו של סמיר, שישב איתנו. חייכתי אליו ולחצתי את ידו המושטת, לא הייתי מסוגלת לומר לו שאני משתתפת בצערו. כי זה כבר מזמן כל כך הרבה יותר נורא מצער.

אבל כשהגעתי הביתה לא הייתי מסוגלת לכתוב כלום. הדבר הפשוט שקרה שם – הרג (יש שיאמרו רצח) של נער צעיר, ילד שנורה בעורפו, כמו רבים לפניו ואחריו –  התפצל לאלף פיקסלים מטשטשים של הוראות פתיחה באש ונוהל מעצר חשוד, גדר "טיפשה" ו"חכמה", חיילים ששוכבים שעות במארב לתלמידי תיכון, חייל זוטר שיישא כנראה באחריות במקום מפקדו הישיר והמפקדים שמעליו, ומשפט שאם איננו לגמרי ראווה, בכל זאת הוא לא מאוד רחוק מכך, בהיותו חלול לחלוטין ומרוקן מכל אישום ממשי, ולְמה כבר אפשר לקוות בו? (וזה עוד מבלי להיכנס למסכת הייסורים וההתנכלויות שעוברת כל השנים האלה משפחתו של סמיר עוואד באדיבות מערכת הביטחון, שדרכה המוכרת כבר היא להעניש את הקורבנות עוד בטרם יתעורר בלבם זיק אחד של מרי ותאוות נקם, מעין טקטיקת מניעה שכזאת).

באו הימים והשבועות הבאים והפגנות הנצורים בגבול עזה וכתבו שוב ושוב על גבי המסך המפוקסל לאלפי רסיסים דברים נוראים יותר ויותר; הוכיחו בעצם את מה שטענו סנגוריהם של החיילים היורים, שיש לשחרר אותם לאלתר ולבטל אפילו את האישום המרוכך ביותר כנגדם, משום שהנורמה השלטת במחוזותינו זה שנים רבות היא שלא רק שחיילים כלל לא מועמדים לדין על הרג של נערים וילדים שלא סיכנו אותם  – אדרבה, הם זוכים ל"גיבוי מלא" על צליפות מדויקות, ממרחק של עשרות מטרים, ישר לראש. בגאווה, בתחושת התעלות, לקול תרועות ההמון. אתמול נורה כך בראשו מוחמד איוב, בן 15, בין השאר.

מה שכתבתי לבסוף, בימים האחרונים, הוא זה – טיוטת-שיר (מקווה). מבוסס על חוויותיי מאותו ביקור, אבל מבקש לומר בעצם משהו כללי על התרבות הישראלית היום. יותר מרוע, יותר מאכזריות וטמטום ורשעות, זה "מועדון החברים" שמאפשר לעשות את כל הדברים האלה בלי להרגיש אותם בכלל, בלי להסתאב, בלי לחוש את האפֵלה, בלי שיהיה צורך לפתח עור עבה ומחוספס. מי שכואב לו נמצא כנראה מחוץ למועדון, ולכן מגיע לו.

 

 

 

 

במועדון החברים

("וּלְשׁוֹן תַּהְפֻּכוֹת תִּכָּרֵת")

 

בְּמוֹעֲדוֹן הַחֲבֵרִים הַסָּגוּר

הַשּׁוֹפֶטֶת צוֹחֶקֶת עִם הַסָּנֵגוֹר

עַל הַתּוֹבֵעַ, הַיֶּלֶד הַלֹּא-מְקֻבָּל

אָמְנָם עֲדַיִן בְּתוֹךְ הַמַּעְגָּל.

 

רַק לֶהָרוּג

אֵין יִצּוּג

הַלֹּא אֵינוֹ צַד בָּעִנְיָן.

 

בְּמוֹעֲדוֹן הַחֲבֵרִים הַסָּגוּר

עַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה

עַל כֵּן גְּדֵלָה הִיא וְגָדְלָה

דָּמִים רַבִּים לֹא יִשְׁטְפוּהָ

 

(אָבִיו שֶׁל הֶהָרוּג מְחַכֶּה מוּל הָאֶשְׁנָב

לְחוֹתֶמֶת אִשּׁוּר

שֶׁשֻּׁלַּם הַקְּנָס, שֶׁנִּרְצָה עֲווֹנוֹ, שֶׁזַּכַּאי

הוּא לַעֲבֹר בְּשַׁעַר הַדִּיּוּן הַבָּא)

 

בְּמוֹעֲדוֹן הַחֲבֵרִים הַסָּגוּר

שָׁם הַחִיּוּךְ תָּפוּר

לַלְּחָיַיִם וְהַלָּשׁוֹן מְרַטֶּטֶת כְּגֶ'לִי

דִּבְרֵי לִבּוּב וחִיבּוּבִין.

