הרי אם יקום כל אזרח שאיכפת לו ממה שקורה סביבו, ופעם בחודש – זה הכל, רק פעם בחודש, יקח חלק באיזושהו אירוע, כמו ההפגנה הזאת, או יחתים אנשים על עצומות, יעמוד במשמרת מחאה או יחלק פלאיירים, אז נוכל לצאת מהמצב הזה.
אבל אם נשב בבית, נכתוב פוסטים לרשימות ונתבכיין על כמה מר גורלינו ונמשיך להאמין ש"יהיה טוב" בלי לעשות שום דבר כדי שהטוב הזה יגיע, אז לא יהיה טוב. יהיה רע, יהיה רע מאוד.
פיספסת את הביקורת העצמית שם, אבל בסדר. אם זו המסקנה שהרשימה שלי מובילה אליה, אז טוב מאוד.
ספציפית – ההפגנה המתוכננת בדיר בלוט, שהייתי מאוד רוצה להשתתף בה כי היא נוגעת לאזור שבו הולכים להיות כלואים חברים שלי, מן הסתם תיתקל באלימות שבה נתקלו כל ההפגנות הקודמות באזור, קרי: גז מדמיע, רימוני הלם, כדורי גומי ושבוע שעבר כמו שאנחנו יודעים גם אש חיה.
אז מצטערת, לזה אין לי אומץ.
צריך לחשוב על מחאה אחרת שתהיה אפקטיבית לא פחות, אם לא יותר, ואז למחות – ברור.
אני משתדלת לעשות את זה לפחות פעם בחודש….
המפגינים קיימו צעדה שקטה ברחוב הראשי של הכפר לכיוון האדמות. פעילי שלום ישראלים דיווחו כי לאחר שהסתיימה הצעדה כמה מפגינים יידו אבנים על החיילים, והם ירו עליהם גז מדמיע וכדורי ברזל מצופי גומי. לאחר מכן הטילו החיילים עוצר בכפר ונכנסו לבתים בחיפוש אחר מיידי אבנים. חמישה פלשתינאים נעצרו.
(סוף ציטוט)
האם מישהו ממארגני "ההפגנה השקטה" הזו טרח לנסות לדאוג למניעת יידוי אבנים על חיילים? אפשר גם לקחת קצת אחריות. אם זורקי האבנים הם "עשבים שוטים" צריך להרחיק אותם מההפגנות ולגדוע באיבם נסיונות לאלימות.
זו היתה הפגנה שגרתית.באותם ימים של בטרם משאל העם שנועד להכריע בשאלה אם פינושה יוכל להתמודד בבחירות.סנטיאגו היתה נערכת מדי צהריים לטקס הקבוע-מפגינים נלהבים מחד ומשטרה אלימה מאידך.באותה הפגנה ספגתי כמות אדירה של גז מדמיע (בניגוד לצהל שיורה רימונים המשטרה הצ'יליאנית פיזרה גז מדמיע ממיכלים ).ממרחק הזמן אני זוכר את ההלם כתוצאה מהצריבה,את הפחד הראשוני ואת תחושת הסיפוק שליוותה אותי בימים שלאחר מכן.זה היה נעים נעים להשתתף בסוג ארוע שכזה.מעבר לריצה בסמטאות ובמשחקי החתול והעכבר עם המשטרה היתה תחושת התעלות גדולה,אפילו זיכוך מסויים.
זו הסיבה שבניגוד לאחרים אינני מתייחס בציניות לאנרכיסטים למיניהם.זה מן גיל כזה וזה עובר.ברם,אני לא מוכן לקבל התייחסות חד צדדית שמטילה עלינו את כל האשמה ומסירה מהם את חלקם באשמה.
כולם כבר יודעים שהארץ תחולק (אם כי יש כבר כאלה שאין דעתם נוחה מהמשך קיומה של מדינת ישראל והם מבקשים את נפשה,קרי מדינה דו לאומית.מגוכח בעיני שאותם אנרכיסטים החולמים את החלום הגדול של מדינה שכזו לא מבינים שהם עצמם על דעותיהם ומנהגי חייהם לא יוכלו לשרוד בה.בהנחה לא מופרזת שהמדינה הזו תהפוך מהר מאוד לרפובליקה איסלמית)כאשר הארץ תחולק הגדרות הלא נחוצות והשיקריות תקרוסנה.אך מה יהא על השנאה?האם גם היא תמחק?מסקרנת אותי השאלה הבאה:מה עשו ,עושים ויעשו חברייך שהולכים להיות כלואים על מנת למגר את השנאה הפתולגית כלפי,כלפינו.האם בקשת מהם פעם דין וחשבון על כך?אם המונים פלשתינים היו יוצאים לרחובות וקוראים לסיום התקפות הטרור הכיבוש היה מאבד מאחיזתו,היתה נוצרת תחושה אמיתית של שיוויון בכוונות.כרגע מדובר במהלך חד צדדי,אתם יוצאים וזועקים את כאבם ואילו הם?
