[תגובה מהירה, אשמח לעדכונים, תוספות ותיקונים]
אבל אתם לא מדברים על זה
מנהלים חיים ממוסדים
"כמו שצריך"
דומים לכל החיים האחרים
אבל ריקים לגמרי
רק כלפי חוץ
(יונה וולך, "אתה חברה שלי")
יש הרבה היבטים חמים, עסיסיים בסיפור הפאשלה המבישה האחרונה של משרד החינוך, ומפתה מאוד לעסוק בהם: בתכנים המיניים (או הקוויריים, כפי שמישהי ציינה בצדק באחת התגובות) והפוליטיים-תרבותיים של השיר של וולך, חובבת שערוריות בלתי נלאית שכמותה ("כי מההתחלה / מפחיתים בערך נשים", הנה עוד ציטוט מהשיר, כי זה שיר מניפסטי לעילא וגם די ארוך ומפוטפט, כמו שקורה אצל וולך לא פעם, ובמכוון כמובן); בצנזורה הבריונית-פחדנית, הלא-אינטליגנטית, שהמפקח על הספרות במשרד החינוך, מר שלמה הרציג, מיהר לכפות על בית הספר ("המורה לא היתה צריכה ללמד את השירים האלה בכיתה"); בהתגייסות מחממת-הלב של תלמידיה של עדנה רש – התגייסות מרגשת אך מתבקשת בהתחשב בחינוך המשופר שהם כנראה זכו לקבל ממנה, חינוך הומאניסטי אמיתי שגידל אותם לחשוב בעצמם וגם להיות מעורבים ולפעול בשיתוף פעולה – ומנגד השתיקה של עמיתיה המורים, מהם לא שמענו (תקנו אותי* אם אני טועה) דבר וחצי דבר; בתכנים שכן נלמדים בתיכונים, בתכנים שלכאורה מלמדים ובעצם עוקפים, ועוד ועוד.
אבל הנקודה המקוממת והמדאיגה ביותר בסיפור הזה, לעניות דעתי, היא חוסר האמון של משרד החינוך בעובדת שלו והיעדר הגיבוי לעבודתה. כפי שלמדתי מכמה תגובות של מורים לכתבה, דברים כאלה קורים כל הזמן. המורים נדרשים להנחיל לתלמידים תכנים ערטילאיים כמו "קבלת האחר" אבל בפועל להיצמד לסיסמאות הרגילות, האחידות. וכשהורה כותב מכתב תלונה למשרד החינוך, כמו לקוח שמחזיר מוצר פגום, הוא תמיד צודק, ועם המורה לא טורחים לדבר בכלל (למעשה שני הצדדים לא טרחו לדבר איתה – גם האם המודאגת שביקשה לדעת אם אפשר לראות בהוראת השיר "הטרדה מינית", וגם מנהל אגף כוח אדם בהוראה במשרד החינוך, אדון ציון שבת הנכבד, שהתוודה בשנינות כי קרא "בעיון לא רב" את השיר ולא שמח ממה שראה, ולאחריו גם מר הרציג הנכבד, גם הוא לא טרח לשוחח עם המורה והמחנכת הוותיקה ולשאול אותה באיזה הקשר הוצג השיר, ומה בכלל נלמד באותו שיעור). המורים מופקרים, כך מתברר שוב ושוב, הם החוליה החלשה ביותר במשוואה הזאת, שבין משרד החינוך למורים להורים ולתלמידים. עצוב. וגם מפחיד.
(ואיזה מזל שעדנה רש, או ערן צור לפניה, שביצע את הסקנדל המדובר, לא בחרו להציג בפני התלמידים את השיר על הלב המאונן של מאיר ויזלטיר, למשל, או את שירי הדפיקה והזקפה הנבולה של יצחק לאור. מה היה משרד החינוך עושה אז וכיצד היה מתמודד עם החרפה?? אני נחרדת מהמחשבה על העיניים המפלבלות בהיסטריה ועל הצמרמורת המשתנקת שתאחז בעובדי המשרד כשייחשפו לחומרים כאלה. הרי אין שם אפילו דיבורים נאורים חברתית ונכוחים פוליטית כמו בשיר של וולך המצוטט לעיל…)**
הכתבה
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1147763.html
עצומת התמיכה בעדנה רש
http://www.atzuma.co.il/opp/
שתי הערות מאוחרות:
* אכן תוקנתי בנדון זה. פשוט לא היה על זה אזכור בכתבה, אך מסתבר שהתמיכה מצד המורים היתה מלאה וחד משמעית. אנא שימו לב למה שכתבה עדנה רש בתגובות.