 

מִן הַשָּׂפָה הוּצְאוּ זֶה מִכְּבָר

כָּל הַלֹּא-חֲבֵרִים.

 

*

לדיווח מפורט קצת יותר של מה שהיה שם, שגם משכיל איכשהו למנף את הפארסה העגומה שראיתי לכדי טיעון עם שיניים, ראו אצל ג'ון בראון, "לידיעת הצלפים בעזה: הפרקליטות טוענת שחיילים שהרגו נער בירייה בעורפו ביצעו פקודה בלתי חוקית". אני תבוסתנית יותר, והערותיה של השופטת רבקה גלט, שכמה מהן ג'ון בראון מצטט, הזכירו לי יותר מכל את שורותיו האלמותיות של חנוך לוין ("יופילה: כאם לשלושה ילדים שאחד מהם חייל קרבי וכבת לניצולי שואה אני מוסמכת להגיד: אל תפגעו בערבי, יש הרבה ספלים מלוכלכים במטבח. זאת אני אומרת לכם כאם לשלושה ילדים שאחד מהם חייל קרבי וכבת לניצולי שואה.")

אגב, הדיונים הבאים בתיק נקבעו נכון לעכשיו למועדים האלה:

המשך וסיום עדות הנאשם 2 , 8.5.18  בשעה 10:00

דיון בטענות הנאשמים לאכיפה בררנית נגדם, ובעניין מדיניות הפרקליטות הצבאית – 15.5.18 בשעה 10:00.

מועד אחרון לסיום וסיכומים ביום 3.7.18 שעה 10:00.

  • יש איסור פרסום על שמות החיילים, אבל המשפט עצמו מתנהל בדלתיים פתוחות.

המשפחה תשמח לכל תמיכה. אני חייבת לומר שהנוכחות שלנו כן עשתה משהו. היא שינתה ולו במילימטר את מאזן הכוחות בחדר, הפריעה קצת לאווירת מועדון החברים הסגור.

במוצ"ש ה-28 באפריל אשתתף עם השיר שלעיל בערב מחאה שעורך אורי וייס בננוצ'קה, ת"א, הזכות לומר לא לכיבוש. אשמח מאוד אם תגיעו.

אח יא בנט

הסרטון של הבית היהודי הוא הרמה יפה להנחתה – שאכן לא איחרה לבוא. כמעט ניתן היה לחשוד שהוא הוזמן ע"י מרצ ו"המחנה הציוני", אלמלא היה ברור שכולם מרוויחים מהסידור הזה: כי ככל שהוא מעצבן יותר את ה"סמול", כך הוא ימצא חן יותר בעיני המצביעים הפוטנציאליים של הבית היהודי. אלא שההתלהמות הפבלובית הליבראלית ("מה אתם יודעים על אהבה? / מה אתם מתערבים במה שאנשים עושים במיטה?") מול הסרטון הזה מחמיצה את הנקודה: ברור שאנשי הבית היהודי מתנגדים לנישואים חד-מיניים, משום שנישואים כאלה לא קיימים בהלכה האורתודוקסית. הנקודה היא אחרת, הנקודה היא איך קורה – כפי שהסרטון החביב והמוצלח הזה חושף באופן שאינו יכול שלא לעורר אהדה – שבמדינה יעני-דמוקרטית, שאמורה לשרת את כל אזרחיה ללא הבדל דת (או חוסר-דת), גזע ומין, תקבע קבוצת אוכלוסייה יהודית-אורתודוקסית את גורל הרוב הלא-אורתודוקסי. וזה מה שקורה למעשה עד עצם היום הזה, למרות זעקות השבר של לפיד ולבני לדורותיהם. אני אישה נשואה, אבל מבחינת המדינה אני לא נשואה, משום שאני לא נשואה לגבר. וזה היה מטריד אותי, אולי, אלמלא מדינתי היעני-דמוקרטית, בשם "יהדותה", היתה מוחקת עוד קודם לכן ובצורה הרבה יותר גורפת וקטלנית את זכויות היסוד של אזרחים ותושבים שאיתרע מזלם לאייש משבצת שממוקמת עוד יותר למטה מזו שלי בפירמידה המאוד צרה שנקראת החברה הישראלית, שבה שכבה דקה מאוד של יהודים בעלי זכויות-יתר מתמחה בשעבודם של הרוב באמצעות שטיפת מוח דתית-לאומית-"בטחונית" בלתי פוסקת.