שותקים את כאבנו!
קודם כל, הרשה לי להיאנח
[אנחה]…
טוב, אני מרגישה יותר טוב.
ככה: יצא לי להיתקל בתגובות דומות שלך במקומות אחרים. הטיעונים שלך לא נשמעים לי רציניים (באמת, אני לא אומרת את זה בציניות או כפרובוקציה או בכעס, אני באמת ובכל ליבי חושבת שאתה לא חושב על הדברים עד הסוף) ולכן אני תוהה באיזו רמה לענות. אולי נסתפק בזה:
1) אל תשים אותי [אם הבנתי נכון] באותו סל עם האנרכיסטים. אני לא אנרכיסטית, לא הייתי ולא אהיה. גם ההפגנה שעליה אני מדברת, ושאליה לא אלך, לא מתקיימת רק מטעמם, הם רק חלק קטן מהמשתתפים.
ואכן, הצהרתי שלא אלך להפגנה למרות שהמסר שהיא רוצה להעביר נוגע מאוד לליבי. לא אלך כי לא בא לי להיפגע, וגם כי נראה לי שזה לא באמת יעזור. צריך, כמו שכתבתי, לחשוב על פעולות מחאה אחרות, אפקטיביות יותר, שרוב הציבור יוכל להשתתף בהן.
2) מבלי להיכנס לתנועות השלום הפלסטיניות, ומבלי להתחיל לשלוף לך כאן את כל הפלסטינים שאני היכרתי אישית ודיברתי איתם על הנושא [כי הרי שום דבר לא יספק אותך. על כל שוחר שלום שאביא לך אתה תצביע על 100 מחרחרי מלחמה. והאם אצלנו המצב שונה?…] אני יכולה להגיד לך בפשטות:
בוא איתי לשם פעם אחת. אני נוסעת כל שבועיים-שלושה.
בוא איתי, תראה את הדברים בעיניים שלך ותוכל לשאול אותם [הם מדברים עברית] בדיוק מה הם חושבים על כל זה.
מה דעתך?
הנה חדשה טובה ומעניינת. סוף סוף משקיעים היכן שצריך.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/378554.html
הרי אם יקום כל אזרח שאיכפת לו ממה שקורה סביבו, ופעם בחודש – זה הכל, רק פעם בחודש, יקח חלק באיזושהו אירוע, כמו ההפגנה הזאת, או יחתים אנשים על עצומות, יעמוד במשמרת מחאה או יחלק פלאיירים, אז נוכל לצאת מהמצב הזה.
אבל אם נשב בבית, נכתוב פוסטים לרשימות ונתבכיין על כמה מר גורלינו ונמשיך להאמין ש"יהיה טוב" בלי לעשות שום דבר כדי שהטוב הזה יגיע, אז לא יהיה טוב. יהיה רע, יהיה רע מאוד.
פיספסת את הביקורת העצמית שם, אבל בסדר. אם זו המסקנה שהרשימה שלי מובילה אליה, אז טוב מאוד.
ספציפית – ההפגנה המתוכננת בדיר בלוט, שהייתי מאוד רוצה להשתתף בה כי היא נוגעת לאזור שבו הולכים להיות כלואים חברים שלי, מן הסתם תיתקל באלימות שבה נתקלו כל ההפגנות הקודמות באזור, קרי: גז מדמיע, רימוני הלם, כדורי גומי ושבוע שעבר כמו שאנחנו יודעים גם אש חיה.
אז מצטערת, לזה אין לי אומץ.
צריך לחשוב על מחאה אחרת שתהיה אפקטיבית לא פחות, אם לא יותר, ואז למחות – ברור.
אני משתדלת לעשות את זה לפחות פעם בחודש….
מתוך הכתבה שבקישור:
המפגינים קיימו צעדה שקטה ברחוב הראשי של הכפר לכיוון האדמות. פעילי שלום ישראלים דיווחו כי לאחר שהסתיימה הצעדה כמה מפגינים יידו אבנים על החיילים, והם ירו עליהם גז מדמיע וכדורי ברזל מצופי גומי. לאחר מכן הטילו החיילים עוצר בכפר ונכנסו לבתים בחיפוש אחר מיידי אבנים. חמישה פלשתינאים נעצרו.
(סוף ציטוט)
האם מישהו ממארגני "ההפגנה השקטה" הזו טרח לנסות לדאוג למניעת יידוי אבנים על חיילים? אפשר גם לקחת קצת אחריות. אם זורקי האבנים הם "עשבים שוטים" צריך להרחיק אותם מההפגנות ולגדוע באיבם נסיונות לאלימות.