** אני רוצה לחדד, אם זה לא ברור מהדברים הקצת מתומצתים שלעיל, ובמיוחד לאור הזנב שהתפרסם היום בהארץ, שלטעמי יש בהחלט מקום לסנן ואפילו לצנזר – כלומר להימנע – מתכנים מסוימים בתיכון, לחכות איתם לאוניברסיטה. יש מספיק מה ללמד, לא יקרה כלום. השיר הנפלא של שטיינברג שפרי מזכיר (פרי אגב היחיד שאומר שם דברי טעם בעיני) הוא שיר שלימדתי תמיד ביסודות השירה בפירוט רב, אבל זו סונטה מורכבת ומסובכת, גם מבחינה רגשית, ואני לא בטוחה שהייתי מנסה אותה על תלמידי תיכון של ימינו. אבל זה בדיוק העניין, כמו שפרי אומר – זה תלוי בהקשר, בתלמידים הספציפיים, במורה הספציפי/ת, בכיוונים ובמטרות שאליהם הוא/היא מעוניינ/ת להגיע. האירוניה הנוקבת בסיפור הזה, כפי שניסיתי לרמוז לעיל, היא שהשירים של יונה וולך שנלמדו או הוצגו בתיכון הם שירים שיש בהם אמירות חברתיות גלויות וחשובות, שהיסוד המצפוני והמוסרי שבהם מאוד גלוי וברור, אלה שירים מאוד חינוכיים בעצם, כך שהם מתאימים מאוד למעשה החינוכי שהתיכון מבקש לעשות. הסונטה ההיא של שטיינברג לעומת זאת, כמו השירים האחרים שהזכרתי, לא מציגה מסר חברתי כה ברור ו"חיובי". כמובן לא הייתי אומרת שצריך להימנע מללמד אותה בתיכון בגלל זה, אבל אם צריך לבחור – כנראה שוולך יותר מתאימה.
לא כתוב על אהבת עמישראל לאלוהיישראל או
להיפך, אלא ממש פיזית, דודי שלח ידו מן החור.
היסולח למורה שיגלה להם מה כתוב בתנ"כקודש?
אבל גם התרגשתי מהתגובה של התלמידים, היא ללא ספק עשתה איתם משהו נכון.
חתמתי. תודה (-:
ונשַלַח, אבל נדמה: מעולם לא קלו המים
טלי יקרה! אני מצטטת את יונה וולך: "אני כותבת כי יש לי מצפון חברתי ". כמה נכון ובמדויק ניסחת את המצוקה האמיתית. רציתי לספר לך שאני עדיין, למרות מה שקורה, מאמינה בכל ליבי שדרך הוראת ספרות לתלמידים היקרים שלנו, מגיעים למקומות הרחוקים והעמוקים ביותר.כשאני מלמדת את שיריה של יונה וולך , אני יודעת שהמילים מחלחלות לנשמתם והזעקה נשמעת ונוגעת במצפון החברתי שלהם. ואז מתרחש איזה קסם שיש לי זכות גדולה לראות בעיניהם הכבויות.תמיד ראיתי את עצמי כמתווכת בין הצעירים המוכשרים הללו לבין טקסטים מופלאים, אף אחד לא יוכל לקחת את זה ממני. מודה לך בכל ליבי על המילים החמות ועל ההבנה הרגישה.
ועוד רציתי להוסיף: עמיתי וחברי המורים בבית חינוך תיכון ע"ש יצחק רבין לא שתקו ותמכו בי וראו את הפגיעה בי כפגיעה אישית בכל אחד מהם. בחדר המורים שלנו, תוכלו למצוא גלריה מרשימה של מורים מוכשרים וחכמים שנותנים מנשמתם לתלמידים ומתמודדים גם הם עם מציאות מורכבת ומעיקה.
אישית זה מאוד מעודד לגלות שפה ושם יש עדיין מורים כמוך…
לי היו כמה דמויות בלתי נשכחות כאלה של מורים ומורות שהיו שם בשבילי ברגעים קריטיים בגילאים הרגישים האלה של החטיבה והתיכון, והצילו את חיי ואת תוכן חיי יותר מפעם אחת, וביותר ממובן אחד. זו הקלה לשמוע שלמרות הכול לא פסו לגמרי אנשים כאלה ממערכת החינוך הישראלית.