כי מה שהסרטון הזה בעצם עושה (בעיקר במה שהוא מראה, יותר מאשר במה שנאמר בו), ובצורה מתוחכמת ואפקטיבית מאוד, כמו בקמפיין ה"שישי ישראלי", הוא לנהל מראית-עין של דיון "דמוקרטי", פלורליסטי ונעים, רב-משתתפים, בסוגיות שהן למעשה סוגיות הלכתיות שנוגעות רק לקבוצה מצומצמת מאוד מהישראלים. "במדינה היהודית שלנו", הם אומרים, כאילו היא באמת שלנו. אבל אם היא שלנו, של כולנו, היא לא יכולה להיות מדינת הלכה, ואם היא באמת שלנו, של כולנו, היא לא יכולה להיות רק יהודית (ונשים לרגע בצד מה זה בכלל אומר "יהודית" כשם תואר למדינה). אבל ה"שלנו" הזה הוא סימפטומטי לגזל העקרוני שמתנהל בשם הזהות היהודית האחידה הזאת. היהדות-בגרסת-הבית-היהודי משתלטת על הישראליות ומעמידה פני זהה עמה, ואז היא יכולה לקחת לעצמה, מדי שבוע, באדיבותו של הח"כ הנמרץ של הבית היהודי, ניצן סלומינסקי, עשרות ומאות מיליונים מתקציב המדינה. באותו אופן מאמינים אנשי הבית היהודי ומצביעיהם בהתנחלויות שאפשר, מותר ואף רצוי לשדוד שטח פלסטיני פרטי, להפוך אותו ל"שלנו" ובו-זמנית להתעלם לחלוטין, אפילו בלי "מכה קלה בכנף", מתושביהם המקוריים של השטחים האלה שנותרו בהם משוללי-כל וחשופים לאלימות רצחנית לעתים של "מתנחלים אידאולוגיים" שאף פעם לא מועמדים לדין. באותו אופן אפשר, מותר ואף רצוי להחיל את ההלכה היהודית הדתית (ובגרסה הכי אורתודוקסית שלה) על כלל החברה הישראלית, תוך התעלמות נינוחה מרוב האזרחים. כי זה מה שהסרטון הזה עושה, במראית-העין הפלורליסטית והנעימה שלו: הוא פשוט מוחק את כל מי שהוא לא יהודי-דתי (ורצוי גם גבר ולבן). אנחנו לא מגורשים מכאן, חלילה. סתם כדאי שנלמד מהו מקומנו. ונשלם מסים בזמן.

אבל המצב הזה הוא לא חדש, הוא רק הקצנה של עיוות שקיים לפחות מ-48'. בשם עליונותו של השיקול הלאומי (שהוא שיקול לא דמוקרטי בעליל) אנחנו כורתים שוב ושוב בריתות עם גורמים שאין להם שום בעיה למחוק אותנו תוך כדי שהם מנצלים אותנו ושודדים אותנו מנכסינו ומזכויות האזרח שלנו. יכול להיות שאנשי הבית היהודי איבדו את תחושת הבושה, שהם הגיעו לנירוונה החזירית המושלמת ואכן לא חשים צורך להתנצל על זה שהם חארות וכולם על הזין שלהם, ואכן אין בי שום כעס כלפיהם (אולי השתאות, אבל זה עניין אחר). יש בי כעס כלפי הלפידים והליבנים והבוז'ים וכן גם הגלאונים, אם שוב ימכרו את הדמוקרטיה, את הצדק החברתי ואת זכויות האדם למען קדושתה של הברית הלאומית. חברה מודרנית, חופשית ודמוקרטית המכבדת את כל אזרחיה צריכה לחבור לכוחות הדמוקרטיים, הסובלניים והחברתיים, אלה שמוכנים להכיל את כולם ולדאוג לכולם, אפילו לבנטים המעצבנים, אבל לא רק לבנטים ובוודאי שלא על חשבון האחרים. גם אם זה אומר שהברית האמיתית של הדמוקרטים במדינה הזאת דורשת שותפות בין יהודים לערבים. מי יודע, אולי זה אפילו יביא חס וחלילה את השלום.