זו היתה הפגנה שגרתית.באותם ימים של בטרם משאל העם שנועד להכריע בשאלה אם פינושה יוכל להתמודד בבחירות.סנטיאגו היתה נערכת מדי צהריים לטקס הקבוע-מפגינים נלהבים מחד ומשטרה אלימה מאידך.באותה הפגנה ספגתי כמות אדירה של גז מדמיע (בניגוד לצהל שיורה רימונים המשטרה הצ'יליאנית פיזרה גז מדמיע ממיכלים ).ממרחק הזמן אני זוכר את ההלם כתוצאה מהצריבה,את הפחד הראשוני ואת תחושת הסיפוק שליוותה אותי בימים שלאחר מכן.זה היה נעים נעים להשתתף בסוג ארוע שכזה.מעבר לריצה בסמטאות ובמשחקי החתול והעכבר עם המשטרה היתה תחושת התעלות גדולה,אפילו זיכוך מסויים.
זו הסיבה שבניגוד לאחרים אינני מתייחס בציניות לאנרכיסטים למיניהם.זה מן גיל כזה וזה עובר.ברם,אני לא מוכן לקבל התייחסות חד צדדית שמטילה עלינו את כל האשמה ומסירה מהם את חלקם באשמה.
כולם כבר יודעים שהארץ תחולק (אם כי יש כבר כאלה שאין דעתם נוחה מהמשך קיומה של מדינת ישראל והם מבקשים את נפשה,קרי מדינה דו לאומית.מגוכח בעיני שאותם אנרכיסטים החולמים את החלום הגדול של מדינה שכזו לא מבינים שהם עצמם על דעותיהם ומנהגי חייהם לא יוכלו לשרוד בה.בהנחה לא מופרזת שהמדינה הזו תהפוך מהר מאוד לרפובליקה איסלמית)כאשר הארץ תחולק הגדרות הלא נחוצות והשיקריות תקרוסנה.אך מה יהא על השנאה?האם גם היא תמחק?מסקרנת אותי השאלה הבאה:מה עשו ,עושים ויעשו חברייך שהולכים להיות כלואים על מנת למגר את השנאה הפתולגית כלפי,כלפינו.האם בקשת מהם פעם דין וחשבון על כך?אם המונים פלשתינים היו יוצאים לרחובות וקוראים לסיום התקפות הטרור הכיבוש היה מאבד מאחיזתו,היתה נוצרת תחושה אמיתית של שיוויון בכוונות.כרגע מדובר במהלך חד צדדי,אתם יוצאים וזועקים את כאבם ואילו הם?
שותקים את כאבנו!
קודם כל, הרשה לי להיאנח
[אנחה]…
טוב, אני מרגישה יותר טוב.
ככה: יצא לי להיתקל בתגובות דומות שלך במקומות אחרים. הטיעונים שלך לא נשמעים לי רציניים (באמת, אני לא אומרת את זה בציניות או כפרובוקציה או בכעס, אני באמת ובכל ליבי חושבת שאתה לא חושב על הדברים עד הסוף) ולכן אני תוהה באיזו רמה לענות. אולי נסתפק בזה:
1) אל תשים אותי [אם הבנתי נכון] באותו סל עם האנרכיסטים. אני לא אנרכיסטית, לא הייתי ולא אהיה. גם ההפגנה שעליה אני מדברת, ושאליה לא אלך, לא מתקיימת רק מטעמם, הם רק חלק קטן מהמשתתפים.
ואכן, הצהרתי שלא אלך להפגנה למרות שהמסר שהיא רוצה להעביר נוגע מאוד לליבי. לא אלך כי לא בא לי להיפגע, וגם כי נראה לי שזה לא באמת יעזור. צריך, כמו שכתבתי, לחשוב על פעולות מחאה אחרות, אפקטיביות יותר, שרוב הציבור יוכל להשתתף בהן.
2) מבלי להיכנס לתנועות השלום הפלסטיניות, ומבלי להתחיל לשלוף לך כאן את כל הפלסטינים שאני היכרתי אישית ודיברתי איתם על הנושא [כי הרי שום דבר לא יספק אותך. על כל שוחר שלום שאביא לך אתה תצביע על 100 מחרחרי מלחמה. והאם אצלנו המצב שונה?…] אני יכולה להגיד לך בפשטות:
בוא איתי לשם פעם אחת. אני נוסעת כל שבועיים-שלושה.
בוא איתי, תראה את הדברים בעיניים שלך ותוכל לשאול אותם [הם מדברים עברית] בדיוק מה הם חושבים על כל זה.
מה דעתך?