לטובת מי שכמוני לא הגיע לעיתונות הכתובה – לא ידיעות ולא המקומונים – וגם לא לקבוצות הפייסבוק, ורוצה להבין עד לאן התגלגלה הפרשה וגם מה עוד ממשיך לקרות
(ותודה רבה לאורי רש ששלח לי את הלינקים)
א. השיר "אתה חברה שלי" בביצוע המדהים של הזמר ערן צור כפי שהושמע בבית המדרש
ב. הכתבה הצהובה מעיתון ידיעות שאיזן אותה יגאל סרנה
חשוב לציין שעדנה לא לימדה את השיר "תפילין".
כמה אבסורד שכתבה בתקשורת הרחבה, מאשימה מורה בהוראת שיר של יונה וולך, זאת תוך כדי הפצת קטעים פרובוקטיביים מהשיר לכל עם ישראל?!
ג. יש גם קבוצת תמיכה שפתחו תלמידים בפייסבוק
הכפשת שם?! לא בבית ספרנו
http://www.facebook.com/group.php?gid=319339450568
ד. כתבה של תלמידים מפורטל הנוער בכפר סבא
http://www.no-r.co.il/item.php?id=1872
ה. כתבה מעיתון מקומי בכפר סבא שמצטטת שוב את "תפילין" וזוכה לתגובות נזעמות מציבור הקוראים.
יונה וולך לא מפסיקה לבעוט…
http://www.local.co.il/kfar-saba/65820/article.htm
ו. הצנזורה הגיעה:
http://www.facebook.com/topic.php?uid=226091762389&topic=12800
שיר התפלין של וולך הוא מדהים למדיי.
המיצג שלא הוצג.
כאדם המניח תפלין מדי יום הייתי רוצה שגם בבתי הספר הדתיים ילמדוהו.
אולי כך יוצבו סימני שאלה, אפשרויות תהיה, במקום דוגמוֹת.
אין 'תת הכרה נפתחת כמו מניפה'– ממנוּ.
שירה אמורה לאתגר את החשיבה, לפרוץ גבולות ומחסומים, לפתוח את האדם–
היא אינה אמורה לשרת דוגמות קיימוֹת
וגם לא לחנך לאורן.
דן פגיס תאר שירה במלים 'תאי המחתרת שלי מגיעים לכל מקום', לא אמרות מגויסות, לא מוסכמות חברתיות מוכרות לעייפה. תאי מחתרת ממש
שאלו הן מורותיך
שמשכילות להראות לתלמידים ששירה זה משהו ששווה להלחם עליו, שלמילים נכונות ומדוייקות יש כוח עצום.
ושיונה היא מעבר למילים ומעבר לגבולות שניסו לשים לה, ומנסים לשים לנו
ותודה לך טלי.
שועי, אהבתי מה שכתבת אבל אני לא איתך באותו ראש בעניין הזה, למען האמת. פירטתי קצת למעלה בגוף הפוסט אבל אוסיף כאן ששיר מניפסטי ופרובוקטיבי כמו תפילין (שיר שכאמור, כפי שכתב אורי ליד הלינק, כלל לא נלמד בכיתה של עדנה רש), שערכו השירי הוא משני לאקט החברתי המתריס שלו, הוא בעיני פרובוקציה לא הכרחית להשכלתו של תלמיד תיכון כיום. אלה תכנים שבהחלט יכולים לפגוע בחלק מהתלמידים ואפשר בהחלט לוותר עליהם. לא הייתי עולה על בריקדות בגלל זה, הנקודה שלי היא אחרת. אבל כרגיל מה שעושה כותרות זה התכנים הפרובוקטיביים וכולם מתחילים לדבר על צנזורה במקום על היחס של משרד החינוך לעובדיו והמסרים הכפולים שהוא משדר (ככל שהוא משדר משהו בכלל).