בנט הוא אח? אולי, אבל כשהאח שלך גונב ממך ומשאיר אותך לקפוא מקור בחוץ בחורף, אולי הגיע הזמן לדפוק בדלת של השכן, גם אם יש לו צבע עור קצת אחר ובשישי בערב הוא לא עושה קידוש "ישראלי".

האתגר הפוליטי והמוסרי הגדול מול בנט ודומיו בפוליטיקה הישראלית הוא לשכנע את הישראלים שלא רק כשזה נוגע לפופיק שלהם, או של הילדים שלהם, כדאי להם להיות סולידריים עם הזולת באשר הוא, מתוך כבוד לאחרות באשר היא, לא לדומות. לא בגלל שההומואים דומים לנו, או חברים שלנו, צריך להוקיע את הימין הזחוח והחזירי של נפתלי "רסיס בישבן" בנט.

 

https://www.facebook.com/video.php?v=959803054048169

כידוע, היטלר היה מוסלמי

 

עיתונאי שמפרסם דברי בלע בלי לבדוק את העובדות ובלי תחקיר מקדים לא יכול לקרוא לעצמו עיתונאי. עיתונאי שנותן יד להסתה חמורה נגד קבוצות שלמות באוכלוסייה ונגד ארגוני "זכויות אדם" (כך, במרכאות, בקריצה לתעמולה השקרית של "אם תרצו"), איבד את זכותו לקבל ממני כבוד בסיסי. בן כספית הוא מבחינתי כבר לא עיתונאי (ואולי אני רק מגלה פה את בורותי, ואין כאן שום חדש). לטור של כספית ב-thepost [הכותרות האחרות בו מבהירות לי באיזה אתר מדובר, ובכל זאת אי אפשר ואסור לשתוק] ניתנה כותרת "עובדתית" כפולה: "ההמונים שנהרו לכיכר אינם פליטים, ישראל אינה יכולה לקלוט אותם". כספית לא מבזבז זמן ומתחיל מיד בהפחדות ואיומים: "תארו לכם שהם יסלימו את המאבק ויתחילו לנקוט גם באלימות".

קשה להגיב ישירות לדברי ההסתה האלה, שמפמפמים הממשלה וכותבים דוגמת כספית, משום שהטענות עצמן לא עוסקות בעובדות אלא נגועות באופן די חסר תקנה בגזענות ובלאומנות. ואגב עובדות, מומלץ לקרוא את הפוסט המפורט בבלוג של אישתון שערך תחקיר מדוקדק ומקיף, כולל השוואות עם מדינות אחרות, וכולל גם הרבה נתונים כלכליים – רובם מוסתרים היטב מעיניהם של רוב הישראלים – שסותרים את הטענות הרשמיות ומעידים גם על הרווחים שהמדינה גורפת מהפליטים, בעוד היא מציגה אותם כנצלנים.*

הוויכוח החבוט אם ה"מסתננים" הם פליטים שברחו מאזור אסון או מהגרי עבודה, ויכוח שכספית שש ללבות, הוא מיותר, שהרי ישראל ממשיכה להתחמק, זה זמן רב, מבדיקת הבקשות למעמד פליט שהגישו אריתריאים וסודנים. למה? מה עשוי להתגלות בבדיקה?

מה שעשוי להתגלות הוא שלישראל אין ברירה אלא להכיר באחריותה כלפי אלה שכבר כאן, משום שישראל חתומה על אמנת הפליטים של האו"ם, ולפי האו"ם אריתראים וסודנים נחשבים כרגע לפליטים ולכן אסור לגרש אותם בחזרה למדינות המוצא שלהם, גם כאשר הם עוברים דרך מדינה שלישית (קשה להאמין שיהודים מעזים להעלות טיעון כזה, אבל על זה כבר הצביעו אחרים לפני).

אז אחת מהשתיים: או שישראל צריכה לפרוש מאמנת האו"ם, מה שיאפשר לה אכן לגרש את כל הפליטים בחזרה אל סכנת מוות, או שהיא צריכה לאפשר לאנשים האלה להישאר כאן ולעבוד למחייתם. המצב הנוכחי הוא לא לבלוע ולא להקיא – ישראל ממשיכה לעשות את מה שהיא יודעת הכי טוב לעשות – מתחמקת מאחריות ומטילה את האשמה על "העולם" או על הקורבנות עצמם (והקורבנות הם גם אנחנו, ובמיוחד תושבי דרום ת"א, שהממשלה עושה הכול כדי שזעמם המוצדק יופנה לא כלפיה אלא כלפי העניים האחרים, השחורים).

מה לגבי כליאה? למה שלא נכלא את כל המסתננים האלה בכלא גדול בדרום? (נאמץ, לרגע, את דרך הדיבור הזאת שמאפשרת להתייחס לאנשים שלא ביצעו שום פשע כאילו היו מקקים או ערמת פסולת). כאמור, לישראל אסור לגרש אותם – וביביהו יודע את זה היטב גם כשהוא חוזר ומבטיח שהגירוש קום יקום. ומצד שני, אין ספק שהמדיניות הנוכחית של הממשלה, שאינה אלא העדר מדיניות, מיטיבה מאוד עם ציבור בוחריה של מירי רגב, שרוממות מתקני הכליאה בגרונה. אה, לא?

הכליאה של פליטים ב"מתקן" כליאה, סגור או פתוח, כבר עולה למדינה הרבה כסף ותעלה עוד הרבה יותר. גם בתפוסה מלאה הוא יוכל להכיל רק אחוז קטן מהפליטים – אז מה עשינו בזה, מלבד לבזבז עוד כסף, לאמלל אנשים ולא להועיל בשום צורה לאף אחד?

אבל בחזרה לבן כספית, כי הממתק האמיתי מסתתר בסיום. את הטור הבריוני, הרווי לעג ומשטמה לערכי המוסר האנושי הבסיסי, חותם כספית במשפטים הקצרים והקליטים האלה:

"בקשה קטנה לממשלת ישראל: להמשיך, ובמלוא הכוח. לבצע את מה שכל ממשלה צריכה לבצע: להגן על הריבונות של הארץ הזאת, על האופי שלה, על אזרחיה. גם בישראל, מי שמסתנן ונכנס ללא רשות, צריך להיעצר. ככה נהוג בכל העולם. גם בישראל, רישיון עבודה יוענק רק למי שעמד בתנאי החוק. זה פשוט, זה הגיוני, זה חיוני."

נעזוב לרגע את הסתירות הפנימיות והבורות המדהימה שנשקפת מהמשפטים האחרונים (שהרי ה"מסתננים", שלא עברו על שום חוק, גם נכלאים וגם מועסקים, גם מופקרים תחת כיפת השמיים וגם עובדים בחריצות בכל בתי הקפה בתל אביב עם רישיונות עבודה. המצב האמיתי הוא שהבלגן חוגג ובמכוון, כי לממשלה עדיין נוח יותר כך). בסוף הטור הדמגוגי הזה נשלף קלף ההפחדה האולטימטיבי: "להגן על הריבונות של הארץ הזאת, על האופי שלה, על אזרחיה." מפני מה? מהו אותו אופי שאסור שישתנה? האם לכל אזרחי מדינת ישראל יש אופי אחיד? האם לכולנו יש מוצא אתני אחיד? או שמא הכוונה היא לעניין ה"רוב היהודי השברירי" שמוזכר אי שם למעלה בראשית הטור. כספית החילוני חרד לאופייה היהודי של מדינת ישראל. אבל רבבות עובדים זרים לא-יהודים שקבלני חברות כוח אדם הביאו וממשיכים להביא לכאן, שמועות אומרות שבעזרת שוחד נדיב לפוליטיקאים, ומאות אלפי מהגרים רוסים לא-יהודים שגרים כאן לא מטרידים אותו. הם לא-יהודים, אבל גם כאן מתברר שיש היררכיה. עובדים זרים "טובים", שאנשים כמו בן כספית מוכנים לשאת את נוכחותם כאן, הם עובדים נוצרים או בודהיסטים. באתר של תאגיד שעוסק בייבוא עובדים זרים, דניאל עוז סיעוד בע"מ, מצוינים חגי העובדים הזרים, כראוי. המדינות המוזכרות הן הודו, סרילנקה, נפאל, פיליפינים, מולדובה, אוקראינה ורומניה. אף לא אחת מהן היא מוסלמית.

נוכחותם של לא-יהודים מאיימת על אופייה של המדינה, כך מתברר, רק כאשר הם לא לבנים, וביתר דיוק: רק כאשר הם מוסלמים. שוב חוזרת אלינו בדלת האחורית מלחמת הקודש של היהדות באיסלאם, באדיבות עיתונאי חילוני שמתקשה ככל הנראה לפתח דעה שחורגת במילימטר מהקונצנזוס הצעקני העכשווי. הרי ידוע שהיטלר היה מוסלמי.