שיר התפלין הנו מיצג במלים
פרובוקציה ניתן לראות בו רק אם קוראים אותו בקונטקסט פוליטי-מגדרי כשיר של התרסה
אני מראש מבכר לראות בו מיצג במלים שנועד לערער את הגבולות ואת המגבלות
מצחיק הוא בעיניי כי בפרוס המאה העשרים ואחת יכולות אוכלוסיות רחבות לטעון כי ישנם טקסטים הפוגעים ב'רגשותיהם הדתיים' וכיו"ב
טקסט נועד מטבעו בכדי להניע את החשיבה, ליצור שיח ער, ואפשרויות פרשניות
טקסט צריך לעורר סימני שאלה
לא סימני קריאה
לכך לטעמי יש לחנך
לעובדה לפיה הבגרות בספרוּת ברוב המוסדות הממלכתיים-דתיים וגם במרבית בתי הספר הממלכתיים היא מעליבה בהיקפה, ואינה נוגעת בהרבה מאוד מחברות ומחברים, שרצוי שלכל בן/בת דעת תהיה לכל הפחות נגישות בסיסית לכתביהם
יוצרת אנשים מטיפוס מיוחד, שאינם שואלים שאלות
והולכים בעיניים פקוחות אחרי מיתוסים/אתוסים מוכתבים/דוגמטיים ללא הרהור או ערעור
לטעמי, למקצת התופעות המזעזעות והבלתי מדווחות המתרחשות במחסומי צה"ל לפרקים וגם לתופעות אחרות חמורות עוד יותר, יש קשר ישיר לכך לטעמי. מה נעשה כי הנערים במדינת
ישראל אינם נוטים לקרוא על פי רוב לא את קאמי, לא את ז'אן אמרי, וגם לא את ס' יזהר
מה נעשה במציאות בה חלק נכבד מבין הדרג הפיקודי בכוחות הביטחון קורא באופן סלקטיבי בעיקר ספרי קודש המומלצים לו על ידי רבניו המבטאים קול אחיד מסויים ביהדות הקרוב אצל אהבת ישראל ורחוק אצל אהבת-כלל-האדם (למשל: הרמן כהן, לוינס, השל, וליבוביץ' לא יעלו על שולחנם), וכמו כן ביוגרפיות של אנשי צבא ומבצעים צבאיים.
על הקשר האפשרי בין קריאת קלאסיקונים ובין פיתוח מוסר אוטונומי עמדו בין היתר מרתה נוסבאום ואיטאלו קאלווינו. אישית, אני מאמין שיש טעם בדבריהם. אבל הייתי מרחיב זאת לספרות נוספת. אני לפחות מקווה כך, כי כך אני מסביר לעצמי את תהליך התפתחותי כאדם.
לא רוצים לעשות את הדבר האחד והיחיד הנדרש מהם – ללמד את התלמידים לחשוב.
משרד החינוך רוצה להוציא אותם השערה עגל מלומד, קהה חושים וחסר תהיות, כזה שלא יודע את פירוש המילה ספק או הטלתו.
מורים כמו עדנה רש מפריעים למערכת להמשיך להרדים את עצמה ואת התלמידים, ובעיקר הם מאיימים עליה ועל הבינוניות שלה .
מרגש שהתלמידים התגייסו למענה ובעיקר מרגשת אותי גלי סיטון, הנערה מכיתה י"ב שאיש מכל המפקחים והפוליטרוקים היושבים בראש לא מגיע לאוצר המילים שלה ולעומק החשיבה.
וכמובן כל הכבוד לעדנה רש שממשיכה להתייחס להוראה כשליחות, דבר שכבר לא ראוים בכלל במערכת המנוונת הזו ואת התוצאות אנחנו רואים בחדשות יום יום.
גם אני חשבתי על זה, שהתלמידים של עדנה נשמעים הרבה יותר חכמים ורהוטים מפקידי משרד החינוך והיושבים בראשו. אולי מה שצריך לעשות זה להציע להם לבוא לשיעור העשרה אצל עדנה
.
אם היא תסכים.
את שרי החינוך למיניהם, מימי זבולון המר ועד גדעון סער (למעט יוסי שריד ושולמית אלוני)
היה צריך לכלוא בגן-חיות.
לשועי,
כאשר מלמדים את שיר התפילין של יונה וולך לאחר שלימדו את "נוכח פסל אפולו" של טשרניחובסקי מתחילים להבין כיצד יצירה נקשרת ביצירה ונוצרת מסורת ספרותית שהיא גם מחאה חברתית-דתית-תרבותית.
קצת באיחור וקצת לא:
מוסיפה צד שבעיניי ראוי לציין בהקשר הזה: כשלמדתי ב"רבין" המסגרת החינוכית היתה חזקה, מעשירה וטובה. רק מעט שנים אחר-כך, כשאחי למד בכתה של עדנה רש ואני הספקתי בינתיים להיחשף לכל מני סוגים של בתי ספר, מורים, מורות, גישות ומחנכים, הבנתי עד כמה לא טריוויאלי השיח המתמיד שהיה נוכח בביה"ס,ועד כמה נדירים מורים ומחנכים כמו עדנה. החשיבה העצמאית – בהקשרים מסוימים – שמעודדת בביה"ס, היא כמעט פרדוקס בתוך המסגרת הנוקשה של משרד החינוך.
http://cafe.themarker.com/view.php?t=1459642
תודה!
ברוכה הבאה 🙂