 

 

* ציטוט אחד מאישתון, אף שהפוסט הזה משתדל לעסוק פחות בנתונים יבשים ויותר בהלכי רוח ובהנחות יסוד מובלעות: "במצב 'דמוי-פליטות' המדינה לא מעניקה אף נקודת מס, כפי שנהוג עם ישראלים או עובדים זרים אחרים, מה שהופך את האריתראים והסודנים העובדים, למשלמי המיסים הגבוהים בישראל (באותה מדרגת מס כמובן). הכנסות המדינה מהמיסים הללו מוערכות בכ-100 מיליון שקל בשנה."

הטיילת של גדעון לוי

הטור האחרון של גדעון לוי בשבחיו של ראש העיר המכהן בתל אביב ודאי גרם ללא מעט קוראים לשפשף את העיניים, ולחפש שוב ושוב לשווא איזה פאנץ' שיוכיח שהכול נאמר בהפוך על הפוך. האם מדובר בתעלול אירוני מתוחכם או באטימות בורגנית וצביעות שערורייתית של "אביר זכויות האדם הפלסטיני"? האם מי שבדרך כלל מפגין מצפון אינטלקטואלי חד עיוור לסבלם של ה"אחרים" דווקא בסביבתו הקרובה? אבל יותר חשוב מהתחקוּת אחר המניעים הנסתרים של הטקסט המאכזב של לוי, כדאי לדעתי לתת את הדעת על השאלה העקרונית המשתמעת מדבריו: האם כשאנחנו מצביעים הצבעה "חברתית" אנחנו מצביעים בשביל אחרים, וכאשר אנחנו מצביעים בעד שבילי אופניים וטיפוח צפון העיר אנחנו מצביעים למען עצמנו? הבחירה של לוי – בהנחה שמדובר בגילוי לב כן, ולא בהפוך על הפוך (אבל זה בעצם לא משנה) – מבליעה תפיסה כזאת, שהיא מיושנת, אטומה-מרצון וא-פוליטית באופן מקומם. לוי חושב (לצורך העניין, וכל עוד לא התגלה שזה טקסט סאטירי) שאם יש לו שכונה מטופחת וטיילת לדווש עליה זה ממש בסדר ואפילו ראוי לשבח, למרות שהדרום מוזנח, אין שירותים ציבוריים ומחירי הדירות בשמים. אפילו ראש העיר הכי מצטיין לא יכול לעשות הכול, ואם מחירי הדירות יקרים זה דווקא טוב, זה אומר שהעיר מבוקשת.

ברגע הראשון קשה לדעת מאיפה להתחיל, אבל נדמה לי שכל הליקויים המחשבתיים מתנקזים לאותה תפיסה בסיסית. זו תפיסה שרואה במעורבות חברתית-פוליטית משהו פילנתרופי שעושים כדי להרגיע את המצפון, "בשביל הנשמה" כמו שלוי כתב, אבל לא קשורה באמת לחיי היום-יום הרגילים, שבהם מדוושים בטיילת בהנאה, קונים בסופרמרקט גם באמצע הלילה, אוכלים אבטיח עם גבינה על חוף הים, עושים קניות במתחם הנמל, הולכים להצגות במבנה המשופץ המפואר של הבימה ותוך כדי כל זה עוצמים עיניים טוב טוב כדי לא לראות את כל מה שלא נעים לראות. האמת היא בדיוק הפוכה. האמת היא שהצבעת תמיכה במצב הקיים היא הצבעה נגדנו, תושבי תל אביב. האמת היא שבראשותו של חולדאי תל אביב של השנים האחרונות הולכת במסלול הבטוח לעבר הפיכתה לפרבר של עצמה. פרבר יוקרתי לעשירים עם ג'יפים ולתיירים, עם מתחמי קניות ובילוי שמופרדים בקפידה מרחובות מגורים, ומגדלי דירות מפוארות לאלפיון העליון ולתיירים שבאים לווקאנס בקיץ. עיר רפאים. מי שהפכו את תל אביב למה שהיא – בירת חיי הרוח והיצירה, המעורבות החברתית, הסובלנות החילונית והקיום הרב-תרבותי ורב-לאומי – יידחקו הצידה והחוצה. תל אביב לא תהיה יותר תל אביב, אלא מעין גרסה מוגזמת ומופרזת של ראשל"צ. הפרבר של הפרבר. המרקם האנושי המגוון, הסובלני-יחסית, הפתוח, המודרני והדמוקרטי בתל-אביב-יפו ייעלם. במקומו יישארו כאן עשירים ומשרתיהם. בלי דיור ציבורי, סבסוד של אמנים, תמיכה אמיתית בפרויקטים לעידוד החיים המעורבים של יהודים וערבים ביפו, התוצאה תהיה מה שכבר מתחיל להסתמן: שכונות יוקרה בצד שכונות עוני ופשע, מצוקה שרק הולכת ומתגברת ואלימות שמחלחלת גם לשכונות המבוססות יותר.

העצמות שחולדאי זורק לנו פה ושם – שבילי אופניים, כיכר עם גינה – אגב עצמות שעלותן מאות מיליונים, כבר לא יכולות להסתיר את העובדה שאנחנו משלמים על מרחב ציבורי שהולך ודוחק אותנו החוצה. לא בזמן שאנשים משוועים לשווא לדיור במחיר סביר וילדי הגנים והכיתות בעיר נאלצים ללמוד בצפיפות שמתחרה בהצלחה בזו של האסירים בבתי הסוהר. כבר עכשיו צצות יוזמות פרטיות שנוגסות במרחב הציבורי ושעליהן אנחנו משלמים למעשה פעמיים, כי העירייה הפכה לעסק כלכלי לכל דבר, שכל תכליתו להרוויח, ולעזאזל עם התושבים עצמם. בקרוב מאוד יהפוך המרחב הציבורי הקרוב לביתו של לוי ליקר מכפי השגתו, ומתחמי דיור לאוכלוסיות מסוימות, ולא לאחרות, יסמנו לו מסלול דיווש הולך ומצטמצם. האם אז ייפקחו עיניו לראות מה קרה לעירו האהובה? האם גם אז עדיין יחשוב שלמען עצמו ובני ביתו כדאי להצביע חולדאי, ושהשמאלנים במועצה יילחמו (בהתנדבות כמובן) למען עלובי החיים ה"אחרים"?

* *

שתי הערות בשולי הדברים:

* צריך לא מעט אטימות ובורות – או שמא ציניות? – כדי לשבח את חולדאי על יחסו ל”קהילה הזרה” בת”א. מרכז מסי”לה אולי הוקם בזמן המשמרת שלו, אבל מי שנותן אוכל לפליטים וכסות-מעט בחורף הגשום היא לא עיריית תל אביב ולא מרכז מסיל”ה, אלא מתנדבים פרטיים. והיו אלה פקחיו של חולדאי שפשטו בלילות החורף הגשומים והקשים ביותר כדי להחרים שוב ושוב מדרי הגינה חסרי הכול את שקי השינה ויריעות הניילון שבהן התגוננו מפני הגשם.

* רק בתחילת השבוע לימד אותנו גדעון לוי ברשימתו על “בית לחם” שאי אפשר לעשות סרט “א-פוליטי” על הכיבוש, ואי אפשר להתעלם מהקונטקסט של הטרור הפלסטיני, כי ההתעלמות הזאת היא הכול חוץ מא-פוליטית, ומשרתת למעשה את הצד השליט. רק סיים לוי להתגולל על הסרט ה”א-פוליטי” לכאורה וכבר עשה בעצמו בדיוק את אותו גלגול עיניים א-פוליטי שבו האשים – שלא בצדק ולא בחוכמה במקרה הזה, לדעתי – את יוצרי הסרט. אלא שלהבדיל מ”בית לחם”, שהוא יצירה מורכבת שפועלת בכמה מישורים, ומה שהיא אומרת או מחוללת במישור הסמוי חותר תחת הרושם הגלוי שלה, ברשימה האחרונה של לוי אין למרבה הצער שום חתרנות פוליטית במסווה של אדישות והיתממות א-פוליטית. לא, במקרה הזה הוא משרתו הנלהב של השלטון.

 

המון זמן לא כתבתי כאן משהו חשוף, שלא דרך טקסט אחר. ולא רק בגלל שכל מיני עניינים בריאותיים תפסו לתקופת מה את מרכז הבמה בחיי. גם משום שלראות חשוף וצלול, ישר החוצה, משמעו בשבילי לראות את הפלצות הגזענית והפשיסטית הצומחת לה בששון ובגאון בכל פינה וחונקת את הנפש, וחוטפת (ושוב ושוב חוטפת) את הדמוקרטיה מול עינינו הבוהות, כפי שכתבה לאחרונה אווה אילוז. כדי לחשוב שמה שקורה כאן עדיין עונה להגדרה דמוקרטיה צריך לעצום את העיניים לפרקי זמן מתמשכים יותר ויותר. אולי גם לשים פקקים באוזניים. והמועקה ההולכת ומתגברת שאני מרגישה כבר תקופה ארוכה משתקת אותי, במקום שתגרום לי לצעוק. לימור לבנת יכולה להיות גאה בי – אני מצנזרת את עצמי בעצמי. תרומתי ל”יצירה הציונית” היא שתיקה נדהמת.

וכמובן שאני לא רוצה לשתוק. לא רק שזה מרעיל אותי, זה גם משאיר את המרחב פנוי להשתוללותם של בריוני הייהוד והנישול, ובכל פינה – ממש בכל פינה, אין טעם לפרט –  אני נעשית כך לשותפה-מאונס שלהם. אבל גם לכתוב על זה קשה לי. גם הטקסט הנוכחי נמחק יותר משהוא נכתב. למה קשה לי? גם בגלל הגודש הקקופוני של הכתיבה בכל מקום, באלף זירות בו-זמנית, בתוך כל מיני בועות של מעגלים חברתיים וירטואליים ומודפסים שלא ממש נפגשים זה עם זה. אין זמן לקרוא כי כולם כותבים. לפעמים כתיבה מצוינת, כתיבה שמניעה מעשים, אבל בכל זאת יש תחושה שההסתערות על המקלדת הפכה למוצא קל מדי.

אבל גם בגלל שבכל פעם שאני מנסה לומר או לכתוב משהו קונקרטי, מפורש, זועם, על מה שקורה כאן, אני מרגישה שאני מלבה את התוקפנות, את האש ואת העשן והחנק שבאים איתה. כנראה קשה לי מאוד להיות כועסת. לפחות כשאני ערה. לא במקרה הטקסט ה”פוליטי” האחרון שכתבתי כאן הוא בעצם חלום. גם בזמן האחרון, שבו מועקת הסופרלנד הגיעה לשיאים חדשים, רק בחלומות אני יכולה לדבר, לצעוק, את מה שהוא בעצם לא מילולי, כי אין לי מלים בשבילו כשאני מתעוררת. דיקטטורה יהודית (לבנה, יש להוסיף) דוהרת בדרך אלינו, עוד מעט הברירה היחידה שלנו תהיה אם להיות בין נוסעיה או תחת גלגליה. ואני מפחדת שאני כבר בין נוסעיה, וזה מפחיד אותי אפילו יותר מהאפשרות השנייה. הייתי צריכה בעצם לעצור הכול, אבל אני לא עושה את זה. אני צוללת, במאמץ גדול יותר ויותר, לעבודה, ללימודים, לעברית ולספרות העברית שהיא החיים שלי ונעשתה לגטו שבו אני כלואה, כמו בתל אביב, מרחב אחרון של שפיות ודיאלוג – אבל גם המרחב הזה הוא חלק מהמכונה המפלצתית של הציונות מודל 2013.  יותר ויותר העדשה מוכתמת, או שהמרחב שבו עדיין יש לי פריבילגיות מסוימות זועק את כל מי שהודר ממנו, הוגלה במקרה הטוב אל המטבח או אל השירותים, ובמקרה הפחות טוב אל תא המעצר, אל מחוץ לחוק או אל שטח ההפקר שבו הוא פשוט לא קיים, מטרד זמני על קרקע נחשקת.

גם השפה העברית עצמה מוכתמת, או שמא מולבנת, כמו האקונומיקה של הפקחים ההם, בשלל מלים מכובסות שמאפשרות לנו להמשיך להתנהל. כשהסופרת עינת יקיר שלחה לי את השאלות הרגישות ומרחיבות הדעת שניסחה לגבי היחס שלי לשפה למדור “לשונות” שלה, באופן לא מפתיע הדבר הראשון שיצא ממני היה זה –  המועקה הזאת של אין-מלים לנוכח כל מה שפעם היו קוראים לו “המצב”, אבל זאת מילה קלה מדי, כי זה לא מצב, זה פועל.

תודה לעינת על הקשב שאיפשר לי לשחרר קצת ממה שהיה כלוא בפנים, ועל העריכה החכמה שלה, שניפתה החוצה מקצת מהמרירות והבליטה גם חלקים אחרים, נושמים יותר. אשמח אם תקראו, זה כאן.